• לדף התרגום על כל הפרק •

(הושע ד ד): "אַךְ אִישׁ אַל יָרֵב, וְאַל יוֹכַח אִישׁ; וְעַמְּךָ כִּמְרִיבֵי כֹהֵן"

בימי הנביא הושע, ההגנה על חופש הפרט הגיעה לממדים אבסורדיים. המנהיגים הרוחניים של הציבור נמנעו בכל מחיר מלמתוח ביקורת על התנהגויות פסולות, עד שה' בעצמו נאלץ להתערב ולשלוח את הנביא שיוכיח את הציבור ( פסוק א ), ומדברי התוכחה ניתן להבין עד כמה המצב היה רע:

פסוק ב: "אלה וכחש ורצח וגנב ונאף פרצו" -  הפשעים החמורים פרצו  =  עברו ושברו את כל הגבולות, עד כדי כך ש"ודמים בדמים נגעו" -  קרבן של פשע אחד שוכב ליד קרבן של פשע אחר, הפשעים כביכול מכסים את כל הארץ ואי אפשר לברוח מהם. אפילו החיות נפגעות:

פסוק ג: " "על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה," "בחית השדה ובעוף השמים;" "וגם דגי הים יאספו" ".  ולמרות שהפשעים כבר מכסים את כל הארץ, הדבר היחיד שמטריד את בני ישראל הוא -

אך איש אל ירב, ואל יוכח איש!

העיקר שאף אחד לא יריב ולא יוכיח אף אחד אחר, העיקר שלא להתערב במעשים של אחרים ולא להגיד להם מה לעשות.

הנביא מטיל את האשמה למצב אבסורדי זה על הכהנים, המנהיגים הרוחניים, שתפקידם הוא להוכיח את בני ישראל:

- ועמך כמריבי כהן!

בני ישראל אינם רבים עם הכהן ממש (הרי אסור להוכיח, אסור למתוח ביקורת), הם רק כ -מריבי כהן, רק"כאילו" רבים עם הכהן; בלשון ימינו היינו אומרים שיש להם "case" נגד הכהן, הם נמצאים באותה עמדה רוחנית כמו הכהן, משום שהכהן עצמו הוא חוטא כמותם, כמו שמפורש בפסוקים הבאים - "וכשלת היום... כי אתה הדעת מאסת".

כשהכהנים נכשלים באותן עבירות כמו שאר הציבור, באמת אין להם זכות מוסרית למתוח ביקורת, ו"ואם לא נעשה הדין למטה, הדין נעשה למעלה" (רבי אליעזר, דברים רבה ה ה ) .