קדושת לוי/ליקוטים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חומש בראשית[עריכה]

פרשת בראשית[עריכה]

(בראשית א א): "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים". יש לומר, דהנה אין סוף ברוך הוא הוא קדמון לכל הקדומים וממנו נתהוה הכל כל הנמצאים מתהום ארעא עד רום רקיע עליון. לכאורה יש לחקור אם הנמצאים הם כמוסים וכלולים בו, אם כן הם גם כן קדומים. ובאמת זה אינו, דהלא כל העולמות הם מחודשים, ואם נימא דהם אינם בתוך האין סוף, אם כן מאין באו למציאות וממה נתהוו. אך שורש הדבר הוא, דמתחילה עלה ברצונו הפשוט, והאציל מעצמו כח אחד אשר מכח הלזו יתבנה העולם ויתפשטו כל העולמות, דהם: אהבה והיראה והתפארות והאמונה והתקשרות והממלכה, ואחר כך כשנאצל כח הנ"ל שוב הוציא מכח הנ"ל לפועל שיבא הדבר לידי גילוי שיתגלו כל העולמות ונמצא כח הראשון שנאצל הוא דבוק וקשור באין סוף. ובספר הרמב"ן, קורא לכח הנ"ל היולי, אשר בכח הלזו נכלל כל הצורות ולכך נקרא זה הכח אצילות שהוא מלשון אצלו ה', דכח הנ"ל הוא קרוב אצלו יתברך. ואחר כך מה שנברא הכח להוציא מכח הראשון אל הפועל הוא בחינת בריאה, ואחר כך בא לכלל העשייה דהוא תיקון גמור של הדבר דהוא בחינות מלכות.

וזהו שאמר הכתוב (בראשית א א): "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים", רצה לומר ראשית הבריאה אשר נברא הוא שם אלהים, דשם הוי"ה זה היה קודם שבא הכל, אבל שם אלהים דהוא מורה על שהוא תקיף ובעל היכולת כולם, נתהוה, שהאציל הכח הראשון הנ"ל, זהו בחינת אלהים, וזה שהאציל ראשונה, ואז עדיין לא יצאו כל העולמות מכח אל הפועל אז בעת ההוא (בראשית א ב): "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ", ואחר כך כתיב (בראשית א ג): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר", וכדומה דמכח הזה יצא אחר כך הכח אל הפועל:

ונראה לבאר למה נקרא הוי"ה, כי השם יתברך הוא המהוה את כל העולמות וממנו נמצא הכל, רק שהוויתו נסתר מעין כל ומה שבא לתוך העולמות הוא דרך צמצום ונמצא הוויתו נסתר מעין כל חי. וזהו הוי"ה, כלומר יו"ד הוה, כי על פי חכמת הדקדוק יו"ד מורה על נסתר כמו יפעול יפקוד. וזהו הוי"ה בכתיבתו, כלומר הוה נסתר, ונסתר מורה על יו"ד משם הוי"ה, והו"ה של הוי"ה הוא אותיות הוה, כלומר ההו"ה מן הנסתר:

פרשת לך לך[עריכה]

(בראשית יג ג): "וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו". "בחזרתו פרע הקפותיו" (רש"י). הכוונה, דהנה כשהצדיק עובר באיזה מקום אז עושה רשימה במקום שהכניס לתוכה הקדושה אך כשחוזר פעם שני אל אותו המקום אז מביא התגלות אל הרשימה שהכניס שם. וזה שאמר בחזירתו כשהלך אברהם פעם שנית אל אותן המקומות שהיה בתחילה אז פרע, רוצה לומר התגלה הקפותיו מה שהקיף בתחילה אותם והדביק אותם בקדושה בפעם ראשון ובפעם שנית הביא אותו אל התגלות, כי פרע לשון התגלות מלשון (שמות לב כה): "כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן":

פרשת וירא[עריכה]

(בראשית יח א): "וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא". ופירש רש"י על שנתן לו עצה על המילה, וקשה מה ענין ממרא ליתן עצה לאברהם אבינו על המילה. ונראה, שיש שני חוטאים אחד חס ושלום בפועל רחמנא ליצלן, ועוד יש בעלי תשובה הלא המה קדושי עליון אשר בכל יום אור זרוע לצדיק ונראה לו כאלו יום אתמול כי יעבור חטא חס ושלום, כי התגלות של היום ההוא בעבדות ה' הוא מתחזק יותר מיום של אתמול לכן בכל יום הוא עושה תשובה על יום אתמול. אבל אותו חטא הוא שוגג, כי ביום אתמול לא היה לו התגלות של היום וזה סוד זדונות נעשות כשגגות. ומזה יש להבין סוד מה שצוה ה' במועדים ובראשי חדשים להביא שעיר חטאת על טומאת מקדש וקדשיו, מפני שהבהירות אז ביותר אור זרוע לצדיק, ומתחרט על יום אתמול ומביאין חטאת על טומאת מקדש וקדשיו, פירוש על שלא היה לו הקדושה ביותר ולא השיג ביום אתמול לעבוד ה' כהיום ומי כהחכם ויודע פשר דבר לעלות במסילות התשובה כאותן אשר הלכו חושך ולא אור ונתקרבו לעבדות ה' ונוגה להם כאור בוקר. ואברהם אבינו כאשר מל את עצמו בוודאי האירו לו גבהי שמים ועולמות עליונים בהסרת הערלה מנפש הקדושה, ואז האיר ממזרח צדק והבהירות נתגלה לו שעד עתה לא השיג בהיות נפשו לא מלה, לכן חזר בתשובה על ימים הראשונים. וממרא, היינו שהיה רחוק מה' ונתקרב הוא נתן לו עצה על המילה, פירוש על ההתגלות מה שתתגלה על ידי המילה מה שנעלם מאתו בימים הראשונים:

(בראשית כא ד): "וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים". מאי כאשר צוה אותו אלהים בוודאי כן עשה. אך דרך כל הנביאים בשעת יחוד דבר ה' אליו היה אז בהירות יותר, מה שאין כן בשעת דבור דבר ה' נעלם מהם אותו הבהירות הראשון כמו שהיה להם בשעת ציווי, אבל אברהם אבינו עשה המצוה באותו ההתלהבות ובאותו הבהירות כמו שהיה בשעת הדיבור אליו ה' וזהו כאשר צוה אותו אלהים:

(בראשית כא ח): "וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק". כי תענוג הצדיקים אשר המה שרידי ה' לעשות רצון קונם, כדי שיוכל ה' להיטיב להם שזהו תענוג השם יתברך כשיוכל להשפיע רב טוב ושלום וחיים לישראל עמו על ידי הצדיק, כי יותר ממה שהעגל רוצה לינק כו'. זה סוד הגמל, כמאמר רבותינו ז"ל ביום שיגמול חסדו לזרעו של יצחק. וזה היה שמחת אברהם שיתמלא רצון הבורא ברוך הוא בזה שיגמול חסדו לזרע אברהם יצחק ויעקב:

פרשת וישלח[עריכה]

(בראשית לג ח): "מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי וַיֹּאמֶר לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי". עיין בבעל הטורים, כי יעקב לקח לעצמו עולם הבא ולעשו עולם הזה. והגם שאנו רואים כי יש בישראל גם כן עשירים, אמנם כל העשירים כולם הם מלאים יגון ואנחה כאשר אנו רואים בחוש העין ואין להם עולם הזה. אמנם אותם העשירים העובדים את בוראם מתוך עושרם יש להם תענוג מתוך עושרם, כי עולם הזה שבא מן עולם הבא את זה לקח יעקב. וזהו למצוא חן בעיני אדוני, כי אדוני סתם הוא השכינה:

פרשת וישב[עריכה]

(בראשית לח כח): "וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד..." (בראשית לח כט): "וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ" (בראשית לח ל): "וְאַחַר יָצָא אָחִיו ... וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח". נראה לפרש בעזרת השם על דרך זה כי ידוע כשהקדוש ברוך הוא נותן לאדם אתערותא דלעילא נותן מיד כשיולד, ואחר כך כשאדם יתגדל אזי מסיר הקדוש ברוך הוא ממנו האתערותא דלעילא ונעשה כמו מחיצה בינו ובין התעוררות מלעילא, ונשאר רק רשימה בעלמא והוא היד, כי באם שיהיה לאדם האתערותא דלעילא מאז ועד עתה, אזי לא היה לאדם בחירה, והקדוש ברוך הוא רוצה שיהיה לאדם הבחירה ויבחר לו הטוב, משום זה מסיר הקדוש ברוך הוא האתערותא בעצמה ונשאר רשימה, ואחר כך כשאדם מתדבק עצמו בעבודת הבורא ברוך הוא ועוזב הנאות עולם הזה ומדבק את עצמו באור החיים הנצחיים, אז הוא פורץ את המחיצה ומדבק במצוות ובמעשים של התורה הקדושה, ומתפלל תמיד באימה וביראה ומתמיד בלימודו הטוב ונותן צדקה, דהיינו תורה ותפלה וצדקה, והקדוש ברוך הוא נותן לו טובות וברכות וזריחה גדולה. וזהו פירוש הפסוק ויהי בעת לידתה, כלומר בעת שיוולד האדם אז נותן הקדוש ברוך הוא האתערותא דלעילא, ואחר כך מסיר הקדוש ברוך הוא מחמת הטעם שכתבנו, ונשאר כמו מחיצה רק רשימה דהוא נקרא יד. וזהו פירוש ויתן יד. ואחר כך כשאדם מתגבר את עצמו לעבוד הבורא ברוך הוא ושוכח הבלי עולם הוא פורץ את המחיצה. וזהו ויקרא שמו פרץ, כי הוא פורץ את המחיצה. וידוע שהקדוש ברוך הוא נקרא אח לישראל שנאמר (תהלים קכב ח): "לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי", ונמצא נותן לו הקדוש ברוך הוא טובה וזריחה גדולה. וזהו ואחר יצא אחיו, דהיינו הקדוש ברוך הוא ויקרא שמו זרח כנ"ל:

חנוכה[עריכה]

(הנרות הללו): "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָֽנוּ מַדְלִיקִין, עַל הַנִּסִּים... שֶׁעָשִׂיתָ... עַל יְדֵי כֹּהֲנֶיךָ הַקְּדוֹשִים... הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ... וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֵן". דהנה איתא בגמרא‏[1] חזקיהו אמר אני אישן והשם יתברך ילחום מלחמה. דהכלל הוא, אם אדם עושה במלחמה איזה סיוע על פי הטבע הוא, אם הוא בבחינת מה שאצלו מעשיו כאין נחשב אז עשיותיו אינו גורע הנס, ואם חס ושלום בדעתו שמעשיו פועלים איזה דבר חס ושלום, אינו טובה כמו הבחירה ראשונה. והנה חשמונאי ובניו הגם שהם עשו איזה דבר על פי הטבע, היו הם בבחינת מה דחשמונאי ובניו היו סוד תורה שבעל פה, כי מהם התחילו שמאי והלל, שמעיה ואבטליון. וכמו שמשה רבינו היה תורה שבכתב ובבחינת מה, כן הם היו סוד תורה שבעל פה בבחינת מה. והפרש יש כשאדם עושה פעולתו ונחשב בעיניו פעולתו, אזי רשאי להנות, ואם אינו נחשב פעולתו רק בבחינת מה, אזי כולו קודש ואינו רשאי להנות. וזהו פירוש הנרות הללו אנו מדליקין על הניסים כו', על ידי כהניך הקדושים והם היו בבחינת מה, לפיכך אינו רשאי להשתמש בהם כי כולו קודש:

פרשת מקץ[עריכה]

למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח. וכתוב במדרש על זה (בראשית רבה צא): "מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה". וזה שכתוב (ישעיהו מ כז): "לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵיְהוָה וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר", הכלל הוא, כי כל מה שעשו האבות עשו רושם לבניהם. אברהם, עשה הרושם ד' הגליות לנצח אותם ונמצא כל מה שדברו האבות הוא רשימה לבניהם. והנה כל מה שישראל עושים ומדברים לטובה עושים רושם למעלה, אך אם ישראל מדברים לפעמים דיבור שאינו טוב עושה הקדוש ברוך הוא לטובות ישראל שהדיבור של ישראל שאינו לטובה שלא יעשה רושם למעלה. לזה יעקב אמר כאן (בראשית מג ו): "לָמָה הֲרֵעֹתֶם" כו', הלא באמת אין לאדם לומר זה למה עשית כך הלא יש לאדם לומר על כל מה שעשה גם זו לטובה ובדיבור זה שאמר יעקב עשה רושם לבניו כמו שדבריו לא עשו רושם כמו כן לא יעשה רושם הדיבורים של ישראל זה שמדברים איזה דבר לא טוב. וזה מעולם לא דיבר יעקב לבטלה, כלומד שאפילו בזה הדיבור שאמר למה הרעותם כו', לא היה לבטלה ועשה בזה רושם לבניו כנ"ל. וזה שכתוב במדרש למה תאמר יעקב, כלומר למה אמר יעקב זה הדיבור נסתרה דרכי, זה שהוא דרכי ואינו דרך ה' יהיה נסתר מה' ושלא יעשו רושם למעלה:

חומש שמות[עריכה]

פרשת שמות[עריכה]

(שמות ג יד): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם". עיין פירוש רש"י. ויש לפרש, דהנה הכלל כשאדם עושה איזה דבר גשמי יהיה כונתו לעבודת השם יתברך. דהיינו בשעת חרישה וקצירה יהיה כוונתו שחורש וקוצר שמזה יהיה לו מאכל אשר יאכל ויוכל לעסוק בתורה ובעבדות השם, ובחינה זה נקרא אהיה אשר אהיה, דהיינו שאחר החרישה והקצירה יאכל ואחר כך יעבוד השם בזה ובשעה שעוסק בעבודות השם נקרא הוה וכשאוכל הוא בבחינת אהיה פ"א, כי מזה האכילה יבוא לעבדות השם. לכן מתחילה אמר הקדוש ברוך הוא למשה אהיה אשר אהיה, כי כוונתו היה כשיכנסו ישראל לארץ ואז יהיו עוסקים בחרישה וקצירה שזהו הוא בחינת אהיה אשר אהיה, ואחר כך אמר אהיה שלחני אליכם, כי תיכף כשיצאו ממצרים היו במדבר וירד להם המן ואז לא היו צריכים לחרישה וקצירה וזה הוא בחינת אהיה כנ"ל:

פרשת בא[עריכה]

(שמות יב לה): "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה" כו' (שמות יב לו): "וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם". הנה בכל מקום כתיב ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה, הכלל, הדיבור והציווי שיצא מפי הקדוש ברוך הוא אל הנביא אזי הוא בבהירות גדול, רק האדם השומע מפי הנביא אזי אינו בבהירות כאשר יצא מפי הגבורה. והנה משה רבינו קיבל הדיבור מפי הבורא וישראל שמעו ממנו ובעת ששמעו ממנו היה המצוה מאיר להם כאילו שמעו מפי הבורא לפי ששכינה היתה מדברת מתוך גרונו כידוע ולכך בכל המצוות כתיב ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה, בזה הבהירות שקיבל משה מפי הקדוש ברוך הוא. אבל כאן שנצלו את מצרים והיה זה עליית ניצוצות כמבואר בספרים. ובאמת בעליית ניצוצות צריך האדם לצמצם ולהשפיל עצמו במחשבת הניצוץ כדי להעלות אותו ולכך לא כתיב כאן רק בני ישראל עשו כדבר משה, כי אז לא היה להם בהירות:

חומש במדבר[עריכה]

פרשת בהעלותך[עריכה]

(במדבר ח ב): "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת". והקשה הגמרא (שבת כב ב): "וכי לאורה הוא צריך הלא כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו". והקשה התוספות מה מקשה מארבעים שנה, הלא תמיד אנו הולכים לאורו. והנראה, שהקדוש ברוך הוא מוליך אותנו על פי הטבע תמיד, רק בעת מ' שנה היה מוליך אותנו חוץ לטבע בעמוד אש כו', והכלל, שלשון אורה הוא לשון נקבה דבר המקבל מאור של השם יתברך והוא דרך הטבע. לכך מקשה הגמרא הלא כל ארבעים שנה לא הלכו אלא לאורו של השם יתברך בעצמו, היינו חוץ לטבע. וזהו וכי לאורה הוא צריך, היינו אורה דייקא דרך הטבע:

פרשת פנחס[עריכה]

(במדבר כה יג): "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". נראה דהכלל הוא כך, דהנה לפעמים הקדוש ברוך הוא מגביה את הצדיק ואינו מודיע אותו הטעם ולפעמים מודיע אותו הטעם. נראה דלזה שאינו מודיע, כי אם היה מודיע אותו הטעם מחמת איזה דבר הוא מגביה אותו היה תמיד עושה דבר זה ויש עת שאין הקדוש ברוך הוא חפץ בדבר זה. אבל זה שהקדוש ברוך הוא יודע שהוא אינו מכוין רק לעשות רצונו ואם יהיה עת שיצטרך לעשות להיפוך יעשה לזה הקדוש ברוך הוא מודיע אותו הטעם. והנה פנחס היה יודע שיפסיד הכהונה כשיהרוג את זמרי, כי כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, ואף על פי כן היה עושה בשביל רצון הקדוש ברוך הוא, על כן הודיע אותו הטעם ואמר והיתה לו כו' תחת אשר קנא לאלהיו:

(במדבר כז כב): "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה" כו'. והנראה, כי כאשר רוצה השם יתברך להרים לעשות אחד לראש מתחילה מרים אותו מאת כל כדי לעשות אותו לראש. וזהו גם כן (בבא בתרא עה א): "פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה", כי משה כל מה שעשה לעבודת השם היה יודע השורש והטעם הדבר כמו החמה המשפיע. ופני יהושע כפני לבנה, שלא היה כבחינת משה שלא היה יודע טעם, כהלבנה המקבלת מהחמה. וזהו ויקח משה ויעמידהו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה, היינו שהרים אותו מקודם שיהיה לפני כל, ואחר כך עשה אותו לראש:

ספר יהושע[עריכה]

(יהושע ב א): "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ... שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר". כי כשהצדיק בא במקום אז מעורר אותו הרשימה אשר כבר היה במקום ההוא וכאן שהיה בארץ ישראל הרשימה מן המרגלים הראשונים רצה יהושע שלא לעורר הרשימה מהם. וזהו חרש, שיעשו עצמם חרשים שלא לשמוע הרשימה מן המרגלים ראשונים:

ספר שמואל[עריכה]

(שמואל א כ כא): "אִם אָמֹר אֹמַר לַנַּעַר הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה קָחֶנּוּ וָבֹאָה". למה עשה יהונתן עם דוד הסימן עם החיצים, הלא באמת לסוף ראה בעצמו יהונתן את דוד היה לו לומר תשובה בעל פה. ויבואר על פי דאמרינן בגמרא (פסחים ג ב): "אהדריה לקרעיה לאחוריה... ומוציא דבה וכו'", ונמצא יהונתן היה ירא שמא יצטרך לומר לדוד בשורה רעה ומוציא דבה כו', ולכך עשה הסימן כדי שלא יוציא דבר תקלה מפיו:

ספר ישעיהו[עריכה]

(ישעיהו כה ט): "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה יְהוָה קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ" הכלל הוא, כשהשם יתברך משפיע על אדם טובות יש אדם שיש לו תענוג מהטובה מחמת הדבר הנוגע לעצמו והבחינה הזאת נקרא אלהינו כביכול. ויש אדם שאין לו תענוג מהטובה כלל מחמת דבר הנוגע לעצמו, רק עיקר התענוג מחמת שהשכינה כביכול יש לה נחת כשמגיע טובות לעמו ישראל על דרך (ישעיהו סג ט): "בְּכָל צָרָתָם לא [לוֹ] צָר". והבחינה הזאת נקרא כביכול הוי"ה ברוך הוא, והבחינה הזאת הוא יותר גדול מהבחינה הראשונה שלא יהיה לו עיקר התענוג מהטובה מחמת הנוגע לעצמו, רק עיקר התענוג יהיה מחמת שהשכינה כביכול יש לה נחת רוח. וזה פירוש הפסוק הנה אלהינו זה קוינו לו, בתחילה יהיה התענוג מהטוב מחמת הבחינה הנקרא אלהינו כנ"ל וזהו ויושיענו. ואחר כך נבוא למדרגה גדולה מזו ואז יהיה עיקר התענוג והשמחה מהטוב מחמת שמחת השכינה והבחינה הזאת נקרא כביכול הוי"ה. וזהו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו, הרצון שעיקר השמחה מחמת הטוב יהיה אז על זו הבחינה מחמת שהשכינה כביכול יש לה נחת רוח מהטובה ההיא. וזהו בישועתו, כביכול הישועה שהיא הנחת רוח הוא לו כביכול:

(ישעיהו נא יב): "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם" הכלל, כשהקדוש ברוך הוא משפיע על האדם והאדם יכול לקבל טובתו כי דרכו להשפיע תמיד חסד על ישראל כמאמר רבותינו ז"ל (פסחים קיב א): "יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק", זה הוא התענוג של הבורא ברוך הוא כשהברואים יכולים לקבל טובתו, כי אם חס ושלום הברואים אינם יכולים לקבל שפע טובתו אז הבורא כביכול אינו בשלמות כמאמר המשנה (משנה סנהדרין ו ה): "אמר רבי מאיר, בזמן שאדם מצטער, [שכינה] מה הלשון אומרת [כביכול] קלני מראשי, קלני מזרועי". וכשהברואים יכולים לקבל השפע מהבורא אז כביכול יש בו שלימות ואין השתנות כלל. וזהו הרמז אנכי אנכי, מה שאנכי אנכי שאין בי שום השתנות זה הנחמה שלכם, כלומר שאז בודאי אתם יכולים לקבל השפע והטובה ואז בודאי אין בי שום השתנות. וזהו אנכי אנכי, זה שאנכי אנכי שאין בי שום השתנות זה מנחמכם, זהו בעצמו הנחמה שלכם:

(ישעיהו נד יב): "וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ" דהכלל הוא, דאדם צריך להתפלל בהתלהבות גדול אך עכשיו בעונותינו הרבים יש לנו מוחין קטנים ואינן יכולים להתחיל תיכף להתפלל בהתלהבות גדול, רק אחר כך באמצע הדיבורים בא אדם לידי חיות, מה שאין כן כשיבא משיח צדקינו במהרה בימינו אז יהיה כולם ידעו את ה' כמו שכתוב (ישעיהו יא ט): "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים", ואז נתחיל תיכף בהתלהבות ואש גדול. וזהו וּשְׁעָרַיִךְ כו', וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ:

(ישעיהו נט טז): "וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ וַתּוֹשַׁע לוֹ זְרֹעוֹ" כו'. יבואר על פי מאמר בזוהר הקדוש בפסוק (שמות יז ז): "הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" עיין שם, ועל פי מאמר חכמינו ז"ל (ברכות יז א): "(רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך) ומי מעכב (שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות)" כו', והקדוש ברוך הוא חפץ תמיד בטובת ישראל. וזהו וירא כי אין איש, כלומר הקדוש ברוך הוא שהוא נקרא אי"ן כמאמר הזוהר הקדוש מתלבש עצמו בבחינת איש, להיות לוחם מלחמות ישראל להושיע לבניו כנאמר (שמות טו ג): "יְהוָה אִישׁ מִלְחָמָה", וישתומם כי אין מפגיע, כלומר אי"ן הוא הקדוש ברוך הוא מפגיע מבקש טובות ישראל, ועל ידי זה תושע לו ימינו:

(ישעיהו סא י): "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיהוָה...כִּי הִלְבִּישַׁנִי...מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי". על דרך אמרם ז"ל (בבא בתרא ט ב): "מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול" על דרך משל, מי שנותן פרוטה לעני ומשלים לו שיעור חסרונו בזה הפרוטה אם כן על ידי הפרוטה זו מתעלה האדם הנותן ונחשב לו כאלו הוא נותן כל הסעודות והצטרכות להעני. וזהו (ישעיהו מט כא): "מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה", כלומר מי ילד לי מצוה גדולה כזה במה שנתתי פרוטה לעני. וזהו (ישעיהו מט טז): "הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ", במה שאתה נותן צדקה עם הכפים:

או יבואר, שוש אשיש בה'. הרצון בזה, שיש שמחה כשעובדים את הבורא ברוך הוא ויש עוד שמחה ששומח את עצמו במה ששמח בעבודת ה'. וזהו הרמז בפסוק שוש, יש לי שמחה במה שאני אשיש בה'. וזהו הרמז (שבת קיח א): "כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים" כי כששומח עצמו בעבודת ה' יש לו שמחה גם כן במה ששומח עצמו בעבודת ה' ויש עוד שמחה מזה השמחה במה ששומח עצמו בשמחת עבדות ה' ויש עוד שמחה מן השמחה. וזהו עד אין סוף, ולכן נותנין לו נחלה בלי מצרים:

ספר יואל[עריכה]

(יואל ב כו): "וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ" כו'. הכלל, האדם מה שאוכל הוא כדי שיהיה לו כח לעבוד את ה', ועל ידי זה הוא מעלה הניצוץ אשר בתוך המאכל ההוא, ואם חס ושלום אינו מעלה הניצוץ אשר בתוך המאכל אזי צריך הניצוץ ההוא אשר במאכל ההוא להיות מגולגל עד שיאכל אותו אדם בכוונה להעלות אותה, ואז אין הניצוץ צריך להיות מגולגל עוד. וזהו הרמז ואכלתם אכול, בשעה שאתם אוכלים המאכל יהיה נאכל שלא יצרך להיות מגולגל עוד:

או יבואר, ואכלתם אכול, כי זה הפסוק מורה על העתיד לבוא. ובמדרש (מדרש עשרת הדברות אות ה') מבואר לעתיד לבוא יאכלו ישראל מן כמו במדבר. והנה כל המאכלים יש להם כל אחד ואחד טעם עצמיות שלו, היינו לחם יש לו טעם עצמיות של לחם ובשר טעם בשר וכן שאר מאכלים כל אחד טעם עצמיות שלו בכח אבל המן לא היה לו טעם עצמיות שלו בכח, רק לפי כל אחד ממחשבת ישראל כך היה הטעם שלו ונמצא בשעת האכילה אז נעשה מאכל להיות לו טעם כפי מחשבת כל איש מישראל. וזהו הרמז ואכלתם אכול, בשעת אכילה כנ"ל, אז נעשה מאכל להיות לו טעם עצמיות בכח:

או יבואר, ואכלתם וכו', דעיקר אכילת אדם צריך להיות לו מחשבתו שיהיה לו כח לעבודת הבורא ברוך הוא בתורה ובתפלה, ואם כן זה האכילה הוא גופא עבודה כיון דלצורך עבודה הוא. אך באמת על כל פנים בשעת האכילה אינו עובד השם ואינו מועיל זה האכילה, רק אחר כך כשילמוד. אבל יש צדיקים אשר אכילתם בקדושה ובשעת אכילה יש להם מחשבות קדושות וגם אומרים תורה בשעת אכילתן, אם כן בשעת אכילתו עובד את הבורא ברוך הוא וזהו נקרא אכילה, מה שאין כן בחינה הקודמת בשעת אכילה לא נקרא עדיין אכילה כיון שלא פעל בשעת מעשה רק אחר מעשה. וזהו ואכלתם אכול, רוצה לומר שתראו שבשעה שאתם אוכלים יהיה אכילה וזה אי אפשר כי אם לעסוק בתורה על השולחן:

או יבואר ואכלתם אכול וכו' והללתם את שם ה' אלהיכם, כמו שתרגם אונקלוס על פסוק (שמות כד יא): "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ", וַהֲווֹ חָדַן בְּקוּרְבָּנֵיהוֹן כו', ונמצא שמחויב להתענג בעבדות הבורא ברוך הוא כמו באכילה ושתיה. וזהו הרמז ואכלתם וכו', שתהא לכם תענוג בעבודת הבורא יתברך בשידות ותשבחות שמהללים את ה' כמו באכילה כדי שביעה שיש לנו תענוג כן יהיה התענוג בעת והללתם את שם ה' וכו':

או יבואר, ואכלתם אכול, הכלל, סעודת לויתן הוא מה שישראל אכלו כבר בסעודת שבת ויום טוב והכנסת אורחים ושאר סעודות מצוה זה המאכל יאכלו לעתיד. וזהו ואכלתם אכול, מה שכבר אכול:

או יבואר, ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבושו עמי לעולם. נראה על פי הגמרא (ברכות לה ב): "כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה", נמצא כשאוכל בלא ברכה חלילה אכל מלאו דיליה והוא נהמא דכסופא אבל כשאוכל כדת בברכה הוה דיליה וזהו ואכלתם כו'. והללתם, היינו ברכה. ולא יבושו עמי, היינו שיאכלו בלא בושה, כי אין זה נהמא דכסופא:

או יבואר, ואכלתם אכול וכו', כי סעודות צדיקים לעתיד לבוא יהיה על שני בחינות, אחד, על פי פשוט סעודות ממש. ואחד, שישיגו ישראל סודות התורה והסעודות יהיה על רוחניות כמבואר בזוהר הקדוש. והנה שניהם אמת. האנשים אשר הם במדריגה קטנה שהתענוג שלהם מגשמיות להם יהיה הסעודה סעודה ממש. והצדיקים הגדולים אשר תענוג שלהם סודות התורה להם יהיה הסעודה כאשד ישיגו נפלאות מתורתו הקדושה. וזהו ואכלתם אכול ושבוע, לאנשים פשוטים. והללתם את שם ה', אלו האנשים אשר התענוג שלהם בהלל לה', להם יהיה התענוג אשר עשה עמכם להפליא שישיגו נפלאות מתורתו הקדושה:

או יאמר, ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא. ויבואר על דרך שמבואר בתנא דבי אליהו ובמדרש בשעה שיעשה הקדוש ברוך הוא סעודה גדולה של לויתן יביא הקדוש ברוך הוא את הרשעים לראות בטובתן של ישראל. ובאמת יש לדקדק למה זה יהיה דוקא בשעת סעודה. ונראה, כי הקדוש ברוך הוא ישלם שכר טוב לישראל בשני בחינות. שכר אחד, מתורה ומצוות ותפילה ותפילין ושאר המצוות שעשו ולמדו ישראל עם קדושו, וסעודה גדולה הוא שכר טוב לישראל מה שאכלו משום מצות הבורא עליהם, והיינו סעודות שבת ויום טוב והכנסת אורחים ונמצא על שאר המצות מה שהקדוש ברוך הוא יתן לישראל לא ירע בעיני רשעים כיון שהם לא עשו המצות. אבל על אכילה הלא הם אוכלים ושותים יותר מישראל זה ירע בעיניהם ויהיה להם עגמת נפש יותר ויותר לכך יביא הקדוש ברוך הוא את הרשעים לראות בשכר טוב של ישראל דוקא בשעת סעודה שהוא השכר על אכילתם לשם ה'. וזהו הרמז ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלהיכם אשר עמכם להפליא, כי הפליא הוא לשון הפרשה, כלומר אף על פי שאתם אוכלים כמו ישראל יעשה הקדוש ברוך הוא הפרשה לכם וישלם שכר טוב על אכילתכם ועל זה צריכים אתם להלל את ה':

או יבואר, ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא. כי תיקון חטא אדם הראשון ראוי היה על ידי הקדוש ברוך הוא לבד וטובות הבורא היה עליו להבדיל הטוב מן הדע. וזהו אשר עשה עמכם להפליא, מלשון הפרשה. וזהו פירוש המדרש (בראשית ג יב): "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי..מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית רבה יט יב) "ואכלתי אין כתיב כאן, אלא ואוכל, אכלתי ואוכל". זהו התיקון על האכילה שאכלתי ואוכל בשביל עבודת הבורא ברוך הוא זה התיקון. וזהו ואכלתם (אכול חסר):

ספר חבקוק[עריכה]

(חבקוק ג ב): "יְהוָה שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי" כלומר, אני שומע שאתה שומע תפילתי ובקשתי ולכן יראתי:

ספר תהלים[עריכה]

(תהלים קט ז): "בְּהִשָּׁפְטוֹ יֵצֵא רָשָׁע וּתְפִלָּתוֹ תִּהְיֶה לַחֲטָאָה" יובן על פי הגמרא (ראש השנה ח ב): "מלך וציבור, מלך נכנס תחילה... מקמי דליפוש חרון אף". ואיתא בגמרא (מנחות דף מא.) אעשה לא מענישין אלא בעידן דריתחא. ותפלה הוא מצות עשה וכן הרמב"ם מונה התפלה במצות עשה. וזהו הרמז בפסוק בהשפטו, פירוש בהשפטו את העולם אז יצא רשע. פירוש המשפט של רשע יהיה לבסוף בעידן ריתחא. ותפלתו תהיה לחטאה, פירוש אף על גב דתפלה הוא מצות עשה, תהיה לחטאה לענוש עליו כיון שהוא עידן ריתחא:

שירו לה' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים. (תהלים קמט, א) ובו יבואר הפסוק (ישעיה סו, כב) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה. ובו יבואר ותורה חדשה מאתי תצא. הכלל הוא, כי הבורא ברוך הוא ברא עלמא במדת אהבה ועל זה מרומז המצוה של פריקת משא ובמדת היראה שעל זה מרומז המצוה של מחיית עמלק. ומצות קן צפור מרומז על מדות התפארת שהוא מרומז על מדת רחמים. ונמצא צריך לעבוד את הבורא ברוך הוא עם התורה וחלילה לעבוד את הבורא ברוך הוא באיזה מדה שלא על פי תורה חס ושלום. והנה ידוע שמחלוקת בית שמאי ובית הלל הוא, כי בית שמאי היו מדת הדין, ובית הלל היו מדת הרחמים ומחמת זה תמיד הלכה כבית הלל, כי ראו חכמינו ז"ל שהעולם צריך למדת החסד לזאת קבעו הלכה כבית הלל כדי להתנהג העולם במדת החסד. ונמצא לפי זה בביאת הגואל במהרה בימינו יתגלה מדת בית שמאי, כי אז אין צריך העולם למדת החסד והדין יתהפך לרחמים ויהיה פסק הלכה כבית שמאי. וזהו תורה חדשה מאתי תצא, ולכאורה קשה האיך שייך לומר על התורה מלת חדשה, כי אין השתנות בתורה. ולפי דברינו יתכן, כי זה אין דבר חדש ממש, כי דברי בית שמאי כתובים בתורה שבעל פה עתה אך הפסק הלכה יהיה כבית שמאי, כי העיקר כמו שהאדם צריך להתנהג באיזה מדה כן הפסק הלכה גם כן בזה המדה ונמצא שהעיקר תלוי בבני ישראל כמו שאנו פסקינן הכא כן הקדוש ברוך הוא כביכול מתנהג בזה המדה עם בריותיו. וזהו פירוש שירו לה' שיר חדש, והאיך יכול להיות שיר חדש, אך מחמת שתהלתו בקהל חסידים, כשאנחנו מהללים אותו במדת החסד מעוררים מדת החסד וכן במדת הדין חס ושלום:

לבאר למה פני אריה ופני נשר שהם טמאים מחוקקים במרכבה עליונה. התירוץ הוא, כי אריה מרומז על הגבורה שכן אריה, בגמטריה גבורה, ונשר, מרמז על התפארת. ושור, מרומז על החסד. ובאמת מדת חסד הוא טוב למעלה ולמטה, כי מטה מורה שאדם עושה חסד לברואי ה' וזה טוב למטה ולמעלה. אבל מדת גבורה למטה הוא רע אבל למעלה הוא טוב לעלות אותו לעבדות הבורא ברוך הוא כדאמרינן בגמרא (ברכות ה.) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על היצר הרע. וכן מדת התפארת למטה הוא אינו טוב ולמעלה הוא טוב לעלות המדה הזאת שיקוים בו ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט, ג) עד תפארת ישראל. נמצא למעלה הכל עבדות ה' הן במדת הגבורה והן במדת התפארת ולכך הם למעלה במרכבה עליונה ולכך פני אריה מימין, כי הצדיקים מהפכים מדת הדין לרחמים:

ואני תפלתי לך ה' עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך. (תהלים סט, יד) הכלל, כמבואר בזוהר הקדוש האדם צריך לדבק בעת התפילה בצלותא דאבות. וזה מרמז ואני תפלתי, תפלה מורה על מדת אהבה, כי כשהאדם עובד במדת אהבה הוא דבוק במדת אברהם. ותפלה, הוא לשון התחברות מלשון נפתולי אלהים כו' (בראשית ל, ח) לך ה' עת רצון, הוא מדת יראה מדת יצחק אז צריך עת רצון, אבל כשאדם דבוק במדת אהבה אז תמיד הוא שעת רצון ובמדת היראה אז הוא צריך עת רצון, כי איך יבקש כשהוא עומד ביראה, כי מדת היראה הוא מרחוק כנאמר בפסוק (שמות כ, טו) וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, ואחר היראה השם יתברך משפיע לו שכל לבקש מבוקשתו. וזהו הרמז מרחוק ה' נראה לי ענני באמת ישעך זהו מדת יעקב על שם הפסוק (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב. וזה הרמז בפסוק (במדבר ו, כד) וידבר ה' כו' כה תברכו את בני ישראל יברכך ה' ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם:

הוד והדר לפניו. (תהלים צו, ב) להבין מאי לפניו. ונראה, כי בתחילה הוא היראה אשר יש לאדם יראה מהבורא ברוך הוא והיראה אינו נקרא פנים כי הוא בוש להסתכל בפניו כי מחמת היראה הוא בוש להסתכל בפניו כמו וייראו מגשת אליו. (שמות לד, ל) ואחר היראה בא אהבה ואז הוא מסתכל בפניו. וזהו הרמז הוד והדר, כשבא לאהבת הבורא שהוא אחר היראה אז הוא לפניו, בפנים כביכול, כי היראה הוא באחור. וזהו הרמז וראית את אחורי (שם לג, כג):

ובאופן אחר נראה לבאר על דרך משל, כי אם מלך בשר ודם נותן מלבוש לאחד במתנה כשמחזיר הלבוש להמלך אינו דרך כבוד אבל בהקדוש ברוך הוא אינו כן כי הוא הנותן מתנה החיות לכל העולמות וכשהעולמות חוזרים לדבק חיותם בהבורא ברוך הוא אדרבה אחר זה מגיע להם חיותו ושפע חדש ממולא כל הטובות. וזהו הרמז הוד, זה מדת הוד. והדר, מלשון חוזר לפניו לפני הבורא אם העולמות חוזרים לדבק חיותם אשר ניתן להם במתנה מהבורא ברוך הוא זהו ההוד שהם חוזרים מלאים כל טוב. וזהו לפניו, לפני הבורא ברוך הוא:

ובאופן אחר נראה לבאר, כי ידוע שהבורא ברוך הוא אין שום חיה ואופן ומלאך יכול להשיג מהותו רק לאהבת ישראל מצמצם עצמו וישראל עושים הצמצום בהבורא ברוך הוא ונמצא בזה שעושים הצמצום הם כביכול לפני ה' כמאמר בזוהר הקדוש לפני ה' תטהרו, לפני ה' דייקא. וזהו השמחה להבורא יתברך כשישראל עושים הצמצום כדי לקבל השפע מאתו כמאמר חכמינו ז"ל יותר מה שהעגל רוצה כו'. וזהו הרמז הוד והדר, אימת יש שמחה להבורא ברוך הוא כשהם במדריגה לפניו לעשות הצמצום לקבל מאתו יתברך:

כהניך ילבשו צדק וחסידך ירננו. (תהלים קלב, ט) עיין בזוהר הקדוש ולויך ירננו מבעיא ליה ע"ש דוד בדיחא כו'. וזהו שביקש בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך כו'. הכלל, כי יש שהקדוש ברוך הוא עושה דין ברשעים כדי להראות גבורתו ולירא מפניו והבחינה הזאת נקרא גבורה שבגבורה ויש שהקדוש ברוך הוא עושה דין ברשעים בכדי להראות חסדו לישראל עם קדושו. והבחינה הזאת נקרא חסד שבגבורה. ובאמת לוי הוא גבורה ולכן היה מרים קולו ברינון אבל כהן שהוא חסד כל מעשיו בחשאי. וזהו הרמז וחסידיך ירננו, הרננה שהוא דין יהיה מחסד שלו:

מי ימלל גבורת ה' ישמיע כל תהלתו אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת. (תהלים קו, ב) ומפרש בגמרא (מגילה יח.) מי יכול למלל גבורת ה', מי שיכול להשמיע כל תהילתו. ויש לדקדק למה כפל הכתוב לומר כמו שאי אפשר למלל תהלתו כן אי אפשר למלל גבורתו. ונראה, דהנה יש אדם שמשפיע חסדים על עמו ישראל ויש אדם שמעורר את הגבורה על הרשעים. והנה החילוק מי שמעורר חסדים אין לו לירא כלל מעבירות שבידו כיון שמעורר חסד תמיד ומי שמעורר את הגבורה על הרשעים צריך לראות ולירא מעבירות שבידו שכיון שמעורר למעלה מדת גבורה כדי שלא יעורר חס ושלום גם כן עליו מדת גבורה ונמצא זה צריך להיות נקי מעבירות, וגם יש עוד תיקון לזה זה שמעורר מדת גבורה על הרשעים יתן צדקה באותו שעה ובזה שנותן הצדקה לעני ומרחם על העני מעורר על עצמו מדת רחמנות כמאמר חכמינו ז"ל (שבת קנא:) כל המרחם על הבריות כו'. ובזה נכון סמיכות הפסוק אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת, מחמת שהוא עושה הצדקה בכל עת יכול למלל גבורות ה', כי אינו מתירא ממה שמתעורר מדת הדין, כי במדת הצדקה הוא מעורר להיפוך מדת הרחמים ומבטל מדת הגבורה שמעורר. אבל זה שמדבר תמיד דברים טובים על ישראל כדי שישפיע חסד לזה הוא אמר שיוכל להשפיע כל תהילתו, שתפלתו נקי מהחטא:

תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. (תהלים קב, א) יבואר, כי באמת יש שני בחינת מה שאדם מבקש מאת הבורא ברוך הוא ובפרט בימים הקדושים והנוראים בחינה אחד מה שהאדם מבקש בשביל טובתו מה שנוגע לעצמותו ועל זה מבואר בתקונים דצווחין להקדוש ברוך הוא בשביל טובתם. ואחד וזהו בחינת האמת מה שאדם מבקש, כי אנחנו נקראים בנים להקדוש ברוך הוא והוא נקרא אבינו ובאמת עיקר השמחה של אב מה שראה אצל בנו כל הטובות ונמצא זה מה שאנו מבקשים מאת הקדוש ברוך הוא כדי שישמח ה' במעשיו וכמאמר חכמינו ז"ל (חגיגה טו:) בזמן שהאדם בצער שכינה מה אומרת כו', וכשישראל הם בנחת אזי הקדוש ברוך הוא יש לו נחת מזה. ונמצא מה שאדם מבקש טובה וברכה עיקר מבוקשתו כדי שיהיה לו להקדוש ברוך הוא כביכול נחת. וזהו הרמז תפלה לעני כי יעטוף, יעטוף מלשון התלבשות שהוא מתלבש תפלתו. ולפני ה' ישפוך שיחו, שעיקר תפלתו לפני ה', כלומר בעד ה' כדי שיהיה לו להקדוש ברוך הוא נחת כשיהיה לו טוב. וזהו הרמז ברש"י והוא מאמר חכמינו ז"ל ויעבור ה' על פניו מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור כו', כל זמן שישראל יהיו בצער יעשו לפני כסדר הזה, כי באמת עיקר תפלת השליח צבור כדי להוציא את אחרים בתפילתו ולא בשביל עצמו. וזהו הרמז יעשו לפני כסדר הזה, עיקר בקשתם יהיה כתפלת השליח צבור שהוא על אחרים כן יבקשו העיקר רק כדי שיהיה לי נחת בפדות אותם מצער. וזהו הרמז יעשו לפני, כלומר בשבילי כסדר הזה:

אמרו חכמינו ז"ל על פסוק (משלי ח, ל) ואהיה שעשועים יום יום. התורה נברא אלפים שנה קודם בריאת העולם. הרמז, כי התורה מתחלת בבראשית שמרומז על חכמה כתרגום יונתן וירושלמי בראשית בחוכמתא, וגם מתחלת בב' שמרומז על בינה כמאמר חכמינו ז"ל אל"ף בי"ת אל"ף בינה. ועל שני מדות אלו רומז אות אל"ף כמבואר באיוב ואאלפך חכמה ואאלפך בינה, וזהו אלפים בשני אלפי"ן. וזהו הרמז בפסוק נוצר חסד לאלפים, היינו נוצר חסד למי שמדבק עצמו בתורה הקדושה. וזהו לאלפים, הוא התורה הרומז על שני אלפי"ם:

פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה י"ה. זה השער לה' צדיקים יבואו בו. (תהלים קיח, יט) הכלל הוא, דהצדיק הוא תמיד קטן בעיני עצמו ותמיד הוא בעיני עצמו כאלו לא התחיל עדיין בעבודתו יתברך. וזהו עיקר עבודה שיהיה תמיד שפל בעיני עצמו כידוע. נמצא הצדיק תמיד מתפלל ומבקש מהשם יתברך שיפתח לו השם השער שבו יכנוס לעבוד אותו וזהו עיקר העבודה. וזהו פירוש פתחו לי שערי צדק כו' זה השער לה' צדיקים יבואו בו, כלומר זהו עיקר העבודה:

ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור כו'. (משלי ד, יח) דהנה היצר הרע הוא אצל המון עם כמו בעל הבית רחמנא ליצלן אבל אצל הצדיק הוא כאורח, דהיינו שלפעמים מסית אותו לעבירה קטנה אבל הצדיק אינו שומע אליו. אך למה ברא הקדוש ברוך הוא שיסית לצדיק הוא על דרך שאמר הבעל שם טוב ז"ל ושבית שביו כו' (דברים כא, י) דהיינו שמזה לוקח הצדיק מוסר לעצמו, כי היצר הרע עושה זאת רק למען לקיים מצות בוראו שנברא לכך אם כן מהראוי שגם אנכי אקיים כל מצותיו יתברך בדחילו ורחימו ומזה יבוא להתלהבות גדול. וזהו פירוש ואורח צדיקים דהיינו היצר הרע שהוא אורח אצל צדיקים הוא כאור נוגה, דהיינו כדי שיביא את האדם להתלהבות ודו"ק:

ברבות צדיקים ישמח עם (משלי כט, ב) זה מרדכי, ובמשול רשע כו', זה המן כו'. ויבואר הפסוק (שמות יג, ב-ד) קדש לי כל בכור כו' ויאמר משה אל העם כו' בחודש האביב כו' כי בחוזק כו'. כי לכאורה הנס בבכורות ישראל לא היה ניכר מה שנשארים חיים, כי עיקר הנס מה שנהרגו בכורי מצרים. והנראה, דהנה אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין סז:) למה נקרא שמם כשפים שמכחישין כו', הכלל כי יש שני בחינות לשבר שונאי ישראל ולהרים קרן ישראל בחינה אחת לשבר הקליפה ועל ידי זה נתרומם קרן ישראל. ויש בחינה אחרת לרומם קרן ישראל וזהו הוא עיקר התחלה ועל ידי זה ממילא בא השפלה להשונאים. ובאמת אצל השם יתברך שדרכו להטיב העיקר הוא לרומם קרן ישראל וממילא בא השבר להשונאים בזה שמרומם קרן ישראל. וזה הוא ההתחלה אצל השם יתברך בטוב לרומם קרן ישראל ועל ידי זה ממילא בא השפלה להשונאים אבל הקליפה אינו יכול רק להרע:

וזה שאמר משה זכור כו' כי בחוזק יד כו' בחודש האביב, כי הכלל מבואר בעוללת אפרים, כי יש עיתים לטובה, דהיינו ימי ניסן כו' עיין שם. וזהו שאמר משה לישראל קדש לי כל בכור, ורמז להם שזה היה עיקר הנס בהטיב לבכורות ישראל וממילא בא השבר לבכורות מצרים. וזה כי בחוזק יד, דהיינו שמחזיקין השפע לא כמו הקליפה שמכחישין כו', אדרבה הקדושה מביא התחזקות להטוב וממילא בא כו'. והראיה לזה שהעיקר היה מן הטוב להשפיע טוב על בכורות ישראל וממילא הגיע השבר לבכורות מצרים. היום אתם יוצאים בחודש האביב, שהעת הוא לטובה. וזהו ברבות צדיקים, כלומר כאשר בא השפע מן הקדושה אז התעוררת הוא רק טוב כנ"ל וכאשר יש התעורדת למעלה מטוב אז כל העולם בשמחה, כי התעוררת ההוא מביא השמחה בעולם. וזהו ברבות צדיקים ישמח עם ולא כן הקליפה שמכחישין נמצא מביא רק התעוררת הרע וזהו יאנח עם. וזהו כי יד על כס י"ה (שמות יז, טז) כי יד מורה נתינות השפע כמו יד נותנת, ועמלק הוא הקליפה למנוע השפע. וזהו כי יד על כס י"ה, המרכבה מן הכסא הוא יד להשפיע ולכך מלחמה לה' בעמלק, שהוא המרכבה למנוע השפע וזהו מלחמת עמלק:

הן גאלתי אתכם אחרית כראשית כו'. הן, הוא הצירוף מן אותיות יחידות ועשירית א' עם ט' יו"ד, ב' עם ח' גימטריא יו"ד, גימל עם זיי"ן גם כן יו"ד, נשאר אות ה' מן יחידית וכן מן אותיות עשירית לצרף למאה. יו"ד עם צ' גימטריא מאה, כ' עם פ' גם כן ק', וכן שאר אותיות. נשאר אות נו"ן שאין לו צירוף וב' אותיות הללו הם כנגד השכינה, כי אות ה' הוא ה"א אחרונה משם הויה ב"ה ונו"ן גם כן מרומז על השכינה כידוע, והיינו שעתה בגלות כביכול השכינה אין לה בן זוג. וזהו הן גאלתי, דהיינו ב' אותיות הללו שאין להם צירוף גאלתי אתכם ודו"ק:

עם זו יצרתי כו'. (ישעיה מג, כא) יבואר על פי דאיתא בתקונים מצה וחמץ אלין מסטרא דקדושה ואלין מסטרא דמסאבא דמפרישין בין ו' לז' ו' רומז על הקדוש ברוך הוא זיי"ן על כנסת ישראל זיין בת שבע כידוע ומבואר בזוהר הקדוש על פסוק לפני ה', לפני ה' דייקא כשישראל מבטלין הגזירה שנגזר חס ושלום מלמעלה לרעה וישראל בתפלתן מבטלין אז הם לפני ה'. ובאמת זה התענוג אצל הבורא ברוך הוא כמבואר ברבותינו ז"ל (פסחים קיט.) לא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם וכו', מדת הקדוש ברוך הוא מנצחין אותו והוא שמח ובשביל שמחה זו ברא העולם בשביל ישראל שינצחו אותו וכאשר הוא כסדר אז וא"ו לפני זיין וכאשר גובר רצון ישראל אז זיין לפני וא"ו. וזהו עם ז"ו זיי"ן לפני וא"ו. וזהו יצרתי בשביל זה בראתי את העולם כו'. וזהו עם ז"ו קנית:

אתה הוא ה' לבדך. (מלכים ב' יט, טו) הכלל, אתה הוא נוכח אך איך יכול האדם לומר אתה הוא ה' לבדך, אבל הכלל בכל דבר שאדם רואה כאשר יש לו עינים ישרות בדרכי ה' יכול להשיג כי יש עילות על כל העילות אשר אין להשיגו והוא נסתר ונעלם מכל הברואים זה יכול להשיג. וזה אתה הוא הוא נסתר שיכול להשיג, כי יש בורא עולם אשר אין להשיגו. והנה יש אי"ן ויש שכל אשר משיג ומסתכל באי"ן ויש שכל אשר משפיע שפע על העולמות, ועל מה הוא משפיע על שבע ספירות חג"ת כו', ופרה אדומה רומז על השכל אשר משפיע על העולמות מלשון פרה ורבה, שמשפיע על העולמות. והנה האי"ן מורה עליו שם ע"ב, כי שם אי אפשר להשיג. והוא נרמז בפסוק (תהלים יח, יב) ישית חושך סתרו, השם עבים ע"ב י"ם שאי אפשר להשיגו ומדה המשפיע שפע עליו מורה שם ס"ג. וזהו פרה מצותה בסג"ן, דהיינו ס"ג נו"ן, כי השכל המסתכל על האי"ן עליו רומז ברעיא מהימנא פרשת פנחס אות כ' הפוכה קרנים למעלה כזה U, וכן על זה מורה נו"ן הפוכה אשר בפרשת ויהי בנסוע הארון. (במדבר י, לה) והנה כאשר אדם מדבר דיבורים יש צדיק אשר מדבר דיבורים למטה ויש צדיק אשר הדיבורים שלו ממשיכים אותו אל האי"ן. וזהו שכינה מדברת מתוך גרונו של משה. וכן לכל הנביאים כאשר דברו נבואתם הדיבור ממשיך אותו אל האין ונקרא דעת לחבר אותו אל אי"ן. וזהו רומז בספר יצירה עשר ולא י"א שלא תאמר דעת הוא גם כן מהספירות, כי דעת הוא באי"ן ואין לחשבו בספירות ודו"ק:

הכלל, המשכיל מסתכל באי"ן ואחר כך אומר להשכל ועל זה מורה נקודת ציר"י ואף על גב שהמשכיל לומד להשכל נמצא הוא נקודת שב"א זה למעלה מזה. זה אינו מחמת שני טעמים. אחד, מטעם יותר מה שהעגל רוצה לינק פרה כו'. וטעם שני, כשהרב לומד לתלמיד מצמצם שכלו להיות שוה לשכל התלמיד לכך מורה על משכיל ושכל נקודת ציר"י, שני נקודת שוה. ונקודת שב"א, מורה על האומות נקודה זה למעלה מזה וזה תחת זה וזהו שב"א באש כנאמר (ישעיה א, טז) באש ה' נשפט את כל הגוים אבל על ישראל מורה נקודת ציר"י. ובאמת עד היכן מלמד המשכיל להשכל כפי שיוכלו נשמת ישראל לקבל כן המשכיל לומד להשכל והשכל נקרא בינה מבין דבר כו'. והנה נשמת ישראל היה מכריע בין שני הנקודות הנ"ל כנ"ל נמצא שיש עוד נקודה יושבת תחת שני הנקודת הנ"ל, דהיינו המכריע והם כנסת ישראל כפי שיוכלו לקבל כנ"ל. והיא נקודה סגו"ל, שלשה נקודות ועוד מורה על זה נקודת קוב"ץ, דהיינו שור"ק ג' נקודת באלכסון זה תחת זה נקודה תחתונה מה שישראל מקבלים השפע נקודה האמצעית הוא התענוג, כי השם יתברך יש לו תענוג בהשפעתו לישראל. ובאמת למה יש תענוג להשם יתברך בהשפעתו לישראל, כי השם יתברך הוא אבינו ואב יש לו תענוג כו' ועל זה מורה נקודה עליונה וזה ג' נקודת באלכסון, דהיינו אב ותענוג וישראל המקבלים השפע וזה שהוא באלכסון, כי צריך להסתכל באי"ן וכאשר מסתכל באי"ן מורה אלכסון ובאמת באי"ן הוא הכל בכח ולא בפועל נמצא אלו שלשה בחינות הנ"ל נקודת סגו"ל כנ"ל כאשר הם באי"ן הם באחדות והוא נקודת קמ"ץ וזהו אדם באל"ף נקודת קמץ ודו"ק:

גומל לאיש חסד כמפעלו יתן לרשע רע כרשעתו. הכלל, כשאדם עושה איזה מצוה, דהיינו שנותן צדקה לעני אז השם יתברך בשעה שדן זה האדם משלם לו שכר כפי הפעולה שעשה לעני אז בשעה ששוקלין זכיותיו של זה האדם בכף מאזנים מכריעין לצד זכות זה העני עם בני ביתו אשר זה האדם החיה אותם בצדקה שנתן לזה העני וכן שאר מצות שאדם עושה אז השם יתברך נותן זה הפעולה עם זה המצוה בכף המאזנים להכריע לכף זכות. אבל כשאדם חס ושלום עובר עבירה אז השם יתברך ברוב רחמיו אינו משלם כי אם על עבירה עצמה ולא הפעולה חס ושלום שעשה. וזה הרמז גומל לאיש חסד כמפעלו יתן לרשע רע כרשעתו:

מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק. (ישעיה כד, טז) כי יש אותיות מנצפ"ך ובאותיות אלו היה גאולה, דהיינו אות ך' אצל אברהם דהיינו לך לך, עיין זה בפרקי דר' אליעזר. וגאולה העתידה אם ירצה השם יהיה על ידי אות ץ' מן אותיות מנצפ"ך. וזהו מכנף הארץ, דהיינו מאלו הארבע אותיות מכנ"ף. זמירות שמענו, הגאולה שהיתה על ידי אותיות מכנף כבר שמענו. צבי, לשון תוחלת. לצדיק , להגאולה שיבא אם ירצה השם באות צדי"ק:

או יבואר, צבי לצדיק, רוצה ומקוה שיהיה צדיק אף על פי שלא השיג מדריגת הצדיק, אף על פי כן יש שירה:

אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם. (נחמיה ט, ז) כלומר בחר את אברהם שיכול לקיים את התורה. וזהו באברם יקיים את התורה המתחלת בב' וזהו ב' אברם:

אברכה את ה' בכל עת. (תהלים לד, ב) דיש עתים לטובה ויש עתים לרעה כמבואר בקהלת. ועד עתה סבר דוד המלך עליו השלום דאין לברך לה' רק בעתים שהם טוב, מה שאין כן בעתים דרעה האיך אפשר להלל איזה טובה מגיע מרעה שיהא ברע שבח השם יתברך. אמנם עתה בשנותו את טעמו לפני אבימלך ראה שמשגעון שהוא רעה לעין כל בא טובה שעל ידי כך ניצל מאכיש, אם כן ראה שבעת רעה יש גם כן בו טובה. ולכן אמר אז אברכה את ה' בכל עת, ואין שום עת גם העתים לרעה חס ושלום שלא אברכה לה' כיון שמהם גם כן בא טובה. וזה אמר תמיד תהלתו בפי, ואמר כיון שברעה יש גם כן טובה צפונה אם כן בה' תתהלל נפשי, פירוש הגם שדוד המלך ע"ה החזיק עצמו לשפל אמר עתה גם אני יכול להודות כיון שראיתי שבכל דבר שפל יש גם כן טובה. זהו בה' תתהלל נפשי, גם אני יכול להודות לה'. ישמעו ענוים וישמחו, על ידי זה שגם שמחזיקים עצמם לשפלים יראו שיש טובה בכל דבר שפל ואם כן הכל יודו לה' ועל ידי זה נמתקו הדינין באומרם שבכל צרתם לו צר, והדבר נוגע להשם יתברך. וזהו הביטו אליו ונהרו, שמביט הצרה אליו לומר שנוגע אליו ונהרו ועל ידי כן ונהרו נמתקו הדינים, כי מי עומד חס ושלום לצער השם יתברך ברוך הוא כביכול ועל ידי כך ופניהם אל יחפרו. וזה אמרו חכמינו ז"ל (ברכות נד.) בכל מדה ומדה שהוא מודד לך כו' הוי מודה לו, לו דייקא כנ"ל ועל ידי כך ימתקו הדינין:

גדולים מעשי ה'. (תהלים קיא, ב-ג) הצדיקים נקראים מעשי ה' שהם מעשה ידיו והם גם כן גדולים והראיה דרושים לכל חפציהם, שהם נדרשים מה' כל שהם חפצים והשם יתברך עושה רצונם, אם כן מוכח שהם גדולים. ועל ידי מה הם פועלים הוד והדר פעלו, שמחזירים עצמם לשרשם, דהיינו והדר פעלו, שהפעולה מעשה ידיו של השם יתברך הדר וחוזר לשרשו ופועלים על ידי זה וצדקתו עומדת לעד, על ידי הצדקה שעושים שמעוררים חסד למטה מתעורר חסד למעלה להשפיע על הארץ:

אוהבי ה' שנאו רע. (תהלים צז, י) מחמת שהם אוהבי השם יתברך מחמת זה הם שונאים את הרעה ולא מחמת מחשבה אחרת, רק מחמת אהבת ה', גלל כן שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם, שמציל אותם מיד רשעים מכל המקטריגים שאי אפשר לקטרג עליהם מחמת שנאתם, כי הוא מחמת אהבת השם יתברך:

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

לעושה נפלאות גדולות לבדו. (תהלים קלו, ד) דמרומז על חסדים דיד הגדולה נקרא חסד זה עושה לבדו דדרכו להיטיב:

איתא בתנא דבי אליהו, דהשם יתברך יש לו נחת כשמספרים בשבח ישראל. הטעם דאסור להסיח דעתו מתפילין וכל אדם צריך לעסוק בתפילין, דהיינו או לספר בשבח השם יתברך דהוא תפילין של ישראל שנאמר בהם שבח השם יתברך שמע ישראל והיה קדש והיה כי יביאך, או לספר בשבח ישראל דהוא תפילין של השם יתברך דאמרינן בגמרא ברכות (ו:) בתפילין דמארי עלמא נאמר שבח ישראל מי כעמך כו' עיין שם:

אשרי איש שלא ישכחך. איש, היינו אדם חשוב כפירש"י אישי כהן גדול לשון אדנות שלא ישכחך, מחמת דהוא צדיק בעובדות טובות. ובן אדם, דהיינו בינוני יתאמץ בך, הוא מתחזק עצמו על ידי התורה דהוא כ"ב אותיות מתאמץ ב"ך, כ"ב אתוון מתאמץ:

הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני כו' עד שיחננו. (תהלים קכג, ב) הרמז כל זה מה שאנו כעיני עבדים וכשפחה זה הכל עד שיחננו, אבל כשהקדוש ברוך הוא יתן לנו חן בעיניו ואז חשובים אנחנו כבנים והבן אביו ממלא שאלתו ובקשתו בכל אשר יבקש ממנו על צד היותר טוב:

חי חי יודוך. (ישעיה לח, יט) הכלל, שאדם צריך לדבק מחשבתו במדת הבורא ברוך הוא כמאמר חכמינו ז"ל (שבת קלג:) ובו תדבק, הדבק במדותיו מה הוא רחום כו'. וזהו פירוש הגמרא (ברכות ל:) חסידים הראשונים היו שוהים כו' כדי שיכונו לבם למקום, כי מלת כונה היא השואת רצון שישוה במדותיו למדת הבורא ברוך הוא ואלו המדות נקראים חיים. וזהו חי חי יודוך:

שאו שערים ראשיכם כו'. (תהלים כד, ז) הכלל, כי השם יתברך צמצם אורו שהוא אין סוף כביכול בכדי לברוא כל העולמות. וידוע שהבורא ברוך הוא אין בו שום השגה כלל ככתוב ברמב"ם מהלכות יסודי התורה, שידוע מציאותו ולא מהותו. והנה אדם העובד את הבורא ברוך הוא הוא על שני בחינות. בחינה אחד, מחמת שיודע מציאות שיש אלוה בעולם אשר ברא כל הנמצאים אור העליון אשר אין בו שום השגה ותפיסה כלל במחשבה וכל שכן בדיבור. והבחינה הב' הוא, מה שאדם עובד את הבורא ברוך הוא ובדוך שמו מצד בחינת המלכות אשר הבחינה הזאת נקרא עלמא דאתגלייא, כי הבחינה הא' מה שאדם עובד את הבורא ברוך הוא מחמת אלהותו שיודע מציאותו שיש אלהי בעולם אשר ברא כל הנמצאים הבחינה הזאת נקרא עלמא דאתכסיא. וזהו הכתוב בכתבי האריז"ל שלאה עולם הנסתר ורחל עולם הגלוי, כי אותיות לאה הוא הא"ל בהיפוך וכנ"ל שהוא עולם נסתר ורחל הוא מלכות, כי ממנה התחלת המלכות מיוסף הצדיק והוא עולם הנגלה, כי מצד אלהותו אין שום השגה כלל וכלל וכנ"ל וכביכול מצד בחינת המלכות שם יש השגה קצת. וזהו הרמז בפסוק שאו שערים ראשיכם וכו' פתחי עולם. וזהו הרמז על מדת מלכות שהוא פתח או הרמז על החכמה שנקראת פת"ח. וזהו ויבוא מלך הכבוד מי הוא זה מלך הכבוד ה' כו'. וזהו הרמז במשנה (זבחים נג.) עלה בכבש, הרמז על מלכות שהוא המעלה ראשונה. ופנה לסובב, שהוא האין סוף על דרך הרמז והוא ממלא כל עלמין כו':

לך דומיה תהלה. (תהלים סה, ב) הכלל הוא, כי האדם לפי גודל הבטחון שיש לו כן יש לו השגה בעבודות הבורא ברוך הוא. וזהו הרמז לך דומיה, הרמז על הבטחון מלשון דום לה' והתחולל לו (שם לז, ז) תהלה כן יש לו השגה בעבודת הבורא להודות ולהללו. וזהו הרמז בפסוק זה ה' קוינו לו, כפי גודל הבטחון כן יש לו השגה בעבדות הבורא ברוך הוא:

יאר פניו אתנו סלה. (תהלים סז, ב) והוי ליה למימר יאר פניו לנו. אלא הפירוש האיך אנחנו יכולין לקבל הארתו מאתו הלא הוא אין סוף. לזה אמר אתנו, כלומר שמתלבש ומצמצם עצמו במחשבותינו:

מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו זה היום עשה ה'. (תהלים קיח, כג) הכלל, כשהשם יתברך עושה ניסים ונפלאות הן לכלל ישראל הן לאדם אחד אל יהיה עיקר השמחה מהנס עצמו ומהטובה הגשמיות, רק עיקר השמחה יהיה שבעבור הנס נראה אהבת השם יתברך על ישראל או על זה האדם. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה מאת ה' היתה זאת כו'. ועיקר השמחה הוא זה היום, כי היום מרומז על אהבה. וזהו הרמז זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, השמחה הוא מאהבת השם יתברך שנראה אהבת השם יתברך על ישראל:

מח רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. (תהלים לא, כ) ונראה לבאר בעזרת ה', דהנה כשאדם מתפלל אז אינו משיג בתפלה את השפע וברכה הנשפע מלמעלה עליו ברחמי ה' המרובים הבאה לאדם בני חיי ומזוני ושארי טובות וברכות וכל זה אינו מבחין באמצעות תפלתו ודביקותו, כי אם זאת הוא מבחין האיך ובמה לעבוד מלך גדול ונורא אשר כל צבא מעלה יראין ממנו והוא הבורא כל העולמים. וזה לשון הזוהר הקדוש, עקרא ושרשא דכל עלמין, שזהו אמיתות העבודה לעבוד באימה ופחד את המלך הקדוש כמו שאנו אומרים בתפלה כולם אהובים כולם ברורים כולם גבורים כו' וכולם פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה כו'. ואם מלאכי מעלה כך מקדשין את עצמם בשעה שרוצים לעבוד את הבורא ברוך הוא וכל כך פחד ורעד בא עליהם מה אנחנו על אחת כמה וכמה אנחנו קרוצי חומר גלומי גשם עד היכן יעטה האדם פחד ומורא וילבש חרדה מפחד ה' האיך יקדש את עצמו ויטהר את עצמו להוציא דבר לפני אלהים המלך הנודא ונשגב וזהו הוא עיקר עבודתינו עד"ז ההשפעה והחסד אשר בא מאת הבורא ברוך הוא לנו זאת אין אנו מבחינים בעבודה לפי שכשנהיה מבחינים את זאת אז לא יהיה עבודתינו בשלימות ואנחנו כל מגמתינו שיהיה עבודתינו שלא על מנת לקבל פרס ובאם היה נגלה לנו אז היה על מנת לקבל פרס. ולפי זה ניכר גודל החסד שעושה הקדוש ברוך הוא לנו מזה שאינו מגלה לנו את ההשפעות והחסדים בכדי שיהיה עבודתינו בשלימות:

וזהו מה רב טובך והחסד שעשה הקדוש ברוך הוא עמנו בזה אשר צפנת ליראיך. רוצה לומר, שהחסדים הבאים לנו המה צפונים וטמונים ואינם נגלים לנו בעבודתינו כנ"ל. וזהו אשר פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, לפי שאתה רוצה לפעול לנו חסדים גדולים בזה שנעבוד אותך בשלימות, כי זאת הוא שלימות החסדים ולזאת היה עיקר הבריאה. ובאמת המשכיל בצדק ובמישור יבין, כי כל טובות הגשמיות וחסדים הבאים לזה העולם הכל הוא דבר קל וקטן נגד עיקר השלימות והוא עבודה התמימה לעבוד את אל עליון בדחילא ורחימא בין נא וראה עד היכן מגיע אהבת אל אשר הגדיל חסדו עמנו ומקבל אותנו לעבודתו. וזה שאמרו רבותינו ז"ל שלחן בצפון ומנורה בדדום, דהנה כל ההשפעות והחסדים והרחמים הבאים לזה העולם נקראים שלחן וזהו הוא בצפון, רוצה לומר טמונים וסתומים ואין בני אדם מבחינים בערך תפלתם. ומנורה בדרום, פידוש הבהידות העבודה האמיתית הוא בדרום, רוצה לומד מלשון דידה שבזה האדם יכול להתענג וכמו שכתבתי. ולפי מה שבאדנו למעלה נתבונן, כי כל מגמתינו בעולם הזה כ"א בעדך כלים בכדי לקבל עלינו עול מלכותו יתברך שמו בעבודתינו. וזה שכתוב בגמרא (ר"ה לד:) כדי שתמליכוני עליכם, וזאת באמת הוא תשוקתינו ונפשינו חכתה לה' לעבוד אותו באמת בלי שום מסך המבדיל ונהיה ראוים וזוכים שנהיה אנחנו מקום לשכינות עוזו. ולפי זה נקרא שכינה, מלשון שוכן, כי הוא השוכן בקרבינו עבור שאנחנו ממליכים את ה' עלינו באמת וזה היה תחלת הבריאה בכדי שיתגלה מלכותו בעולם ולהשפיע עלינו מטובו וחסדו כדי שיתראה חסדו לבאי עולם. וזה שאמר (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה. ובאמת שזאת הבחינה לא נשלם רק בזמן שבא אברהם אבינו ע"ה והתחיל לנהוג את עצמו במדת החסד לפי זה לא היה עיקר השלימות רק בזמן שנולדו כל שבטי ישורון שאז היה הכל בשלימות. ולזה אמר הפסוק (בראשית לה, יח) ואביו קרא לו בנימין, פירוש בן ימין, רוצה לומר מפאת החסדים שעל ידי זה נברא העולם ולזה היה בית המקדש בחלקו שמשם היה באה השפעה לכל באי עולם:

ועל פי זה נבאר ענין הגניבה לענין השבטים. וכן מצינו בגמרא (סנהדרין לט.) דשאל האי מינא אלהיכם גנב הוא. והענין בחינת הגניבה, היינו שאינו נדאה עיקר הדבר בשלימות כנ"ל, רק הוא נעלם ואינו נראה כמו שביארנו למעלה שבחינת החסדים וההשפעות אינו נתגלה וכמש"ל והארכנו בביאור דבר זה במקום אחר. ולפי זה בבנימין שהיה נגמר השפעות החסדים כמש"ל ואף על פי כן היה מכוסה וכמבואר ולזאת בבנימין היה הגביע, רוצה לומר החסדים היה בהסתר כנ"ל. ואמר הטעם את גביע הכסף, רוצה לומר שהיה כלי בשלימות להשתוקק ולכסוף אל הבורא ברוך הוא כמבואר למעלה:

או יבואר הפסוק מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, ויבואר בזה הפסוק (ישעיה מט, כא) ואמרת מי ילד לי את אלה, כי יש מצות אשר אדם בשעת עשייתן אינו חושב אותן למצות ולעתיד לבא כשיבוא הקדוש ברוך הוא לשלם שכרו הטוב לכל איש ישראל על המצות ובאמת להקדוש ברוך הוא הכל גלוי וידוע ומשלם לאדם על מצות שלא חשב אותם האדם כלל למצות. וזהו הרמז בפסוק ואמרת מי ילד לי את אלה, שכר על כמה דברים שלא חשבתי אותם כלל למצות. וזהו הרמז מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, כמה יש רב טוב אשר הוא צפון לצדיקים שאינם חושבים אותם למצות. וזהו אשר צפנת ליראיך, שאצל היראים הוא צפון השכר שהם אינם חושבים למצות שיגיע להם שכר על זה והקדוש ברוך הוא נותן להם על אלו המצות רב טוב:

יודע צדיק נפש בהמתו ורחמי רשעים אכזרי. (משלי יב, י) דאיתא בכתבי האריז"ל שהיה יודע איזה בהמה שיש לה גלגול ושחטה מיד ותיקן אותה בברכה בכונה ונמצא מתקן אותה, מה שאין כן הרשע שאינו יודע אינו שוחטה מיד רק מאכילה ומשקה אותה שתהיה טוב ושמן ובאמת הרחמנות הזה הוא אכזריות לה כי היא צריכה תיקון. וזהו יודע צדיק נפש בהמתו, שצריכה תיקון ושוחטה מיד לתקן אותה. ורחמי רשעים, שמאכילה ומשקה אותה הוא אכזרי:

בלבי צפנתי אמרתיך למען לא אחטא לך. (תהלים קיט, יא) דאיתא בכתבים דאסור לגלות סוד למי שאינו ראוי, כי פוגם בחמשים שערי בינה ואם רוצה להגיד צריך להתלבש אותו שיהיה נראה שאינו סוד. וזהו בלבי צפנתי אמרתיך, שלא אמרתי אלא על ידי מלבוש. למען לא אחטא ל"ך, גימטריא חמשים שערי בינה שלא אפגום בהם כנ"ל:

בן חכם ישמח אב. (משלי י, א) ומה הוא החכמה ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה. (איוב כח, כח) הנה הבורא יתברך שמו הוא כל יכול וכשהעולמות מסתכלים בשרש ורואים שמעצמותם אין להם כלום, רק עיקר חיותם הוא מאת הבורא ברוך הוא אז אחזתם יראה ופחד וחיל ורעדה יאחזון מחמת גודל גדולת השם יתברך. והנה הבורא יתברך ברא בעולמו דברים הפכיים המתנגדים זה לזה, דהיינו אש ומים ורוח נגד עפר וכל זה כשמסתכלים על עצמותם אבל כשמסתכלים על שרשם אשר באמת על ידי הסתכלותם על שורשם הם ביראה ופחד גדול ובאמת הם מקבלים חיותם ממקום אחד ושם הם באחדות גמור, כי משם בא השפע ושם אינו נראה כלל חס ושלום שום פירוד והתנגדות כי שם הכל באחדות גמור וכשמסתכלים על שורשם ויודעים שמעצמותם אין להם כלל אז גם בכאן הם באחדות גמור. וזהו הדמז בפסוק הן, כי הן הוא לשון אחדות כפירוש רש"י שכן בלשון יוני קורין לאחת הן ונמצא רומז על אחדות. וזהו הרמז הן האחדות בא מיראת ה' כשהם ביראה מחמת הסתכלותם על שורשם אז הם באחדות גמור:

וזה הרמז במאי דאמרינן בגמרא (תעניתיא:) במאי שמש משה בימי המלואים בבגדי לבן שאין בו אמרא, כי הנה לכל צדיק וצדיק יש בחינה מיוחדת שעובד בה את הבורא יתברך. אברהם, היה לו מדה הנוטה קצת למראה לבן. יצחק, במדה שמראה אדומה. יעקב, במדה שמראה ידוקה. ולמשה, מדה אחרת. ולאהרן, מדה אחרת. ולכל צדיק וצדיק מדה מיוחד לעבוד בהם הבורא ברוך הוא. אך כאשר הצדיקים מסתכלים על האי"ן ואז הם בטלים במציאות מחמת גודל האור של האי"ן ואז הם באחדות גמור ונמצא על בחינה הזאת כל אחד יכול לעבוד את הבורא יתברך שמו בכל המדדיגות שבכל הצדיקים. והנה האי"ן שאין שם שום גוון וציור בו הוא נקרא לבן כאשר כתבו כל המחקרים המה בספריהם שגוון לבן אינו גוון וצבע ואינו נקרא כלל גוון וצבע. כי מלבן נעשים כל הגוונים. וזהו הרמז בגמרא במאי שמש משה בימי המלואים, כי משה רבינו ע"ה לא היה בו כלל מדת כהן ומהיכן זכה בכאן למדת כהן גדול לשמש בימי המלואים. וזהו בחלוק לבן, שהרמז דיבק עצמו בהאי"ן אשר שם היה בטל במציאות וכאשר בארנו כשהצדיק מדבק עצמו בהאי"ן והוא בטל במציאות אז יעבוד את הבודא בבחינת כל הצדיקים כיון ששם אינו נראה כלל חס ושלום שום חלוקות המדות. וזהו הרמז בחלוק לבן, כאשר בארנו שהאי"ן מחמת גודל אורו נקרא לבן. שאין בו אמרא, מרמז כי יש צדיק אשד הוא מדבק עצמו בהאי"ן ואף על פי כן חוזר לעצמותו אחר כך אבל משה רבינו ע"ה היה תמיד בטל במציאות מחמת כי משה רבינו ע"ה הסתכל תמיד בגדלות הבורא יתברך ולא חזר לעצמותו כלל כידוע, כי משה רבינו ע"ה היה תמיד דבוק באי"ן ובבחינה הזאת היה בטל במציאות מחמת הסתכלות על השורש ונקרא טהרה לשון ריק לשון וטהר יומא. (ברכות ב:) כי כאשר מסתכל בהבורא ברוך הוא אז אין בו שום עצמות מחמת שהוא בטל במציאות. וזהו הרמז הרוצה להחכים, לקבל תוספות בהירות. ידרים, יסתכל באי"ן ויהיה בטל במציאות ומשם יקבל תוספות בהירות, כי דרום הוא דר רום הרמז על האי"ן. וזהו שאין בו אמרא, אמרא לשון דבר המצומצם ומשה היה תמיד דבוק באי"ן:

או יבואר, בן חכם ישמח אב. אף על פי ששכל של אביו הוא יותר בגדלות משכל הבן, אף על פי כן מחמת גודל חיבוב אשר מחבב הבן הוא מצמצם עצמו ומתלבש עצמו בשכל הקטנות של הבן ושומח עצמו בשכל הקטנות שלו. והנה כשהבן הוא בשכל קטנות דקטנות אז האב צריך לצמצם יותר וכשהבן הוא בשכל גדלות מעט אף על פי שאינו דומה כלל לשכל הגדול של האב אז אינו צריך לצמצם עצמו כל כך כדי שישמח בשכל הקטנות של הבן ועל בחינה הזאת הוא הרמז במאי דאמרינן בגמרא (סנהדרין קד.) ברא מזכה אבא, מלת זכה הוא לשון הזדככות כביכול כשהבן הוא בשכל גדול מעט. אז אין האב צריך לצמצם עצמו כל כך, כי כשחס ושלום כשהבן הוא בשכל הקטנות מאד אז כביכול האב צריך לצמצם עצמו מאד והבחינה הזאת נקרא אצל האב כביכול זכה כביכול הוא מזדכך את האב שלא יצמצם עצמו כל כך. ועל בחינה הזאת הוא הרמז במאי דאמרינן בגמרא (תענית יט.) כבן המתחטא כו', ועל בחינה אחרת נפרש כבן המתחטא כו', כי מתחטא הוא לשון טהרה, כי הנה השפע אשר נשפע מהבורא יתברך כל אחד מקבל כפי רצונו זה מקבל השפע לחכמה וזה לגדולה וזה לגבורה כל אחד כפי רצונו כך הוא מקבל השפע אשר נשפע מהבורא יתברך אף על פי שרצון הבורא כביכול הוא להיפוך, אף על פי כן כמו שהצדיקים רוצים לקבל השפע כך השפע נשפע להם אפילו להיפך כביכול רצון הבורא ברוך הוא. וזהו הרמז כבן המתחטא כו', הוא לשון טהרה וטהר יומא, כביכול הוא מטהר:

ה' נחני בצדקתך למען שוררי. (תהלים ה, ט) ונבאר מאמר חכמינו ז"ל המתפלל ויוצא לדרך הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו. כי, הצדיק לפעמים נופל ממדריגתו והקדוש ברוך הוא עושה זאת כדי שאחר כך בודאי יעלה הצדיק ויעלה עמו נצוצות. והנה שמא תאמר כאשר הצדיק נופל ממדריגתו ואחר כך עולה למדריגה שלו שהיה לו מקדם אם לא היה נופל היה עולה למדריגה יותר, על זה יש הבטחה להצדיק מן הקדוש ברוך הוא כאשר יגיע למדריגתו הראשונה תיכף יגלה לו הקדוש ברוך הוא המדריגה העליונה כאשר אם לא היה נופל ממדריגתו. וזה שאמרו רבותינו ז"ל כל המתפלל שמדבק בהקדוש ברוך הוא, כי תפלה הוא התחברות מלשון נפתולי אלהים (בראשית ל, ח) ונמצא כאשר מדבק עצמו בהקדוש ברוך הוא רצונו שיהיה תמיד דבוק בהקדוש ברוך הוא ויעלה תמיד ממדריגה למעלה למעלה להשיג גדולת ה'. ואמרו ויוצא, דהיינו שיוצא מהמדריגה שלו ולמה לדרך לעשות דרך לרשעים להעלות אותם הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו, כי חפץ הצדיק לעלות תמיד למעלה ותיכף כשעולה אחר כך למעלה אשר היה לו קודם שנפל הקדוש ברוך הוא עושה לו חפיציו ומעלה אותו למעלה ההוא להשיג גדולת ה' כאשר אם לא היה נופל והיה עולה ממעלה למעלה. וזהו צדקת ה' שעושה עם הצדיק, כי הצדיק מחויב להעלות נצוצות והקדוש ברוך הוא עושה עמו זה הצדקה. וזה שכתוב ה' נחני בצדקתך, כלומר נחני למען צדקתך להמעלה עליונה כאשר אם לא הייתי נופל ממדריגתי, כי זה שאני נופל לפעמים ממדריגתי למען שוררי, הם הנצוצות המסתכלים בי להעלותם, כי רצון הנצוצות שיבוא צדיק להעלות אותם ואי אפשר להעלות הנצוצות אם לא על ידי בחינה כאשר הקדוש ברוך הוא מזמין לצדיק שיפול ממעלתו ואחר כך עולה ומעלה הנצוצות עמו. וזהו ואנכי אעלך גם עלה (בראשית לב, ז) כי יעקב ירד למצרים להעלות הנצוצות. וזהו ואנכי אעלך גם עלה, למדריגה הזאת כאשר אם לא היה מעלה הנצוצות:

אתה סתר לי מצר תצרני. (תהלים לב, ז) דהנה אם האדם הוא מבקש מהשם יתברך איזה דבר צריך שלא לחשוב לעצמו כלל וכלל ואז בודאי השם יתברך שומע אליו וירחם עליו וימלא בקשתו לטובה. וזהו הפירוש אתה סתר לי, דהיינו שתסיר ממני לי שלא אחשוב לעצמי כלל, אז מצר תצרני:

ובשירי דוד עבדך. אמר, כי הניגונים של העבודה וכן בעבודת הלוים לשורר הוא הנקרא אקטווע ויש מדריגה בתר מדריגה, היינו כמו שיש אהבה להבורא ברוך הוא גבוה על גבוה גם בחינת יראה גבוה על גבוה כך הוא הניגונים. וזהו פירוש ובשירי דוד עבדך, היינו כמו עבדך היינו העבודה:

ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה' קרובים אל ה'. הכלל, יש אדם שמבקש מאת ה' מה שהרצון מן ה' על זה שמבקש ממנו ויש שמבקש מה' מה שאין רצון ה' על זה כמאמר רבותינו ז"ל גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא, ואין זה רצון ה'. והנה זה מה שאדם מבקש מה' ורצונו על זה נקרא קרוב ומה שאין רצונו על זה נקרא רחוק. וזהו הרמז ויהיו דברי אלה כו' קרובים אל ה' אלהינו יהיו לרצון לפני ה', ואז יהיו קרובים לפני ה':

כשישראל מתפללים על בני חיי ומזוני יש בכאן שאלה על דבר רוחני. בני, הוא מורה על האמונה על דרך ברא כרעא דאבוה (עירובין ע:) והאמונה הוא מורה על העקב, כי האמונה הוא סוף המדריגה. וחיי, הוא מורה על היראה הרמז הן יראת ה' הוא חכמה (איוב כח, כח) והחכמה תחיה בעליה. ומזוני, מורה על האהבה על הרמז מכלכל חיים בחסד:

אם הבנים שמחה. (תהלים קיג, ט) כי השמחה אשר להבורא ברוך הוא מנשמת צדיקים וממעשה הצדיקים הוא הגורמת בהבורא ברוך הוא לברוא העולמות כמאמר הכתוב (תהלים קד, לא) ישמח ה' במעשיו. ונמצא השמחה היא האם להעולמות, כי היא הגורמת להולדת העולמות. וזהו הרמז אם הבנים שמחה, מי היא האם כנ"ל לבנים לבריאת העולמות. ועל זה אמר שמחה, כלומר השמחה היא האדם הגורמת כנ"ל:

אתנחתא היא מלכות מאי"ן, כי האי"ן מורה להאדם שהוא האדם בעצמו אינו כלום, רק הבורא ברוך הוא הוא המלך עליו ומרכא טפחא הוא המלכות לאפס המוחלט, כי כששופע על האדם האפס המוחלט הוא תמיד במסירת נפש למסור נפשו על עבדות הבורא ברוך הוא:

שנותיו של דוד שבעים שנה משנותיו של יוסף ויעקב ואברהם, דהיינו ל"ז שנה מיוסף מה שחסר נגד שנותיו של יעקב, ומאברהם ה' שנים נגד שנותיו של יצחק, ומשנותיו של יעקב עד שנותיו של אברהם שמונה ועשרים שנים. ונמצא שנותיו מאברהם ויעקב שלשה ושלשים שנה נגד זה מלך שלשה ושלשים שנה על כל ישראל, כי בחברון שמלך שבע שנים לא מלך על כל ישראל ובאמת איזה שנים קיבל דוד מאבות שנותיו האחרונים. והנה אמרו חכמינו ז"ל (שבת קנב.) תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתן מתיישבת עליהם, ונמצא קיבל שנותיהם האחרונים המחוכמים ביותר. וזהו הרמז בזוהר דוד מלכא לא קיבל מלכותא עד דאתחבר באבהן, כי השנים שקיבל מאברהם ויעקב הם ל"ג שנים וכנגד זה מלך על כל ישראל ל"ג שנים:

אותיות דוד. הכלל, המלכות של ה' נקרא דל"ת כביכול דלה ועניה כביכול שהמלוכה צריכה לאחרים. כמאמר חכמינו ז"ל אין מלך בלא עם, ונמצא צריכה לדבר וכן התענוג של השם יתברך שיהיה לו תענוג מעמו ישראל נקראת גם כן דל"ת כביכול, כי התענוג מישראל כשישראל עושים רצונו יתברך ברוך הוא ונמצא התענוג היא נקדאת גם כן דל"ת וכשישראל עושים רצונו יתברך וממליכים עליהם את הבורא ברוך הוא וכן כשעובדים אותו והתענוג השם יתברך הוא ממילא אז השם יתברך משפיע עליהם טובות. וזהו הבחינה נקראת וא"ו, כי הוא"ו הוא קו המשכה שעל ידי זה נמשך מהשם יתברך על העולמות. והנה דוד היה מרכבה לזה למלאות המלוכה והתענוג של הבורא יתברך לכך נקרא באלו אותיות למלאות אלו השני דלתי"ן על ידי הוא"ו שהוא המשכה שנמשך שפע על העולמות וזהו אותיות דוד דל"ת וא"ו דל"ת. והנה על שני דלתי"ן רומז הקשר של תפילין שני דלתי"ן. והנה על ידי וא"ו נתמלא הדל"ת כנ"ל. והנה וא"ו דל"ת הוא ה"א, כי אות ה"א הוא דל"ת וא"ו. וזהו בהבראם, בה"א בראם (מנחות כט:) כי זה היה עיקר הבריאה כדי שישראל הרמוזים באות וא"ו ימשיכו שפע על כל העולמות על ידי שימליכו על עצמם את הבורא בדוך הוא ויעבדו אותו כדי שהבורא ברוך הוא יהיה לו תענוג מעמו הנרמז באות ה' בה' בראם. וזהו הרמז טב למיתב טן ד"ו (קידושין ז.) כלומר זה טוב כשהוא"ו והדלי"ת יש להם התחברות:

אותיות שבת, תלת ראשין רומז על המשפט חסד ורחמים שבהם נברא העולם. בת, הוא כנסת ישראל הנקראים בת לעשות בהם כרצונם להשפיע שפע חסד ורחמים על ישראל ומשפט על האומות:

סעודות שור הבד הוא מדת היראה שנאמר (משלי יד, ב) ורב תבואות בכח שור. לויתן, הוא אהבה לשון התחברות ונאמר (תהלים קד, כו) לויתן זה יצרת לשחק בו. ובר אווזא, הוא מדת התפארת וזהו רמזו רבותינו ז"ל (ברכות נז.) הרואה אווזא בחלום יצפה לחכמה:

אותיות סעפ"ץ. הנה אות סמ"ך, הוא סגור מכל הצדדים ולא יש כן בכל הכ"ב אותיות אות סגור הרמז כאשר תסגור עיניך שלא להסתכל ברע חס ושלום ותסגור פיך שלא לדבד דבר רע אז תהיה צדיק:

בראש חודש אומרים ברכי נפשי ששם כתיב (תהלים קד, לה) יתמו חטאים מן הארץ. והענין, כי היצר הרע והסטרא אחרא הם חסרים אבל הקדושה הוא בחינת שלימות, כי אין שלימות אלא בקדושה והסטרא אחרא והיצר הרע נקראים חסרים ונקראים ארציות. והנה כתיב (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע. כי מחויבים ליקח ראיה גדולה לעבוד ה' מן היצר הרע בעצמו ולדון קל וחומר ממנו, כי אנו רואים שהיצר הרע מסית ומפתה את האדם אחר תאות עולם הזה תאות בהמיות שהם כלים ונפסדים ואין בהם ממש וקל וחומר אלף אלפים איך ראוי לכסוף ולהשתוקק להתאות לעבודת השם יתברך לשמח אותו יתברך שהוא חי החיים בורא הכל. והנה כשאדם מביא לעצמו ראיה לעבודת השם מן היצר הרע ונמצא שעושה בחינת החסרונות בחינת שלמיות. וזהו יתמו חטאים, יתמו לשון תמימות ושלימיות, היינו לעשות תמימות ושלימות מן החסרונות מן החטאים וזהו יתמו, לשון תמימות. וזהו שמסיים מן הארץ, היינו שמן הארציות היצר הרע מביא עצמו ראיה לעבודת ה' ואזי נמצא שעושה מן החסירות שלימיות ותמימות כנ"ל. וזהו שאומרים אותו בראש חודש, כי ראש חודש מורה על תיקון פגם הלבנה, והיצר הרע הוא פגם הלבנה, והקדושה היא בחינת מלואת הלבנה, וכשמשלים הקדושה על ידי היצר הרע נמצא שממלא בזה פגם הלבנה ועל כן אומרים זה השיר בראש חודש כנ"ל. מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו. (תהלים קו, ב) דלכאורה האיך שייך שקרוץ מחומר כבני אדם שיעמוד לשבח לאדון הכל אשר שום מלאך ושום שרף אינו יכול לשבח אותו לפי רוב קדושתו. אמנם זה גופא הוא התירוץ, דאם היה שום בריה בעולם שהיה יכול לשבח אותו היה שייך שפיר שזה שאינו יכול לשבח אותו לא ישבח, רק זה שיכול, מה שאין כן שירות אדון כל אין שום בריה בעליונים ובתחתונים שיוכל לשבח אותו להכי יכולין הכל להודות אותו אפילו פחות הערך כיון שגם הגדול שבגדולים אינו יכול לשבח, אם כן אין חילוק בין גדולים לקטנים. וזהו מי ימלל גבורות ה', כלומר מי הוא אשר יהא יכול למלל גבורות ה' הלא אין שום בריה בעליונים ובתחתונים שיוכל למלל לשבח אותו וגלל כן ישמיע כל תהלתו, פירוש יכולין הכל אפילו פחותי ערך להגיד ולהשמיע כל תהלתו כיון שכולם אינן יכולים. וזהו פירוש ישמיע כל, פירוש אפילו שפל שבשפלים:

משוך חסדך ליודעיך אל קנא ונוקם. דהנה לכאורה תרתי דסתרי אהדדי. אך דידוע דהקדוש ברוך הוא זן את העולם בחסד וברחמים אף דחכמינו ז"ל אמרו דכל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן יוותרו מעיו, אבל שורש הדבר היא דמי שאין מאמין ויודע זה בבירור דהקדוש ברוך הוא בעל יכולת ובידו הכח והגבורה להעניש לעוברי רצונו על זה אמרו חכמינו ז"ל כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן, מה שאין כן מי שיודע זה דהוא בידו לעשות עוז וגבורה אך מחמת שאנו מבקשים ומפייסים אותו יתברך בכל מיני ריצוי ושבים לפניו בלב שלם ואז הוא מוחל לנו על זה לא אמרו חכמינו ז"ל דבודאי הקדוש ברוך הוא מוחל וסולח למי שעובר על רצונו ומתירא ומפחד לפניו יתברך מחמת שמאמין שבידו ובכוחו לעשות ולנקום כחפצו אך שהוא שב לפניו ומפייס אותו ומבקש ממנו תחנונים על זה בוודאי הקדוש ברוך הוא מושך חסד ומוחל לו. וזה שכתוב משוך חסדך ליודעיך אל קנא ונוקם, רוצה לומר מי שיודע אותך ומכיר בהכרה שלימה שהבורא עולמים הוא אל קנא ונוקם שיוכל לנקום ולקנאות כל מה שחפץ לאלו הוא מושך חסד ורחמים המרובים:

אז יאמרו בגוים כו' הגדיל ה' לעשות עם אלה הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים. (תהלים קכו, ב-ג) דהנה בביאת משיח צדקינו אז ישיגו הכנסת ישראל כל הטובות והברכות ויהיה להם ששון ושמחה, אך אף על פי שיהיו שמחים מחמת כל טוב ורוב חדוה עיקר השמחה אשר ישמחו יהיה על אשר על ידם יתגדל ויתקדש שמו של הבורא ברוך הוא ברבים שכל האומות יכירו כח ה' ואהבת הכנסת ישראל ועל ידי זה ישמחו בשמחת השם שנשלם התענוג העליון. וזה שכתוב אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. הגדיל ה', רוצה לומר מה שיתגדל השם ועל ידי מה נתגדל ונתקדש השם. וזה שאמר לעשות עמנו, רוצה לומר על ידי שעשה עמנו כל הברכות וכל הטובות על ידי זה נתגדל שמו ועל זה אנו שמחים, רוצה לומר עיקר השמחה הוא עבוד שנשלם תענוג הבורא ושמח במעשיו:

זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו. (תהלים צח, ג) הכונה שבזה ניתוסף אהבה לישראל, כי הלא גם האומות העולם ראו כל הניסים ולא שבו אל אלהינו רק ישראל לבד קיבלו עול מלכותו:

ויין ישמח לבב אנוש. (תהלים קד, טז) דהנה בשבוע הראשון של ספירת העומר אוכלין מצה ואחר כך חמץ, והטעם דהמצה רומז להשכל הרואה את המחדש, דהיינו את הבורא ברוך הוא המשפיע לנו ולכל העולמות שפע וברכה ואחר כך נקרא חמץ. והנה זה השכל הרואה את המחדש נקרא יו"ד, וכל יו"ד הוא כפול דיו"ד הוא בגמטריא ך', דהיינו שני יודי"ן, ואחר כך משפיע לנו"ן שערי בינה ומשפיע ששון ושמחה. וזה ויין, פירוש שמשפיע מיו"ד שהוא שני יודי"ן לנו"ן כנ"ל ישמח לבב אנוש:

יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו. (תהלים לד, י) נראה לבאר דאיתא בגמרא דברכות (יז:) בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. נמצא אנו למדין שהצדיק בודאי אינו מגיע לו שום הרוחה בעולם הזה ושום טובה כדי שיהא להם לעולם הבא טובה גדולה ונמצא כשהצדיק רואה שיש לו טובה בעולם הזה אז הוא ירא שלא ינכה לו מזכיותיו ומעורר עצמו ביראה גדולה ומרבה בצדקה. וזה שאמר הכתוב יראו את ה', דהיינו שהצדיקים מוסיפים יראה הוא מחמת שהם רואים כי אין מחסור כו', דהיינו שמגיע להם תענוג בעולם הזה בלא שום חסרון כלל ומוסיפים יראה על זה:

בשבת הקידוש אשר קדשנו במצותיו וביום טוב אשר בחר בנו, כי שבת קביעא וקיימא אבל יום טוב הוא על פי ישראל כאשר יקדשו ישראל המועדות. וזהו אשר בחר בנו, כאשר אנחנו בוחרים יום המועד כן הוא. וזהו הרמז בפסוק (ויקרא כג, ב) אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם, אל תקרי אותם אלא אתם (ר"ה כד.) הרמז כאשר תקבעו אתם המועדות כן אני בוחר באלו המועדים:

הכלל, כי תחלת הבריאה הוא הצמצום והצמצום נקרא אל שדי ואחר כך הוא התפשטות החסד ונקרא אל הוי"ה ואחר כך בחינה שאדם עושה פעולה שיעבוד את ה' ונקרא אל אדנ"י והבחינה הב' נקרא מגן אברהם, כי אל הוי"ה נקרא בספר יצירה ג' אמות גימי"ל גימטריא מגן:

למה נקרא ספר הקדוש מר' שמעון בר יוחאי הפירוש על התורה זוהר, כי האבות נקראים הר, והוא"ו והז' מרומז על יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיא כידוע ליודעי חן. וזהו זוהר, שמייחד על ידי זה הפירוש על התורה האבות בקודשא בריך הוא ושכינתיה:

מטמאין היו כהן השורף את הפרה להוציא מלבן של צדוקים כו' לכך עשו בה מעלות כו'. דהנה יש עולם, שנה, נפש. נפש, הוא השכל. שנה, הוא התנועות, היינו יראה ואהבת השם. עולם, הוא המעשה עשיות המצות. והנה אנו מעלים הזמן לכך בכל מקום צריך להיות הערב שמש כמאמר רבותינו ז"ל (ברכות ב.) בשעה שהכהנים כו' ובא השמש וטהר (ויקרא כב, ז) כי צריך להעלות הזמן ובאמת ישראל יש להם כח למעלה מן הזמן. וזה רומז הפרה שהוא למעלה מן הזמן לכך הפרה אינו צריך הערב שמש אבל הצדוקין אינם מאמינים זה שישראל יש להם כח זה למעלה מן הזמן לכך הם במעורבי שמש כו'. ובאמת ישראל יש להם הכח זה ולכך עושין הפרה שרמז על למעלה מן הזמן בכהן טבול יום ולא בהערב שמש:

ראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש. (ר"ה פ"ב מ"ז) דהיינו, כי יש שפע נגלה ויש שפע נסתר אשר הוא למעלה מן העולמות ומן הנסתר בא אל הנגלה וכאשר נפתח המקור העליון הנסתר אז ניתוסף השפע אל העולמות. והנה בעולמות הם שני בחינות, דהיינו השפע מאת הבורא ברוך הוא והדביקות להבורא יתברך ולמעלה הנסתר הוא רק אחדות הפשוט. וזהו פותח את ידך (תהלים קמה, טז) מן הנסתר נפתח ידך הנגלה. וזה ראש בית דין, היינו השפע הנסתר מקודש פעם אחד, כי שם אחדות הפשוט. וכל העם, היינו העולמות מקודש מקודש שני בחינות, היינו השפע והדביקות:

ולהבין ההפרש שיש בין פסח לעצרת, בפסח אנו מוזהרין על חמץ בבל יראה ובבל ימצא, ובעצרת ציונו הבורא ברוך הוא וברוך שמו יתברך להקריב חמץ דווקא, ולאיזה רמז מרומזים המצות הללו. ונראה לפרש בהתבונן הדברים אשר ידוע ומפורסם שהבורא יתברך שמו ברא כל כללות ופרטיות כל העולמות בשביל התורה ובשביל ישראל עם סגולתו. והנה קודם שנתן הבורא ברוך הוא לנו את התורה היה העולם מתנהג ברחמיו ובחסדיו יתברך שמו וכאשר נתן לנו הבורא ברוך הוא וברוך שמו את התורה הקדושה כל העולמות מתנהגים על ידי תפארת ישראל. וההפרש בין הב' ההנהגות הוא, שקודם מתן תורה אם היה איזה גזירה חס ושלום לא היה כח בהברואים להפוך מרעה לטובה, אבל במתן תורה נתחדש שכל העולמות וכל השרפים וחיות ואופני הקודש יתנהגו על ידי תפארת ישראל נתחדשו הדברים שאפילו אם חס ושלום נגזר איזה גזירה הנה יש כח בבית ישראל עם סגולתו להפוך הכל מרעה לטובה וזהו שעשועי הבורא ברוך הוא וברוך שמו כמאמר חכמינו ז"ל (ב"מ נט:) נצחוני בני. והנה בבחינת עבדות הבורא ברוך הוא וברוך שמו גם כן שני בחינות. האחד, כשהאדם מסתכל בעין השכל התרוממות הבורא ברוך הוא ומתבונן ומסתכל בשפלותו מיד יגיע אליו היראה והפחד ממנו יתברך שמו ונכנע האדם מאוד מאוד ושפל האדם בעיני עצמו אבל כשאדם מסתכל שכל העולמות וכל המלאכים תלוים בו והאדם מוסיף כח בפמליא של מעלה אזי האדם גדול עד למאוד שכולם מצפים ומיחלים למצות ולתורת האדם ועל ידי האדם ניתוסף שמחה וברכה בכל העולמות לכן צריך כל אדם ליזהר בכל תנועותיו שיהא הכל לעבודתו יתברך שמו. והנה מבואר בכתוב, כי במצרים היינו ערומים כמו שנאמר (יחזקאל טז, ז) ואת ערום ועריה, והיינו במדריגת השפלות. אבל במתן תורה נתגדלנו עד למאוד שכל העולמות תלוים בנו. והנה בחינות מצה רמז לשפלות שבאם נתרומם אזי הוא חמץ כנזכו', שהיינו בבחינות שפלות עצומה אבל במתן תורה כו', נתגלה שכל העולמות תלוים במעשינו הטובים. וזה התרוממות גדול צריך האדם להתרומם עצמו בכל תנועתו, כי אין לך גדול כמו זה שכל העולמות תלוים בו ולזה רומזים השתי לחם של עצרת והוא דוקא חמץ, כי טבע חמץ להעלות למעלה:

בגמרא (שבת עז:) מאי טעמא עיזא מסגי ברישא והדר אימרא, כברייתא של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר כו', מאי טעמא הני מיכסיין והני מיגליין, הני דמכסיין מינייהו מיכסיין, והני דלא מיכסיין מינייהו מיגליין. לכאורה הגמרא הנ"ל אינו מובן הפירוש כלל. ונבוא לבאר. הכלל הוא, כל ניצוץ הקדוש צריך להתלהב להיות עבד הבורא, כי זה הוא תכלית הברואים כמו שאמרו חכמינו ז"ל (אבות פרק ו) כל מה שברא הקדוש ברוך הוא כו', וצריך לדבק עצמו תמיד בעבודת הבורא, כי בהבורא ברוך הוא יש כל התענוגים וכל המתיקות שבעולם הזה, כי הוא ברא הכל נמצא שבו עיקר התענוגים. ובזה נבוא לבאר פסוק בתהלים (יט, יא) שאמר דוד המלך ע"ה הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים גם עבדך נזהר בהם, ולכאורה יש לתמוה האיך היה דוד משבח עצמו לפני הבורא ברוך הוא שהוא מן המקיימים התורה, והלא דוד המלך היה עניו גדול כנאמר (שם כב, ז) אנכי תולעת ולא איש. ונבוא לבאר על פי משל, שיש כמה דברים שהם מרים אך הם מועילים לבריאות הגוף לזה כמה בני אדם שונאים את הדברים האלה, רק מי שהוא חכם ומבין שאף על פי שהם מרים לעת עתה עם כל זה לבסוף יהיו טובים מחמת שהם מועילים לבריאות הגוף אוהב אותם הדברים. ויש דברים אשר מתחילה הם טובים ומתוקים וגם מועילים לבדיאות ואלו הדברים כל אדם אפילו מי שאינו חכם ומבין אוהב אותם. וזה היה כונת דוד המלך ע"ה שהיה עניו גדול ולא היה מחזיק את עצמו שמבין את התורה ורמזותיה לזה אמר הנחמדים מזהב וגו', גם עבדך נזהר בהם, פירוש גם, רוצה לומר שהתורה היא מתוקה כל כך שגם איש כמוני אשר אינו יודע בחכמת התורה כלום, מכל מקום אני נזהר בהם מחמת שהם מתוקים מדבש (חסר):

ונבוא לבאר הגמרא הנ"ל מאי טעמא הני מכסיין והני מיגליין כו', כי ידוע שדוד המלך ע"ה אמד (תהלים מה, יד) כל כבודה בת מלך פנימה, התורה הוא פנימיות מאוד כמו שאמרו חכמינו ז"ל (מגילה ו:) יגעתי ומצאתי תאמין, אחר כל יגיעות שאדם מייגע עצמו מאוד אחר כל זה ישיג איזה פנימיות התורה, לא כן מעשה חיצוניות שבקל יוכל כל אחד להשיג אותם, כי יצר הרע הוא מסית תמיד לאדם לעשות עבירה כמו שאמר שלמה המלך ע"ה בכתוב פעם בחוץ ופעם ברחובות. וצריך להבין זה, למה מעשה חיצונית בקל יכולים להשיגם ומעשה פנימיות וקדושה אינו יכול בקל להשיג רק על ידי יגיעות גדולות. יובן על פי משל, שני סוחרים יש אחד שיש לו כל סחורה שבעולם ואחד יש לו סחורות קטנות כגון מחטין וצינורות נמצא סוחר זה שיש לו כל סחורות שבעולם בודאי יושב בביתו וכל מי שרוצה יבא אצלו לקנותו וישיג אצל זה הסוחר, אכן סוחר אחר שהוא קטן שאין לו כל סחורות רק מחטין וצינורות זה צריך לסבב אפילו מכפר לכפר לחזור אחר הקונה דבר זה, כי אין צורך כל כך לבני אדם, ועוד שיש הרבה סוחרים שיש להם סחורות כזה למכור לכן צריך לחזור אחר הקונה לפתות אותו כדי לקנות אצלו. והנמשל יובן ממילא, כי בהבורא ברוך הוא יש כל התענוגים, כי הוא יוצר הכל נמצא שיש בו עיקר התענוג שאין למעלה ממנו. וזהו תכלית כל הבדואים לעבוד הבורא ולעשות כבוד להבורא ברוך הוא כמו שאמרו חכמינו ז"ל (יומא לח.) כל מה שברא לא ברא אלא לכבודו, לכן צריך יגיעות גדולות להשיג התורה בעבור שזה הוא תכלית כל האדם שיחפש את התורה ביגיעות גדולות כנ"ל אצל סוחר הגדול שיש אצלו כל מיני סחורות וצריך כל הרוצה לקנות לבא לביתו כנ"ל. אכן מעשה חיצונות דבר זה אינו תכלית הברואים, כי תכלית הברואים הוא לעשות רצון הבורא ולא לעבור על רצונו חס ושלום לכן צריך מעשה חיצונית להיות בחוץ לרדוף אחר כל אדם בעבור שזה אין תכלית להברואים ואין צורך כלל להברואים כמו סוחר קטן הנ"ל וצריך לחזור אחר הקונה כנ"ל:

וזה פירוש הגמרא מאי טעמא הני מיכסיין, רוצה לומר מעשה הקדושה מכוסה מאד וצריך יגיעות גדולות כדי להשיגם. והני מיגליין כנ"ל, מעשה חיצונית הוא מגולה מאד ובקל יוכל להשיג אותה כמו שאמר הכתוב פעם בחוץ. ומשני, הני דמיכסיין מינייהו מיכסיין, רצה לומר מעשה הקדושה עושה אדם לנפש מלבוש וכסות כדי ליהנות מזיו השכינה בגן עדן וזה תכלית כל הבדואים לכן הקדושה מאד מכוסה ואין צריך להיות מגולה כל כך כיון שזה צדיך לכל אדם, רק להיות עבד הבורא ברוך הוא בודאי מייגע ומטריח עצמו מאוד כדי להשיגה. והני דלא מיכסיין מינייהו מיגליין, לכן כל החיצוניות מגולה ומרדף אחר כל אדם כיון דלא מיכסיין מינייהו, כי אדרבא פוגם הנשמה ואין עושה מלבוש וכסות ואין יכול ליהנות מזיו השכינה. נמצא אין זה התכלית של הברואים, כי עיקר תכלית הוא רק להיות עבד הבורא ברוך הוא ולא לעבור חס ושלום על רצונו לכן הקליפה הוא מגולה כמו סוחר הקטן הנ"ל בשביל זה צריך לרדוף אחר הקונה לקנות אצלו בעבור שאין סחורה שלו צורך כל כך כנ"ל:

ובאופן אחר נבוא לבאר הגמרא הלז מאי טעמא עיזי מסגי בדישא והדר אימרא וכו', מאי טעמא הני מיכסיין והני מיגליין וכו'. ידוע מה שאמרו חכמינו ז"ל בזה (פסחים נ.) והיה ה' למלך על כל הארץ (זכריה יד, ט) ומקשה וכי עד השתא לא הוי מלך, אלא הכי קאמר לא כמו שאני נכתב אני נקרא, כי אני נכתב בהוי"ה ונקרא באדנ"י, אבל לעתיד אי"ה נקרא הוי"ה ונכתב הוי"ה. ונבוא לבאר הענין, הכלל הוא, יש שני מיני עבדים שעובדים הבורא ברוך הוא. יש בחינה אחת, שאדם עובד את הבורא מחמת קיבול שכר שיודע שיש להבורא יכולת ליתן לכל הברואים צרכם ויש ביד הבורא לעשות בכל העולמות כרצונו להמית ולהחיות לכן הוא עובד הבורא ברוך הוא. ויש אדם שעובד הבורא ברוך הוא לא מחמת קיבול שכו', רק שיודע גדולת הבורא האיך שיש לו ממשלה על כל מלאכים ושרפים וחיות הקודש ואופני הקודש וכולם עומדים באימה וביראה ואומרים שירות ותשבחות להבורא לעבוד בחדוה ושמחה גדולה. והחילוק בין שני העובדים הנ"ל, כי זה שעובד הבורא מחמת קיבול שכר הוא חסר לעולם, כי לא תשבע עינו, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים ותמיד הוא הולך וחסר. אבל לא כן מי שהוא עובד את הבורא ביראת הרוממות בגין דאיהו רב ושליט ומלאכים ושרפים ואופנים אומרים לפניו שירות ותשבחות, אזי נופל עליו יראה גדולה עד מאד שאומר בלבו כל שכן שקרוץ מחומר כמוני מחויב להיות עובד הבורא ברוך הוא וברוך שמו ומחמת זה בא לידי שמחה גדולה ויותר שהבורא מגלה אליו גדולתו ורוממותו אזי בא לידי שמחה גדולה יותר ועובד את הבורא יותר בשמחה ולאיש כזה אין מחסור כי אין מחסור ליראיו:

וזהו פירוש הפסוק (דברים יח, יג) תמים תהיה עם ה' אלהיך, כי מי שהולך אחר תאות עולם הזה הוא תמיד חסר אבל כשתהיה עם ה' אלהיך שתעבוד את הבורא ביראת הרוממות כנ"ל אזי תמים תהיה, ולא יהיה לך שום חסרון, כי בכל יום יוסיף שמחה בעבודת הבורא ברוך הוא וברוך שמו, כי מחמת היראה גדולה בא לידי שמחה. ולזה מבואר בכתבי האריז"ל צריך לומר קודם כל מצוה לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימא ודוקא למימר בדחילו קודם ורחימא, כי לפי הנ"ל מחמת שמשיג גדולת הבורא ברוך הוא נופל עליו יראה גדולה בתחילה ועובד הבורא באימה וביראה ואחר כך בא אליו השמחה שזכה להיות עבד הבורא. ולכן כתיב בתורה בפרשת היראה ליראה את ה' אלהיך קודם ואהבת את ה' אלהיך, כי יראה קודם אהבה כנ"ל:

ובזה מתורץ קושיות המפרשים על מה שאמרו חכמינו ז"ל (פסחים כב:) רבי עקיבא כשבא לאת ה' אלהיך תירא פירש עצמו, והקשו המפרשים למה לא פירש עצמו מאת שכתוב בפרשת אהבה (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך. ונבוא לבאר מה שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות ל:) וגילו ברעדה (תהלים ב, יא) במקום גילה שם תהא רעדה, כי מחמת שמשיג גדולתו של הבורא והבורא מגלה אליו גדולתו ורוממותו נופל עליו יראה גדולה על ידי התגלות שגילה גדולתו. וזה פירוש הגמרא במקום גילה, רוצה לומר במקום שהבורא ברוך הוא מגלה אליו גדולתו ורוממותו. שם תהא רעדה שם תהא יראה גדולה כנ"ל. והנה שס"ה לא תעשה מורה על יראה, ורמ"ח מצות עשה מורים על האהבה. ולא תעשה יכול לקיים אפילו במקום טומאה כגון בבית המרחץ ובבית הכסא אינו רשאי לעבור על לא תעשה לא תנאף, או שאר לא תעשה. אבל מצות עשה לא יוכל לקיים בבית המרחץ כגון להניח תפילין או שאר מצות עשה. ודבר זה ידוע. אדנ"י, מורה על יראה. והוי"ה, מורה על אהבה. לכן נכתב הוי"ה ונקרא באדנ"י, כי כשאדם מדבר איזה דבור קדושה צריך להתלבש עצמו בהאותיות הללו שמדבר נמצא היה צריך להתלבש עצמו בהאותיות הוי"ה אז היה נקרא כמו שנכתב. ובחוצה לארץ הוא מקום טומאה קשה מאוד להשיג, כי דבר זה צריך התפשטות הגשמיות, אבל אם ירצה השם לעתיד לבוא ומלאה הארץ דעה את ה' ויהיה לכל ישראל הזדככות גדול ויהיה נקדא הוי"ה כמו שנכתב:

ועל פי זה יובן הכתוב בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא וכו', לכאורה הוי ליה לומר אשר תזכיד את שמי, כי האדם צדיך להתלבש עצמו כשמדבר הדיבורים עד שיבא להתפשטות הגשמיות ובטל במציאות מעצמותו ואז יכול לדבק עצמו בהאותיות וכיון שיש לו התפשטות הגשמיות אזי השכינה מדברת מתוך גרונו. וזה פירוש בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, (שמות כ, כא) בכל מקום אשר אזכיר את שמי, רוצה לומר אני בעצמי אזכיר את שמי, דהיינו כשיהיה לך התפשטות גשמיות ויהיה בטל במציאות אז השכינה בעצמו מזכיר מתוך גרונו. נמצא אין אדם יכול לומר השם הוי"ה כמו שנכתב בשביל שצריך להתלבש עצמו בהאותיות ובחוץ לארץ הוא מקום טומאה קשה להשיג מדריגה זו אבל יראה יכול להיות אפילו בחוץ לארץ כנ"ל, לא תעשה מורה על יראה ונוהג אפילו בחוצה לארץ אפילו בבית המרחץ כנ"ל, לכן נכתב הוי"ה ונקרא באדנ"י, כי אדנ"י מורה על יראה כנ"ל והוי"ה מודה על אהבה כנ"ל.והנה ידוע מחמת יראה שיש לאדם לפני הבורא ברוך הוא יש לו חשכות במחשבה וכשעובד הבורא באהבה ובחדוה אזי נופל עליו בהירות גדול:

וזהו פירוש הכתוב (בראשית א, ב-ג) והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ויאמר אלקים יהי אור וחשך על פני תהום, רוצה לומר ידאה גדולה היה בעולם. ויאמר אלהים יהי אור, זהו אהבה. וזהו פירוש הגמרא מאי טעמא עיזא מסגי ברישא והדר אימרא, רוצה לומר מאי טעמא עיזא הוא גבורות, רוצה לומר יראה מסגי ברישא, כשאדם עובד הבורא בגין דאיהו רב ושליט על כל עולמות ומלאכים ושדפים עומדים ביראה ואומרים שירות ותשבחות ומכל שכן קרוץ מחומר אזי נופל עליו יראה גדולה. ואימרא, הוא לשון אהבה כמו שאמר הכתוב (דברים כו, יז) את ה' האמרת היום, וזהו פירוש הגמרא והדר אימרא, רוצה לומר ואחר כך בא לו אהבה כנ"ל. ועל זה מתרץ כברייתא של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא, רוצה לומר ברישא היה יראה גדולה בעולם כשנברא עולם דכתיב ויהי ערב, הוא לשון חשכות וחשכות מורה על יראה כנ"ל. ויהי בוקר, רוצה לומר מורה על בהירות הוא אהבה. מאי טעמא הני מיכסיין והני מיגליין, רוצה לומר מאי טעמא שם של הוי"ה מכוסה, רוצה לומר שנכתב הוי"ה ונקרא אדנ"י ושם אדנ"י מגולה. על זה מתדץ הני דמיכסיין מינייהו מיכסיין, רוצה לומר בשביל שאין אדם יכול לדבר אותיות הוי"ה אלא אם כן עושה האותיות עצמו כמו כסות שצריך להתלבש עצמו ולהיות בטל במציאות ודבר זה אינו יכול להיות בזמן הזה שחרב בית המקדש אלא לעתיד כנ"ל, והני דלא מיכסיין מינייהו מיגליין, רוצה לומר אבל שם אדנ"י מורה על יראה זה יכול להיות אפילו בחוצה לארץ:

וזהו פירוש הכתוב (בראשית טו, א) אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד, לכאורה אין פירוש להפסוק מה זה שכתוב אחר הדברים האלה. אך לפי הנ"ל אתי שפיר, כי יש צדיק אחד שעובד הבורא ברוך הוא מחמת קיבול שכר הנ"ל, ויש צדיק אחד שעובד הבורא ברוך הוא באשר שיודע גדולת הבורא ברוך הוא האיך המלאכים ושרפי קודש וחיות הקודש עומדים באימה וביראה ועובד הבורא בשמחה גדולה ובאהבה. והנה צדיק זה שעובד הבורא באהבה אזי הוא רך בטבע מאוד ואין יכול לעשות שום נקמה בהשונאים שיש לו והצדיק שעובד הבורא ביראה אזי הוא קשה בטבע מאוד יש לו חשק לעשות נקמה בהשונאים. ודבר זה ידוע לכל אברהם אבינו היה עובד הבורא באהבה נמצא האיך היה מנצח החמשה מלכים כי אין התגברות כל כך בטבע. אך האמת, תחילה היה עובד אברהם הבורא מחמת קיבול שכו', רק שעל ידי זה בא למדריגה יותר גדולה והיה עובד הבורא לא מחמת קיבול שכר רק בגין דאיהו רב ושליט על כל העולמות ומלאכים ושרפים וחיות הקודש עומדים באימה וביראה, ומכל שכן קרוץ מחומר צריך להיות עבד הבורא בגין דאיהו רב ושליט אזי נפל עליו יראה גדולה מחמת שראה גדולת הבורא ברוך הוא ויותר שראה גדולת הבורא ברוך הוא היה לו יראה ואהבה שזכה להיות עבד הבורא. נמצא לפי זה היה עובד אברהם אבינו הבורא ביראה גם כן ולפי זה היה לו כח ללחום עם החמשה מלכים, כי מחמת שהיה לו יראה היה בטבע בעל גבורות:

וזה פירוש הכתוב אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברהם במחזה לאמר, אחר שהשיג אברהם מדריגה להיות עבד הבורא מכח שהבורא מחזה ומראה לו גדולתו והיה ירא אברהם, כי היה סובר שעבדותו אינו נחשב כלל עבדות. על זה היה אמר לו הקדוש ברוך הוא אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד, אל תירא אברם, כי עבדות שלך שהיית עבד מקודם במדריגה קטנה, דהיינו מחמת קיבול שכר גם זה נחשב לי מאוד לעבדות גדול הרבה מאוד:

או יבואר הגמרא הנ"ל מאי טעמא עיזי מסגי ברישא והדר אימרא, כברייתא של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא. ולהבין זה נראה, דהנה יסוד ושורש עבודת השם יתברך ליראה ולאהבה את שמו יתברך ובכל מקום היראה קודמת לאהבה שמקודם צריך לירא מהשם יתברך ומהדר גאונו. ואמר מורי הקדוש מוה' דוב בער, שהאדם צריך להשתדל ולהתאמץ שיהיה יראת שמים על פניו ואז האהבה בא ממילא שמחמת שזיכך את עצמו להיות יראת ה' על פניו זוכה גם כן לאהבת השם יתברך. ואמר הוא ז"ל שזהו כמו שאמרו חכמינו ז"ל (קידושין ב:) דרכו של איש לחזור אחר אשה, שאשה מכונה ליראה אשה יראת ה', ואיש מכונה לאהבה. ודרכו של איש לחזור אחר אשה, היינו מי שירא ה' באמת חוזר אחריו גם כן מדת אהבה ובא גם כן ממילא לאהבת השם יתברך עד כאן דבריו והיראה הוא השער והתחלה לעבודת השם יתברך ואחר כך האהבה. ומה שמצינו בברכת קריאת שמע ויחד לבבינו לאהבה וליראה את שמך, שנזכה מקודם האהבה ואחר כך היראה, היינו למי שכבר זכה לאהבת השם יתברך אחר שכבר היה יראת השם יתברך על פניו וזכה אחר כך לאהבת השם יתברך בא אחר כך למדת יראה יותר פנימיות שמאהבה בא ליראה יותר פנימיות. וזהו דאיתא בנוסח האריז"ל לשם יחוד כו' בדחילו ורחימא ורחימא בדחילו כו', שמתחילה צריך להיות דחילו ואחר כך רחימא, אחר כך מהרחימא נמשך דחילו יותר פנימיות כידוע ליודעי חן:

ובזה יבואר בעזרת השם מה דאיתא בגמרא (תמורה יד.) בכל מקום היום הולך אחר הלילה ובקדשים הלילה הולך אחר היום, דמדת הלילה מכונה ליראה ומדת היום מכונה לאהבה זהו בחולין, היינו באדם שעדיין לא נתקדש כל כך היום הולך אחר הלילה, היינו שמתחילה צריך להשתדל לירא מהשם יתברך שהוא מכונה ללילה וממילא בא למדת אהבה, כי היום הוא מדת האהבה הולך אחר הלילה הוא היראה. ובקדשים, באדם שכבר נתקדש לעבודתו יתברך וזכה כבר למדת יראה ואהבה אצלו נמשך אחר האהבה יראה יותר פנימיות ואצלו הלילה הולך אחר היום, דהיינו היראה פנימיות שהוא בבחינה אחר היום, דהיינו אחר יום שהוא בחינת אהבה שמאהבה בא ליראה יותר פנימיות:

ובזה נראה לבאר הגמרא (שבת עז:) מאי טעמא עיזי מסגי ברישא והדר אימרא, דעיזי, יש לכנות למדת יראה הנמשכת ממדת הגבורה. ואימרא, למדת אהבה כמו שנאמר (דברים כו, יז) את ה' האמרת היום וה' האמירך היום כו'. וזהו מאי טעמא עיזי מסגי ברישא והדר אימרא, היינו מאי טעמא צריך להיות מקודם היראה ואחר כך האהבה. אמר ליה כברייתא של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא שנאמר ויהי ערב ויהי בוקר, שצריך להיות מקודם מדת לילה ואחר כך מדת יום, כמו כן צריך להיות מקודם מדת היראה ואחר כך מדת אהבה כו'. ותכלית העבדות הוא שיזדכך האדם נפשו בו יתברך עד שיגיע לדביקות זו שיערב לו עבודתו יתברך שמו מכל טובות עצמו וימסור עצמו ונפשו על עבודתו יתברך כמו שעשו אבותינו על ים סוף שהלכו בים עד חוטמם בציוי השם יתברך על ידי עבדו נאמן ביתו כמאמר חכמינו ז"ל שאמר להם משה רבינו אין הים עומד בפניכם, ובהאמונה זו בטחו והלכו עד חוטמם. ועל זה אמרו (תהלים סט, ב) הושיענו אלהים כי באו מים עד נפש. ובזה שהאמינו האמונה זו עד שחשבו למאמר יתברך יותר מחיותם זכו להעלות במעלה יותר ממלאכי השרת:

מאי טעמא גמלא זוטרא גנובתא דאכלי כסא, מאי טעמא תורא ארוכתא גנובתא דדיירא באגמא ובעי לקרקישא בקי. דהנה עיקר העבודה שלא על מנת לקבל פרס, והעובד לתשלום שכר עבודתו קלה ואף היצר הרע אינו מתגבר כנגדו. אכן שלימיות העבודה להעלות נשמות ישראל לעבודת האל יתברך זהו קשה, כי היצר הרע עומד כנגדו. לזה אמר מאי טעמא גמלא, העובד לתשלום שכר וגמול זוטר גנובתא, קטן היצר הרע שלו ואין עומד כנגדו. משום דאכלי כסא, פירוש קוצים, דהיינו שכר העולם הזה שאין זה תכלית העבודה. ומאי טעמא תורא אריכא גנובתא, על דרך (משלי יד, ד) ורב תבואת בכח שור היצר הרע מתגבר כנגדו וקשה להם העבודה לעבוד את ה'. ולזה אמר דדיירא באגמא, על דרך יער של נשמות, ובעי לקרקושי בקי, לגרש זבובי מות מכלל נפשות ונשמות ישראל לכן היצר הרע מתגבר כנגדם. עוד פירוש באגמא, כי כשאדם אינו משגיח על עצמו נקרא דייר באגמא כמאמר חכמינו ז"ל בעירובין (כב.) איכא קירמא באגמא:

לבאר מאמר חכמינו ז"ל (ב"מ פד.) דאמר ריש לקיש לרבי יוחנן מאי אהניא לי התם קרי לי רבי והכא קרא לי רבי, אמר ליה אהנית לך דאקריבך תחת כנפי שכינה. לכאורה יפלא על צדיקו של עולם, ר"ל שיאמר כזה מאי אהני לי. והנראה דריש לקיש מגודל נשמתו, גם אי לא הוה לגבי רבי יוחנן היה עובד את ה', אך דהיה עובד במדותיו שהיה בו מקודם כמדת הגזלנים דהוא כעס וחימה ושנאה ובעבודה לה' היה עובד ה' במדת אלו לכעוס על עוברי רצונו יתברך ולקרב הכל להשם יתברך במדת כעס ומחמת שהיה אצל רבי יוחנן הדריכו בהדרכה זו להדריך העולם ולקרב הכל להשם יתברך במדת טובות ושלום. וזה שאמר ריש לקיש לרבי יוחנן מאי אהנית לי התם קרי לי רבי והכא קרי לי רבי, פירוש אני הייתי עובד ה' גם אי לא הייתי אצלך, רק שהייתי עובד במדת כעס ופועל על ידי כעס ושנאה דהוא מדות גזלנים. ובזה אתי שפיר דקאמר מאי אהנית לי התם קרו לי רבי, פירוש גם שהייתי עובד השם יתברך במדות שהם אצל גזלנים גם כן קרי לי רבי, שהייתי מדריך העולם לעבודתו על ידי כעס וחימה. ולזה השיב לו רבי יוחנן אהנית לך דאקריבך תחת כנפי השכינה, רוצה לומר להדריך העולם באמרי נועם וטוב וזאת לא היה לך מקודם:

בגמרא דשבת (פז.) שלשה דברים עשה משה מדעתו פירש מן האשה וכו'. הקשה התוספות מה זה מדעתו הלא דן קל וחומר ועל פרישתו מן האשה יש קל וחומר. ונראה לתרץ, שעל פי האמת אינו קל וחומר, רק על דעתו של משה רבינו עליו השלום שהיה עניו מכל האדם שהחזיק בדעתו לעצמו שפל מכל אדם הוא קל וחומר, כי באמת מה ראיה פרישת משה מפרישת ישראל, כי ישראל אפשר לא עשו מצות זיוג כהוגן לחשוב הכל למען מצות הבורא עליו ולא בשביל הנאתו כלל וכלל היו צריכין לפרוש אבל משה רבינו עליו השלום בודאי זיווגו היה עולה יפה רק לעשות רצון הבורא ולא בשביל הנאת עצמו חס ושלום נמצא אצלו מצות זיוג כמו שאר מצות הבורא יתברך שמו כמו תפילין ושאר מצות הבורא יתברך ונמצא לא היה צריך לפרוש כיון שעשה הכל למען מצות הבורא ברוך הוא עליו ולא בשביל הנאות עצמו, רק באמת משה רבינו עליו השלום היה עניו מכל אדם והחזיק לעצמו בדעתו שפל מכל אדם דן קל וחומר בעצמו מכל ישראל אבל באמת אינו קל וחומר. וזהו עשה משה מדעתו, דייקא לדעתו שהחזיק עצמו שפל מכל אדם יש קל וחומר, אבל באמת אינו קל וחומר מכל ישראל למשה. ומתורץ קושיות התוספות:

גם גבי שיבור הלוחות הקשו התוספות קושיא הנ"ל. ונראה לתרץ, כי באמת אינו קל וחומר כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא ואעשה אותך לגוי גדול, (שמות לב, י) והיה ראוי לקבל את התורה, רק מחמת עונותנותו לא רצה בזה:

ראש בית דין אמר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש. (ר"ה כד.) יבואר על פי מאמר חכמינו ז"ל אין קדוש כה', כי ישראל נקראו עם קדוש וקדושתם מה' אבל קדושת ה' הוא מעצמותו ואינו מקבל כלל אבל ישראל מקבלים קדושתם מן ה'. וזהו ראש בית דין, קאי על השכינה. אומר מקודש רק קדוש אחד, כי אינו מקבל. וכל העם, היינו ישראל. אומרים מקודש מקודש שני פעמים, היינו קדושת תחתונים מקדושת עליונים:

מפני מה כלי זכוכית מקבלין טומאה שעיקר ברייתן מן החול, דאיתא בכתבי האריז"ל דתלמיד חכם נקרא זכוכית שגופו נזדכך כמו זכוכית. ואיתא עוד בכתבים מפני מה יש נשמה קדושה כשבא לגוף אינו טובה כל כך מפני שבא משימוש חול ונברא מן הטפה ההוא. וזה מפני מה כלי זכוכית, היינו הצדיק מקבל טומאה לפעמים. ומשני, דעיקר ברייתו מן החול ולא מביאת שבת:

לבאר מאמר חכמינו ז"ל (ב"ב יז.) שלשה מתו בנשיקה משה ואהרן ומרים וכו'. מרים אתיא שם שם כתיב הכא שם וימת שם משה, (דברים לד, ה) וכתיב התם שם ותמת שם מרים, מה להלן בנשיקה, אף כאן בנשיקה. דברי חכמינו ז"ל נעלמו מאוד מאתנו לפי דרך הפשוט, וכי האיך מרומז בתיבת שם מיתות נשיקה. ונראה דשפיר מרומז בתיבת שם מיתות נשיקה. ונבוא לבאר מאמר חכמינו ז"ל במאי דאמרו (סנהדרין קח.) אמר רבי עקיבא דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא שנאמר (במדבר יד, לה) במדבר הזה יתמו ושם ימותו, הנה דברים האלה ישתומם כל חכם לב על דור קדוש כזה אשר שמעו כל דברי אלהים חיים מדבר מתוך האש וקבלו התורה ואמרו בסיני נעשה ונשמע אשר בזכות שאמרו נעשה ונשמע אנו חיים וקיימים האיך שייך לקדושים כאלו שאין להם חלק לעולם הבא:

אכן נבוא לבאר כונת דבר זה אשר לא עלתה על לבם הטהור כך בפירוש הפשוט. ונבוא לבאר מהות ענין מיתות נשיקה ונזכר גם כן באלשיך הקדוש. אכן אנן נבוא בביאור יותר. והוא על דרך מאמר חכמינו ז"ל, רבי אבוה חזי שלשה עשר נהרי דאפרסמי, דהיינו שקודם מיתתו הראו לו שכרו לעתיד לבוא תחת עבודתו, כן לכל הצדיקים קודם מיתתו מכניסין אותו לשם ומראין לו גודל שכרו ואז מחמת גדול האהבה והחיבה להשכר ההוא אזי נשאר שם חי וקיים ואינו רוצה לבא עוד לזה העולם. ושפיר צדקו דברי חכמינו ז"ל בדבריהם (ברכות יח.) צדיקים במיתתן קרויין חיים, רוצה לומר צדיקים במיתתן, כשמגיע עת מיתתן קורין אותן לשם להראות להן גדול שכרן למה כדי שישארו שם חיים וקיימים כמו שהם בעולם הזה. ונמצא זו היא מיתת נשיקה ליודעי חן, ולפי זה לא יתכן לאמר עליהם שהם מתים בעולם הזה, אלא עיקר מיתתן הוא עולם הבא שם בהודיע להם גודל שכרן:

וזהו פירוש דברי חכמינו ז"ל שלשה מתו בנשיקה, דהיינו במיתה כמו שכתבנו לעיל. מרים אתיא שם שם, כתיב התם וימת שם משה, כלומר שזה מיתת נשיקה שמת שם משה, כלומר בעולם הבא שהודיעו לו מתן שכרו, אזי ויגוע שם ויאסף אל עמיו. וכתיב הכא גם כן ותמת שם מרים, כלומר שמיתתן היה שם בעולם הבא. ומה להלן בנשיקה שהרי כתיב שם, גם כאן בנשיקה שהרי כתיב ותמת שם מרים, שם דייקא. ונמצא מרומז בתיבת שם מיתות נשיקה. והנה נזכר בזוהר ובמדרש הנעלם מה הוא מתן שכרם של צדיקים בודאי אין זה מתן שכרן כמו שהעולם סוברים שלעולם הבא יושבין אותו על כסא רם ונשא, כי מזה הדברים אין להצדיק שעשועים ותענוגים בוא וראה שלא חפץ בתענוגים בעולם הזה אלא בחר לו לעבוד את הבורא ברוך הוא. אכן מוזכר בזוהר ובמדרש הנעלם בדרך משל, אדם שהיה לו יגיעות כמה ימים לבוא ולעמוד על תוכן הדבר ומהותו ובוריו ואחר כך כשדורש וחוקר הדבר ההוא בא על אמיתות אותו הדבר אז אין לך תענוג גדול מזה אשר השם יתברך נתן לו שכל ובינה לבא עתה על דבר שהיה לו יגיעות כמה ימים וזמן רב, כן הצדיק ההוא כל ימי חייו בעולם מגמתו לידע תוכן עבדות הבורא ויום יום ידרוש הדבר ההוא ואינו יכול להשיג הדבר ההוא בעולם הזה על מהותו ובעולם הבא משיג הדבר על מהותו איך לעבוד הבורא כמאמר חכמינו ז"ל (שם יז.) העולם הבא אין בו לא אכילה ושתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשם ונהנין מזיו השכינה. ואז אין לך תענוג גדול מזה וזה עיקר שכרן לעתיד לבוא, כי זה עיקר חמדתו ותאות לבו של הצדיק אשר עתה משיג הדבר זה אשר לא היה יכול לעמוד על הדבר מיום הבראו ועד עתה. והנה למי יתכן השכר ההוא להצדיק אשר לא היה משיג בעולם הזה ולא היה שלימות, אכן הצדיק שהשיג בעודו בעולם הזה על מהות עבדות הבורא תו אין דבר חדש אצלו שכר זה כלל. והנה הדור המדבר קיבלו את התורה מהקדוש ברוך הוא והשיגו בעודם בעולם הזה מהות עבדות הבורא ברוך הוא וכמאמר חכמינו ז"ל (שמו"ר מא) חירות ממלאך המות חירות מיצר הרע, ולא היו רק רוחניות ולזה היה מאכלם מאכל רוחני, דהיינו המן שהיה מאכל רוחני מאכל מלאכים נמצא אצלם לא היה עולם הבא תענוג חדש שיהיה להם חמדה. והנה בפסוק במדבר הזה יתמו, תיבת יתמו לכאורה מיותר. אכן זו הוא כונת חכמינו ז"ל דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, כלומר שלא היה להם חלק כלל בעולם הבא שנאמר בדבר הזה יתמו כלומר בעודם במדבר הזה כבר היו שלימים ותמימים. ויתמו, הוא לשון תמים, ואם כן השיגו מהות העבדות הבודא בעודם בעולם הזה, ואם כן לא היה להם אחד כך שום תענוג חדש מזה:

ונבאר מאמר שאמדו חכמינו ז"ל (שבת קד.) מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים. דידוע דכל האותיות הא"ב חס ושלום לומר שהם דמות גשמיים, רק שהם למעלה אורות עליונים ורוחניות, רק כשירדו למטה אז מתלבשין בציור של האותיות א"ב. והנה האותיות כל אות ואות הוא ציור שחור וסביביו מקיף הלבנינות בכל אות, כי כל אות היא פתוחה או למעלה או למטה או מן הצדדים והוא אש שחורה על גבי לבנה. והנה כל העולמות הם עובדים את הבורא כל אחד בבחינה אחרת דמלאך מיכאל עובד באהבה, גבריאל ביראה, רפאל בתפארת, ומביא רחמים. ויש לו לבוש וציור כמו העבדות שלו וכולם מקבלים חיות מאין סוף אשר שופע לתוכם כמו שאמר אליהו וכד אנת תסתלק מנייהו אשתארו כולהון שמהן כגופא בלא נשמתא. והנה זה הלבוש של העולם אשר עובד את הבורא זה הוא הציור של האות דעל זה מרמז השחרות של האות דהוא ציור האות דמרמז על לבוש של האות הנעשה מעבדות והוא נקרא אש שחורה כמו שאיתא בזוהר דכתר עליון אע"ג דאיהו אור צח אוכם הוא לגבי עילות העילות. והלבנינות המקיף האות והנעלם בתוך האות זה הוא מורה על קבלת השפע אשר נשפע בתוך העולם מאתו יתברך דזה הוא גוון הלבן. ולכך כל אות פתוח אשר הלבנינות שופע לתוכו זולת המ"ם סתומה והסמ"ך דהם סתומים מכל צד ואין מקום לקבל השפע של הלבנינות לתוכו זולת מה שנעלם וגנוז ולכך חיותם מעט מאד. ויש ס' ריבוא נשמות ישראל וס' ריבוא אותיות לתורה וכל נשמה אחוז באותה אות מן הא"ב ואותן הנשמות אשר הם נתאצלו באלו אותיות הפתוחות מאיזה צד אז אלו מקבלין חיות מן הלבנינות השופע לתוך האותיות והם קרובים אל הקדושה אבל אלו הנשמות אשר הם אחוזים במ"ם סתומה או בסמ"ך אז אינם מקבלים שפע לובן הקדוש, כי הם סתומים מכל צד ואין בהם חיות הקדושה לכך הם קשה עורף כמו פרעה שהיה סתום ולא ידע משפע חיות של האותיות. ואמר מי ה' לכך מי שיש לו אחיזה באותיות מ"ם וסמ"ך וכו', אינם טובים, אבל מכל מקום על ידי שרואים נסים ונפלאות אשר עושה השם יתברך יכולין להתעורר ולהיות להם קיום כמו פרעה אף שהיה סתום ולא ידע משפע אלהות ואמר מי ה' על כל זה כשראה הנסים והנפלאות והגבורות והיד החזקה אז הודה ואמר ה' הצדיק ועל ידי זה יש להם קיום והעמדה כשמתעוררים על כל פנים על ידי הנסים שרואין מהשם יתברך אז הם מתעוררים. וזהו כונת חכמינו ז"ל מ"ם וסמ"ך שבלוחות שהם סתומים מכל צד אין חיות להנשמות אשר נאחזים בהם זולת בנס היו עומדין, רוצה לומר על ידי הנסים יש להם קיום והעמדה בעולם:

אמרה ליה ילתא לר' נחמן כל מה דאסר לן רחמנא שרא לן. (חולין קט:) כי הקדוש ברוך הוא ברא כל העופות ובהמות וחיות טהורות כדי לעלות נצוצות אשר בהן כל איש ישראל אשר אוכל אותה ומאיזה צד יש עליות נצוצות לעופות ולבהמות וחיות טמאות מחמת שאיש ישראל אינו אוכל אותם מחמת מצות ה' עליו שלא לאכול זה הוא עליות נצוצות של הטמאים, רק שכל איש ישראל שמעולם לא אכל הבריות הטמאות הנה אינו יודע הטעם שלהם נמצא מהיכן הוכחה שאינו אוכל אותם מחמת מצות ה' עליהם שלא לאכול שמא אינו אוכל אותם מחמת שאינם טובים בטעם אכילתן נמצא עדיין אין עליות הנצוצות בבריות הטמאות. וזהו אמדה כל מה דאסר כו' שרי לן כו'. נמצא יודע כל איש ישראל הטעם של הטמאים שטוב טעם להם נמצא כאשר איש ישראל מונע לאכול אותם בטוב טעם שלהם מחמת מצות ה' זה הוא עליות נצוצות שלהם כנ"ל:

מאמר רבותינו ז"ל (ר"ה יב.) ישראל מונין למבול כרבי אליעזר ולתקופת כר' יהושע, ואומות העולם מונין אף למבול כר' יהושע. הכלל, ידוע הוא מדברי האריז"ל שבניסן נברא העולם ובתשרי עלה במחשבה להבראות והשם יתברך האציל בעצמו המדות שיהיה לו תענוג ושעשועים ממעשה ישראל כדי שעל ידי זה יהיה בריאות עולם וזה נקרא אצילות. ועיין ברמב"ן הקדוש על פסוק (במדבר יא, כה) ויאצל מן הרוח אשר עליו, ויאצל, הוא לשון אצלו כן לשון אצילות הוא לשון אצלו, כלומר שהאציל אצלו אלו המדות שיהיה לו שעשועים מישראל וזה היה בתשרי, ואחר כך היה בריאות עולם וזה היה בניסן. והנה השם יתברך האציל בעצמו שיהיה מעשה התחתונים עולים למעלה לעשות רשימה כאשר יעשו למטה כן יהיה הרשימה למעלה הן לטוב במעשים הטובים שעושים למטה להתעורר הטוב עליהם מלמעלה הן להיפך חס ושלום לרעה במעשים הרעים שעושים להתעורר מלמעלה ולשלם להם כגמולם כרוע מעלליהם. ובאמת זה המדה אשר מעשה התחתונים יעשו רושם למעלה במעשיהם זה היה גם כן בתשרי. והנה אימתי נראה זה בעולם התחתון לטוב נראה בשעת יציאת מצרים שמעשה התחתונים בטוב עשה רושם למעלה וכן נראה זה המדה במבול ממעשיהם הרעים התעוררו עליהם מלמעלה לשלם להם כרוע מעלליהם ומן המדה הרעה הוא קל וחומר לטוב שעושה הרושם למעלה, כי מדה טובה הוא מרובה כו', וכאשר מבואר לעיל, כי זה המדה אשר מעשה התחתונים יעשו רושם למעלה נאצל אצל הבורא יתברך בתשרי. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל ישראל מונין למבול, דהיינו עולם אצילות אשר האציל השם יתברך בעצמו שמעשה התחתונים יעשו כו', זה היה בתשרי. ולתקופת, היינו בריאות עולם עצמו מניסן והאפיקורסין ימח שמם אשר אינם מאמינים בזה שהאציל הבורא יתברך שמו זה המדה אצלו שמעשה התחתונים יעשו כו', כדי להפרע להם כמעשיהם מונין אף למבול כר' יהושע מניסן. ובאמת מהיכן בא זה אשר הקדוש ברוך הוא משתעשע עצמו במעשה התחתונים במעשה הטוב מישראל, הוא מחמת שהצדיק מסתכל באי"ן מזה הוא השעשועים:

והנה כאשר הצדיק מסתכל באי"ן וממשיך השפע מן האי"ן על העולמות, אז גם הצדיק הוא המושל ביראת אלהים וכמאמר רבותינו ז"ל (מו"ק טז:) צדיק מושל כו', מי מושל בי צדיק. וזהו מאמר רבותינו ז"ל שני מלכים בכתר אחד. ועל זה רומז אות צדיק שיש לו שני ראשין, דהיינו יו"ד ההפוכה ואות נו"ן והאות יו"ד אשד באות צדיק הוא האי"ן וכיון שמסתכל באי"ן הוא כופף קומתו. וזה נו"ן הפוכה אשר באות צדיק, אף על פי שהצדיק מושל ביראת ה', לבטל הגזירה מרע לטוב, אבל הכל הוא מן ה' לבדו, כי כן היה הרצון העליון שהצדיק יהיה לו זה הכח לבטל הגזירה. וזה המדה היה נאצל בתשרי כמבואר לעיל. וזהו הרמז בתשרי עלה במחשבה להבראות, כלומר זה היה בתשרי שיעלה המעשים מהצדיקים במחשבה עליונה כדי שעל ידי זה יברא העולם כמבואר לעיל ולמה זה להבדאות שעל ידי זה יהיה בריאות העולם. וזהו שרמזו רבותינו ז"ל (ברכות סא.) בתחלה עלה במחשבה לברוא שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד, כלומר אף על פי שנראה בתחלה שגם הצדיק יש לו זה הממשלה למעלה כנ"ל זה עלה במחשבת הבורא שהצדיק יהיה לו זה הממשלה אבל הכל הוא מן ה' לבדו וזה לבסוף, היינו כנאמר סוף מעשה במחשבה תחילה, כלומר זה עלה במחשבת היוצר שהצדיק יהיה לו זה הממשלה וזה הכח אבל הכל הוא מן ה' לבדו אין בלתו:

ענין מה שכתוב בכתבי האר"י ז"ל על מחלוקת דר' אליעזר ור' יהושע חד אמר בניסן נבדא העולם וחד אמר בתשרי נברא העולם. וכתב האר"י ז"ל שאלו ואלו דברי אלהים חיים, היינו שבניסן היה במחשבה, פירוש שבניסן היה צריך הסתכלות על המחשבה על מה נברא העולם , היינו בשביל ישראל שנקראו ראשית ומחמת זאת הוא משפיע כביכול לכנסת ישדאל תמיד כל הברכות וכל הטובות, כי בשבילם נברא העולם , והיינו שבניסן היה במחשבה:

מחמשה עשר בשבט עד ראש חודש ניסן כאשר היו מקדשים על פי הראיה מ"ה ימים, וכן מחמשה עשר באב עד ראש השנה מ"ה ימים. הכלל, כי ר' אליעזר ור' יהושע, חד סבר בניסן נברא עולם, וחד סבר בתשרי נברא עולם. והנה התוספות בראש השנה (כז. ד"ה כמאן) מפרש האדם נברא בכ"ה באלול. ונמצא מט"ו באב עד כ"ה אלול ארבעים יום נגד יצירת הוולד. וכן למאן דאמר בניסן נברא עולם, האדם נברא בכ"ה באדר. נמצא מט"ו בשבט עד כ"ה אדר ארבעים יום נגד יצירת הוולד. ובאמת אנן פסקינן כשני המאן דאמרים. וזה שאנו עושין יומא דפגרא בט"ו באב וט"ו בשבט, ונמצא ט"ו בשבט הוא הכנה לפסח ופסח הוא הכנה למתן תורה, נמצא ט"ו בשבט הוא הכנה למתן תורה, והא ראיה גם כן שהתורה ניתנה בסיון, ומשה רבינו ע"ה אמר משנה תורה בשבט ככתוב בעשתי עשר חודש, הרי ראיה שחודש שבט הוא הכנה למתן תורה:

עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים. (תענית לא.) כי מחול הוא התנגדות שזה הוא נגד זה כן כשהקדוש ברוך הוא גוזר גזירה וצדיק מבטל הגזירה רעה לטובה וזהו כביכול נגד הבורא. וזהו מחול לצדיקים, כעין מחול כנ"ל:

בגמרא משחרב בית המקדש תמו זכות אבות. הכלל, בזמן שהיה המקדש כאשר היו מזכירין למעלה זכות אבות היה איזה קטרוג, אבל אחר שנחרב הבית ושפך חמתו על העצים ואבנים כשהקדוש ברוך הוא זוכר זכות אבות אין בו שום קטרוג כלל ונזכר הזכות אבות בשלימות. וזהו הרמז מיום שחרב בית המקדש תמו זכות אבות, כשהקדוש ברוך הוא זוכר לעמו ישראל זכות אבות הוא בתמימות אין בו שום קטרוג כלל. וזהו הרמז תמו, לשון תמים הוא בשלימיות הזכות אבות שהקדוש ברוך הוא זוכר לעמו:

ובאופן אחר יתבאר הגמרא הנ"ל, כי כל זמן שהיה בית המקדש קיים היה נזכר זכות אבות התעוררת דלעילא בלי התעורדת דלתתא, אבל מעתה צריך להתעוררת התחתון:

בשם הבעל שם טוב שלשה ערי מקלט. (במדבר לה, יא) הוא הרמז מחשבה, דיבור, מעשה. שצריך האדם לברוח מפני גואל הדם, הוא הס"מ שרוצה לבטל אותם מעבדות הבורא וצריך להתחזק עצמו במחשבות קדושות ודיבורים קדושים ומעשים טובים, כי אף על פי שאינם כל כך ברורים וזכים, מכל מקום טוב יותר משב ואל תעשה כנ"ל, כי מכל מקום רעותא דמריה עביד:

חזיה לרבנן דקא בדחי טובא אייתי זוגא חוורתא בת ד' מאה זוזי ותבר קמייהו. (ברכות לא.) כי באמת שמחת נשואין הוא התקרבות הגאולה. וזהו הרמז בגמרא (יבמות סב.) אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. וזהו שמחת נשואין על הנשמות אשר יבואו על זה העולם וזהו הזווג ובזה יהיה התקרבות הגאולה. ולכך אנו אומרין בשבע ברכות שוש תשיש על בנין בית המקדש, כי מזה השמחה יבנה המקדש ולכך סומכין שוש תשיש לברכת שמח תשמח, כי השמחה יקרב בנין בית המקדש ולכך החתן בוכה בשעת החופה, כי הנשמה כשבאה על זה העולם יש לה צער על אשר ניתנה מעולם החדוה וששון ושמחה על זה העולם ולכך האדם בשעה שיוצא מבטן אמו הוא בוכה, כי הנשמה בוכה על ביאתה על זה העולם לכך בוכה החתן בשעת חופתו מחמת שהנשמות העתידים לבא ממנו הם מעוררים אותו ועל ידי זה בוכה. וזהו הרמז חזיה לרבנן דקבדחי טובא, בשמחת נשואין על התקרבות הגאולה. וזהו אייתי זוגא חוורתא, כי הנשמה הוא חוורתא. וזהו בת ארבע מאה זוזי, כי האדם הוא כלול מד' יסודות:

או יבואר, בת ארבע מאה זוזי, על הנשמה על דרך שמבואר בזוהר ארבע מאה עלמין דכסיפין. ותבר קמייהו, הרמז על הצער שיש לנשמה שבאה על זה העולם זה רמז להם:

בנשואין יש שלשה דברים חופה, וקדושין, וביאה. הכלל, השם יתברך ברוך הוא אינו מושג כלל לשום נברא בעולם זה ובעולמות עליונים, כי דבר אשר הוא מושג הוא נברא והשם יתברך ברוך הוא הוא קדמון לכל דבר וכל העולמות הם מחודשים ממנו. והנה הנשפע מה' יתברך אל כל העולמות יש בה שלשה בחינות כל זמן שהוא דבוק להשם יתברך ברוך הוא אינו מושגת כלל, ואחר כך הוא מושגת אל העולמות אבל עדיין לא נתפשטה בתוך העולמות, ואחר כך היא מתפשטת בתוך העולמות. והנה הבחינה אחד, שהשפע עדיין אינו מושגת אל העולמות נקראת קדושין, כי קדוש הוא לשון הפרשה שעדיין העולמות מפורשים ממנה ואינם משיגים אותה. והבחינה הב', שהוא מושגה אל העולמות אבל עדיין לא נתפשט אל העולמות זה נקרא חופה, שהוא חופף על העולמות שהיא מושגת אבל עדיין לא נתפשטה אל תוך העולמות. והבחינה הג', שהשפע מתפשטת תוך העולמות זה נקרא ביאה, כל זמן שהיא אינו מושגה כנ"ל. ועוד נקראה קדושין, כי קדושה הוא לשון הזמנה, כי היא מוכנת ומזומנת לקבל השגה כנ"ל:

תיקו, הראשי תיבות תשבי יתרץ קושיות ואבעיות. ובהשקפה ראשונה יש לדקדק, הא זה יהיה הכל אחר ביאת הגואל במהרה בימינו אמך, ולמה יתדץ אליהו הקושיות והאבעיות הא יעמוד משה רבינו שנתן לנו התורה והמצוה ולמה לא יתדץ הוא הקושיות והאבעיות. ונראה, דהנה כתוב בספר הדורות בהפלוגתא דרש"י ורבינו תם עם התפילין, דרש"י ז"ל היה משה רבינו בסייעתו, והר"ת לא השגיח על זה ואמר לו שכבר נתן לנו התורה ובידינו להורות כפי הוראות שכלינו בהתורה הקדושה. ונראה להבין זאת ונבאר זאת בקיצור, דהיינו גבי פלוגתא דבית שמאי ובית הלל אמרינן (עירובין יג:) אלו ואלו דברי אלהים חיים, דהנה יש בחינה שאדם לומד הפשט בהתורה הקדושה כפי הבחינה שלו אם הוא מעולם החסד אז הכל טהור ומותר וכשר כפי הוראות שכלו בהתורה הקדושה, וכן להיפך כשהוא ממדת הגבורה אז הוא להיפך והנה בית הלל מדתם היה מדת החסד ולכך בית הלל לקולא, ובית שמאי שהיה ממדת הגבורה לכך בית שמאי לחומרא. אבל באמת כל אחד לפי מדרגתו דברי אלהים חיים. זהו אלו ואלו דברי אלהים חיים. והנה חכמינו ז"ל שהיו אחר הדור בית שמאי ובית הלל וראו שהעולם צריך להתנהג בחסד וקבעו הלכה כבית הלל בכל מקום לקולא כבית הלל. והנה מי יכול להבחין זאת באיזה מדה צריך זה העולם להתנהג שיופסק הלכה כמותו מי שהוא בחיים והוא בזה העולם הוא יודע באיזה מדה צריך זה העולם להתנהג, אבל מי שאינו חי אינו יודע כלל באיזה מדה צדיכה לזה העולם להתנהג בו והנה אליהו הוא חי וקיים ולא טעם טעם מיתה והוא תמיד בזה העולם ולכך הוא יפשוט הקושיות ואבעיות, כי הוא יודע באיזה מדה צריך העולם להתנהג. ובזה יובן מה שאמר ר"ת למשה רבינו ע"ה שכבר נתן לנו התורה ובידינו להורות:

להבין מה שאמרו חכמינו ז"ל (עירובין יח.) מתחלה עלה במחשבה לברוא שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד. ונקדים לך, דאית מחשבה דלא איתפיסא כלל ואין בה השגה לשום נברא ובהדב טוב הצפון ונעלם מכל רעיון ואיקרי פלא העליון והוא מקור חיים וברכה וכל הטובות. ומה שיש דבר שלפי הנראה אינו טוב בעיני בני אדם הוא למראה עינינו אשר עיני בשר לנו. ובאמת זה הדבר הוא כדי לבא להעולם רק טוב הצפון והוא שאנו מבקשים מאתו יתברך שמו שיהפך מרעה לטובה. והנה אחר הודיענו יתברך שמו את כל זאת יצא לנו מזה היות ג' בחינות, והיינו פלא העליון אשר הטוב בו צפון ונעלם מכל זה אינו נתפס במחשבה, רק הדבר אשר נראה בעינינו אשר למראה עינינו הוא בלתי טוב. וזה הדבר הנתפס בשכלינו הוא הנקרא מחשבה. אך האמת הוא, שגם הנראה בלתי טוב המכוון הוא לפעול רק טוב ונתגלה אחר כך לבאי עולם הטוב ההוא שבא מהדבר שהיה נראה בלתי טוב על ידי תפילתינו שיהפוך מרעה לטובה זהו בחינת גימל. וכמו כן במעשה עמו בית ישראל שבריאת העולם היה בעבורם כמו שאמרו חכמינו ז"ל (בראשית א, א) בראשית (ויק"ר לו) בשביל התורה ובשביל ישראל, בכדי שיתמיד האדם בעבודתו יתברך שמו ויתעלה בתורה ובמצות ובמעשים טובים ביראה הטהורה ובאהבת הבורא ברוך הוא בכדי להיות שעשועים לו יתברך שמו אך זה הוא גם כן צפון וגנוז. ויש דברים אחרים נגדיים מעבודתו יתברך שמו, אך כאשר יטיב האדם דרכו לעבודת הבורא ברוך הוא וברוך שמו באהבה וביראה בתורה ובמצות יקח האדם המדה הזו שהיה מנגדת לו מעבודתו יתברך , דהיינו אותה המדה עצמה אם באיזה אהבה או איזה יראה או שאר מדה שהיתה מנגדתו מעבודתו יתברך בזה המדה עצמה עובד להבורא ברוך הוא וברוך שמו בתורה ובמצות:

והנה יש גם כן ג' בחינות במעשה האדם. והנה זה נרמז במאמר רבותינו ז"ל כלל ופרט וכלל, כי המדה הראשונה אשר הוא פלא עליון אשר הוא בלתי השגה הוא מכונה בשם כלל ומה שנראה דבד מהדברים בלתי טובים מכונה בשם פרט. ובחוזר הדבר לתחילתו הטוב הוא מכונה גם כן בשם כלל. וזהו בין בבחינה אשר מאתו יתברך ובין בהמעשים אשר בנו עמו בני ישראל הוא גם כן ברמז כלל ופרט וכלל, כי העיקר לעבוד עבודתו יתברך שמו באהבה וביראה ובתורה ובמצות. וזה הוא הכלל והדברים הנגדיים הם במדת פרטי וכאשר עובדים במדות הללו הבורא ברוך הוא וברוך שמו הוא המכונה בשם כלל. והנה המחשבה נקרא אשר אנחנו משיגים הפלא העליון אינו מושג לשום נברא ובהשגתינו נראה מתחילה הדברים בלתי טובים , אך בהשים עיני השכל על כל דבד ודבר הוא הדבר שיהא ממנו רב טוב לעמו בית ישראל ולכל העולמות רק מתחילה נראה מדת הדין, וזהו בתחילה עלה במחשבה לבראו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדת הרחמים, והיינו שהוא נראה בתחילה בהשגתינו אשר אנחנו משיגים בתחילה הוא הפרט בין בדבר שמאתו יתברך שמו ובין בדבר שיש התנגדיות במעשינו בעבודתו יתברך שמו, כי המדה הראשונה שהוא הכלל הראשון הוא סתום ונעלם אבל בסוף נתגלה הכלל הב', שהוא הטוב והישר בעבודתו ובתורתו יתברך שמו ואין חס ושלום שום שינוי בחוק הבורא יתברך שמו, כי כך הוא כונת הבריאה להיות מתחילה תפיסת המחשבה אשר למראה עיניו והוא הפרט ואחר כך שיוחזר הדברים לטוב והוא הכלל השני. ובזה יובן בכל מקום שאמרו חכמינו ז"ל כך עלה במחשבה, והוא הפרט אשר נראה בעינינו בלתי טוב, אך בתכלית הדבר בא מזה בעצמו רב טוב. וזה פירוש דברי חכמינו ז"ל בתחילה עלה במחשבה, היינו מה שנתפס במחשבתינו שהוא הרברים בלתי נכונים ונראה לנו שני דברים דבר טוב והבלתי טוב, אבל באמת נהפוך הוא הבלתי טוב הנראה לתכלית הטוב והוא הכלל השני:

חש בראשו יעסוק בתורה שנאמר בה לוית חן הם לראשך כו' (עירובין נד) ער החש בכל גופו יעסוק בתורה שנאמר בה (משלי ד, כב) לכל בשרו הוא מרפא. ונדקדק למה צריך התנא לחשוב בפרטי לכל האברים תחלה ואחר כך אמר על כל הני לכל בשרו כו'. בקיצור הוי ליה לכתוב החש בכל אבר ואבר יעסוק בתורה שנאמר לכל בשרו מרפא. ונראה דהכלל הוא כך, כמו שיש סמים גשמיים לרפאות כן יש סמים רוחניים בתורה הקדושה לרפאות אבל לזה צריך צדיק וחכם גדול לידע איזה מקום ואיזה ענין בתורה שבו מרפאות את האבר הזה וגם יש בסימנים גשמיים, דהיינו סם החיים שבסם זה נתרפא כל מיני החולאים, כן יש ענין בתורה כשעוסק בזה הענין אז נתרפא כל החולאים שיש בעולם. והצדיקים יודעין הענין שבתורה שבזה נתרפא חולת הראש ובזה נתרפא שאר אבר ויש צדיקים שיודעין ענין בתורה שבזה נתרפא כל מיני חולאים. וזה החש בראשו יעסוק בתודה, דהיינו בענין שבו נאמר לוית חן הם לראשך, עד החש בכל גופו צריך לעסוק בתורה שנאמר לכל בשרו מרפא:

רעוא דרעוון. הכלל הוא, על פי מה שאמר אדומ"ר מורינו הרב דוב בער, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כלומר שישראל עושין הרצון בהקדוש ברוך הוא לעשות רצון ישראל. וזהו רעוא דרעוון, כלומר שהרצון אצל הקדוש ברוך הוא נעשה מרצון ישראל. וזהו רעוא דרעוון, הרצון מרצון שיעשה הקדוש ברוך הוא רצון שלו כרצון ישראל. ובשם הרב הגאון הקדוש מורינו הרב שמואל שמעלקא אב"ד דק"ק ניקלושפורג, רעוא דרעוון, כי ידוע שעלה ברצון הבורא יתברך לברוא העולם והאציל כביכול בעצמו זה הרצון לברוא העולם בכדי לשעשע עצמו בישראל כידוע מאמר חכמינו ז"ל ובאמת שהיה עוד רצון עליון והאציל זה הרצון לברוא העולמות. וזהו רעוא דרעוון:

ואלין עשר ספירות אינון אזלין כסדרן חד אריך וחד קציר וחד בינוני. הכלל, יש אדם אשר מתבודד עצמו ועובד ה' על ידי אמונה שמאמין בה' באמונה שלימה שהבורא ברוך הוא ברא הכל וכולם עובדים אותו כמו כן גם הוא על ידי אמונה עובד ה' ביראה ואהבה ובחינה זאת נקרא רגלים. ויש צדיקים אשר להם התגלות השכינה כביכול עם כל המרכבה עליונה ורואה איך כל העולמות עליונים וחיות הקודש כולם עושים רצון ה' באימה וכמו כן גם הוא עובד ה' ביראה ואהבה והבחינה הזאת נקרא ראש. והנה הבחינה האחד, נקרא חד קציר. והבחינה הב', נקרא חד אריך. ויש עוד בחינה אשר מגיע לאדם התעוררת העליון לעבוד את ה' וזהו מחמת זכות אברהם יצחק ויעקב והבחינה זה נקרא ידים ונקרא חד בינוני. והנה במצרים עדיין לא היה לנו האמונה וגם הבחינה הנקרא חד אריך, רק התעוררת העליון בזכות אבותינו אברהם יצחק יעקב לכך זה הקרבן של פסח זכר ליציאת מצרים נאמר בו (שמות יב, ט) ראשו על כרעיו ועל קרבו, מה שאין כן בכל הקרבנות זכר לבחינת ישראל שהיה להם במצרים, רק מחמת זכות אבותינו אברהם יצחק יעקב התעוררת העליון שהוא בחינת וחד בינוני המורה על הידים של מעלה. והנה כאשר השם יתברך יעשה ניסים לישראל לשנות הטבע הוא נשפע מן מקום הנקרא הוא שהוא לעילא מן הכל ויסתר מכל חי והנסתר נקרא הוא. והנה בים עשה השם יתברך לישראל לשנות הטבע. וזהו ויושע ה' ביום ההוא גו' (שמות יד, ל) כלומר עם האור הנסתר נקרא הוא:

מבואר בזוהר הקדוש נהמא בלא קרבא או נהמא בקרבא, כלומר יש שאוכל רק להחיות נפשו לחם צר כו', ויש שאוכל מאכלים טובים ואף על פי שאוכל מאכלים טובים אין כונתו למלאות תאותו, רק להעלות הניצוץ אשר בתוך המאכל. ונמצא לזה בחינת מלחמה באכילה ההוא, אבל זה שאוכל רק לחם צר כו', אין לו תאוה כלל ואין לו מלחמה באכילה ההוא. וזהו נהמא בלא קרבא כו':

זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכול לשמוע. הכלל, רמ"ח מצות עשה, הם החיות מרמ"ח איברים באדם. שס"ה לא תעשה, הם החיות משס"ה גידים באדם. וכאשר יש רמ"ח אברים באדם כן בעולם נמצא התורה והמצות הם החיות העולמות. והנה הקדוש ברוך הוא ברא האדם וכל העולמות יש מאי"ן ומן האי"ן השפע בא לכל העולמות וכאשר האדם משיג השפע הנשפע מן האי"ן אל העולמות אז משיג כל התורה. והנה כל התורה כלולה בעשרת הדברות. וזהו מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכול לשמוע, כלומר להשיג השפע הנשפע מאי"ן. וזהו השגת התורה:

פירוש על מה שאנו אומרים בברכת יוצר אור אהבת עולם אהבתנו ה' אלהינו חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו. נראה בסייעתא דשמיא, דיש להבין לכאורה, איך שייך לומר חמלה גדולה ויתירה, לשון שהוא מותרות החמלה שחמלת עלינו דמשמע שלא היה צריך לחמול ואין זה שייך אצלו יתברך הטוב והמטיב והמרחם לכל. ונראה, דהנה אמרינן בגמרא (שבתקנא:) כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים שנאמר (דברים יג, יח) ונתן לך רחמים ורחמך, נמצא כשאנו מרחמין על הבריות אנו מעוררין כך למעלה לרחם עלינו. והשם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו אפילו בעת שאין אנו מעוררין רחמנותו חס ושלום שאין אנו מרחמין על הבריות על כל זה ברוב טובו ורוב חסדיו לא כמעשינו יגמול עלינו ואפילו בעת שאין אנו יכולים בכח מעשינו לעורר רחמנותו יתברך עם כל זה הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך ומרחם עלינו. וזהו חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו, שאפילו בעת שהחמדה יתירה שחס ושלום אין אנו זוכים בכח מעשינו להמשיך חסדיו וחמלתו בכח מעשינו עלינו, עם כל זה חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו הוא יתברך וברוב רחמיו מעורר חסדיו עלינו:

מה שמברכין על התורה תחילה אשר בחר בנו ולבסוף אשר נתן לנו תורת אמת כו'. כי הנה כבר בארנו כשבא לתוך מחשבת העובדים את ה' איזה פניה או מחשבה זרה אזי מתוך המחשבה יעבוד את הבורא למשל כשיבוא אהבה זרה לממון או אשה רחמנא ליצלן, או לשאר דברים אז מחשבה אם לבו חושק ואוהב דברים גשמיים והמה חסירים והוא בעלמא דשקרא, מכל שכן שיש יותר לאהוב ולחשוק בעלמא דקשוט ויעבוד את הבורא ברוך הוא אשר בעבודתו האהבה הנצחיות והוא בעלמא דקשוט כאשר יחשוב בעבודתו ובתורתו ובמצותיו משמח את הבורא ברוך הוא אזי יתלהב האדם ותבער כמו אש בקרבו לתורתו ולמצותיו ולעבודתו. והנה זה במה שבתוך המחשבה זרה אם נופל לו חס ושלום בתוך מחשבתו יתלהב אדם לעבודתו יתברך זה הוא המתנות אשר לקח משה רבינו ע"ה מן המלאכים, כי לכאורה אין אנו מבינים מה הן המתנות שכתוב (תהלים סח, יט) עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. אמנם כי ידוע, כי המלאכים המקטריגים על נתינת התורה המה שרי האומות כנודע ובראשם שר של עמלק הוא ס"מ ומסרו לו אותם השרים ולמדו לו באלו המדות שהם עושים מעשים הרעים ולמדו ומסרו למשה רבינו ע"ה איך לעבוד את ה' אלהינו באלו המדות ולקמן נבאר יותר באדיכות:

והנה כשאדם מתחיל ללמוד אזי בא לו מחשבות זרות ובלימוד נזדככו מחשבותיו ואז בא לידי אהבה ויראה בהזדככות גדול. והנה הלומד ונופל במחשבתו מחשבה זרה רחמנא ליצלן והוא משבר אותן המחשבות על ידי שמאהבה ויראה של הגשמיות מזדכך ומתלהב לעבודת הבורא שחושב אם יש אהבה ויראה לגשמיות יותר ראוי לאהוב ולירא מפני אדון כל העולמים אשר כתבנו שאם אוהב וירא מפני העולם ההפסד עולם השקר מכל שכן שיש לו לאהוב ולירא מהבורא ברוך הוא שזה עלמא דקשוט זאת התורה הוא אשר בא ממחשבות זרות והנצוצות אשר נתפזרו בין העמים ואשר מסרו שרי האומות למשה רבינו ע"ה ובלימוד נזדככו מחשבותיו ואז עבודתו בעלמא דקשוט ובעולם הנצחיי, כי התורה אשר הוא עם מ"ז הוא שמשבד עולם ההפסד ועולם השקר ומזה בא ההתלהבות לתורה והוא אשר מסרו למשה דבינו ע"ה. וזהו אשר בחר בנו מכל העמים, כלומר התורה אשר אנחנו מתלהבים ובוערים מחשבות זרות והמחשבות זרות הוא מחשבות עמים, כלומר המחשבות שבא מן העמים ואחר שלמד ואז מחשבותיו זכה ונקי ואז אין במחשבתו, רק מחשבת התורה אשר הוא נצחיי ועלמא דקשוט. ולכן מברכין אחר שקרא בתורה אשר נתן לנו תורת אמת, כלומר מחשבות טהורות שהוא תורת אמת עלמא דקשוט. וחיי עולם נטע בתוכינו, כלומר מחשבה שהוא בעלמא דקשוט, כי בקריאת התורה נפסקו ממנו כל הפניות זרות:

מה שאומרים בשמונה עשרה של ראש חודש ובשירי דוד עבדך. הכלל, כי יום טוב של פסח ושבועות וסכות הם כנגד האבות אברהם יצחק יעקב, וראש חודש הוא בחינת דוד ולכך אנו אומרים בשמונה עשרה של ראש חודש ובשירי דוד עבדך. וזהו שכתוב בכתבי האר"י ז"ל וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין, על משיח בן יוסף. הכלל, כי לכל דבר צריך הכנה ולזה רמזו רבותינו ז"ל (שבת קיח:) אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות, כי לכל דבר הצריך הכנה אזי צריכין הכנה מאתו דבר עצמו. וזהו אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות, דהיינו השבת הראשון יהיה הכנה על שבת השני ולכך יבוא משיח בן יוסף תחילה, כי על ידו יהיה הכנה למשיח בן דוד, כי מאותו דבר עצמו צריך הכנה לאותו דבר שמכין עצמו לזה. וזה הרמז וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין שכתוב בהאר"י ז"ל, שמרומז על משיח בן יוסף שלא יהרג. תכין, מרומז שהוא יהיה הכנה למשיח בן דוד, דהיינו שההכנה לא יהיה בטל:

הנה דוד הוא דור י"ד מהאבות כאשר מבואר בפסוק ופרץ כו'. והוא י"ד מאברהם וגם דוד מספרו י"ד. וזהו הרמז כי יד על כס י"ה (שמות יז, טז) כי דוד הוא שאמר ואנחנו נברך י"ה מעתה כו' (תהלים קטו, יח) כי דוד הוא יעשה מלחמת עמלק:

הכלל הוא, כשישראל דביקים בתורתו הקדושה אז הם מלאים כל טוב והקדוש ברוך הוא מכרית כל שונאיהם. וזהו הרמז ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך שאמרה רות. ואנכי לא אהיה, כשאני איני דבוק באנכי שהם עשרת הדברות אשר דיבר ה' אשר הוא כלול בו כל התורה כולה, אז אני חסר מכל טוב. וזהו כאחת שפחותיך. וזהו הרמז ורות דבקה בה ברוך הוא הרמז בה"א, כי רות עם ה"א היא תורה שדבקה בתורה. וזהו הרמז בפסוק (שיה"ש ב, יב) עת הזמיר הגיע, כי זמיר מלשון כרת לשון הפסוק באיוב (לה, י) ולא יאמר איה אלהי עושי הנותן זמירות בלילה, כלומר הגיע עת שהקדוש ברוך הוא מכרית ומשבר כל שונאי ישראל וקול התור נשמע בארצינו, כי התור הוא אותיות תורה ונשמע הוא לשון התחברות לשון הפסוק (שמואל א' טו, ד) וישמע שאול את העם, כשאני מחבר ומדבק עצמי בתורה הקדושה, אז יכרית ה' כל שונאי ישראל:

מלך עוזר ומושיע ומגן. ונראה, דהנה יש נקודה לעילא ונקודה לתתא ונקודה אמצעי. והכלל הוא, כשאדם אשר עלה במחשבתו שהוא יעשה פעולתו וה' יהיה בעזרו ונמצא עושה לעצמו עיקר וה' יהיה בעזרו. ויש אדם אשר בטחון שלו על הבורא ברוך הוא וכל עשיותיו על בטחון הבורא ברוך הוא. ועל זה רמזו בגמרא שמלאכתן עראי ותורתן קבע. ויש אדם אשר אינו עושה שום פעולה, רק כל הבטחון על הבורא ברוך הוא כמו חזקיה מלך ישראל שלא רצה לעשות שום פעולה ונמצא כל עשיותיו הוא לחנם שאינו עושה שום פעולה כלל, רק כל בטחונו על הבורא ברוך הוא. וזהו הרמז מלך עוזר, בתחילה עוזר כנ"ל, ולבסוף מושיע, על בחינה ב', ולבסוף מגן, כי על חנם מתרגם מגן, כלומר שכל עשיותיו הוא לחנם ואינו עושה שום פעולה כיון שכל בטחונו על הבורא ברוך הוא. ועל זה מרמז נקודה לתתא על בחינה א'. נקודה אמצעי, על בחינה ב'. ונקודה לעילא, על בחינה ג'. על זה מרמז הזוהר הקדוש והוא ממלא כל עלמין והוא לעילא מכל עלמין כנ"ל עיין שם והמבין יבין:

מה שלא עשו יום טוב על כיבוש ל"א מלכים שכבש יהושע. הטעם, מחמת שהם היו מזרע חם ולכך לא זכו שיעשו ישראל יום טוב על מפלתם ועל מצרים אף שהיו מזרע חם, ואף על פי כן אנו עושים יום טוב על מפלתן הטעם מחמת שעשו כבוד ליוסף הצדיק בשביל זה זכו שאנו עושים יום טוב על מפלתן. ופורים, שאנו עושים יום טוב על מפלת המן שהיה מזרע שם. וחנוכה, שעושין על מפלת יון שהיה מזרע יפת:

הכלל הוא, כי יש ג' בחינות. אחד, מה שאדם מסתכל על האי"ן שמשיג גדולת הבורא כביכול. בחינה ב', היראה שמגיע לאדם מהסתכלות זה. בחינה ג', הוא התענוג מה שיש לאדם אחר זה. והוא, כי הבורא יתברך משפיע עליו כל הטובות וברכות. ועל אלו ג' בחינות בא הרמז מה דאמרינן בגמרא שלשה עשר שופרות היו במקדש והיה כתוב עליהן כו', וששה לנדבה. ושלשה עשר השתחויות היו במקדש. ושלשה עשר שלחנות היו במקדש. שופרות, מרמז על הסתכלות באי"ן, ושלשה עשד נגד שלשה עשר מדות. ועל זה בא הרמז בדברי חכמינו ז"ל וששה לנדבה, כי באמת שם הוי"ה הוא כביכול שם העצם ושאר שמות כגון אל רחום כו' עד נוצר חסד, הם שמות מתואר. ונוצר חסד, משם מתחיל שמות הפועל נוצר חסד שהוא נוצר חסד לאחרים. וכן שאר השמות עד בסוף הם ששה שמות. ובאמת מה שהוא נוצר חסד לאחרים הוא מחמת חסד גדול. וזהו הרמז בדברי חכמינו ז"ל וששה לנדבה. ושלשה עשר השתחויות מורה על היראה, כי יראה מורה על השתחויה. ושלשה עשר שולחנות מורה על התענוג:

מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. כי הענין הוא, צדיק מושל ביראת אלהים, הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטל. נמצא שיש ביד הצדיק למלוך על הקדוש ברוך הוא, כי הוא מושל ביראתו, אך ממשלה שלו הוא עצמו מהבורא שהוא נותן לו כח לבטל גזרותיו. ולפי זה הצדיק נקרא מלך המלכים, שהוא מושל בהבורא יתברך לבטל גזרותיו. וזה הכח בא מהבורא עצמו יתברך. והוא נותן כח לצדיקים שנקראים מלכי רבנן. ומחמת זה נקרא הבורא ברוך הוא וברוך שמו מלך מלכי המלכים, כי הוא מלך על מלכי רבנן אשר יש להם ממשלה על המלך הבורא יתברך:

מה שהעולמות מסתכלים ומשיגים באי"ן ובזה האי"ן השם יתברך מגלה אלהותו יתברך. וזה הבחינה מה שהשם יתברך מגלה בו אלהותו נקרא עתיק יומין. עתיק, מלשון הפסוק (איוב יח, ד) ויעתק צור ממקומו, זה העין ימין של האדם רומז בו ומה שהעולמות אחר כך חוזרים לעצמותם והמשכיל מלמד ולומד לזה השכל עצמו שישיג את מה שמשיג כשמתסכל בהאי"ן. וזה הוא עין שמאל של האדם רומז. ולכך העינים הם בשוה בשטח אחד, הגם כי לפי הנ"ל היה צריך להיות זה תחת זה. ובאמת הם בשוה בשטח אחד, כי באמת כך האציל המאציל העליון כל מה שאחר כך יוכל ללמוד את השכל שישיג זה הוא משיג כשמסתכל באי"ן. ומה שלא יוכל ללמד את השכל שישיג אחר כך זה אינו יוכל להשיג בהאי"ן, היינו כשמסתכל באי"ן ולכך הם בשוה, כי מה שהעין שמאל משיג את זה מסתכל העין ימין. וזהו בחינת נקודת צירי, שני הנקודת בשוה בשטח אחד לרמוז על זה. זהו הרמז הבן בחכמה וחכם בבינה כפי מה שיוכל להשיג כך הוא מסתכל בהאי"ן. וזהו הבן בחכמה, רוצה לומר שהחכמה מסתכל באי"ן בבחינת בינה. וחכם בבינה, כדי שהחכמה יוכל אחר כך ללמד במדת בינה:

(*) ולא הביישן למד וכו'. (אבות פרק ב משנה ו) הנה איתא במסכת תענית דף ל' ע"ב כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה וכל שאינו וכו'. ולכאורה יפלא המאמר הזה, אטו מי שעובד את ה' כל ימיו הכי לריק יהיה כל עמלו לעתיד ויהיה מושלל מכל טוב שיהיה לעתיד אשר זהו תכלית השלימות. אמנם יש להבין ענין האבילות שעל ג' דברים יש להתאבל, היינו על חורבן הבית, ועל ירושלים, ועל גלות ישראל. ויש ב' אופנים בבחינות האבילות. אופן אחד, על דרך הפשוט, כי כאשר היה בית המקדש קיים וציון וירושלים על מכונו וישראל היו שרוים על אדמתם, היינו בתכלית המעלה והגדולה והשפעת כל הטובה שהיה נשפע על כל העולם היה נמשך על ידי תפלתינו בעבודת הקודש בבית המקדש ועל ידי מעשה הקרבנות וכו', ועתה חסרנו מכל אלה ונשארנו דלים ורקים ובוזים ומושפלים וכו'. ואופן הב' להמשכילים, שאנחנו מתאבלים על גלות השכינה, היינו כי בזמן שהיה בית המקדש קיים וירושלים על תילה וישראל שרוים על אדמתם היה התגלות אלקות והיה ביכולת לעבוד עבודת הקודש אז היה בכוחינו להמשיך גילוי אלקות ולהיות בתכלית הביטול לפני ה' והדר גאונו ולעבוד אותו בשמחה וטוב לב מרוב כל במצות ומעשים טובים, כי השגנו גדולת הבורא ברוך הוא ורממות עצמותו על ידי התגלות אלקות שהיה בבית המקדש כמ"ש צמצם שכינתו וכו'. אבל עתה בחרבן בית המקדש ירד בחינת מלכותו ונתלבש בלבוש שק שהוא בחינת גלות השכינה שהוא כנסת ישראל, וגם צריך להתאבל על מניעת והסתלקות היראה והביטול לפני ה' כנ"ל שהוא בחינת ירושלים יר"א של"ם:

והנה עיקר ענין האבילות והוא בכדי לעורר את עצמינו באבילות ומרירות לב להזדכך את גופינו וגשמיותינו, כי כאשר אנחנו מזכירים ומסתכלים על גודל התגלות אלקות שהיה בזמן שהיה בית המקדש קיים וגודל יקר תפארתינו אזי במסתרים תבכה נפשינו ודאבה לבינר על העדר גילוי אלקות וכו'. ובזה אנחנו מזדככים ולכן כאשר יגיע עת פקודתינו לטובה ויקבץ נדחינו בביאות משיחינו במהרה בימינו אזי נהיה אנחנו ראוים לקבל גודל מתיקות ידידות ועריבות התענוגים שיתגלה בעת ההוא. ואם לא היינו מתאבלים על כל הנ"ל, אזי שכחנו על כל הטוב ולא היה ביכולתינו לקבל אחר כך הארת אור התענוג הגדול כמ"ש עין בעין יראו וכו', כי מרוב חומריותינו וגשמיותינו לא היינו ראוים לכך. והוא על דרך משל, כבן המלך אשר היה תמיד אצל המלך וראה גדולת המלך הדר גאונו והורגל תמיד בתענוגי ותפנוקי המלך ופעם אחד חטא להמלך וצוה להרחיקו ממנו והיה חסר מכל התענוגים שהיו לו מקדם עד שבהמשך הזמן הורגל במאכלים פשוטים וגסים וכמעט ששכח על כל הטוב שהיה לו. אמנם כי בן חכם היה וידוע בנפשו כי לימים יסלח המלך עונו וישיבהו על כנו, כי המלך הוא חנון ומרבה לסלוח אז אמד בלבו אם לא אזכור את הטוב וכל התענוגים ורוב גדולת המלך אזי יהיה הכל נשכח ממנו ומצד ההרגל יתגשם ויהיה טבע אצלו בזולת והעדר התענוגים איך יהיה יוכל אחר כך לקבל גודל התענוגים להשיג גדולת המלך. לכן נתחכם לשית עצה בנפשו לזכור תמיד ולהתבונן בגדולת המלך ולהתאבל ולצער על גודל רוב התענוגים שהיה לו ועתה נחסר מכל אלה ובזה הזדכך את עצמו וההרגל לא פעל אצלו, כלומר שיתגשם ושיהיה נעשה כמו טבע אצלו בזולת התענוגים , כי תמיד תוקד בלבו מתי יבא ויראה פני המלך ולהתענג בכל התענוגים וכו'. כמו כן מובן הענין, שעל ידי שאנחנו מתבוננים בגדולת ה' ומתאבלים תמיד על גלות השכינה כנ"ל ועל יראה עילאה יראה בושת שהוא יר"א של"ם בחינת ירושלי"ם שהיה לנו, בזה אנחנו מזדככים את עצמינו מגשמיותינו וחומריותינו שיהיה בכחינו להיות ראוים לקבל גודל גילוי אלקות ורוב התענוג והבהירות שיהיה לעתיד כמו שנאמר (יחזקאל כא, ד) וראו כל בשר כו' עין כו' ויאמרו הנה אלקינו זה וגו'. וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (נדרים ח:) לעתיד יוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנדתקה צדיקים נתרפאו ורשעים נדונו וכו', פירוש כי הרשעים אשר לא הורגלו להתבונן בגדולת הבורא ברוך הוא כל ימי הגלות ולא הזדככו את נפשם לכן מרוב חומריותם וגשמיותם לא יוכלו לקבל רוב התענוג וגודל הבהירות שיהיה מהתגלות אלקות ולכן יהיה להם כליון ואבדון, אבל לא כן הצדיקים שהזדככו את נפשם אשר מתבוננים תמיד בגדולת הבורא בדוך הוא ומתאבלים תמיד על גלות השכינה ומצפים ומחכים ומשתוקקים על ביאת משיחנו במהדה בימינו שיתגלה כבוד ה' לכן בבוא עליהם אור ובהירות ה' אשר לזה משתוקקים יתרפאו ויתענגו מזה:

וזה כונת חכמינו ז"ל כל המתאבל וכו', היינו שתמיד הוא על זכרונו ומתבונן ומסתכל בגדולת הבורא בדוך הוא ומתאבל על גלות השכינה ועל בחינת יראה עילאה יראה בושת יר"א של"ם בחינת ירושלים והזדכך את נפשו כנ"ל. זוכה ורואה בשמחתה, כי יהיה כלי ראוי לקבל התגלות אלקות ורוב התענוג וגודל הבהירות. וכל מי שאינו מתאבל כו' אינו זוכה, כי מחמת שנשתכח ממנו גדולת הבורא ברוך הוא וגודל התענוג מזה ולא מזדכך נפשו לכן מרוב חומריותו וגשמיותו לא יהיה בכחו לקבל התגלות אלקות גודל התענוג והבהירות. לכן כל איש החרד לדבד ה' ואשר יראת ה' נוגע בלבו יראה להתאבל על חורבן בית המקדש ועל גלות השכינה ועל ירושלי"ם, יר"א של"ם יראה עילאה יראה בושת ויסיר מסוה הבושה מעליו שלא יתבושש מפני המלעיגים עליו, כי זה בושה חיצונים, כי את זה לעומת זה כו' כמו שיש בושה עילאה יראה בושת וכו', כן לעומת זה יש בושה חיצונה אך כל איש מישראל לא יהיה לו חס ושלום בושה זה כי זה יבטל אותו ממצות ה' חס ושלום. וזה כונת חכמינו ז"ל ולא הביישן למד, דהיינו כי מי שיש לו בושת חיצונית חס ושלום לא יכול לעשות מצות ה'. אמנם יהיה לו בושה מה' והדר גאונו שהוא בקדושה ויזכה שיעלה ויבא למדריגת יראה עילאה שהוא יראה בושת יר"א של"ם, לעלות לציון ולירושלים ברינה במהרה בימינו אמן. והבן:

(*) לא כל המרבה בסחורה מחכים וכו'. (אבות פרק ב משנה ו) הנה כתיב (ירמיה ד, א) אם תשוב ישראל וכו'. וידוע מאמר רבותינו ז"ל (סנהדרין צט.) במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים וכו'. להבין זאת מהו ענין עבודת התשובה, אך הענין מובן שאין הכונה רק בתשובה על חטא דוקא, אלא כונתם גם במי שאין בו שום חטא וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קנג.) שיהיה האדם כל ימיו בתשובה, והיינו שיהיה לבו תמיד חלל ונשבר בקדבו על שהוא רחוק מה', כי על ידי שמסתכל תמיד ומעמיק דעתו בגדולת הבורא ברוך הוא אזי יבין שפלות ערך עצמו ולא יהיה תופס מקום כלל, כי יבין בעצמו שלפי ערך גדולת הבורא ברוך הוא עדיין לא התחיל לעבוד אותו ויהיה נבזה ושפל בעיניו ויתעורר לעבוד את ה' ביראה עילאה בביטול במציאות אזי יעלה ויבוא ויגיע לעלות לפני ה'. וזהו במקום שבעלי תשובה עומדין, היינו כשהוא עובד את ה' בבחינת תשובה שהוא בחינת יראה עילאה ביטול במציאות כנ"ל, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, הגם שהוא צדיק גמור ועובד את ה' בתורה ומצות ומעשים טובים, אך שאין לו בחינה זה שיהיה לבו נשבר וחלל בקרבו בתכלית להיות מכיר שפלות עצמותו על ידי העמקת דעתו בגדולת הבורא ברוך הוא ולצעוק לה' מעומק הלב לא יוכל לעלות ולבוא לבחינת יראה עילאה בחינת ביטול במציאות לעולם לפני ה' כנ"ל שהוא בחינת בעל תשובה:

אמנם הנה צריך להבין כוונת חכמינו ז"ל שכיוונו גם על בעל תשובה גמור שעבר כמה עבירות וחטא לה' ואשם לו, ולכאורה יש להפליא איך יוכל האיש הזה אשר עבר כמה עבירות ונתרחק ונשתכח ממנו דרכי ה' ושבילין עילאין וארחות המדרגות אשר על ידם עולין לפני ה' ולבו נתגשם ונתטמטם בתכלית הגשמה כמאמר חכמינו ז"ל על פסוק ונטמתם כו', שהעבירה מטמטמת לבו של אדם, ואיך יוכל האיש ההוא המלוכלך והמתועב לשוב לה', ועוד גם זאת לעלות במעלות המדרגות יותר מצדיקים גמורים העובדים את ה' תמיד. הנה הענין מובן על דרך משל, עבד המלך אשר היה תמיד בחצר המלך והיה יודע ובקי היטב בארמון המלך והיכלו וכל חדריו החמודים ואוצרותיו הגנוזות והיה יוצא ונכנס תמיד לפני המלך וכל עבדי המלך ושומרי ביתו הכבידו תמיד את השר הזה. ולימים חטא העבד ההוא נגד המלך ויברח למקום רחוק ועשה כל התועבות וכאשר עמד במרד איזה זמן וינחם העבד על כל אשר עשה ויתעצב אל לבו ויצר לו מאד. ויאמר העבד בלבו הן ידעתי מאז את המלך כי רחום וחנון הוא ומרבה לסלוח וכאשר אתנפל לפניו לבקש על נפשי להעביר את חטאתי בודאי יסלח לי. אמנם באיזה תחבולה אוכל לבוא לפניו אם אלך ואשוב לחצר המלך לבוא אל היכל המלך ולחדריו הנה כבר נשתכח ממנו הדרכים והשבילין וכל עבדיו ושומרי ביתו יעכבוני ולא ינחוני לבוא לפניו, כי אין לבוא בשער המלך בלבוש שק ולא יכירני אחרי שנשתנה פני וצורתי שנתגשמתי מאד והלבושים היקרים אבדו ממני ומלובש אנכי בלבושים קרועים ומלוכלים. הנה אין עצה נגדי ואין תקומה לנפשי, כי אם לבוא לפני חצר המלך ולזעוק בצעקה וזעקה רבה מעומק הלב בקול מר לאמור אדוני אבי המלך רחום וחנון סלח לי את עוני ופשעי בטובך הגדול ובחסדך המרובים ישוב חרון אפך מעלי להעביר את חטאתי ואשמתי רחם נא עלי שאוכל לבוא לפניך. ויעש העבד כן וישמע המלך אל תפלת עבדו ויכמרו רחמיו עליו ויאר פניו אליו ויסלח לכל עונו ופשעו וימצא חן וחסד לפניו וינשאהו למעלה מעלה להיות רואה פניו תמיד מחמת שהכיר בו המלך גודל אהבת ותשוקת העבד הנפלאה מאוד אשר פנה לבו מכל התאות ותענוגים גשמיים אשר היה משוקע בהם והשליך את נפשו מנגדו לבוא לפניו במסירת נפש ובביטול במציאות והכל מגודל אהבת המלך אשר כאש תוקד בלבו:

והנה ככל המשל הנ"ל הענין מובן בבעל תשובה אשר סר מאחרי ה' במעשים הרעים והמתועבים וכאשר ניחם על הרעה אשר עשה ויתמרמר בנפשו על אשר נתרחק מה' ונבדל ונכרת מחיי החיים וכל השבילין וארחות ה' נשתכחו ממנו ונתגשם מאוד בחומריות התאות ועתה איך יבוא לפני ה' והדר גאונו במעשים המלוכלכים אזי במסתרים תבכה נפשו ובמר יצעק ולפני ה' ישפוך שיחו מעומקא דלבא כמו שכתוב ממעמקים קראתיך במסירת נפש ובביטול במציאות ולכן יוכל לעלות ולהגיע למדריגה גדולה יותר מצדיקים גמורים אשר עובדים את ה' בתורה ומצות כו', כי הצדיקים בעבודתם הם עולים במעלות המדריגת בדרגה ובשיעור כל אחד ואחד לפי עבודתו אבל הבעל תשובה עולה למעלה מעלה מהם, היינו לפני עצמות הבורא בדוך הוא אחרי אשר השליך את נפשו מנגדו וצועק לה' מעומק הלב במסירת נפש ובביטול במציאות לכן באתעדותא דלתתא אתעדותא דלעילא בבחינת להמשיך עליו אור וחיות מעצמות הבורא ברוך הוא שלמעלה מעלה מסדר השתלשלות אשר צדיקים גמורים אינם יכולים לעלות ולבוא למדריגה זו כי המשכתם אינם דק לפי עדך עבודתם. וזהו שובה ישראל עד ה' אלהיך, פידוש שבבחינת תשובה עונים לפני עצמות ה' וזהו גם כן אם תשוב ישראל אלי תשוב אלי דייקא לפני עצמות הבורא ברוך הוא:

והנה ידוע שענין העבודה הוא על דרך משל כמו משא ומתן אשר כל עיקר שאדם נושא ונותן הוא בכדי להרויח ולהשתכר כמו כן עבודת האדם בעולם הזה בתורה ומצות הוא בכדי להשתכו', דהיינו העלאת ניצוצין שנפלו בשבירה שנתלבשו בדצח"מ בדבדים גשמיים ועל ידי עבודתו האדם בתורה ומצוות הוא מעלה אותם ונהפכו מחשוכא לנהורא ועולין למעלה מעלה באורות עליונים וכל אחד ואחד לפי עבודתו כן הוא משתכר ומרויח בזה וזהו עבודת הצדיקים אמנם עיקד תכלית עבודת האדם הוא בחינת בעל תשובה הנ"ל, דהיינו לעבוד בבחינת יראה עילאה יראת בושת במסירת נפש וביטול במציאות וכנ"ל וזהו כוונת חז"ל לא כל המרבה בסחורה מחכים, דהיינו שלא יהא עבודתו רק בשביל להשתכד בלבד כו', רק יהיה עבודתו בבחינת בעל תשובה יראה עילאה מסירת נפש וביטול במציאות ושלא יהיה עבודתו מורגשת אצלו רק יהיה בתכלית הביטול והעדר הרגשת עצמותו. וזהו במקום שאין איש השתדל להיות איש, היינו שיהיה עבודתו במקום ובאופן שאין שם איש, היינו בהעדר הרגשת עצמותו שלא להיות יש ודבר בעצמותו דק יהיה בתכלית השפלות השתדל להיות היינו בבחינת זה השתדל שיהיה עבודתו דהיינו בבחינה בעל תשובה ידאה עילאה בבחינה ביטול במציאות והבן:

ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' כו'. (שמואל ב' ו, יד) להבין מהו בכל עוז. הנה נקדים מה שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים כב:) בשמעון העמסוני שהגיע לאת ה' אלקיך תירא, פירש. וידוע קושית מהרש"א למה לא פידש מאת דואהבת כו'. (דברים ו, ה) אך להבין ענין מהות האהבה לה'. הנה לכאודה יפלא איך שייך שבשר ודם שפל ערך כמוהו יאהוב להבורא ברוך הוא אשר לית מחשבה תפיסא ביה כו', ואין שיעור וקץ לגדולתו והדר גאונו, הלא ענין אהבה לא שייך אלא להשוים ודומים בערכם. אך ענין אהבת הבודא הוא כך, כי ידוע כי ישראל עלו במחשבה וכמו שנאמר (שמות ד, כד) בני בכורי כו', וכל אחד ואחד יש לו חלק אלוה ממעל, לכן ביכולתם להשיג גדולת הבורא ברוך הוא כבן המחפש בגנזי אביו. והנה כאשר מסתכלים ומתבוננים בגדולת הבורא ברוך הוא איך שהוא עיקרא ושרשא דכל עלמין וסובב וממלא כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה, וכל העולמות בטילים לפניו כי קמיה כו'. הנה מרוב השגת גדולת הבורא ברוך הוא נתעורר לבו נכספה וגם כלתה נפשו ובוער כאש תשוקתו באהבת אמת ולהתקרב לה' תמיד שלא יהיה נבדל ממנו ולא יתרחק ולא יפרד ממנו, דק יהיה תמיד דבוק אצלו שיראה גדולתו ודוממתו והדר גאונו. ונמצא אהבתו הוא שיהיה הוא תמיד אצל הבורא ברוך הוא, דהיינו שלא יפרד ממנו רגע אחד ושפיר שייך את אצל ואהבת, דהיינו שיצונו שיהיה תמיד דבוק להבורא ברוך הוא. אבל ענין היראה הוא ביטול עצמותו לפני עצמות הבורא ברוך הוא ואיך שייך את, אחר שהוא העדר הרגשת עצמותו וביטול במציאות לפני עצמות הבורא ברוך הוא. ומתורץ בזה קושיות המהרש"א:

והנה ידוע בעבודת הצדיקים שעולין במעלת המדריגות מדריגה אחר מדריגה הוא על ידי בחינת דצוא ושוב, שענין הרצוא, הוא בחינת כלות נפשם לה' ביראה עילאה בחינת ביטול במציאות. ובחינת השוב, הוא שחוזר אל עצמותו, היינו מה שנשבר לבו בקרבו ויודע שפלות ערכו ומזה נתמרמר לבו וכל מה שנשבר לבו בקרבו ביותר בבחינת שוב כן תתרבה ותתגדל אחר כך בחינת הרצוא, להיות כלתה וגם נכספה נפשו להעלות לה' בבחינת ביטול במציאות ומתענג תענוג גדול מנועם זיו אור וחיות ה' השופע עליו, כי ידוע שתענוג תמידי כו'. וזהו מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים טז, ו) חבלים נפלו לי בנעימים, פירוש חבלים, היינו מה שנשבר לבו ונופל במרירות הוא בנעימים, רוצה לומר שאחר כך מתענג בנעימות עריבות מתיקות ידידות יראת ה', כי כלתה וגם נכספה נפשו לעלות בתשוקה נפלאה לעלות לפני ה'. וזהו פירוש הפסוק (שמואל ב' ו, יד) ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה', כי דוד היה בבחינת ביטול לפני ה' ביראה עילאה בבחינת ביטול במציאות ולכן היה מכרכר בכל עוז, היינו שהיה לו כלות הנפש וביטול במציאות אשר יצא מהכלי שלו וכל זה היה מחמת שהוא לפני ה' והבן:

(*) הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור כו'. (תהלים קיד, ג) להבין שינוי הלשון למה בים נאמר וינוס ובירדן יסוב לאחור. ועוד יש לבאר הטעם למה בים אמרו שירה ובירדן לא אמרו שירה. אמנם הנה הענין מובן, כי יש ב' בחינות בעבודת האדם. בחינה א', שעובד את ה' מרוב התבוננותו והסתכלותו בגדולת הבורא ברוך הוא איך שהוא סובב וממלא כל עלמין וכל העולמות ומלאכים ונשמות כולם כאין וכאפס נגדו ומעמיק דעתו בהשגת גדולתו, ועל ידי זה הוא ממארי דחושבנא להסתכל על שפלות ערכו איך שהוא רחוק מה' בתכלית הריחוק כו', ומזה נופל עליו בחינה יראה עילאה ופחד לעשות רצון קונו. ובחינת הב', הוא בחינת יראה עילאה, היינו שמסתכל על רוממות עצמות ה' שהוא אין סוף פשוט בתכלית הפשיטות ולית מחשבה תפיסא ביה והוא תמיד דבוק ומקושר בעצמות הבורא ברוך הוא אזי נופל עליו יראה ופחד ואימה גדולה בחינת ביטול במציאות בתכלית ועושה רצונו בתורה ומצות ומעשים טובים ונמצא עבודתו אינו מחמת שמסתכל על שפלות עצמותו, כי אינו מרגיש עצמותו כלל, כי הוא בתכלית הביטול דק עבודתו הוא בבחינת ביטול במציאות לפני עצמות הבורא ברוך הוא:

והוא על דרך משל, ב' עבדים ושרים של מלך שאחד רחוק מהמלך ואינו רואה פני המלך ואף על פי כן הוא עובד את המלך מפני שיודע את גדולת המלך והדר גאונו ומכיר שפלות עצמו איך שהוא פחות הערך ומזה נתעורר לעשות רצון המלך בכל אשר יגזור אומר עליו אף שהוא נגד רצונו וטבעו אף על פי כן הוא מבטל רצונו מפני רצון המלך כי יודע בעצמותו שמה הוא לפני מלך אדיר גדול ונורא. ועבד הב', הוא עובד את המלך, כי הוא תמיד לפניו ורואה עצמות המלך ולכן הוא בביטול במציאות ובהעדר הרגשת עצמותו. ולא שייך לומד על העבד הזה שהוא עובד את המלך מחמת שיודע שפלות עצמותו ופחיתות ערכו, כי הלא אינו מרגיש את עצמותו כלל ולכן אינו צריך להשפיל את עצמו ולבטל את עצמותו אלא גם שהוא בשלימיות עצמותו עושה רצון המלך כי הלא כל עצמותו אינו מורגש אצלו כלל, רק בכל עצמותו ומהותו מורגש עצמות המלך וממילא עושה רצון המלך, כי הוא בתכלית הביטול לפניו. ובזה מובן ההפרש שבין הים ובין הירדן, כי קריעת ים סוף היה על ידי משה אשר בו נאמר פנים בפנים דיבר ה' כו' (דברימ ה, ד) היינו שהיה תמיד לפני עצמות ה' בבחינת ביטול במציאות לכן היה בכחו להמשיך על בחינת הים גם כן בחינת גילוי אלקות כל כך בבחינת ראיה שיהיה הים גם כן בבחינת ביטול במציאות וממילא נבקע ונגזר לגזרים ובני ישראל הלכו ביבשה כו'. ולכן כתיב בו הים ראה וינוס, שנבקע ונגזר לגזרים כי היה בבחינת ביטול עצמותו לפני עצמות ה' אשר המשיך עליו משה עד שנתעלה לפני עצמות הבורא ברוך הוא:

אבל בידדן שלא היה בכוחו של יהושע להמשיך עליו בחינת התגלות אלקות כל כך בבחינות ראיה כנ"ל, רק בבחינת שמיעה מרחוק לבד, דהיינו שיודע ומסתכל בגדולת הבורא ברוך הוא שעל ידי זה מסתכל ומכיד בשפלות עצמותו ופחיתות ערכו ומחמת זה הוצרך לבטל דצונו מפני רצון הבורא ברוך הוא, כי היה מרגיש את עצמותו רק מחמת שהסתכל בגדולת הבורא ברוך הוא היה צריך לבטל את עצמותו. ולכן כתיב בירדן (יהושע ג, טז) תמו נכרתו המים, כי מחמת שהיה מרגיש את עצמותו היה צריך לבטל את עצמותו מפני הסתכלות גדולת הבורא ברוך הוא. ומזה הטעם נאמר בירדן תסוב לאחור (תהלים קיד, ג) דהיינו בבחינת ירידה ולא בחינת עליה, מה שאין כן הים שנתעלה לפני עצמות הבורא ברוך הוא לכן אמרו שירה בים כי גאה גאה, היינו שנתעלה למעלה מעלה בבחינת עליה גדולה ועצומה לפני עצמות הבורא ברוך הוא והבן:

(*) איתא במדרש בשעה שעלה משה רבינו ע"ה למרום לקבל את התורה אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא תורה חמודה וגנוזה הוא לך מתתקע"ד דורות ואתה חפץ ליתנה לבשר ודם וכו', אמר לו משה החזיר להם תשובה. ולכאורה יש לדקדק למה אמרו המלאכים עתה כשעלה משה למרום, הלא ידוע מאמר חכמינו ז"ל (יומא כח:) קיים אברהם אבינו כל התורה כולה אפילו עירובי תבשילין וגם כל האבות קיימו את התורה, ועל כרחך מכבר היה התורה בעולם התחתון. ועוד יש להבין מה זה השבח ששיבחו המלאכים את התורה שגנוזה הוא מתתקע"ד דורות הלא מעלת התורה הוא עד אין שיעור וסוף, כי אורייתא וקודשא בריך הוא כו' כולא חד ועוד יש להפליא מה זה שאמר הקב"ה משה החזיר להם תשובה. ומקודם צריך להבין מה דאמרינן בגמרא דהלכתא כמאן דאמר בשבעה בסיון ניתנה התורה, ואם כן למה אנו אומרים בששה בסיון זמן מתן תורתינו. אמנם הנה כתיב ויבא משה ויספר לעם את כל וגו' ויען כל העם וכו' כל אשר דיבר ה' נעשה וכו' ויקח ספר הברית וכו' ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע. והנה יש לדקדק מהו לשון ויספר, למה לא נאמר וידבר. וגם תיבת את הוא מיותר. ועוד למה מתחלה אמרו נעשה לחוד ואחר כך אמרו שניהם נעשה ונשמע. ועוד קשה הגם שמצינו בגמרא (שבת פח.) עמא פזיזא דקדמיתו פומייכי לאודניכי, אף על פי כן האיך שייך עשיה קודם שמיעה:

וקודם לזה יש לבאר מה שאמר בעל אגדה אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, ולכאודה יש להפליא מה היה די במעמד הר סיני לחוד אם לא נתן לנו את התורה. אמנם הנה יש להבין האיך היו האבות יודעים לקיים את וכו'. התורה קודם שנתנה אך הנה ידוע דכמו שיש רמ"ח אברים ושס"ה גידין גשמיים בגוף האדם, כך יש רמ"ח איברים ושס"ה גידין רוחנים בנשמה. וכמו שאין חיות לאיברים הגשמיים אלא במזון באכילה ושתיה, כן אין חיות לאברים הרוחנים אלא בקיום התורה, כי אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל כולא חד. נמצא שנשמות ישראל נמשכו ממקור אחד עם התורה, ולכן אין חיותם של הנשמות אלא בקיום התורה ומצות. ואם כן לכאורה יש להפליא למה היו ישראל צריכים לנתינות התורה וגם ללמוד אותה בכדי שנדע איך לקיים המצות, הלא ממילא יקיימו את התורה, כי זה עיקר החיות של הנשמה ומהראוי שיהיה טבע עצמותה מושכת אותה לתורה ומצות וכמו שאין צריכין ללמד את האיברים הגשמיים לאכילה ושתיה ושאד דברים המוכרחים להם, כי זה הוא עיקר חיות הגוף והטבע מושך אותו לזה, כן לא היה מהצורך ללמד להנשמה תורה ומצות כי זה הוא עיקר חיותה. אמנם הענין מובן. דבאמת אם לא היתה הנשמה מלובשת בגוף לא היתה צדיכה לכך, אך מחמת שהנשמה מלובשת בגוף והגוף מחשיך ומסתיר על הנשמה לכן צריכים ללמוד התורה ולנתינות התורה. ומטעם זה האבות שהיה להם התפשטות הגשמיות ולא היה הגוף מסתיר עליהם כלל היו בכחם לקיים את התורה מאליהם וממילא גם בלי נתינה, כי הנשמה מצד עצמה מושכת להתורה ומצות כנ"ל:

ועל פי זה מובן מה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, כי הנה נאמר (משלי ד, ב) לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, וידוע ההפרש שבין לקיחה ומתנה, כי לקיחה הוא על ידי איזה דבר על ידי ממון או על ידי דבר אחר, ומתנה הוא בחנם. והענין הוא כך, כי בשעת מתן תורה שהיה להם התפשטות הגשמיות וביטול במציאות, אם כן ממילא היו יודעים את התורה מצד נשמתן, כי זהו עיקד חיותן וזה נקדא בחינת לקיחה, דהיינו שהשיגו התורה על ידי איזה דבר, דהיינו על ידי הגוף שמבטל את הגוף וכל כחו וגשמיותו ומחמת זה הוא משיג את התורה ממילא מצד נשמתו. וכמו ששמעתי ל מכבוד אדומ"ו מו"ה דוב בער המגיד זצל"ה ד נשמתו עדן, על פסוק (ישעיה מ, לא) וקוי ד' כ יחליפו כח, היינו שמחליפים את כחם כאדם וכו'., שמחליף דבר על דבר כן קווי ה' מחליפים וכו'. את כחם בעבודתם בביטול במציאות וכו'., להבורא ברוך הוא ועל ידי זה נמשך להם ד מהבורא ברוך הוא השגת אלקות בתורה ד ומצות וזהו בחינת לקיחה. ובחינת מתנה נ הוא בחנם, היינו בחינת נתינות התורה וכו'. לדורות לקיים את התורה אפילו בעת שאין ל להם התפשטות הגשמיות שזה אי אפשר רק כ על ידי ידיעות התורה שקבלנו במעמד הר י וכו'. סיני. וזהו מה שאיתא (נדרים לח.) דמשה למד י וכו'. ושכח עד שנתנה לו במתנה, כי מה שהשיג ו על ידי בחינת לקיחה הנ"ל, היינו על ידי ר התפשטות הגשמיות בביטול עצמותו, היינו וכו'. לעצמו כי היה תמיד בבחינת ביטול במציאות התפשטות הגשמיות. אבל מה שרצה להמשיך התורה לישראל לדורות ו אפילו בעת שלא יהיה להם התפשטות הגשמיות היה צריך לנתינות התורה במתנה:

וכו'.- כ והנה על פי זה מובן פירוש והמשך הפסוק וכו'. ויבא משה ויספר לעם את כל דברי וכו'. ה' וכו', פירוש ויספר הוא לשון אור נ ובהירות, כלומר שהמשיך על העם אור ו ובהירות גדול על ידי דבר ה' שאמר להם. וכו'. וזהו את, כלומר עם דבר ה' המשיך עליהם כ אור ובהירות גדול עד שפרחו נשמתן והיה ו להם התפשטות הגשמיות. ולכן אמרו נעשה ו לחוד אף על פי שלא שמעו את התורה, כי כ לא היו צריכין לשמוע את התורה באותו זמן ו שהיה להם התפשטות הגשמיות, כי ממילא נ השיגו את התורה כיון שלא היה גופן נ מסתירין על נשמתן ומצד נשמתן היה בכחם ו:
וכו'.השיג ולקיים את התורה, כי זהו עיקר וכו'.יותם, כי משרש וממקור אחד הם נובעים:

.מו שאמרו אורייתא וישראל כולא חד. אבל וכו'.חר כך כשאמר ויקח את ספר הברית ויקרא וכו'..אזני העם, היינו שיהיה התורה להם לדורות וכו'..פילו בעת שלא יהיה להם התפשטות וכו'.גשמיות והיו צריכים גם לשמוע את התורה, וכו'.יינו שיתנו להם בבחינת מתנה לכן אמרו וכו'.עשה ונשמע. פירוש נעשה השתא כיון וכו'.היה להם התפשטות הגשמיות היה בכחם וכו'.קיים תיכף את כל התורה. ונשמע לדורות, כדי שיהיה להם לדורות אפילו בשעה שלא וכו'.היה התפשטות הגשמיות יהיה הגוף מסתיר וכו'.היו יודעים את התורה בכדי לקיים אותה. וכו'.זהו מה שאנו אומרים בששה בסיון זמן מתן וכו'.ורתינו אף על פי שלא ניתנה אלא בז', כיון שבששה בסיון השגנו את התורה על ידי התפשטות הגשמיות:

וכו'.זהו פירוש המדרש בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת כו', :
וכו'.ירוש שמלאכי השרת טענו כיון שעלה וכו'.שה למרום, פירוש שנתעלה למעלה מעלה וכו'..ד רום המעלות והעלה גם כללות ישראל וכו'..מו על ידי התפשטות הגשמיות וביטול כמציאות על ידי שהמשיך עליהם אור וכו'.בהירות גדול כנ"ל, אם כן למה צריכים שיקבלו את התורה על ידי נתינה הלא וכו'..מילא ומעצמם יבינו וישיגו ויקיימו את ר וכו'.תורה וכו', לזה היה עיקר טענות המלאכים וכו'.לא התורה חמודה וגנוזה היא לך וכו'.תתקע"ד דורות, פירוש מכבר מאז וכו'.מקדם התורה הוא שרש ומקור אחד עם .שמות ישראל, ואם כן ממילא מצד שרש וכו'.שמתן יקיימו את התורה, כי זהו עיקר וכו'.יותן, כי אם היה התורה ענין חדש לגמרי, .ן וכו'. וכו'. אם כן שפיר היו צריכין לנתינה, אבל כיון וכו'. שהתורה הוא מכבר שורש ומקור אחד עם וכו'. נשמות ישראל כי גנוזה היא וכו'. וכו' ואורייתא וכו'. וישראל כולא חד, ועתה יש להם התפשטות וכו'. הגשמיות, אם כן למה צריכים לנתינות וכו'. התורה. אמד לו הקדוש ברוך הוא משה וכו'. החזיר להם, פירוש עתה שנתעלה כללות ' נשמות ישראל על ידי משה שהוא כלול מס' וכו'. ריבוא נשמות ישראל יש להם התפשטות וכו'. הגשמיות שפיר קאמרו שאינם צריכים וכו'. לנתינות התורה, כי ממילא מעצמם בכחם וכו'. שיקיימו. אבל כשיחזרו ישראל מעליה זאת, וכו'. היינו לדורות בעת שלא יהיה התפשטות וכו'. הגשמיות ויהיה הגופים מסתיר על נשמתן ז ולא יהיה בכחם להשיג לקיים את התורה וכו'. ממילא ומעצמם רק על ידי קבלת וידיעות וכו'. התורה בנתינה. וזהו פירוש משה החזיר, וכו'. רוצה לומר כללות נשמות ישראל שהוא וכו'. בחינת משה כשיחזרו מעליה זאת ויתלבשו ז בגופים ולא יהיה להם התפשטות הגשמיות וכו'. זאת הוא להם תשובה שצריכין לקבלת וכו'. התורה בנתינה והבן:

(*) במסכת מגילה דף ט"ז ע"ב כל השירות נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח וכו'. הנה לכאורה יש . להפליא מ"ש תורה חדשה מאתי תצא, הלא וכו'. הוא אחד מי"ג עיקרים שזאת התורה לא וכו'. תהא מחולפת ולא תהא תודה אחדת. אמנם וכו'. הענין הוא כך, כי הנה ידוע שאותיות התורה וכו'. הם בחינת אורות פנימית אשר בא בהתגלות וכו'. בסדר השתלשלות העולמות וגבול הלבן וכו'. המקיף להאותיות הם בחינת אודות מקיפים וכו'. אשר אינם באים בהתגלות רק בהעלם וכו'. בבחינת אורות מקיפים. ומזה מובן שגם ' הגבולים הלבינים הם גם כן בחינת אותיות, וכו'. וכו'.ך הם אותיות נעלמים למעלה מאותיות .גלים. ומזה הטעם נגיעה אסור בספר תורה, כי על ידי הנגיעה הוא מבטל ומסתיר בחינת וכו'.לבנונית שהוא אותיות הנעלמים, אך וכו'..קריעת ים סוף שהיה נס גדול למעלה וכו'..הטבע, כי נתגלה אור וחיות ה' שהוא וכו'.מעלה מעלה הסדר השתלשלות, דהיינו וכו'.בחינת סובב בחינת אורות מקיפים. ולכן וכו'.שירה נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה וכו'..ל גבי אריח, כי היה בחינת התכללות וכו'..שניהם יחד, דהיינו שנמשך בחינת וכו'.לבנונית שהוא אותיות הנעלמים בהתגלי' וכו'..בחינת אותיות הנגלים. וזהו שאמרו חכמינו וכו'."ל ראתה שפחה על הים וכו', מטעם שהיה כ"כ התגלות אלקות עד שגם שפחה היה וכו'..כחה להשיג כו'. וזהו פירוש הפסוק תורה וכו'.דשה מאתי תצא, כי לעתיד שיהיה התגלות וכו'.לקים ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר וכו', וכו'.היינו שיהיה התגלות מבחינת סובב ויתגלה וכו'.חינת הלבנונית, היינו אותיות הנעלמים ר וכו'.מקיפים באותיות התורה הנגלים. וזהו תורה חדשה מאתי, דייקא והבן:

(*) ראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש. (ר"ה 11ד.) ולהבין הטעם למה הראש בית דין די לו כפעם אחד מקודש, וכל העם צריכים לומר וכו'.' פעמים מקודש. אך הנה מבואר בתקונים, וכו'.ענין שברים תרועה שהם תלישה קטנה וכו'.תלישה גדולה. והענין הוא, כי הנה ידוע שיש בעבודת האדם ב' בחינות, היינו וכו'.תחלה צריך לשבר כל התאות הגשמיות וכו'.להיות מובדל ומופרש מתענוגים החומריים וכו'.על ידי זה יכול לבא לבחינה הב', היינו וכו'.עלות לפני ה' ולהיות מקושר מחובר ודבוק וכו'.מיד בה'. וזהו ענין תלישה קטנה ובחינת שבדים, היינו מקודם לתלוש ולעקור לשבר את עצמו מכל התאות הגשמיים והחומריים, ואחר כך יכול לבוא לבחינת תלישה גדולה ובחינת תרועה, היינו לתלוש את עצמו מכל עיקר ענין עולם הזה ולעלות ולהגיע להיות תמיד מקושר ומחובר ודבוק בה' שהוא בחינת תרועה, שהוא מלשון דיעות והתחברות. וזהו כונת חכמינו ז"ל ראש בית דין אומר מקודש, היינו הצדיק שהוא מובדל ומופרש מכל התאות ותענוגים הגשמים די לו מקודש פעם אחד, כי אינו צריך להגיע רק לבחינה הב' להתחבר לה' שהוא בחינת תלישה גדולה ותרועה, אבל כל העם צריכים לב' פעמים מקודש מקודש, היינו מתחילה בחינת תלישה קטנה ושברים שהוא לשבר כל התאות, ואחר כך תלישה גדולה ותרועה שהוא בחינה התקשרות והתחברות:

ליקוטים לאבות[עריכה]

במשנה (פרק א משנה א) משה קיבל תורה מסיני. יש לדקדק דהוה ליה לומר בסיני. ונראה לבאר, דהנה כתיב (במדבר יב, ג) והאיש משה עניו מאד מכל האדם כו', וכן במצרים אמד (שמות ג, יא) מי אנכי כי אלך וכו' וכי אוציא, וכשאמר לו הקדוש ברוך הוא שיתן התורה על ידו והוא יהיה רבן של כל ישראל לא סירב כלל והיכן ענותנותו. אמנם אדרבא היא הנותנת, כי משה רבינו ע"ה הסתכל שהתורה תנתן על הר סיני והטעם כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ה.) לפי שהוא נמוך מכל ההרים, וראה שאין התורה ניתנת, כי אם על ידי השפל והגרוע מהכל לכן מיד נתרצה שתנתן התודה על ידו מחמת רוב ענותנותו שחשב שאין בישראל גרוע ממנו ואין התורה ניתנת כי אם על ידי השפל והגרוע מהכל. וזהו משה קיבל תורה, וקשה כנזכר והיכן ענותנותו. לזה אמר מסיני, שלמד מסיני שניתן עליו התורה ולא על שאר ההרים מפני שהוא נמוך מכל ההרים לכן גם הוא נתרצה מיד להנתן התורה על ידו:

במשנה בפרק שני דאבות (פרק ב משנה ב) רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משבחת עון. הנה לכאורה המאמר הלז תמוה מאוד מדוע תלוי חכמינו ז"ל דברי תורה בדרך ארץ. אך נראה לבאר, ונבאר תחילה לתרץ קושיות התוספות על מאמר חכמינו ז"ל (שבת לא.) והיה אמונת עתך חוסן ישועות וכו' (ישעיה לג, ו) ששואלין אותו לעולם הבא שאלה ראשונה נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, ובמקום אחר אמרו חכמינו ז"ל (סנהדרין ז.) תחילת דינו של אדם על דברי תורה. ונראה לבאר, דשאלה אחת הוא דהא בהא תליא, כיון דעסק במשא ומתן באמונה שפיר עסיק בתורה. דהנה יש תקנה לאנשים אשר הם מפוזרים ועוסקים במשא ומתן, כי צרכי ישראל מרובים האיך יכולים לעסוק בתורה בשעה שהם עוסקים במשא ומתן כמו שאמר דוד המלך ע"ה בכל דרכך דעהו (משלי ג, ו) כי הנה בשעה שאדם הולך בשוק בשעה שפגע בו אשה ואינו רוצה להסתכל בה ולא בבגדי צבעונים של אשה הוא דזוכר מאמר אסור להסתכל באשה ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה ונמצא לומד אז הלכה הנ"ל ובשוק ששם הוא הפקר ויכול הוא לומר שקר ואינו אומר דזוכר בפסוק לא תכחשו, ונמצא לומד אז זה הפסוק וצריך אדם ליזהר בזה מאוד שלא להגיד ולהוציא שקר מפיו. כי חס ושלום אם אדם מגיד שקר אז יש עליו למעלה מסטינים, כי אדם הכזבן אם מגיד לפעמים שמע ישראל בכוונה גדולה והבורא ברוך הוא מתחיל להתפאר עצמו בזה האיש שמקבל עול מלכות שמים עליו אזי בא השטן ואומר לפניו מה הרעש הזה שאתה מתפאר הלא הוא כזבן, ואם כן לא כיון בלבו מה שהוציא בפיו שמע ישראל, כי דרכו תמיד להוציא מפיו מה שלא היה בלבו שאין פיו ולבו שווין ונמצא צריך אדם להרחיק עצמו מאוד שחס ושלום לא יוציא דבר שקר מפיו. וכן כשבא לחנותו ובא אדם ליקח אצלו ונותן לו מדה טובה ואיפה צדק והין צדק ואינו טומן משקלותיו במלח אז הוא זוכר בפסוק (ויקרא יט, לו) איפת צדק והין צדק יהיה לך, ונמצא אם עוסק במשא ומתן באמונה אזי הוא לומד גם כן, כי חס ושלום שום רמאות ושום דבר רע אשר הוא מנגד התורה אינו עושה, כי זוכר בכל מעשיו ובכל עת ורגע בתורה הקדושה שלא יעשה מדה רעה חס ושלום וכן בכל דבר ונמצא אם עוסק במשא ומתן באמונה אזי גם כן הוא לומד. ומתורץ קושיות התוספות דשואלין אותו נשאת ונתת באמונה, וממילא לומד כל התודה, ואם כן מתחילה השאלה הוא גם כן על דברי תורה:

והנה בזה צריך האדם ליזהר מאוד ליתן מדת צדק, כי כעובדא דלתתא כן עובדא דלעילא כאשר האדם מתנהג עצמו כן השם יתברך מתנהג עמו במדה שאדם מודד מודדין לו, ונמצא אם אדם נותן מדה טובה ואינו מדקדק כלל ליתן דוקא בצמצום, רק שהוא מוותר אפילו יותר מהמדה הראוי לו כן כשהקדוש ברוך הוא מתחיל לשקול אותו מלמעלה אזי גם אם כף של עונות מרובים מכף של זכיות מכריע הזכיות על החובות, אבל אם הוא אינו נותן מדה טובה, אם כן כשהכף עונות מרובים בא יבוא השטן ויאמר שהוא אינו נותן מדה טובה, אם כן למה יכריע הזכיות על החובות ישלמו לו מדה כנגד מדה. והנה במצרים בשעה שהיו רודפים אחרי ישראל איתא במדרש על פסוק והמים להם חמה (שמות יד, כט) בלא וא"ו שבעת הזאת היו ישראל גם כן נדונים והיו שוקלין אותם עם המצרים ונמצא בודאי היה בישראל זאת המדה שנתנו מדה טובה ובשביל זה היו יוצאין זכאין בדין גם כשהיו ישראל בעת ההוא כמעט חס ושלום בנו"ן שעדי טומאה כדאיתא בזוהר, אף על פי כן היו יוצאין והכריע הקדוש ברוך הוא את הזכיות המרובים על העונות המרובים, כי היה להם אז זה המדה ליתן איפת צדק. וזה כונת המשנה הנ"ל יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, כלומר תלמוד תורה עם דרך ארץ יפה, דהיינו בשעה שעוסק בדרך ארץ, דהיינו במשא ומתן ועוסק באמונה ונמצא לומד אז כמו שכתבנו זה יפה וישר. מפני שיגיעת שניהם משכחת עון, כלומר יפה תורה עם דרך ארץ בשעה שעוסק בדרך ארץ כנ"ל שאז משכחת עון, שאינו עושה שום עון בדרך ארץ כנ"ל:

במשנה דאבות (פרק ה משנה כג) כל מי שיש בו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע וכו', מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע, תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין לעולם הבא אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר (תהלים נה, כד) ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך. ובתחלה נקדים לתרץ קושיות התוספות דמסכת ברכות שהקשו על משנה (ברכות פ"ה מ"ג) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, והקשו התוספות הלא בפייט כתוב צדקו אותו ואת בנו בל תשחטו ביום אחד מחשבותיך אלינו לרחמינו ונמצא שהוא רק מחמת רחמניות ולמה משתקים אותו:

ונראה, דהנה ידוע שהקדוש ברוך הוא בודאי דחמן גדול וגם מתנהג עם בריותיו בכל עת ורגע בפרט עם עמו בית ישראל במדת הרחמים ולכן ראוי לכל אדם לאחוז במדת הרחמניות כמו שאיתא בגמרא ואתם הדביקים בה' אלהיכם, דהיינו הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה דחום מה הוא חנון אף אתה חנון ואמדו חכמינו ז"ל (שבת קנא:) כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, ומחמת גודל רחמנותו יתברך ומחמת אהבתו על עמו בית ישראל צוה לנו שנעשה מדת רחמנות כדי שיתרחם עלינו. והמצוה של קן צפור לא היה מחמת רחמנותו על קן צפור, אלא רצונו היה לזכינו במצוה הזאת כדי שיתרחם עלינו. וזהו פירוש המשנה האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, דהיינו שאומר שרחמנותו היה על קן צפור. משתקין אותו, אלא מחשבותיך אלינו לרחמינו שעיקר המצוה היה כדי לרחמינו כמ"ש הפייט ובזה מתורץ קושיות התוספות:

ובזה יבואר במדרש (ב"ר ג) על פסוק (בראשית א, ה) ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא לילה, ויקרא אלהים לאור יום, אלו מעשיהן של צדיקים. ולחושך קרא לילה, אלו מעשיהם של רשעים. ואיני יודע איזה מהם טוב, הוי אומר וירא אלהים את האור כי טוב, כמה דאת אמר אמרו לצדיק כי טוב וכו'. נראה לבאר לפי שיש שני מיני צדיקים שעובדים להבורא. האחד, הוא שעובד תמיד את השם יתברך במדות רחמנות כמ"ש. והב', הוא שעובד את השם יתברך במדת כעס, דהיינו שכועס על הרשעים. והצדיק אשר עובד את השם יתברך במדת כעס מוליכין אותו אחר מותו דרך גיהנם כדי שיעלה את הרשעים. וזהו פידוש המדרש ויקרא אלהים לאור יום זה מעשיהם של צדיקים, דהיינו שעובד את השם יתברך במדת הרחמנות, והיינו מדת צדיקים. ולחשך קרא לילה, זה מעשיהם של רשעים, דהיינו שעובד במדת הכעס שכועס על הרשעים. ואינו יודע איזה מהן טוב הוי אומר וירא אלהים את האור כי טוב, כמה דאת אמר אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, דהיינו כמו שאמרנו כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, וגורם להשפיע שפע רב לכל העולם. ועל זה אמר כי פרי מעלליהם יאכלו:

או יבואר, אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. (ישעיה ג, י) דהיינו להקדוש ברוך הוא מגיע תענוג כביכול מזה שמשפיע לכל העולם טובות וברכות והגורם לזה הוא הצדיק ועל זה אמר אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. ובזה יבואר המשנה דלעיל תלמידיו של אברהם אבינו עין טובה וכו', דהיינו הבחינה הראשונה דלעיל כשהיו עובדים את השם יתברך במדת הרחמנות. תלמידיו של בלעם הרשע עין רעה וכו', דהיינו זה שעובדים את השם יתברך במדת הכעס כמ"ש. ולזה אמר מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו וכו', תלמידיו של אברהם אבינו אוכלים בעולם הזה ונוחלין לעולם הבא, נוחלין, הוא מלשון נחלה שנופל לו מאביו, דהיינו שלא יצטרכו להוליכן דרך גיהנם אלא תיכף ומיד מוליכין אותו לגן העדן. אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם, יורשין, הוא מלשון ירושה, דהיינו שנופל לו מחמת קרוב אחר ולא מחמת אביו. יורדין לבאר שחת, דהיינו שמוליכין אותו דרך באר שחת ולכן ראוי לכל אדם לאחוז במדת הרחמנות כדי לרחם עליו מן השמים:

אל תהי נח לכעוס ושוב יום אחד לפני מיתתך. (אבות פרק ב משנה טו) נראה, דהנה איתא בזוהר הקדוש כשהאדם הוא כועס אז הנשמה בורחת ממנו וזהו הענין מיתה, על כן כשירצה האדם לכעוס אזי יחשוב תיכף שצריך לשוב בתשובה לפניו יתברך כי זה הענין מיתה:

חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי. רבי אליעזר, בור סוד שאינו מאבד טיפה. רבי יהושע, אשרי ילדתו. (אבות פרק ב משנה י) כי הנה בכל יום בת קול יוצאת ואומרת שובו בנים שובבים, הגם שאין אנו שומעין אלו הכרוזים, אף על פי כן יש בזה תועלת שאדם מעורר עצמו כמו האב שמעורר הבן הגם שאין הבן הולך בדרך הטוב, מכל מקום רחמי האב על הבן ומעורר אותו לטוב וכן בישראל בא התעוררת לחזור בתשובה. וזה שאמרו חכמינו ז"ל (חגיגה טו.) חוץ מאחר, דהיינו שלא יתעורר בתשובה מן שמים אבל בודאי אלו היה חוזר בתשובה מעצמו היו מקבלין ממנו שלא ידח ממנו נדח, כי אין לך דבר העומד בפני התשובה אבל כל ישראל מתעוררים בזה התעוררת לשוב וזה ההתעוררת נקרא טיפה זרעיית לאדם המקבלה והאדם המקבלה הוא בבחינת אשה שמקבל להתעורר בו. והגם שהקדוש ברוך הוא זורע זה הטיפה, משלם לנו כאילו אנו בעצמנו עשינו. וזהו בדרך צדקה שעושה עמנו. וזהו זורע צדקות, פירוש הגם שהוא זורע הטפה עושה עמנו צדקה ומשלם לנו כאילו אנו עושים:

וזהו ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים סב, יג) כאלו היה מעשיו הגם שהוא בא מרצון הבורא ברוך הוא להתעורר, מכל מקום האדם עושה בו פעולה להתחזק בהתעוררת הזה לא כן הרשעים אשר לא יקומו במשפט. וזהו דאיתא בזוהר הקדוש אשה כי תזריע וילדה זכר (ויקרא יב, ב) מיומא דאתעברת לית לה בפומא אלא ילידו דילה אי להוי דכו', כי דכר הוא כח התחזקות בו ונקבה כינוי להתחלשות כמו שאמרו (ברכות לב.) תש כחו כנקבה. וזה שאמר לית לה בפומא כו' מיומא דאתעברת וקיבלה הטפה, אם כן לית לה בפומא רק דכר שזה התגברות הוא כח האדם שמחזיק עצמו לאיש בזה התעוררת ובזה יבוא שכרו האמיתי הראוי לו. והנה רבי אליעזר אמר משמים יוכיח. ורבי יהושע השיב אין משגיחין בבת קול. (ב"מ נט:) דפלוגתא הוא, שר' אליעזר עבד להבורא בהתעוררת שבא משמים. ור' יהושע השיב שכבר נתן לנו התורה, ואם כן מה שאדם נולד ראוי שיעבוד מעצמו בהתעוררת דלתתא מעצמו. וזהו שאמר רבי אליעזר בור סיד שאינו מאבד טפה, כלומר טפה הזרעיות של התעוררת. ור' יהושע אשרי יולדתו, פירוש מה שהוליד הוא בעצמו ולא על ידי התעוררת דלעילא:

אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת. (אבות פרק ב משנה ט) יש לדקדק למה אמר לשון לעצמך, ולשון נוצרת דוקא. והנה נקדים משל לעבד שהמלך צוה שילמוד תכסיסי מלחמה האיך לאחוז הכלי זין והאיך שיעמוד נגד הנלחמים אתו במלחמה כמטרה לחץ. והנה בעת שלומדין אותו אין נותנין בו אש שאין צורך לאש. והנה זה האיש שלמד פעם אחת בא למלחמה ונטל זה הכלי זיין ועמד כך ועשה בו כאשר עשה בו כבראשונה ולא נתן בו אש כבתחילה והנלחמים אותו כבשו אותו ושחקו מאתו, כן הנמשל הבורא ברוך הוא לית מחשבה תפיסא ביה כלל ונתן לנו תורה באש שחורה על גבי אש לבנה כדי שבזה נלחם נגד היצר הרע. ואנו אומרים אשר קדשנו במצותיו וצוה לנו וקדש לנו בפרישות כמ"ש רש"י (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו פרושים תהיו, שעל ידי המצות שאנו עושין בהתלהבות גדול בחשק עצום אנו נדבקים בפנימיות המצוה דהיא אש לבנה ונרחקים מהחומר ולפי גודל התלהבות כן הוא התרחקות מהחומר ובא יותר להשגת הבורא אבל העושה בלי התלהבות, רק מצות אנשים מלומדה הוא כמו העבד הנ"ל שאין נותן האש בכלי זיין בעת המלחמה:

וזהו כונת חכמינו ז"ל אל תחזיק טובה לעצמך, כלומר שלא תחזיק התורה ותהא מקום גם כן לעצמך, דהיינו הגוף. כי לכך נוצרת, פירוש לשון צורה שנוצרת בצורה להתגבר כח הצורה הרוחניות להתלהב בו על הגשמיות ולהדבק בצורה העליונה. ויש עוד לבאר, כי איתא בזוהר בכל מצות שאדם עושה הקדוש ברוך הוא מתפאר בו אומר אלה מעשי בני ומדבר הדיבורים טובים של זה האדם כמו האב שמדבר וחוזר דברי בנו הקטן החביב לו. וזה נקרא אלה. וזה על אל"ה אני בוכיה (איכה א, טז) וכן כל זמן שבית המקדש היה קיים היה מיכאל השר מקריב קרבנות למעלה, דהיינו הקרבנות שהקריבו ישראל למטה הוא הקריב למעלה, דהיינו הראה דוגמתן למעלה. וזהו כונת רש"י בחומש (ויקרא ט, ז) גבי אהרן שאמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת, פירוש בשביל כך שיאמר הקדוש ברוך הוא כך עשה בני ויתפאר בך ובמדה זו ראוי לעבוד שהבורא יתפאר בו. וזהו פירוש כי לך נוצרת, פירוש שתעבוד שיתפאר הבורא בך ויאמר כך עשה בני ולא תחזיק טובה לעצמך:

חומר בקודש מבתרומה. (חגיגה פ"ג מ"א) כי, הנה לפעמים הצדיק יש לו תאוה לדבר גשמי לממון וכיוצא בו ומהיכן בא זה לצדיק שהוא כולו רוחני שיתאוה לדבר גשמי, אך הואיל שכל צדיק הוא מעלה את כל האנשים שיעבדו את הבורא מזה בא לו מחשבותיו של זה האיש שמעלה אותו לעבוד הבורא וזה האיש חמד לממון ובא לו מחשבתו של זה לזה הצדיק משום הכי הצדיק מחמד פעמים לממון. וזהו כיון התנא במה שאמר חומר בקודש, רוצה לומר מהיכן זה בא שלפעמים יש חומריות בקודש, כלומר בצדיק שהוא כולו קודש. על זה משיב מבתרומה, כלומר מחמת התרוממות שהוא מרים, כלומר הגבהה שהוא מגביה את כולם בא למחשבתו מחשבת של האיש שהוא מגביה אותו ומחמת זה מתאוה לדבר גשמי. וזה פירש"י בחומש מהיכן נתעשר משה מפסולתן של לוחות, כלומר דהקושיא היה מהיכן נתעשר משה שהיה בא למשה זה המחשבה שיתעשר הלא משה רבינו ע"ה היה כולו רוחני, על זה אמר מפסולתן של לוחות, כלומר שפסולתן של ישראל, דהיינו המחשבות זרות של ישראל שהם חמדו לממון בא למחשבתו על ידי שהגביה את כולם ולוחות עם ישראל הם אחד כידוע:

שנו חכמים בלשון המשנה (אבות פרק ו משנה א) ברוך שבחר בהם ובמשנתם. רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שנקרא ריע אהוב כו' משמח את המקום כו'. לכאורה תמוה תיבת בלשון המשנה וסמיכת ברוך שבחר כו' ר' מאיר אומר כו', וגם תיבת זוכה לדברים הרבה. ונראה לבאר, כי ידוע שיש לנו שתי תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה. תורה שבכתב הניתנה לנו מסיני. ותורה שבעל פה נקרא תורתינו וכמו שפירש"י על ובתורתו יהגה כו' (תהלים א, ב) שאחר שהוגה בה נקראת תורתו. והטעם שנקרא תורה שבעל פה תורתינו הוא מפני שיש כח באומה הישראלית, היינו התנאים והאמוראים שלנו והחכמים שאחר כך לבאר ולפרש התורה שבכתב כרצונם ודעתם אף שבשמים אינו כן הכונה. וכמאמרם בגמרא (ב"מ נט:) במעשה דר' אליעזר ור' יהושע שעמד ר' יהושע על רגליו ואמר אין משגיחין בבת קול שאמר הלכה כר' אליעזר, וכמו כן הצדיקים שבזמן הזה יש להם הכח ההוא לבאר התורה כרצונם ואף שבשמים אינו כן הם מהפכים הרצון שלמעלה כביכול לרצונם וביאורם התורה וכן בשאר דברים יש להם כח להפך הרצון עליון מגזירה רעה חס ושלום לטובה, כי צדיק מושל ביראת אלהים, מי מושל בי צדיק הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה וצדיקים מבטלים ומהפכין רצון עליון כביכול לרצונם:

וכמו ששמעתי מאדונינו מורינו ורבינו מוה' דוב בער על מאמר הגמרא (ב"ב י.) בזמן שעושין רצונו של מקום נקראו בנים ובזמן שאין עושין רצונו של מקום נקראו עבדים. ולכאורה הוא תמוה הדבר בזמן שאין עושין רצונו של מקום האיך הם יקראו עבדי ה'. וביאר הגמרא הנ"ל, על פי משל לאב שיש לו בן יחיד ומחמת גודל אהבתו הוא מבטל רצונו מפני רצון הבן, למשל אם יש לו איזה כלי נאה, היינו שולחן או מנורה נאה עומד בזוית זה והבן רוצה שיעמוד בזוית אחר אזי עושה רצון הבן וגם יש לו נחת רוח מזה שעשה רצון הבן ונמצא הבן הוא עושה רצון חדש באביו ומהפך רצונו הקודם. וזהו כונת חכמינו ז"ל בזמן שעושין רצונו של מקום, היינו שהם במדריגה גדולה שהם עושין רצון חדש בהבורא ברוך הוא אזי נקראו בנים למקום. ובזמן שאין עושין רצונו של מקום, היינו שאינם במדריגה גדולה כל כך שיעשו רצון חדש בהבורא ברוך הוא ואף על פי כן הם צדיקים נקראו עבדים עבדי ה' ולא בנים. ונמצא מי שהוא במדריגה הא', הוא כמו משנה למלך שיכול לעשות ולהפך רצון העליון כרצונו הן בביאור התורה והן בכל הדברים ולכן כל התנאים ורבי שסידר המשניות נקרא לימודם בשם משנה, כי היו במדריגת בנים למקום ולימודם היה זך ונקי והיו לומדים לשמה וגם היו עושים בלימודם מעשיות והיו מתקנים העולמות השייכים ללימוד ההוא ובודאי הם היו עושין רצונו של מקום כמו משנה למלך ולכן נקרא לימודם משנה. וזהו שפירש רש"י על תיבת לשמה כדי לעשות כו', כונת רש"י ז"ל הוא שעיקר הלימוד הוא לשמה כדי לעשות, פירש לתקן העולמות השייכים ללימוד, היינו איזה מצוה שהוא לומד ועוסק בה יתקן העולם השייך למצוה ההוא וכמו שנוכל לתקן בעשיות המצות כן נוכל לתקן בלימוד המצוה ההוא לשמה. וזהו כונת חכמינו ז"ל (מנחות קי.) כל העוסק בפרשת עולה כאלו הקריב עולה כו', הוא על דרך הנ"ל. וזהו כונת חכמינו ז"ל שאמרו (שבת יא.) כגון ר' שמעון בר יוחאי וחבריו שתורתן היתה אומנתן, פירוש שהיו עושין אומנות בתורתן שלמדו ותקנו העולמות השייכים ללימוד ההוא ועל כן פטורין מכל המצות, כי היו פועלים בלימודם זאת הפעולה שפועלין בעשיות המצוה ממש כנ"ל:

היוצא לנו מכל הנ"ל שמי שלומד על מנת הנ"ל הוא נקרא משנה למלך. וזהו פירוש שאמרנו שנו חכמים בלשון, פירוש חכמים למדו אותנו חכמה זו שבלשון יש כח להיות משנה, היינו משנה למלך אם לומדים לשמה כנ"ל. וזהו ברוך שבחר בהם ובמשנתם כו' רבי מאיר אומד כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה כו', פירוש שמהפך כונת ורצון עליון בביאור התורה לרצונו שביאר הוא בתורה ונמצא זוכה לדברים הרבה, דהיינו לכל הפשטים וביאורים שביאר הוא בתורה כמשנה למלך:

וזהו שרמזו רבותינו ז"ל. (שבת קה.) בפסוק (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך. אנכי, נוטריקון אנא, נפשי, כתבית, יהבית. רבנן אמרי אמירה, נעימה, כתיבה, יהיבה. יבואר על דרך הפסוק (בראשית כג, ח) אם יש את נפשכם, ופירש"י רצונכם. ונמצא נפש הוא רצון. וזהו כוונו חכמינו ז"ל אנא נפשי, רוצה לומר הרצון שלי. כתבית יהבית, הוא תורה שבכתב. יהבית, פירוש יהבית לכם רצוני שתוכלו להפוך אותה לרצונכם. ושמא תאמר אין לי נחת רוח בזה שאדם מהפך רצוני, לזה אמר ר"א אמירה לשון התגלות מגלה אני לכם נעימה, כתיבה, יהיבה, פירוש נעימה גדולה יש לי מה שכתיבה יהיבה לכם ואתם מנצחין אותי על דרך שאמדו (פסחים קיט.) הקדוש ברוך הוא מנצחין אותו והוא שמח:


הגדה מסבי דבי אתוני[עריכה]

(בכורות) לבאר המאמר בסבי דבי אתוני מילחא כי סריא במאי מלחי ליה בסילתא דכודנתא, ומי איכא סולתא לכודנתא ומילחא מי סריא עד כאן לשון המאמר. נראה בסייעתא דשמיא לבאר על פי דביארנו פירוש הכתוב בתהלים קי"ט, מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם הוא לי. דלכאורה יש להבין למה נאמר הוא לי, לשון יחיד ולא אמר לשון רבים המה לי, דלפי פשוטו קאי על המצות דהמה רבים. וביארנו, דכשחס ושלום בא איזה מחשבה ותאוה רעה לאדם יתגבר יצר הטוב על יצר הרע ברוב דביקות והתלהבות להשם יתברך דיאמר בלבו קל וחומר אם היצר הרע מסית לדבר הפסד נבזה ושפל דכל התאות הם דברים נפסדים אין בהם ממש וקיום כמו תאות ממון וניאוף שהכל הבל וריק שאחר כך יתמרמר לב האדם בקרבו על מה עשה ככה להפסיד עולם הנצחי בשביל חיי שעה ותאוה זמניית לעשות בשביל ממון וכבוד ושאר תאות שטות דבר רע בעיני השם יתברך לגזול ולעבור שאר עבירות בשביל הסתת יצר הרע, הלא נוח וטוב ויפה לו לעבוד אדון כל שברא כל העולמות לשעשע באימתו ובעובדו אדון כל ברוך הוא מה יפה ומה נעים ומה מתוק לאדם כמאמר רבותינו ז"ל (ברכות יז.) עולמך תראה בחייך, שבהיות האדם מקושר תמיד לעבודת השם יתברך כל תענוגי גן עדן רואה בכל עת ובכל רגע שמקושר בעבודת ה' כמאמר רבותינו ז"ל כנ"ל. והתענוג שמתענג מעבודת ה' שהוא כלול כל תענוגים שכל התענוגים כביכול השם יתברך הוא המקום דאיהו סובב כל עלמין וממלא כל עלמין כנזכר בתיקונים כמאמר חכמינו ז"ל (יומא לח.) כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא אלא לכבודו. ואם כן בעובדו אדון כל מתענג בכל התענוגים והתענוגים ההם הם דבר נצחי שתענוגים הנמשך ממקור התענוג והחיים הוא חי וקיים לעולם. זהו שאמר הכתוב מאויבי תחכמני מצותיך, פירוש מיצר הרע שהוא אויבי שאין לך אויב כיצר הרע שמסית לעבירה. תחכמני מצותיך, מאתו אני מחכים עצמי למצותיך בקל וחומר הנ"ל, ומה אם הוא מסית אותי לעבירה שהוא דבר הפסד כנ"ל. מכל שכן שראוי לי לעבוד ה' שמעבודתו אני מתענג בתענוג עולם כנ"ל. זהו כי לעולם היא לי, פירוש שזה התענוג שיש לי בעבודת ה' היא לעולם. ולזה אמר לעולם, הוא לשון יחיד דקאי על התענוג זהו מלחא כי סריא, פירוש מלח הוא לשון התקשרות של הצדיק שמקושר באדון כל ברוך הוא שהתקשרות נקרא על שם מלח כמו שכתוב (במדבר יח, יט) ברית מלח עולם, שמלח מרומז על ברית והתקשרות. וכן מבואר במהרש"א בחידושי אגדות, כי סריא שלפעמים שסר חס ושלום הדביקות מהצדיק, במאי מלחי ליה, דהיינו שיחזור הצדיק להתקשרות ודביקות שלו כאשר היה בתחילה שכבר כתבנו שהתקשרות נקרא על שם מלח. והשיב בסילתא דכודנתא, פירוש בלבוש שנקרא סילתא כפרש"י. וכודנתא, פירוש דברים חצונים כמו שכתב המהרש"א בחידושי אגדות כנ"ל, שמלבוש של חיצונים, דהיינו דברים שיצר הרע מסית להם ממנו לוקח לעבוד את ה' כנ"ל שאומר ומה לדברים חיצונים דברי שטות שהמה הבל וריק ויצר הרע מסית אותו בשביל תענוג רגע מכל שכן שראוי לעבוד אותו ברוך הוא שהוא מקור התענוג אמיתי תענוג נצחי. וזהו בסילתא דכודנתא, במלבוש של חיצונים במה שיצר הרע מתלבש עצמו להסיר ממנו אני לוקח עבודת ה'. ושאלו אותו ומי איכא סילתא לכודנתא, פירוש האיך שייך לקרוא מלבוש לדברים חצונים. הלא הם כלא היו. לזה השיב להם ומילחא מי סריא, פירוש וכי התקשרות הצדיק חס ושלום נפסק גם שנראה שנפסק איזה רגע אף על פי כן נפשו ורצונו וחפצו לעלות למעלה, רק שלפי רגע (נפסק) גלל כן כיון שהפסק שלו הוא רק לפי רגע דבר שאין בו ממש שרודף היצר הרע אחריו ורוצה לבטל אותו מעבודת ה' גלל כן יתעורר לחזור ולהתלהב לעבודת ה' מהסתת היצר הרע גופא במה שמסית אותו לדברי הבל ושאומר מכל שכן שראוי לי לעבוד ה' שהוא מקור תענוג נצחיי כנ"ל והבן:

אגב שהזכרנו למעלה שאדם לוקח עבודת ה' בקל וחומר מהסתת היצר הרע, נבאר בחינה אחת שהוא קרוב לבחינה זו שממנו יקח האדם לעצמו יראת ה', ולא יראת העונש לבד כמבואר בכל ספרי מוסר שיראת עונש הוא דבר קטן, אפס יש לירא מאדון כל ברוך הוא יראת הרוממות שהוא אדון כל שליט בכל העולמות. ושידע אדם בעצמו כמה ששון ושמחה גורם בכל העולמות כשהוא עובד ה' כמבואר דברים אלו בארוכה בזוהר הקדוש ובדברי דבותינו ז"ל בגמרא קדושין (מ:) לעולם יראה אדם עצמו כאלו כל העולם חציו זכאי כו' זכה מכריע את כל העולם כולו לכף זכות כו'. ומחמת זה בעלות דברים אלו על לב אדם כמה יתלהב לב אדם בקרבו שלא יפרד מדביקות ה' אפילו דגע אחת שבעבודה לה' גורם שמחה בכל העולמות ויותר ויותר כמה מעלות טובות עלינו שהשם יתברך שמח בעבודתינו כנאמר בקרא (תהלים קד, לא) ישמח ה' במעשיו. ובחינה זו שישיג האדם שהשם יתברך שמח בעבודתו יכול להשיג מזה שרואה שחס ושלום כשסר מעבודת ה' ועושה חס ושלום להיפך רצונו כביכול השם יתברך מתרעם כנאמר בקרא כי עונותיכם רבו למעלה ראש. (עזרא ט, ו) אם כן קל וחומר בן בנו של קל וחומר בעשות האדם רצונו שהשם יתברך שמח כמאמר רבותינו ז"ל (סוטה יא.) שמדה טובה מדובה ממדת פורעניות, ואם מתרעם על דבר עבידה קל וחומר במדת הטוב שהוא מרובה שהשם יתבדך שמח ועלז ומתענג בעבודת האדם לו. ובזה ביארנו הכתוב בפרשת בשלח (שמות טז, ט) ויאמר משה אל אהרן אמור אל כל עדת בני ישראל קרבו לפני ה' כי שמע את תלונותיכם, פירוש קרבו לפני ה' בזה תקריבו עצמיכם לפני ה' לעבודתו מזה גופא, כי שמע את תלונותיכם, שידעתם ששומע את תלונותיכם בזה יש לך מוסר לקדב האדם לעבודת ה' שהוא הראיה אם שומע תלונות ישראל מכל שכן ששומע התקרבות ודביקות ישראל לה' ושומע כל דבור שיוצא מישדאל בדביקות בתורה ותפלה ומדות ישרות ומצות. וכיון שמאמין שהשם יתברך מתענג ושש ועלז בעבודת ה' ומכריע את כל העולם לכף זכות על ידי מעשים הטובים מתלהב לב האדם ומקרב עצמו לעבודת ה' והבן:

באופן אחר בארנו השאלה ששאלו מלחא כי סריא, שהתקשרות שנקרא על שם מלח כנ"ל, שהיה להקדוש ברוך הוא התקשרות עמנו בזמן הבית, כי סריא שסר בזמן הגלות במאי מלחי ליה, מהיכי מוכח שיחזור השם יתברך להתקשר בנו ולבנות לנו את בית המקדש. ומצאתי במהרש"א בחידושי אגדות שכתב גם כן כן. והשיב להם בסילתא דכודנתא, פירוש מלבוש החיצונים כנ"ל כמאמר רבותינו ז"ל (נדרים נ:) אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. ואם כן מהחיצונים גופא שרואים שטובת עולם הזה התלבש להם בממון או כבוד ושארי דברים ממנו מוכח טובת ישראל לעתיד שיחזוד הקדוש ברוך הוא בנין בית המקדש ולא זז מחבבו שחיבב עד עולם דאם לעוברי רצונו כך לעושי דצונו על אחת כמה וכמה. זהו בסילתא דכודנתא מלבושין כנ"ל מוכח טובת ישדאל לעתיד. ואמרו לו ומי איכא סילתא לכודנתא, וכי טובת עולם הזה המדומה נקרא בשם לבושין דהלא כל טובתם דק לפי שעה ורגע. לזה השיב ומילחא מי סריא, והלא הדביקות שמרומז על שם מלח כנ"ל שהשם יתברך מקושר בישראל לא סר רק לפי המדומה לכם שסר לזה אני משיב לכם מטובת עולם הזה שיש להעכו"ם שהוא גם כן הכל ענין המדומה שממנו מוכח טובות ישראל לעתיד שאם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה והשם יתברך ברחמיו יקבץ נדחינו ויבנה בנין בית תפארתינו אמן כן יהי רצון:

במסכת מגילה ד' י"ב ע"א בשם א"א המנוה הגאון זצ"ל שאלו תלמידיו את ר' שמעון בר יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כלייה, אמר להם אמרו אתם, אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, אמר להם אם כן שבשושן יהרוגו ובכל העולם כולו אל יהרוגו, אמרו לו אמור אתה, אמר להם מפני שהשתחוו לצלם, אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר, אמר להם הם לא עשו אלא לפנים כו'. והנה אלו התיבות שאמר ר' שמעון בר יוחאי לתלמידיו אמרו אתם, וגם מה שהשיבו לו תלמידו אמור אתה אין פירוש. ועוד קשה, כיון שהתלמידים ידעו מה שנתחייבו שונאיהם כו', מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, אם כן מה שאלו לר' שמעון בר יוחאי. ונדאה דהסגנון כך, דהם שאלו אותו לשיטת ר' שמעון בר יוחאי דוקא דאיתא במסכת שבת דף פ"ח. ויתיצבו בתחתית ההר, (שמות יט, יז) מלמד שכפה עליהם ההד כגיגית אם תקבלו התורה כו', אמר רב אחאי בד יעקב מכאן מודעא רבא לאורייתא. אמר רבא הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קיימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר. והקשה בתוספות כי הלא רבא סבירא ליה במסכת מגילה דאסתר ברוח הקודש נאמרה קיימו וקבלו, קיימו למעלה מה שקבלו למטה. עיין שם שתירצו דגרסינן רבה. ועיין שם עוד תירוץ, ואמר א"א מו"ר דרשב"י על כרחך לא סבירא ליה זה הדרש קיימו למעלה מה שקבלו למטה, דאיתא במגילה (ז.) אמר שמואל אסתר אינו מטמא את הידים. והאמר שמואל אסתר ברוח הקודש נאמרה (והיינו הדרש דקיימו וקיבלו) ומשני הגמרא נאמרה לכתוב ולא נאמרה לקרות. ואיתא תו התם, מיתבי רבי מאיר אומר קהלת כו', רבי שמעון אומר קהלת מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל, אבל אסתר ושיר השירים ורות דברי הבל מטמא את הידים. ומשני, הוא דאמר כרבי יהושע ועיין שם. והנה רבי שמעון דסובר מטמא את הידים על כרחך אינו סובר כשמואל דקיימו למעלה מה שקבלו למטה, דמזה הקרא סבירא ליה לשמואל דאינו מוכח רק דנאמרה לקרות ולא לכתוב, ואם כן למה מטמא ידים, אלא על כרחך דסובר ר' שמעון כר' אליעזר המודעי דדריש כתוב זאת כו', קאי אמגילה, ומשם מוכח דנאמרה אפילו לכתוב, ולהכי סבירא ליה לדבי שמעון דמטמא את הידים, וכיון דסבירא ליה לר' שמעון כר' יהושע דבספר קאי אמגילה, אם כן קרא דקיימו וקבלו, למה לי, דהרי כתובה בתורת משה שיהיה מגילה, אם כן בודאי כל דברים הכתובים במגילה וכל מצות הכתובים במצות מגילה לעשות בפורים הכל בדוח הקודש, אם כן קיימו וקבלו למה לי, אלא על כדחך דקרא אתי לכדדבא הדור קיבלו בימי אחשורוש:

והנה המהרש"א והרשב"א שבעין יעקב הקשו כיון דיש מודעא רבה לאורייתא קודם ימי מרדכי ואסתר, א"כ למה גלו ישראל ונחדב בית המקדש. קודם ימי מרדכי ואסתר. וע"ש שתירץ הרשב"א שנתן להם ארץ ישראל בעבור שישמרו את תורתו. שארץ ישראל היא מתנה ועל תנאי נתן האל ארץ ישראל שנשמור את תורתו וכמ"ש דוד המלך ע"ה ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו תורתו, וכן בית המקדש על תנאי זה נתנה. וכיון שלא קיימו אבותינו התנאי המתנה של ארץ ישראל ובית המקדש בטלה ועיין ברשב"א. ועתה נבאר שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה, כלומר שהקושיא מפני מה נתחייבו כלייה לשיטת רשב"י קשה קושיא זאת. ואמר להם רשב"י אמרו אתם למה קשה לפי שיטתי למה נתחייבו כלייה הלא גם לדבריכם קשה. ואמרו לו תלמידיו, בשלמא לשיטתינו לא קשה דא"ל שנהנו מסעודתו של אותו רשע. אבל לדבריך קשה הלא היה מודעא רבה לאורייתא עד ימי מרדכי ואסתר. אם כן למה נענשו להתחייב כלייה. בשלמא מתנות ארץ ישראל ראוי לבטלה מישראל וכן בית המקדש כיון שעל תנאי נתנה לישראל ארץ ישדאל ובית המקדש שיקיימו את התורה. אבל לכלייה אינם ראוים כיון שיש מודעא רבה עד ימי מרדכי ואסתר שקבלו מאהבה. ואם כן קשה דוקא לשיטת רשב"י שהוא סובר זה דקיימו וקבלו, הדדש קיימו מה שקבלו כבר וכמ"ש, אם כן ס"ל דיש מודעא רבה לאורייתא עד ימי מרדכי ואסתר. ויתורץ דקדוק מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כלייה, כלומר לאותו דור עד שלא קבלו התורה מאהבה. ואמר להם רבי שמעון בן יוחאי לתלמידיו גם לפי דבריכם ושיטתכם לא יתכן שאם כן בשושן יהרוג כו'. ואמרו לו תלמידיו אמור אתה. כלומד, תיתי מהי תיתי עדיין הקושיא קיימת בין לשיטתינו ובין לשיטתך וא"ל מפני שהשתחוו לצלם. והתוספות כתבו בשבת ד"ה מודעא רבה לאורייתא , שעל עבודה זרה לא היה מודעא מעולם שיהושע כרת עמם בדית על עבודה זרה ואמר מפני שהשתחוו לצלם והוא עבודה זדה ועל זה לא היה מודעא דבה כו', ואם כן לא קשה ואפילו לשיטתי ע"כ דבדי א"א מ"ו הגאון ז"ל ודפח"ח. ע"כ דברי הרב:

מכאן ואילך דברי בנו אנכי הצעיר ודברי התלמיד לוי יצהק:

לתר וכו'. קושית התוספות במסכת מגילה דף ז' דאיתא התם, אמר ר' יהודה אמר שמואל אסתר אינה מטמא את הידים, ופריך, למימרא דסבר שמואל אסתר לאו ברוח הקודש נאמרה, והא אמר שמואל אסתר ברוח הקודש נאמרה, ומשני נאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב. והקשו התוספות, כיון דאמר שנאמרה לקרות ולא לכתוב אם כן יקרא בעל פה. וקשה איך פליג שמואל על משנה שלימה דלקמן דף י"ח קראה על פה לא יצא ולשמואל מותר לקרות על פה. ויתורץ בעז"ה, דודאי כל אדם מחויב לספר לברך ולהודות להש"י על נס שעושה לו הש"י וכמו שמצינו במסכת ברכות פרק הרואה וכן הוא בש"ע אורח חיים סימן רי"ח, כשמגיע למקום שנעשה לו או לאבותיו נס צריך לברך, ואם כן כשקורא המגילה ומפרסם ניסי הש"י בודאי עושה מצוה בקריאה זו שקורא במגילה לפרסם ניסי הש"י, אבל זו המגילה אינו עדיין בכלל תורה וכתובים שיהא חשוב כאלו עוסק בתורה ולקיים בזה והגית הן לטמא ידים הן לשאר דברים להציל מדליקה כגופי תורה עד שיאמר ברוח הקודש שיכנס בכלל הכתובים ולהיות כגופי תורה לכל הדברים. והשתא יתורץ קושית תוספות על הגמרא, שמשני אליבא דשמואל שסובר שנאמרה לקרות ולא לכתוב, והקשו איך יכול לקרות על פה זה אינו שבוודאי בזה שנאמרה לקרות נאמרה גם כן שיהא בכתיבה ובכתב אשורית ובתפירות גידין הכל נאמרה ברוח הקודש רק שמואל סובר שלענין זה לבד נאמרה ברוח הקודש שיקראו אותה בצבור ומתוך הכתב ובתפירות גידין ושארי דיני מגילה הכל כדי לפרסם ניסי הש"י, הגם שבשאר ניסא אינו צריך רק לברך וכאן היתה המצוה ע"פ רוח הקודש לקרות בציבור מהכתב כתיקונו. תפירה בגידין ושירטוט. אבל לענין זה שיהא המגילה עצמה כגופי תורה ליכנס בכלל הכתובים שיהא מכ"ד כתבי קודש שהקורא בה כל השנה יהא כלומד תורה הן להיות המגילה מטמא הידים כקדושת תורה זה לא נאמרה ברוח הקודש, רק זה נאמרה ברוח הקודש דבשעת הקריאה יהיה כתובה לפניו כהלכתה בגידין ושרטוט ובשאר ימי השנה איננו בכלל כ"ד ספרי הקדוש לטמא את הידים וליתר הדברים. ויתורץ קושיא והוא אמת:

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ לא מצאתי מקור בש"ס