נחמיאש על משלי ב ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< | נחמיאש על משליפרק ב' • פסוק ז' | >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


משלי ב', ז':

וצפן יִצְפֹּ֣ן לַ֭יְשָׁרִים תּוּשִׁיָּ֑ה
  מָ֝גֵ֗ן לְהֹ֣לְכֵי תֹֽם׃





יצפן לישרים תושיה מגן להולכי תום — כנגד "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה". ובזכות שמחפש אותה כמטמונים, תהיה צפונה בלבו.

בתנחומא פרשה לך לך: עד שלא נברא העולם, צפן הקדוש ברוך הוא את התורה, עד שבא אברהם וקיימה, שנאמר: "עקב אשר שמע אברהם בקולי". והתורה נקראת תושיה, מגזרת "יש", שבה מציאות העולם וקיומו, וקיום הנפש בעולם הבא.

ורבינו יונה ז"ל [פירש] תושיה מגזרת "נפלו אשיותיה" (ירמיהו ג טו), שהתורה יסוד העולם.

ורז"ל [אמרו], למה נקרא שמה תושיה? לפי שמתשת כוחו של אדם (סנהדרין כו א).

במדרש: משעה שאדם נוצר ממעי אמו, אותה תורה שעתיד ללמוד צפונה לו, לכך נאמר: יצפן לישרים תושיה מגן להולכי תום: מה מגן זה מגן על האדם, כך התורה מגינה על האדם שעוסק בה.