רלב"ג על משלי ב ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

"יצפון לישרים תושיה"

הרצון ב"תושיה" - הנימוס המושכל אשר בדברים, וזה הנימוס יותר אמיתי בזולת היש והנמצא מהדברים המורכבים מחומר וצורה, כי המציאות לדברים הוא מזה הצד, כמו שהתבאר במקומותיו, וזה העניין קרא "יש" במקום אחר, אמר (משלי ח כא): "להנחיל אוהביי יש".

"יצפון לישרים" - הנה, הוא מסתיר התושיה, והוא הנימוס המושכל אשר לנמצאות, ושומר אותה לתתה לישרים, כי הם לבד ייתכן שיגיעו להשגות העיוניות, מפני היותם ישרים במידות ואוהבים היושר והאמת בדעות;

והוא "מגן להולכים בתמימות" ובשלימות באלו החקירות העמוקות האלהיות לשמרם מהטעות, כי הטעות המעט באלו העניינים הגדולים ירחיק האדם משלימותו; וזה יעשה השם יתברך מצד השגחה הפרטית.

<< · רלב"ג על משלי · ב · ז · >>