ספרא על ויקרא ז

[א] "וזאת תורת האשם"-- לבית עולמים.
'זאת'-- אינה נוהגת בבמה.

"תורת האשם"-- תורה אחת לכל אשמות שיהיה דמם ניתן למטה.

[ב] וכי מאין בא?
מכלל שנאמר (ויקרא יד, יג) "כי כחטאת האשם הוא לכהן" -- מה חטאת דמה ניתן למעלה אף אשם יהיה דמו ניתן למעלה...
תלמוד לומר "וזאת תורת האשם...ואת דמו יזרֹק"-- לרבות כל אשמות ואשם מצורע שיהא דמם ניתן למטה.

מנין לדם האשם שנתערב בדם שלמים יזרק? תלמוד לומר "קדש קדשים...ואת דמו יזרק"
יכול אפילו נתערבה חיים? תלמוד לומר "הוּא".

מה יעשה להם? ירעו עד שיסתאבו וימכרו, ויביא מדמי היפה ממין זה ומדמי היפה ממין זה, ומפסיד המותר מביתו.

ר' שמעון אומר אשם שנתערב בשלמים -- שניהם ישחטו בצפון; זה יקרב לשם שהוא וזה יקרב לשם שהוא; ויאכלו כחומר שבהם. אמרו לו: והלא שלמים טעונים תנופה ואין אשם טעון תנופה?! אמר להם: ומה בכך ויניף אשם?! אמרו לו: אין מביאין לבית הפסול.

~~"קדש קדשים הוּא" (ויקרא ז, א)~~ ^[1] "אשם הוא" (ויקרא ז, ה) -- הוא קרב ואין תמורתו קרבה.

^ נראה שכן צריך לגרוס - מלבי"ם

פסוק ב

[ג] "יִשְׁחֲטוּ"-- ריבה כאן שוחטים הרבה; אף הגרים, ואף הנשים, ואף עבדים.

אין לשון 'שחיטה' אלא משיכה שנאמר (מלכים א י', ט"ז-י"ז) "זהב שחוט".

ר' אליעזר אומר מכאן לעולת צבור שלא תהא שחיטתה אלא בצפון.

"קדש קדשים" (ויקרא ו, יח)-- לרבות זבחי שלמי צבור שלא תהא שחיטתן אלא בצפון.

"הוא"-- פרט לתודה ואיל נזיר.

פסוק ה

[ד] "והקטיר אתם הכהן המזבחה אשה ליהו-ה..." -- יכול אף על פי שלא שחטו בצפון? תלמוד לומר "הוא"

[ה] "אשה" -- ר' אליעזר אומר אשה לשם אישים. "אשם"-- אף על פי שלא סמך עליו. יכול אף על פי ששחטו שלא לשמו? תלמוד לומר "הוא".

• [ו] אמר ר' אליעזר: חטאת בא על חטא ואשם בא על חטא. מה חטאת פסולה שלא לשמה אף אשם פסול שלא לשמו.
• [ז] אמרו לו: לא! אם אמרת בחטאת שדמה נתון למעלה! תאמר באשם שדמו נתון למטה!
• אמר להם: הפסח יוכיח! שדמו נתן למטה ואם שחטו שלא לשמו פסול!
• [ח] אמרו לו: והלא נאמר (שמות יב, כז) "פסח הוא"!
• אמר להם: אף נאמר "אשם הוא"!

פסוק ו

[ט] "כל זכר"-- לרבות בעל מום.

למה?! אם לאכילה - כבר אמור! אם למחלוקת - כבר אמור! ואם בעלי מום קבועים - כבר אמורין! ואם בעלי מום עוברים - כבר אמורים!
אם כן למה נאמר "כל זכר"? לרבות בעל מום ממעי אמו.
שיכול אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום; נולד בעל מום ממעי אמו מנין?
תלמוד לומר "כל זכר".

[י] "יאכלנו"-- כשר ולא פסול.

"קדש קדשים"-- לרבות זבחי שלמי צבור שלא יהיו נאכלים אלא לזכרי כהונה.

"הוּא"-- פרט לתודה ואיל נזיר.

פסוק ז

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק ט (עריכה)

[א] "כחטאת כאשם"-- מה חטאת מן החולין, בידו הימנית, וביום - אף אשם מן החולין, ובידו הימנית, וביום.

"תורה אחת להם"-- לסמיכה.

"הכהן^[1] אשר יכפר בו לו יהיה"-- פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ולאונן.

^ כאן הגהתי. ובדפוס המלבי"ם כתוב "לכהן" גם בתוך טקסט הספרא וגם בדיבור המתחיל של פירושו, וכנראה דהוי שגיאת המחבר ולא דק - ויקיעורך

פסוק ח

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק ט (עריכה)

"והכהן המקריב את עֹלַת איש"-- פרט לעולת הקדש, דברי ר' יהודה. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אף עולת הגר.

"עֹלַת איש" -- אין לי אלא עולת איש; עולת נשים ועבדים מנין? תלמוד לומר "עור העֹלה"-- ריבה.
אם כן למה נאמר "עולת איש"? - עולה שעלתה לאיש; פרט לשנשחטה חוץ למקומה.

[ב] יכול שאני מרבה אף אם נשחטה שלא לשמה? הואיל ולא עלתה לבעלים לשם חובה - לא יהיו הכהנים זכאים בעורה?... תלמוד לומר "עור העֹלה"-- ריבה.

אין לי אלא עור העולה; עורות קדשי קדשים מנין? תלמוד לומר "אשר הקריב".
יכול שאני מרבה אף עורות קדשים קלים? תלמוד לומר "העֹלה" -- מה עולה מיוחדת קדשי קדשים - יצאו קדשים קלים.

[ג] ר' ישמעאל אומר: "עור העֹלה" - אין לי אלא עור העולה; עורות קדשי קדשים מנין?

ודין הוא! ומה אם במקום שלא זכו כהנים בבשר - זכו בעורות, כאן שזכו בבשר -- אינו דין שיזכו בעורות?!
מזבח יוכיח! שזכה בבשר ולא זכה בעורות!
[ד] לא! אם אמרת במזבח -- שלא זכה במקצתם, תאמר בכהנים שזכו במקצתם?! הואיל וזכו במקצתם - יזכו בכולם!

רבי אומר כל עצמינו לא הוצרכנו אלא לעור העולה בלבד; שבכל מקום העור מהלך אחר הבשר:

פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין -- עורותיהן נשרפין עמהם שנאמר (ויקרא טז, כז) "ושרפו באש את עֹרֹתם ואת בשרם ואת פִּרשם"
[ה] חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור ניתנים מתנה לכהן; רצו להפשיט - מפשיטין, רצו לאוכלן - אוכלים אותם ואת עורותיהם.
אבל העולה -- לפי שנאמר בה "והפשיט את העֹלָה" -- צריך הכתוב לומר "עור העֹלָה אשר הקריב לכהן לו יהיה".

"לכהן לו יהיה"-- פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ולאונן.
יכול לא יחלקו בבשר שהוא לאכילה אבל יחלקו בעורות שאינם לאכילה?... תלמוד לומר "עור העֹלָה אשר הקריב לכהן לו יהיה"-- פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ולאונן.

פסוק ט

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק י (עריכה)

[א] "וכל מנחה אשר תֵּאָפֶה בתנור" -- אמר ר' יוסי בר' יהודה מנין לאומר "הרי עלי מנחת מאפה תנור" שלא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקים? תלמוד לומר "וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת...וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה.." . מה "וכל..וכל" האמור למטה -- שני מינים, אף "וכל" האמור כאן -- שני מינים.

"וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת" -- על שם כליין נקראו ולא על שם מעשיהן. מה תנור - כלי, אף מחבת ומרחשת - כלי.

פסוק י

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק י (עריכה)

[ב]

"לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה" -- יכול לו לבדו? תלמוד לומר (ויקרא ז, י) "לכל בני אהרן תהיה"...
יכול לכולן? תלמוד לומר (שם, ט) "לכהן המקריב אֹתָהּ"...
הא כיצד? זה בית אב המקריבים אותה.

[ג] מנין שאין חולקים מנחות כנגד זבחים? תלמוד לומר "וכל מנחה אשר תאפה בתנור...לכל בני אהרן תהיה"

[ד] יכול לא יחלקו מנחות כנגד זבחים אבל יחלקו מנחות כנגד עופות? תלמוד לומר "וכל נעשה במרחשת..לכל בני אהרן תהיה"

[ה] יכול לא יחלקו מנחות כנגד עופות אבל יחלקו עופות כנגד זבחים? תלמוד לומר "וכל..מחבת..לכל בני אהרן תהיה"

[ו] יכול לא יחלקו עופות כנגד זבחים אבל יחלקו מנחות כנגד מנחות? תלמוד לומר "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה"

[ז] יכול לא יחלקו מחבת כנגד מרחשת ומרחשת כנגד מחבת אבל יחלקו מחבת כנגד מחבת ומרחשת כנגד מרחשת? תלמוד לומר "וחרבה לכל בני אהרן תהיה"

[ח] יכול לא יחלקו בקדשי קדשים אבל יחלקו בקדשים קלים? תלמוד לומר "איש כאחיו" וסמיך ליה "אם על תודה.." -- כשם שאין חולקין בקדשי קדשים כך אין חולקין בקדשים קלים.

[ט] "איש כאחיו"-- האיש חולק אף על פי שבעל מום, ואין הקטן חולק אף על פי שתם.

פסוק יא

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה ו (עריכה)

[א] מנין לעשות זמן בבמה כזמן^[1] אהל מועד?

הואיל ואמרה תורה הלן ישרף והיוצא ישרף -- מה היוצא אינו נוהג בבמה אף הלן לא ינהוג בבמה!...
[ב] והלא דין הוא! ומה העוף -- שאין המום פוסל בו -- זמן פוסל בו, קדשי במה -- שהמום פוסל בהם -- אינו דין שיהא זמן פוסל בהם?!
לאו! מה לעוף, שאף על פי שאין המום פוסל בו, זמן פוסל בו שכן הזר פוסל בו! תאמר בקדשים שהואיל שהמום פוסל בהם שיהא הזמן פוסל בהם - שכן אין הזר פוסל בהם! הואיל ואין הזר פוסל בהם -- לא יהא זמן פוסל בהם!
תלמוד לומר "תורת זבח השלמים"-- לעשות זמן בבמה כזמן אהל מועד.

[ג] "תורת זבח השלמים...אם על תודה"-- מלמד שהתודה נשחטת לשם תודה ולשם שלמים.
יכול אף שלמים יהיו נשחטים לשם שלמים ולשם תודה? תלמוד לומר "וזאת".

[ד] "תורת זבח השלמים...אם על תודה" -- מה שלמים טעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, אף תודה תטעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק. [ה] דברי ר' ישמעאל שאמר מפני שיצאת לידון בדבר החדש יכול אין לה אלא חדושה? תלמוד לומר "תורת זבח השלמים...אם על תודה" -- מה שלמים טעונים סמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק -- אף תודה תטעון סמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק.

[ו] "תורת זבח השלמים...אם על תודה" -- מה שלמים באים מן המעשר אף תודה באה מן המעשר.

[ז] אמר "הרי עלי" סתם - יכול יביא מן המעשר? תלמוד לומר "תורת זבח השלמים". מה שלמים, פירש מן המעשר - מביא מן המעשר, לא פירש מן המעשר - אין מביא אלא מן החולין; אף תודה, פירש מן המעשר - מביא מן המעשר, לא פירש מן המעשר - אין מביא אלא מן החולין.

[ח] מנין ללחם שמביא מן המעשר? תלמוד לומר "אשר יקריב..." -- מה שלמים באים מן המעשר אף הלחם יביא מן המעשר.

[ט] אמר "הרי עלי תודה מן המעשר" - ולא פירש לחמה מן המעשר - יכול יביא לחמה מן המעשר? תלמוד לומר 'שלמים אשר יקריב'. מה שלמים, פירש מן המעשר - מביא מן המעשר, לא פירש מן המעשר - אין מביא אלא מן החולין; אף הלחם , פירש מן המעשר - מביא מן המעשר, לא פירש מן המעשר - אין מביא אלא מן החולין.

אמר "הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר" - הואיל ופירש זה - יכול יביא? תלמוד לומר 'שלמים אשר יקריב'-- בזמן שאמר "הרי עלי תודה היא ולחמה מן המעשר" יביא תודה ולחמה מן המעשר; אבל בזמן שאמר "הרי עלי תודה מן החולין" - אף על פי שפירש לחמה מן המעשר - לא יביא אלא מן החולין.

[י] יכול יביא מחיטי (בכסף)^[2] מעשר שני? תלמוד לומר 'שלמים אשר יקריב' -- מה שלמים מן הלקוח בכסף מעשר אף לחם מן הלקוח בכסף מעשר.

[יא] ומנין לאומר "הרי עלי שלמים" שלא יביא אלא מן החולין?
תלמוד לומר (דברים טז, ב) "וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר" -- והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים?! אם כן למה נאמר 'צאן ובקר'? להקיש כל דבר הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח. מה פסח שהוא בא בחובה ואינו בא אלא מן החולין -- אף כל דבר שהיא בא בחובה - לא יביא אלא מן החולין. "הרי עלי תודה" "הרי עלי שלמים", הואיל והם באים חובה -- לא יביא אלא מן החולין.
ונסכים בכל מקום לא יבואו אלא מן החולין.

^ לא יכולתי להסיק בקריאת מילה זו בקבצים השונים, אם אמורה להיות "כזמן" או "בזמן", וכן בהמשך למטה בסוף משנה ב' -- ויקיעורך
^ הגר"א מוחקו וכן נראה לגרוס גם לפירוש המלבי"ם לדעתי -- ויקיעורך

פסוק יב

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יא (עריכה)

[א] מהו 'תודה יקריב'? מנין אתה אומר המפריש תודתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ולא הספיק להקריב עד שנמצאה הראשונה והרי שתיהן עומדות -- מנין שיביא איזו מהן שירצה ויביא עמה לחם, שְנִיה יביא בלא לחם? תלמוד לומר 'תודה יקריב'.

יכול יהיו שתיהן טעונות לחם? תלמוד לומר "יקריבנו"-- אחת טעונה לחם ואין שתיהם טעונות לחם.

[ב] ומנין לרבות את הולדות ואת התמורות? תלמוד לומר "אם על תודה..".
יכול יהיו כולם טעונים לחם? תלמוד לומר "התודה"-- תודה טעונה לחם ואין ולדה טעונה לחם; ולא חלופה ולא תמורתה טעונה לחם.

[ג] "והקריב על זבח"-- לחייב על כל זבח וזבח.

והלא דין הוא! ומה אם במקום שמעט בלחם - ריבה בכבשים, כאן שריבה בלחם -- אינו דין שירבה בכבשים?!
תלמוד לומר "והקריב על זבח"-- לחייב על כל זבח וזבח.

[ד] "והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן". מה תלמוד לומר "בשמן..בשמן.." שני פעמים?

• אמר רבי עקיבא אילו נאמר "בשמן" אחד הייתי אומר הרי הוא ככל המנחות ללוג. כשהוא אומר "בשמן" - ריבה, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט. [ה] מעטו לחצי לוג.

יכול ישליש החצי לוג לשלשה מינים - לחלות ולרקיקים ולרבוכה? תלמוד לומר "וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן" - ריבה, ואין ריבה אחר מיעוט אלא לרבות.

[ו] כיצד הוא עושה? נותן רביעית לרבוכה ורביעית לשני מינים - מחצה לחלות ומחצה לרקיקים.

ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון: מושח את הרקיקים כמין כ"י ומחזר את השאר לחלות.
אמר לו ר' אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא: אפילו אתה אומר כל היום כולו ’בשמן למעט בשמן לרבות’ -- איני שומע לך! אלא חצי לוג שמן לתודה, ורביעית שמן לנזיר, וי"א יום שבין נדה לנדה -- הלכה למשה מסיני.

[ז] 'סֹלֶת מֻרְבֶּכֶת'-- למדנו לרבוכה שהיא סולת; מנין לכולם שיהיו סולת?

תלמוד לומר "וסלת...חלות" -- מה חלות האמורות ברבוכה - סולת, אף חלות האמורות בכולן - סולת.

[ח] והלא רקיקים לא נאמר בהם 'חלות' ומנין שיהיו סולת? תלמוד לומר "מצות..מצות.." -- מה 'מצות' האמורות בחלות - סולת, אף 'מצות' האמורות ברקיקים - סולת.

[ט] אם נפשך לומר: 'סולת מורבכת' -- הרי הוא כמוסיף על רבוכה. מה רבוכה - סולת, אף כולם - סולת.

פסוק יג

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יא (עריכה)

[י] "על חַלֹּת לחם חמץ"-- כנגד חמץ יביא מצה. מה חמץ עשרה עשרונות, אף מצה -- עשרה עשרונות.

"על חַלֹּת לחם חמץ"-- מלמד שאין הלחם מתקדש עד שיקרמו פניה בתנור.

"יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח"-- מלמד שאין הלחם מתקדש אלא בשחיטה.

"על זבח תודת"-- מלמד שאין הלחם מתקדש עד שתהיה שחיטתה לשם תודה.
מכאן אמרו: שחטה לשמה וזרק דמה שלא לשמה -- הלחם מקודש. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: אין הלחם מקודש.

[יא] "שלמיו"-- לרבות שלמי נזיר.

יכול לכל האמור בענין? תלמוד לומר בו 'מצות' -- מצות הוא בא ואינו בא חמץ.
הא מה אני מקיים "שלמיו"? לרבות שלמי נזיר לעשרה קבים ירושלמיות ולרביעית שמן.

פסוק יד

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה ז (עריכה)

[א] "והקריב ממנו"-- מן המחובר.

"אחד"-- שלא יטול פרוס.

"מכל קרבן"-- שיהיו כל הקרבנות שוים; שלא יטול מן קרבן על חברו.

"תרומה ליהו-ה" -- איני יודע כמה! הריני דן:

נאמר כאן 'תרומה' ונאמר 'תרומה' בתרומת מעשר (במדבר יח, כו). מה תרומת מעשר אחד מעשרה -- אף כאן אחד מעשרה...
[ב] או כלך לדרך זה: נאמר כאן 'תרומה' ונאמר בבכורים 'תרומה' (דברים יב, יז). מה תרומת בכורים אין לה שיעור -- אף זו אין לה שיעור...
[ג] נראה למי דומה: דנים תרומה שאין אחריה תרומה מתרומה שאין אחריה תרומה, ואל תוכיח תרומת בכורים שיש אחריה תרומה..
או כלך לדרך זה: דנים תרומה הנאכלת במקום קדוש מתרומה הנאכלת במקום קדוש, ואל תוכיח תרומת מעשר שאינה נאכלת במקום קדוש...
תלמוד לומר "ממנו..תרומה ליהו-ה" לגזירה שוה. מה 'ממנו תרומה להשם' האמור להלן - אחד מעשרה, אף "ממנו..תרומה להשם" האמור כאן - אחד מעשרה.

[ד] למדנו לתרומה שהיא אחד מעשרה אבל איני יודע מכמה היא חלה! הריני דן:

נאמר כאן 'לחם חמץ' ונאמר להלן 'חמץ' בשתי הלחם (ויקרא כג, יז). מה חמץ האמור בשתי הלחם - עשרון לחלה, אף לחם חמץ האמור כאן - עשרון לחלה...
[ה] או כלך לדרך זה: נאמרו כאן 'חלות' ונאמרו 'חלות' בלחם הפנים (ויקרא כד, ה). מה חלות האמור בלחם הפנים - שני עשרונים לחלה, אף חלה האמור כאן - שני עשרונים לחלה...
[ו] נראה למי דומה: דנים מנחה שהיא באה חמץ ובאה עם הזבח ממנחה שבאה חמץ ובאה עם הזבח, ואל יוכיח לחם הפנים שאינה בא חמץ ואינו בא עם הזבח...
[ז] או כלך לדרך זה: דנים מנחה שהיא באה ’מהארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן’ ממנחה שהיא באה ’מן הארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן’, ואל יוכיחו שתי הלחם שאינם באות אלא מן הארץ ואינם באות אלא מן החדש...
תלמוד לומר (ויקרא כג, יז) "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תביאו לחם תנופה" - שאין תלמוד לומר "תביאו" - ומה תלמוד לומר "תביאו"? אלא מה שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה. מה זו עשרון לחלה אף מה שאתה מביא ממקום אחר -- עשרון לחלה.
[ח] או - מה אלו שני עשרונים אף הללו שני עשרונים...
תלמוד לומר (ויקרא כג, יז) "תהיינה"

[ט] למדנו לחמץ שהיא עשרה עשרונות; ומנין למצה שהיא עשרה עשרונות? תלמוד לומר (ויקרא ז, יג) "עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ" -- כנגד חמץ הביא מצה. מה חמץ עשרה עשרונות, אף מצה -- עשרה עשרונות.

יכול עשרה עשרונות שבמצה לא יהיו כולם אלא קרבן אחד?

תלמוד לומר (שם, יב) "והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסלת מרבכת חלות בלולת בשמן", ואומר (שם, יד) "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה להשם"
נמצאו שלשה עשרונים ושליש קרבן אחד לכל מין; ונמצאו שלש חלות לעשרון; ונמצא לחמה של תודה ארבעים חלות. נוטל אחד מהם מכל מין - הרי ארבע חלות.

ונותן לכהן. והכהן הזורק את דם השלמים - לו יהיה. והשאר יהיה נאכל לבעלים.

פסוק טו

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יב (עריכה)

[א] "וּבְשַׂר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יֵאָכֵל" -- הרי זה בא ללמד על הנאכלים ליום אחד שאכילתם ליום אחד.

ואין לי אלא תודה; מנין לרבות את הלחם? תלמוד לומר (ויקרא ז', ט"ו-ט"ז) "קרבנו".
מנין לרבות הולדות והתמורות? תלמוד לומר "וּבְשַׂר".
מנין לרבות חטאת ואשם? תלמוד לומר "זבח".
מנין לרבות שלמי נזיר ושלמים הבאים מחמת פסח? תלמוד לומר "שלמיו".

[ב] "ביום קרבנו יֵאָכֵל" -- אין לי אלא אכילתם ליום אחד; ומנין אף תחלת זביחתם לא תהא אלא על מנת לאכול ליום אחד? [ג] תלמוד לומר (ויקרא כ"ב, כ"ט-ל') "וכי תזבחו זבח תודה ליהו-ה לִרְצֹנְכֶם תזבחו ביום ההוא יֵאָכֵל" - שאין תלמוד לומר - אלא אם אינו ענין לאכילה תנהו ענין לזביחה; שאף תחלת זביחתה לא תהא אלא על מנת לאכול ליום אחד.

[ד] אין לי אלא תודה; מנין לרבות לכל הנאכלים ליום אחד שלא תהא זביחתן אלא על מנת לאכול ליום אחד? תלמוד לומר "וכי תזבחו זבח"-- לרבות כל הנאכלים ליום אחד שלא תהא זביחתן אלא על מנת להאכל ליום אחד.

[ה] "לא יניח ממנו עד בקר"-- אבל אוכל הוא כל הלילה. אם כן למה אמרו חכמים עד חצות? להרחיק מן העבירה. אבל אין מחשבה פוסלת בהן ואין חייבים עליהם משום נותר עד שיעלה עמוד השחר.

פסוק טז

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יב (עריכה)

[ו] "ואם נדר או נדבה זבח קרבנו" -- הרי זה בא ללמד על הנאכלים לשני ימים שנאכלים לשני ימים.

אין לי אלא שלמים; מנין לרבות את החגיגה?

ארבה את החגיגה הבאה בזמנה. מנין ~~(חגיגה הבאה מחמת פסח)~~ חגיגה הבאה תשלומין? שלמים הבאים בתוך המועד? שלמים הבאים לאחר המועד?
תלמוד לומר 'נדר' - "ואם נדר או נדבה".

[ז] מתוך שנאמר (דברים טז, ד) "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר" -- למד על חגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים ולילה אחד.

יכול ליום ולילה אחד?
תלמוד לומר "ביום הראשון לבקר"-- הרי בקר שני אמור.
או אינו אלא בקר ראשון [ו]מה אני מקיים חגיגה הנאכלים לשני ימים - חוץ מזו...
תלמוד לומר 'נדר' - "ואם נדר או נדבה".

[ח] ומנין לרבות את התמורות ואת הולדות? תלמוד לומר "זבח".

מנין לרבות את בכור ואת המעשר? תלמוד לומר "קרבנו".

[ט] "ביום הקריבו את זבחו יֵאָכֵל וממחרת" -- אין לי אלא אכילתן לשני ימים; מנין שאף תחלת זביחתן לא יהיה אלא על מנת להאכל לשני ימים? תלמוד לומר (ויקרא י"ט, ה'-ו') "וכי תזבחו זבח שלמים ליהו-ה...ביום זבחכם יֵאָכֵל וממחרת" - שאין תלמוד לומר - אלא אם אינו ענין לאכילה תנהו ענין לזביחה; שאף תחלת זביחתן לא תהיה אלא על מנת להאכל לשני ימים.

[י] אין לי אלא שלמים; מנין לכל הנאכלים לשני ימים שלא תהא זביחתן אלא על מנת להאכל לשני ימים? תלמוד לומר "וכי תזבחו זבח שלמים"-- לרבות כל הנאכלים לשני ימים שלא תהא תחלת זביחתן אלא על מנת להאכל לשני ימים.

[יא] "ביום הקריבו את זבחו יֵאָכֵל"-- מצוה לאכל ממנו ביום הראשון.

יכול ליום אחד? תלמוד לומר "וממחרת".

אי "ממחרת" יכול מצוה לאכלו לשני ימים? תלמוד לומר "והנותר" -- אם הותיר, הותיר.

[יב] אי "והנותר", יכול אם הותירו כולו יהיה פסול? תלמוד לומר "..יֵאָכֵל"-- ואפילו כולו.

פסוק יז

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יב (עריכה)

[יג] יכול יהיה נאכל אור לשלישי?

ודין הוא! זבחים נאכלים ליום אחד וזבחים נאכלים לשני ימים. מה זבחים הנאכלים ליום אחד -- לילו אחריו, אף זבחים הנאכלים לשני ימים -- לילו אחריו!
תלמוד לומר (ויקרא יט, ו) "עד יום"-- עד יום הוא נאכל ואינו נאכל לאור שלישי.

[יד] יכול ישרף מיד?

ודין הוא! זבחים נאכלים ליום אחד וזבחים נאכלים לשני ימים. מה זבחים הנאכלים ליום אחד -- תיכף זמן אכילתן שריפתן, אף זבחים הנאכלים לשני ימים -- תיכף אכילתן שריפתן!
תלמוד לומר "ביום"-- ביום הוא נשרף ואינו נשרף בלילה.

או אינו אומר 'בשלישי ישרף' - עבר שלישי לא ישרף... תלמוד לומר (ויקרא יט, ו) "ישרף"-- אפילו לעולם.

[טו] "מִבְּשַׂר"-- ולא מן העצמות, ולא מן הגידין, ולא מן הקרנים, ולא מן הטלפים.

"הזבח"-- פרט לעובר ולשיליא.

"ביום השלישי באש יִשָּׂרֵף" -- בנה אב לכל הנשרפין שלא יהיו נשרפים אלא ביום.

פסוק יח

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה ח (עריכה)

[א] "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל...בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה" -- אמר ר' אליעזר, כוף אזניך לשמוע שהשוחט את זבחו על מנת לאכלו ביום השלישי הרי זה ב-'לא ירצה'.

אמר רבי עקיבא

שומע אני "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה" - אם אכל ממנו ביום השלישי יהיה פסול,
ואי אפשר לומר כן! מאחר שהוכשר יחזור ויפסל?!
הן?! אם מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום שהן בחזקת טהרה, וכשראו - סתרו; אף זה, שהיה בחזקת היתר, אם אכל ממנו ביום השלישי יהיה פסול!
תלמוד לומר "המקריב" -- בשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל ביום השלישי
[ב] או אינו אומר 'המקריב' אלא זה כהן המקריב...
תלמוד לומר "אֹתוֹ"-- בזבח הוא מדבר ולא בכהן.

[ג] בן עזאי אומר מה תלמוד לומר "אֹתוֹ"? לפי שנאמר (דברים כג, כב) "כי תדור נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו" - יכול המאחר נדרו ב-'לא ירצה'? תלמוד לומר "אֹתוֹ"-- אותו ב-'לא ירצה' ואין מאחר נדרו ב-'לא ירצה'.

אחרים אומרים "לֹא יֵחָשֵׁב"-- במחשבה היא נפסל ואין נפסל בשלישי.

[ד] יכול אין מחשבה פוסלת אלא בזריקה; מנין לרבות שחיטה וקבלת הדם? תלמוד לומר 'אם האכל יאכל...'-- לרבות שחיטה וקבלת הדם.

יכול שאני מרבה שירי הדם והקטר חלבים ואכילת בשר? תלמוד לומר "המקריב" -- זריקה בכלל היתה, למה יצאת? להקיש אליה! מה זריקה מיוחדת שמעכב כפרה -- אף אני מרבה שחיטה וקיבול הדם שמעכבים את הכפרה, ומוציא אני את שירי הדם והקטרת חלבים ואכילת בשר שאין מעכבים את הכפרה.

[ה] רבי מאיר אומר מחשבה פוסלת בהילוך; שאי אפשר לעבודה בלא הילוך.
ור' שמעון אמר אין מחשבה בהילוך. שאי אפשר לעבודה שלא בשחיטה ושלא בקבלה [ס"א ושלא בזריקה] אבל אפשר לה שלא בהילוך. שוחט בצד המזבח וזורק.
ר' אלעזר אומר המהלך במקום שצריך להלך -- המחשבה פוסלת. מקום שאין צריך להלך -- אין מחשבה פוסלת. שאין מחשבה פוסלת אלא בדבר הראוי לעבודה [ובמי שראוי לעבודה] ובמקום שהוא כשר לעבודה.

[ו] יכול אין מחשבה פוסלת אלא באכילת בשר; מנין לרבות זריקה והקטר חלבים ושפיכת שירים? תלמוד לומר 'אם האכל יאכל'-- אכילה לאדם ואכילה למזבח.

[ז] למדנו לזבחים הנאכלים לשני ימים שמחשבה פוסלת בהם בשלישי; מנין לזבחים הנאכלים ליום אחד?

ודין הוא! זבחים נאכלים לשני ימים וזבחים נאכלים ליום אחד. מה זבחים הנאכלים לשני ימים -- מחשבה פוסלת בהם, אף זבחים הנאכלים ליום אחד -- מחשבה פוסלת בהם בשני!
דיו לבא מן הדין להיות כנידון! מה אלו לשלשה אף אלו לשלשה!
[ח] אני אדיננו דין אחר: זבחים נאכלים ליום אחד, זבחים נאכלים לשני ימים. מה זבחים הנאכלים לשני ימים -- אחר זמן אכילתן מחשבה פוסלת בהם בשלישי, אף זבחים הנאכלים ליום אחד -- תהא מחשבה פוסלת בהם בשני אחר זמן אכילתן!
[ט] הין?! [אם] פסלת מחשבה בשלישי - שאין כשר לאכילת כל זבח, תפסול מחשבה בשני שהוא כשר לאכילת קדשים קלים?!
תלמוד לומר "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו"-- לרבות זבחים הנאכלים ליום אחד שתהא מחשבה פוסלת בהם בשני.

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יג (עריכה)

[א] יכול אין מחשבה פוסלת אלא בחוץ לזמנו; חוץ למקומו מנין?

ודין הוא! זמן פוסל ומחיצה פוסלת. מה הזמן - מחשבה פוסלת בו, אף מחיצה -- מחשבה פוסלת בה.
[ב] הין! אם פסלה מחשבה בזמן -- שהזמן נוהגת בבמה! תפסול מחשבה במחיצה שאין מחיצה נוהגת בבמה!
תלמוד לומר בפרשת קדושים (ויקרא יט, ז) "ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה" - שאין תלמוד לומר - אלא אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו ענין לחוץ למקומו.
יכול יהיו חייבים עליו כרת?
תלמוד לומר בנותר (ויקרא יט, ח) "עונו ישא"-- חוץ לזמנו בכרת ואין חוץ למקומו בכרת.

יכול אף השוחט לעכו"ם ולטמאים יהיה ב'בל ירצה'? תלמוד לומר "אֹתוֹ"-- אותו ב'בל ירצה' ואין השוחט לעכו"ם ולטמאים ב'בל ירצה'.

[ג] יכול אין לי ב-'לא ירצה' אלא שנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו; מנין לנשחט בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה [חוץ לקלעים]? הלן, והיוצא, ושקבלו פסולים, וזרקו את דמן? והניתנים למטה שנתנם למעלה, והניתנים למעלה שנתנם למטה, והניתנים בפנים שנתנם בחוץ, והניתנים בחוץ שנתנם בפנים? והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמה? תלמוד לומר (שמות כט, לד) "לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא" ~~"לא ירצה..ולא יחשב..לאוכל"~~.^[1]

יכול יהיו חייבים עליו כרת? תלמוד לומר (ויקרא ז, יח) "אֹתו", (ויקרא יט, ז) "הוא", (שם, ח) "ואוכליו" בהכרת, ואין הללו בהכרת.^[2]

[ד] אתה אומר לכך נאמרו מעוטים הללו או לא נאמרו אלא ללמד שאין עליו כרת אלא לשלמים לבד; מנין לרבות כל הקדשים? תלמוד לומר (ויקרא כב, ב) "וְיִנָּזְרוּ מקדשי בני ישראל...".

או אינו מביא אלא כיוצא כשלמים. מה שלמים מיוחדים שנאכלים לשני ימים אף כל הנאכלים לשני ימים. הנאכלים ליום אחד מנין? תלמוד לומר (ויקרא ז, יח) 'בשר'.

אין לי אלא כששיריו נאכלים; עולה שאין שיריה נאכלים מנין? תלמוד לומר (שם,) "זבח"-- מיני זבחים.

העופות והמנחות שאין מיני זבחים עד שאתה מרבה להביא לוג שמן של מצורע מנין? תלמוד לומר (ויקרא כב, ב) "אשר הם מקדישים לי אני השם"^[3] -- לרבות את כולם.

[ה] אחר שריבינו דברים שהם כשלמים ודברים שאינם כשלמים למה נאמרו שלמים מעתה?

אלא מה שלמים מיוחדים שיש להם מתירים - בין לאדם בין למזבח, אף איני מרבה אלא את שיש לו מתירין - בין לאדם בין למזבח.

כגון חטאת העוף -- שיש לו מתירין לאדם ואין לו מתירים למזבח
וכגון עולת העוף -- שיש לו מתירין למזבח ואין לה מתירין לאדם
וכגון פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין -- שיש להם מתירין למזבח ואין להם מתירין לאדם.

את מה אני מוציא? את הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים והדם -- שאין להם מתירים, לא לאדם ולא למזבח.

ר' שמעון אומר מה שלמים מיוחדים שהם על מזבח החיצון -- יצאו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין שאינם על מזבח החיצון.

[ו] ר' אלעזר אומר בשם ר' יוסי:

פיגל הנעשה (ס"א בנעשה) בהם בחוץ -- פיגל.
בנעשה בהם בפנים -- לא פיגל.
שחט וקבל על מנת לזרוק הדם למחר -- לא פיגל; שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בפנים.
[ז] זרק את הדם על מנת להקטיר אימוריו למחר -- לא פיגל; שמחשבה בפנים בדבר הנעשה בחוץ.
[ח] אבל שחט וקבל על מנת לשפוך שירי הדם ולהקטיר אימורים למחר -- פיגל; שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ.

[ט] 'הנפש'-- ולא הצבור.

"הָאֹכֶלֶת "-- ולא המאכלת. 'אוכלת'-- אכילה כזית.

"עֲו‍ֹנָהּ תִּשָּׂא" (ויקרא ז, יח) "עונו ישא" (ויקרא יט, ח) -- לגזירה שוה. מה "עונו ישא" האמור להלן - כרת, אף "עונה תשא" האמור כאן - כרת.

^ נמחק ע"פ פירוש המלבי"ם - ויקיעורך
^ ערכתי כאן כמיטב הבנתי מתוך פירוש המלבי"ם אבל באמת לא הבנתי מתוך פירושו איך בדיוק גורסים ושונים פסקא זו. עיי"ש וצ"ע. -- ויקיעורך
^ הגהתי ציטוט הפסוקים כפי (ויקרא כב:ב) שהמלבי"ם מציין בפירושו. אמנם בדפוס הספרא של פירוש המלבי"ם כתוב אל הקדשים אשר הם מקדישים לי אני השם - ואין כזה פסוק, לא בפר' אמור ולא במקרא. ולכן הגהתי. -- ויקיעורך

פסוק יט

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה ט (עריכה)

[א] יכול יהיה טמא מטמא בשר הקדש במשא?

ודין הוא! ומה אם אפר חטאת --שאין טבול יום מטמא במגע-- הטמא מטמאו במשא, בשר קדש --שטבול יום מטמאו במגע-- אינו דין שיהיה טמא מטמאו במשא?!
תלמוד לומר "אשר יגע"-- במגעו הוא מטמא ואינו מטמא במשא.

[ב] אין לי אלא טומאות הקלות; טומאות חמורות - טומאת מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם מנין? תלמוד לומר "בכל טמא"-- בכל טמא ואפילו במחוסר כפורים.

אמר ר' יוסי מנין לרביעי בקדש היא פסול? ודין הוא! ומה אם מחוסר כפורים --שאינו פוסל בתרומה-- פוסל בקדש, שלישי --שפוסל בתרומה-- אינו דין שפוסל בקדש?! למדנו לשלישי מן הכתוב ולרביעי מקל וחומר.

[ג] "לא יֵאָכֵל באש יִשָּׂרֵף" -- אין לי טעון שריפה אלא הטמא והנותר בשל שלמים, ובחטאת שנכנס דמה לפנים; מנין לרבות הנותר? תלמוד לומר (שמות כט, לד) "ואם יִוָּתֵר מבשר המלואים...ושרפת את הנותר באש" - שאין תלמוד לומר "את הנותר" - אלא זה בנין אב - כל שנותר טעון שריפה.

[ד] אין לי אלא נותר; מנין לשנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא חוץ לקלעים? ולהלן, והיוצא, והנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, [ושקבלוהו פסולים וזרקו את דמם]^[1]? והניתנים למטה שנתנם למעלה, והניתנים למעלה שנתנם למטה, והניתנים בפנים שנתנם בחוץ, והניתנים בחוץ שנתנם בפנים? והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן, וחטאת העוף הבא על הספק, ואשם תלוי? תלמוד לומר (שם,) "לא יֵאָכֵל כי קֹדש הוא" -- כל שהוא קדש טעון שריפה.

[ה] יכול אף שמתו ושהפילו ושנטמאו בחוץ - ישרפו? תלמוד לומר (שם,) "הוא".

ר' יהודא אומר יכול חטאת העוף הבא על הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו בעזרה - ישרפו? תלמוד לומר "הוא".

[ו] "והבשר"-- לרבות בשר הפנימי שיהא מותר

שהיה בדין: הואיל והטמא פסול והיוצא פסול - מה הטמא אם נטמא מקצתו כולו פסול, אף היוצא אם נטמא מקצתו יהא כולו פסול...
תלמוד לומר "והבשר"-- לרבות בשר הפנימי שיהא מותר.

[ז] מכאן אמרו: אבר שיצא חוץ לחומה

בפסחים -- חותך עד שמגיע [לעצם וקולף עד שמגיע]^[2] לפרק ומתירו מן הפרק וחותך
ובמוקדשין -- חותך בקופיץ כל מקום שירצה; שאין בו משום שבירת עצם.

[ח] "כל טהור יֹאכל בשר" - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (דברים יב, כז) "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלקיך והבשר תֹּאכֵל" - יכול לא יאכלו אלא בעליו; קל וחומר מפסח. לכך נאמר "כל טהור יֹאכל בשר".

^ מילים אלו נשמטו מטקסט הספרא שמופיע בדפוס המלבי"ם ונמצא בכל שאר גרסאות הספרא וגם המלבי"ם אינו מציין עליו בפירושו איזה תיקון או הערה. לכן סביר להניח דהוי רק שגגת בית הדפוס ובכן הוספתי אותו כאן -- ויקיעורך
^ גם מילים אלו לא מופיעים בדפוס הספרא של המלבי"ם אמנם נמצאים בכל שאר טקסטים של הספרא וגם המלבי"ם בעצמו מפנה אל פסחים (דף פה.) ושמה כתוב - לכן הוספתיו כאן -- ויקיעורך

פסוק כ

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה ט (עריכה)

יכול יהיו חייבים עליו משום טומאה לפני זריקת דמים?

תלמוד לומר "כל טהור יֹאכל בשר והנפש אשר תֹּאכַל בשר וכולי"-- המותר לטהורים חייבים עליו משום טומאה; לפני זריקת דמים -- הואיל ואין מותר לטהורים -- אין חייבים עליו משום טומאה.
אתה אומר לכך נאמר או אינו נאמר אלא הנאכל לטהורים חייבים עליו משום טומאה - יצא הלן והיוצא הואיל ואינו נאכל לטהורים - לא יהיו חייבים עליו משום טומאה...
תלמוד לומר "אשר להשם" -- ריבה.

או יכול שאני מרבה את הפיגול ואת הנותר?... תלמוד לומר "מזבח השלמים" -- מיעט.

ומה ראית לרבות את היוצא ואת הלן ולמעט את הפיגול ואת הנותר? אחר שריבה הכתוב ומיעט, מרבה אני את היוצא ואת הלן שהיתה להם שעת הכושר ומוציא אני את הפיגול ואת הנותר שלא היתה להם שעת הכושר.

[י] ואם תאמר, נטמא לפני זריקת דמים ואכלו לאחר זריקת דמים מפני מה חייבים עליו משום טומאה? מפני שהציץ מרצה עליו.

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יד (עריכה)

[א] רבי יהושע אומר הפסח שבא בטומאה ואכלו ממנו זבים וזבות נדות ויולדות - יכול יהיו חייבים? תלמוד לומר "כל טהור יֹאכל בשר והנפש אשר תֹאכל בשר" -- הנשחט לטהורים חייבים עליו משום טומאה, הנשחט לטמאים אין חייבים עליו משום טומאה.

[ב] ר' אליעזר אומר דחקו זבים ומצורעים ונכנסו לעזרה - יכול יהיו חייבים? תלמוד לומר (במדבר ה, ב) "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש"-- בשעה שטמאי נפש חייבים - זבים ומצורעים חייבים, ובשעה שאין טמאי מתים חייבים - אין זבים ומצורעים חייבים.

[ג] "וטומאתו עליו" -- טומאת הגוף.

או יכול טומאת בשר?...
תלמוד לומר "וטומאתו עליו" -- "טומאתו" "טומאתו" (במדבר יט, יג) לגזירה שוה. מה טומאה להלן - בטומאת הגוף מדבר ולא דיבר בטומאת בשר, אף "טומאתו" האמור כאן - בטומאת הגוף מדבר ולא בטומאת בשר.

[ד] רבי אומר "ואכל" (ויקרא ז, כא) "וטומאתו עליו" (ויקרא ז, כ) -- בטומאת הגוף דיבר ולא דיבר בטומאת בשר.

[ה] ר' חייא אומר נאמרו 'קדשים' על שם רבים^[1] ונאמר 'טומאתו' על שם היחיד. והא מה אני מקיים "וטומאתו עליו"? בטומאת הגוף דיבר ולא בטומאת בשר.

[ו] ואחרים אומרים לא דיבר אלא במי שהטומאה פורחת הימנו; יצא בשר שאין הטומאה פורחת הימנו.

[ז] "ונכרתה הנפש"-- ולא הצבור.

"הַהִוא"-- ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה.

"מֵעַמֶּיהָ" - ועמיה בשלום.

^ עי' במלבי"ם שהכוונה אל (ויקרא כב, ג) - ויקיעורך

פסוק כא

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק טו (עריכה)

[א] יכול יהיו טמא מטמא את הטהור-לקדש במשא? תלמוד לומר "כי תגע"-- במגע מטמא ואין מטמא במשא.

[ב] "בכל טמא"-- ואפילו טומאת מת.

"בְּטֻמְאַת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא" -- אם נאמרו קלות למה נאמרו חמורות?

שאילו נאמרו קלות ולא נאמרו חמורות - הייתי אומר על הקלות יהיה חייב על טומאת הגוף אבל לא על טומאת בשר, ועל החמורות יהיה חייב על טומאת הגוף ועל טומאת בשר. צריך לומר חמורות.
אילו נאמרו חמורות ולא נאמרו קלות - הייתי אומר על החמורות יהיה חייב, על הקלות יהיה פטור. צריך לומר קלות וצריך לומר חמורות.

[ג] "ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה" מה תלמוד לומר?

לפי שהוא אומר (ויקרא ז, כ) "והנפש אשר תֹאכל בשר מזבח השלמים" - יכול אין חייבים כרת משום טומאה אלא על השלמים בלבד; מנין לרבות כל הקדשים? תלמוד לומר (שם כב, ג) "לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים"
והלא שלמים בכלל כל הקדשים היה? אין לי אלא כיוצא כשלמים -- מה שלמים מיוחדים שנאכלים לשני ימים ולילה אחד.
הנאכלים ליום אחד מנין? תלמוד לומר (ויקרא ז', כ'-כ"א) 'בשר'
אין לי אלא ששיריו נאכלים; עולה - שאין שיריה נאכלים מנין? תלמוד לומר (ויקרא ז', כ'-כ"א) 'זבח'.
אין לי אלא זבחים; העופות והמנחות שאינן מיני זבחים - עד שתהא מרבה לוג שמן של מצורע - מנין? תלמוד לומר (ויקרא כב, ב) "אשר הם מקדישים לי".

[ד] יכול לא יהיו חייבים משום טומאה אלא על דבר שחייבים משום פיגול?

ודין הוא! אם פיגול --שהוא בקבוע, ובידיעה אחת, ולא הותר מכללו-- אינו נוהג אלא בדבר שיש לו מתירין; טומאה --שבשתי ידיעות, ובעולה ויורד, והותרה מכללה-- אינו דין שלא תנהוג אלא בדבר שיש לו מתירין?! ומנין הקומץ והלבונה והקטורת ומנחות כהנים ומנחות כהן משיח?
תלמוד לומר (ויקרא כב, ג) "אל הקדשים אשר יקדישו"-- לרבות את כולם.

[ה] יכול יהיו חייבים עליהם מיד? תלמוד לומר "אשר יקרב" -- אמר ר' אלעזר, וכי יש נוגע חייב?! אם כן למה נאמר "אשר יקרב"? לומר שאין חייבים עליו עד שיוכשר לקרב. הא כיצד? את שיש לו מתירין - משיקרבו מתיריו, ואת שאין לו מתירין - משיקדש בכלי.

[ו] אחר שריבינו דברים שהם כשלמים ודברים שאינם כשלמים למה נאמרו שלמים מעתה? פרט לדם.
רבי ישמעאל אומר, מה שלמים מיוחדים שהם ראוים לאכילה -- אף כל שראוים לאכילה; יצאו עצים ולבונה וקטורת שאינם ראוים לאכילה.

[ז] אתה אומר לכך בא הכתוב לחלק בין טומאות לטומאות, או לא בא אלא לחלק בין קדשים לקדשים? לומר על קדשים קלים חייבים עליהם לאחר זריקת דמים ועל קדשי קדשים חייבים בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים... תלמוד לומר 'ואכל בשר' 'ואכל זבח' 'ואכל שלמים'.

"ונכרתה הנפש"-- ולא הצבור.
"ההוא"-- ולא אנוס ולא מוטעה.
"מעמיה" - ועמיה בשלום.

פסוק כג

[א] "בני ישראל" מוזהרים על החלב ואין עובדי כוכבים מוזהרים על חלב.

[והלא דין הוא!] ומה אם אבר מן החי --שאין חייבים עליו כרת-- איסורו נוהג בבני נח כישראל, חלב --שחייבים עליו כרת-- אינו דין שיהיה איסורו נוהג בבני נח כישראל?!
תלמוד לומר "בני ישראל"-- בני ישראל מוזהרים על החלב ואין העכו"ם מוזהרים על החלב.

[ב] אין לי אלא בני ישראל; מנין לרבות הגרים והמשוחררים? תלמוד לומר (ויקרא ז, כה) "כי כל אֹכֵל חלב".

"כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ"-- פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעופות.

[ג] והלא דין הוא! ומה אם הדם --שאינו חייב עליו משום פיגול ונותר וטמא-- הרי הוא נוהג בבהמה טמאה ובחיה ובעופות, חלב --שחייבים עליו משום פגול ונותר וטמא-- אינו דין שינהוג בבהמה טמאה ובחיה ובעופות?!
תלמוד לומר "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו"-- פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעופות.

[ד] אין לי אלא חלב שור וכשב ועז המיוחדים; מנין לרבות את הכלאים? תלמוד לומר "שור וכשב ועז", דברי רבי עקיבא. ואם נפשך לומר: (ויקרא ז, כה) "מן הבהמה"-- לרבות את הכלאים.

יכול כל שהיה בכלל עונש הרי הוא בכלל אזהרה - כוי ופחות בכזית שאינם בכלל עונש לא יהיו בכלל אזהרה... תלמוד לומר (ויקרא ג, יז) (שם ז, כג) "כל חלב".

פסוק כד

[ה] "וחלב נבלה וחלב טרפה" -- בנבלת בהמה טהורה הכתוב מדבר.
יכול נבלת בהמה טמאה במשמע?...

ודין הוא! טיהר מכלל חלב, טיהר מכלל נבלה. מה מצינו שטיהר מכלל נבלה - בטמאה, אף לא טיהר מכלל חלב אלא בטמאה!
או כלך לדרך זה: טיהר מכלל חלב וטיהר מכלל שחוטה. מה מצינו שטיהר מכלל שחוטה - בטהורה, אף לא טיהר מכלל חלב אלא בטהורה!
כשאתה כלך לדרך זו אין כאן אלא בהמה טהורה וכשאתה כלך לדרך זו אין כאן אלא בהמה טמאה. תלמוד לומר "טריפה"-- יצאת בהמה טמאה שאין לה טריפה.

[ו] ממשמע מוציא את בהמה טמאה שאין לה טריפה ומביא חיה טהורה שיש לה טריפה... תלמוד לומר 'חלב..לא תאכלוהו'-- חלב שאסור באכילה טיהרת; יצאת חלב חיה טהורה שמותר באכילה.

[ז] "...לֹא תֹאכְלֻהוּ"^[1] - יכול לא יאכילנו לאחרים?... תלמוד לומר "וְאָכֹל.."-- מאכילו אתה לאחרים.

או "ואכֹל.." - יכול חלב שמותר בהנאה יהא טהור, חלב שור הנסקל ועגלה ערופה שאינו מותר בהנאה לא יהא טהור... תלמוד לומר "כל חלב...יעשה לכל מלאכה".

^ עיין במלבי"ם. ולכאורה לפי פירושו היה ראוי לצטט כאן "יעשה לכל מלאכה" ולא "לא תאכלוהו". וצע"ע -- ויקיעורך

פסוק כה

[ח] מה תלמוד לומר "לכל מלאכה"?

רבי יוסי הגלילי אומר יכול במלאכת הקדש יהיה מותר, במלאכת חולין לא יהיה מותר?... תלמוד לומר "לכל מלאכה".
רבי עקיבא אומר יכול למלאכת חולין יהיה טהור, למלאכת הקדש לא יהיה טהור?... תלמוד לומר "לכל מלאכה".

[ט] "כי כל אֹכֵל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה אשה להשם" -- אין לי אלא חלב תמימים שכשר לקרב;

חלב בעלי מומין מנין? תלמוד לומר "מן הבהמה".
חלב חולין מנין? תלמוד לומר "...כי כל אֹכֵל חלב".

אם כן למה נאמר "אשר יקריב ממנה אשה להשם"? חלב שכמותו כשר לקרב אמרתי; יצא חלב דפנות שאין כשר לקרב.

[י] "ונכרתה הנפש"-- ולא צבור. "הנפש"-- להביא את השותה.

"הָאֹכֶלֶת"-- ולא המאכלת. 'אוכלת' -- כדי אכילת כזית.

"מעמיה" ועמיה בשלום

פסוק כו

[יא] "וכל דם לא תֹאכְלוּ" -- יכול אף דם מהלכי שתים, דם שרצים, ודם בצים, ודם חגבים [ודם דגים] - הכל בכלל? תלמוד לומר "לעוף ולבהמה"-- מה עוף ובהמה מיוחדים - יש בהם טומאה קלה ויש בהם טומאה חמורה, יש בהם איסור ויש בהם היתר, והם מין בשר. יצא דם מהלכי שתים שאין בו טומאה קלה; דם שרצים שאין בו טומאה חמורה; דם בצים שאין מין בשר; דם חגבים ודם דגים שכולו מותר.

"לעוף ולבהמה"

מה עוף שאין בו כלאים אף בהמה שאין בה כלאים... תלמוד לומר "ולבהמה".
אי מה בהמה שאין בה ב'אם על הבן' אף עוף שאין בו ב'אם על הבן'... תלמוד לומר "ולעוף".

פסוק כז

[ אין בידינו ספרא על פסוק זה כנראה. וצע"ע - ויקיעורך ]

פסוק כט

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה יא (עריכה)

[א] "בני ישראל" מניפים, ואין העכו"ם מניפים.

וכי איזה מדה מרובה? מדת סמיכה מרובה או מדת תנופה מרובה? מדת סמיכה מרובה ממדת תנופה! שהסמיכה נוהגת בכל החוברים ותנופה אינה נוהגת בכל החוברים [ ס"א סמיכה נוהגת בקרבנות הצבור והתנופה אינה נוהגת אלא בקרבנות היחיד.^[1]] אם מיעטתים מסמיכה מרובה לא אמעטם מתנופה מועטת?!
אתה אומר בצד זה נתרבה סמיכה ונתמעטה תנופה או בצד זה נתרבה תנופה ונתמעטה סמיכה! שהתנופה נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים וסמיכה אינה נוהגת אלא בדבר שיש בו רוח חיים. אם מיעטתים מסמיכה מועטת - אמעטם מתנופה מרובה?!
הא מפני שיש בסמיכה מה שאין בתנופה ובתנופה מה שאין בסמיכה - צריך לומר "בני ישראל" סומכים ואין העכו"ם סומכים, "בני ישראל" מניפין ואין העכו"ם מניפים.

[ב] "בני ישראל" מניפים, ואין בנות ישראל מניפות.

אמר רבי יוסי אם מצינו שלא חלק הכתוב בין קרבנות עכו"ם לקרבנות נשים לסמיכה - לא נחלק בין קרבנות עכו"ם לקרבנות נשים לתנופה?!
מה לי לא חלק בין קרבנות עכו"ם לקרבנות נשים לסמיכה -- שאין הסמיכה אלא בבעלים! לא נחלק בין קרבנות עכו"ם לקרבנות נשים לתנופה שהתנופה בכהן! ומה תלמוד לומר "בני ישראל"? בני ישראל מניפים ואין בנות ישראל מניפות.

[ג] ואין לי אלא בני ישראל; מנין לרבות הגרים והעבדים המשוחררים? תלמוד לומר "המקריב".

או אינו אומר "המקריב" אלא זה כהן המקריב?... כשהוא אומר (ויקרא ז, ל) "יָדָיו תְּבִיאֶינָה" - לרבות ידי בעלים. הא כיצד? כהן מניח ידו תחת יד בעלים.

[ד] יכול כל הקרבנות כולם יטענו תנופה?

תלמוד לומר "זבח" -- יצאו עופות ומנחות שאינם זבחים.
[ה] אוציא עופות ומנחות שאינם זבחים ולא אוציא את הבכור והמעשר והפסח שהם זבחים?... תלמוד לומר "מִזֶּבַח.."-- ולא כל זבח.
[ו] אוציא הבכור והמעשר והפסח - שאינם טעונים סמיכה, ולא אוציא חטאת ואשם שהם טעונים סמיכה?... תלמוד לומר "שלמיו"^[2]
אוציא חטאת שאין למינה תנופה ולא אוציא אשם שיש למינו תנופה?...
אוציא את כל אשמות ולא אוציא את אשם מצורע?...
ודין הוא! ומה אם שלמי יחיד --שאין טעונים תנופה חיים-- טעונים תנופה שחוטים, אשם מצורע --שטעון תנופה חי-- אינו דין שיטעון תנופה שחוט?!
תלמוד לומר "שלמיו"-- ולא אשם מצורע

[ז] או אינו אומר "שלמיו"? אלא לרבות זבחי שלמי תודה ושלמים הבאים מחמת פסח שיטענו תנופה [שחוטים - ס"א].^[3]

וכשהוא אומר (ויקרא ז, לב) "מזבחי שלמיכם" -- לרבות זבחי שלמי צבור שיטענו תנופה שחוטים.

[ח] והלא דין הוא! ומה אם שלמי יחיד --שאין טעונים תנופה חיים-- טעונים תנופה שחוטים, זבחי שלמי צבור --שטעונים תנופה חיים-- אינו דין שיטענו תנופה שחוטים?!
[ט] אשם מצורע יוכיח! שטעון תנופה חי ואין טעון תנופה שחוט! אף אתה אל תתמה על זבחי שלמי צבור - שאף על פי שטעונים תנופה חיים - לא יטענו תנופה שחוטים!
וכשהוא אומר (שם,) "מזבחי שלמיכם" -- לרבות זבחי שלמי צבור שיטענו תנופה שחוטים.

^ עיין במלבי"ם ובקרבן אהרן - ויקיעורך
^ הכוונה על מלת "שלמיו" בריש פסוק כט'. ובסוף המשנה דדריש להוציא אשם מצורע הכוונה על מלת "שלמיו" שבסוף הפסוק -- המלבי"ם
^ שים לב, הפיסוק הוא עפ"פ של המלבי"ם, עיי"ש. אחרת היה ראוי לפסק כאן כשאלה אחת ארוכה כרגיל בלשון הספרא או אינו אומר שלמיו אלא לרבות זבחי שלמי תודה וכו' שיטענו תנופה?.. - ויקיעורך

פסוק ל

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה יא (עריכה)

[י] יכול כל הזבח כולו טעון תנופה? תלמוד לומר 'חלב'.
אין לי אלא חלב; מנין לרבות את החזה? תלמוד לומר 'חזה'.
כשהוא אומר (ויקרא ז, כט) "יביא את קרבנו" - לרבות את האליה.
'אשי השם' (שם, ל) - לרבות שתי הכליות^[1]
"יביאנו" (שם, ל)-- לרבות יותרת הכבד.

[א] או אינו מביא אלא כיוצא בזה; מה זה מיוחד איל קשה בן שתי שנים וטעון לחם - אף אין לי אלא איל קשה בן שתי שנים וטעון לחם! מנין קשה ואין טעון לחם? רך וטעון לחם? רך ואין טעון לחם? עד שאתה מרבה בבקר בכשבים ובעזים? תלמוד לומר (שמות כט, כח) "כי תרומה הוּא ותרומה יהיה מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם תרומתם לה'" -- לרבות את כולם.

[ב] נטמאו כולם ונשתייר אחת מהן - מנין שיטעון תנופה? תלמוד לומר "את החזה להניף אֹתוֹ"-- אפילו כוליא אחת.

"תנופה"-- ולא תנופות.

[ג] "לפני השם" - במזרח.

כיצד הוא עושה?

יביא את החלבים על ידי הבעלים. וחזה ושוק למעלה מהם. שתי כליות ויותרת הכבד למעלה מהם. אם יש שם לחם - נותן למעלה מהם.
מוליך ומביא, מעלה ומוריד שנאמר (שמות כט, כז) "אשר הונף ואשר הורם".
תנופה היתה במזרח והגשה במערב. תנופות קודמות להגשות.

^ עיין במלבי"ם שאין זו באמת דרשה בסופו של דבר

פסוק לא

[ד] מנין שאין אהרן ובניו זכאין בחזה ושוק אלא לאחר הקטרת חלבים? תלמוד לומר "והקטיר...החלב המזבחה" - ואחר כך - "והיה החזה לאהרן ולבניו".

[ה] נטמאו אימורין או שאבדו - יכול לא יהיו אהרן ובניו זכאין בחזה ושוק? תלמוד לומר "והיה החזה".

וכן הוא אומר בבני עלי - (ש"א ב, טו) "גם בטרם יקטִרון את החלב...כי אם חי". מה נאמר בהם? (שם, יז) "וַתְהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני השם כי נאצו האנשים את מנחת השם".

פסוק לב

[ו] "שוק הימין" -- אין לי אלא שוק שנוהג זרוע; חולין מנין?^[1] תלמוד לומר "תתנו".

זרוע מוקדשים מנין? תלמוד לומר "מזִבְחי שלמיכם".
זהו שאמרנו לרבות זבחי שלמי צבור שיטענו תנופה שחוטים.

^ שמתי פיסוק כמיטב הבנתי של פירוש המלבי"ם, עיי"ש. וצע"ע - ויקיעורך

פסוק לג

[ז] מנין טמא בשעת זריקה וטהור בשעת הקטר חלבים שאינו חולק? תלמוד לומר (ויקרא ז, יד) "לכהן הזֹרק את דם השלמים לו יהיה".

[ח] אבא שאול אומר מנין טהור בשעת זריקת דמים וטמא בשעת הקטר חלבים שאינו חולק בבשר? תלמוד לומר (ויקרא ז, לג) "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן".

[ט] ואמר ר' שמעון: כל מי שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה.

אמר ר' שמעון לא זו בלבד, אלא יציקות ובלילות ופתתות והמליחות והתנופות וההגשות וההקטרות והקמיצות והמליקות והקבלות וההזאות והשקאות סוטה ועריפות עגלה וטהרת מצורע ונשיאות כפים בפנים ובחוץ -- תלמוד לומר "מבני אהרן" -- כל עבודה שהיא מסורה לבני אהרן.

[י] וכן היה ר' שמעון אומר: הרי הוא אומר (מלאכי א, י) "מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צבאות וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם" -- שני דברים המשמשים את הגוף, ואין נמנעים לעשותם, ואין נוטלים עליהם שכר; שאומר אדם לחברו "הדלק לי את הנר הזה והגיף לי את הדלת אחריך". והרי דברים קל וחומר. ומה דברים שאין נמנעים לעשותם ואין נוטלים עליהם שכר -- לא עשיתם עמי חנם, דברים שנוטלים עליהם שכר על אחת כמה וכמה!

פסוק לד

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יז (עריכה)

[א] רבי אלעזר ב"ר שמעון אומר:

בא טבול יום ואמר לכהן "תן לי מן המנחה שאוכל".
אמר לו: "ומה אם במקום שיפה כחך בחטאתך - דחיתיך מחטאת ישראל, מקום שהורע כחך במנחתך - אינו דין שאדיחך ממנחת ישראל היום?!"
אמר לו: "ומה לדחותי מחטאת ישראל - שהרי יפה כחך בחטאתך, תדחני ממנחת ישראל - שהרי הורע כחך במנחתך!"
אמר לו: (ויקרא ז, ט) "לכהן המקריב אותה לו תהיה" -- "בוא הקרב ואכול!"
[ב] אמר לו: "אם לאו תן לי מן החטאת שאוכל!"
אמר לו: "ומה במקום שהורע כחך במנחתך - דחיתיך ממנחת ישראל, מקום שיפה כחך בחטאתך - אינו דין שאדיחך מחטאת ישראל?!"
אמר לו: "לא! אם דחיתני ממנחת ישראל - שהרי הורע כחי במנחתי, תדחני מחטאת ישראל - שהרי יפה כחי בחטאתי?!"
אמר לו: (ויקרא ו, יט) "הכהן המחטא אותה יאכלנה" -- "בא חטא ואכול!"
[ג] אמר לו: "ואם לאו תן לי מחזה ושוק של שלמים ואוכל!".
אמר לו "ומה אם במקום שיפה כחך בקדשי קדשים --שכולן שלך-- דחיתיך מהם, מקום שהורע כחך בקדשים קלים --שאין לך בהן אלא חזה ושוק-- אינו דין שאדיחך מהן?!".
אמר לו: "ומה אם לדחותינו מקדשי קדשים - שהרי הורע כחי בהן באכילת נשיי ועבדיי, תדחני מקדשים קלים - שהרי יפה כחי בהם באכילת נשיי ועבדיי?!".
אמר לו: (ויקרא ז, יד) "לכהן הזֹרק את דם השלמים לו יהיה" -- "בוא זרוק ואכול!".

[ד] יצא טבול יום בקוליו וחומריו על ראשו; אונן מימינו ומחוסר כפורים משמאלו.

[ה] "חזה" - זו חזה; "התנופה" - זו תנופת הסל; "שוק" - זה שוק; "התרומה" - זו תרומת לחמי תודה.

"לקחתי מאת בני ישראל"-- ראוים היו לישראל, וכשנתחייבו - ניטלו מהם וניתנו לכהנים.

יכול כשם שנתחייבו ניטלו מהם - כך אם זכו ינתנו להם?... תלמוד לומר "ואתן אֹתם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם"-- נתונים לכהן מתנה לעולם.

[ו] יכול אף הקדשים יהיו חייבים במתנות?

ודין הוא! ומה חולין --שאין חייבים בחזה ושוק-- חייבים במתנות, קדשים --שחייבים בחזה ושוק-- אינו דין שיהיו חייבים במתנות?!
תלמוד לומר "ואתן אֹתם לאהרן הכהן ולבניו"-- אין לך אלא מה שאמור בענין.

"מאת בני ישראל"-- מרצון כל ישראל.

פסוק לה

[א] "זאת משחת אהרן ומשחת בניו" -- אמר רבי שמעון, יכול עד שנצטרפה זכות אהרן ובניו כאחת לא זכו בשמן המשחה? תלמוד לומר "זאת משחת אהרן ומשחת בניו"-- כדאי אהרן בעצמו וכדאי בניו בעצמם.

רבי יהודה אומר יכול יהיו אהרן ובניו צריכים לשמן המשחה לעתיד לבא? תלמוד לומר "זאת משחת אהרן ומשחת בניו". הא מה אני מקיים (זכריה ד, יד) "אלה שני בני היצהר העֹמדים על אדון כל הארץ"? זה אהרן ודוד.

"מאִשי השם"-- מלמד שאף האישים סייעו. "ביום הִקְרִיב אֹתָם לכהן"-- מלמד שאף היום סייע.

פסוק לו

[ב] "אשר צוה השם לתת להם..." -- אמר רבי שמעון מנין שהיו ישראל מפרישין מתנת כהונה מהר סיני ולא זכו בהם אהרן ובניו עד שזכו בשמן המשחה? תלמוד לומר "אשר צוה השם לתת להם ביום משחו אתם".

"מאת בני ישראל"-- מרצון ישראל.

"חֻקת עולם" - לבית עולמים. "לְדֹרֹתָם"-- שינהג הדבר לדורות.

פסוק לז

[ג] "זאת התורה לָעֹלה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים וּלזבח השלמים"-- מה מלואים נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני - אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.

[ד] אי מה מלואים קרבן ציבור אף אין לי אלא קרבן ציבור, קרבן יחיד מנין? תלמוד לומר "ולאשם".
אי מה אשם קרבן יחיד אף אין לי אלא קרבן יחיד, קרבן צבור מנין? תלמוד לומר "ולמלואים"
כשתמצא לומר: "לָעֹלה" -- לעולת יחיד ולעולת צבור, "למנחה" -- למנחת יחיד ולמנחת צבור, "ולחטאת" -- לחטאת יחיד ולחטאת צבור, "ולזבח השלמים" -- לזבחי שלמי יחיד ולזבחי שלמי צבור.
[ה] (שם, לח) "אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם..."-- זה הבכור והמעשר והפסח.
"..להשם"-- לרבות את כולם; שכולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני.

פסוק לח