משנה נדרים ג יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נדרים · פרק ג · משנה יא | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

"קונם שאיני נהנה לבני נוח", מותר בישראל ואסור באומות העולם.
"שאיני נהנה לזרע אברהם", אסור בישראל ומותר באומות העולם.
"שאיני נהנה לישראל"ל, לוקחלא ביותר ומוכר בפחות.
"שישראל נהנין לי", לוקח בפחות ומוכר ביותר, אם שומעין לולב.
"שאיני נהנה להן והן לי", יהנה לנכריםלג.


"קונם שאיני נהנה לערלים", מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות.
"קונם שאיני נהנה למולים", אסור בערלי ישראל ומותר במולי עכו"ם, שאין הערלה קרויה אלא לשם עכו"ם,
שנאמר: "כי כל הגוים ערלים, וכל בית ישראל ערלי לב" (ירמיה ט);
ואומר: "והיה הפלשתי הערל הזה" (שמואל א יז);
ואומר: "פן תשמחנה בנות פלשתים, פן תעלוזנה בנות הערלים" (שמואל ב א).


רבי אליעזר בן עזריה אומר: מאוסה ערלה, שנתגנו בה הרשעים, שנאמר: "כי כל הגוים ערלים".
רבי ישמעאל אומר: גדולה מילה, שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתותלד.
רבי יוסי אומר: גדולה מילה, שדוחה את השבת החמורה.
רבי יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה, שלא נתלה לו למשה הצדיקלה עליה מלוא שעהלו.
רבי נחמיה אומר: גדולה מילה, שדוחה את הנגעים.
רבי אומר: גדולה מילה, שכל המצוות שעשה אברהם אבינו, לא נקרא שלם עד שמל, שנאמר: "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז).
דבר אחר: גדולה מילה, שאלמלא היא – לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, שנאמר: "כה אמר ה': אם לא בריתי יומם ולילהלז, חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג):

משנה מנוקדת

[עריכה]

"קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לִבְנֵי נֹחַ", מֻתָּר בְּיִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם.
"שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְזֶרַע אַבְרָהָם", אָסוּר בְּיִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם.
"שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְיִשְׂרָאֵל", לוֹקֵחַ בְּיוֹתֵר וּמוֹכֵר בְּפָחוֹת.
"שֶׁיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנִין לִי", לוֹקֵחַ בְּפָחוֹת וּמוֹכֵר בְּיוֹתֵר, אִם שׁוֹמְעִין לוֹ.
"שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָהֶן וְהֵן לִי", יֵהָנֶה לְנָכְרִים.


"קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לַעֲרֵלִים", מֻתָּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בְּמוּלֵי הָאֻמּוֹת.
"קוֹנָם שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְמוּלִים", אָסוּר בְּעַרְלֵי יִשְׂרָאֵל וּמֻתָּר בְּמוּלֵי עַכּוּ"ם, שֶׁאֵין הָעָרְלָה קְרוּיָה אֶלָּא לְשֵׁם עַכּוּ"ם,
שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים, וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב".
וְאוֹמֵר: "וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה".
וְאוֹמֵר: "פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים".


רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מְאוּסָה הָעָרְלָה, שֶׁנִּתְגַּנּוּ בָּהּ הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים".
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁנִּכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלָשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת הַחֲמוּרָה.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁלֹּא נִתְלָה לוֹ לְמֹשֶּׁה הַצַּדִּיק עָלֶיהָ מְלֹא שָׁעָה.
רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁדּוֹחָה אֶת הַנְּגָעִים.
רַבִּי אוֹמֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁכָּל הַמִּצְווֹת שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ, לֹא נִקְרָא שָׁלֵם עַד שֶׁמָּל, שֶׁנֱּאֶמַר: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים".
דָּבָר אַחֵר: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁאִלְמָלֵא הִיא – לֹא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כֹּה אָמַר ה': אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי".

נוסח הרמב"ם

קונם שאיני נהנה לבני נוח מותר בישראל ואסור באומות שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר באומות שאיני נהנה לישראל לוקח ביתר ומוכר בפחות שאין ישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביתר אם שומעין לו שאיני נהנה להן והן לי ייהנה לאומות.

קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי האומות קונם שאיני נהנה למולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי האומות שאין הערלה קרואה אלא לשם הגוים שנאמר כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב (ירמיהו ט כה) ואומר והיה הפלשתי הערל הזה (שמואל א יז לו) ואומר פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלוזנה בנות הערלים (שמואל ב א כ) רבי אלעזר בן עזריה אומר מאוסה היא ערלה שנתגנו בה רשעים שנאמר כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב רבי ישמעאל אומר גדולה היא מילה ששלש עשרה בריתות נכרתו עליה רבי יוסי אומר גדולה היא מילה שהיא דוחה את השבת החמורה רבי יהושע בן קורחה אומר גדולה היא מילה שלא נתלה למשה הצדיק עליה מלוא שעה רבי נחמיה אומר גדולה היא מילה שהיא דוחה את הנגעים רבי אומר גדולה היא מילה שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל שנאמר התהלך לפניי והיה תמים (בראשית יז א).

פירוש הרמב"ם

קונם שאיני נהנה לבני נח וכו', שאיני נהנה לישראל וכו' – מבואר הוא בלשון התורה, ש"זרע אברהם" על דרך כלל אמנם הוא זרע יעקב לבד. וזהו מה שאמר לו הבורא (בראשית טו), "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", וזה לא היה אלא זרע יעקב. ולכך מותר לו ליהנות ואפילו בעשו וישמעאל.

קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי כו' – זה גם כן מבואר, שרוצה לומר "במולים", במי שמאמין בברית מילה; ו"ערלים", מי שאינו מאמין בברית מילה. ושלש עשרה בריתות, הם מילת "ברית" ו"בריתי" הנכפלים במצות השם יתברך לאברהם אבינו בברית מילה במעמד אחד בפני עצמו (בראשית יז), ואלו מניינם:

א) "ואתנה בריתי ביני ובינך". ב) "אני הנה בריתי אתך". ג) "והקימותי את בריתי ביני וביניך". ד) "לברית עולם". ה) "ואתה את בריתי תשמור". ו) "זאת בריתי אשר תשמרו". ז) "והיה לאות ברית ביני וביניכם". ח) "והיתה בריתי בבשרכם". ט) "לברית עולם". י) "את בריתי הפר". יא) "והקימותי את בריתי אתו". יב) "לברית עולם". יג) "ואת בריתי אקים את יצחק".

הנה אלו י"ג בריתות נכפלו בזה הדיבור, ואז נסתלק ממנו הדיבור, כמו שאמר אחר כך: "ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם".

והיותה דוחה את הנגעים, כשיש נגע צרעת בראש הזכרות, יקצץ בעת המילה, אף על פי שקציצת הנגעים מצות לא תעשה שנאמר (דברים כד): "השמר בנגע הצרעת" וגו', רוצה לומר: לא תקצצה ולא תכרות אותה, אבל תסמוך על דברי הכהנים בלבד. ובא אלינו בקבלה: כל מקום שנאמר "השמר", "פן" ו"אל" – אינו אלא מצות לא תעשה.


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

מותר בישראל – שיצאו מכלל בני נוחכט.

ואסור באומות העולם – ואפילו באותם שהם מזרע אברהם.

אסור בישראל – וגרים נמי בכלל זרע אברהם נינהו, דכתיב: "כי אב המון גוים נתתיך" (בראשית יז).

ומותר באומות העולם – ואפילו באותם שהם מזרע אברהם, דלא איקרו זרע אברהם אלא בני יעקב בלבד, דכתיב: "כי ביצחק יקרא לך זרע" (שם כא), "ביצחק" ולא כל יצחק.

שאיני נהנה לישראל – משל ישראל.

שאין ישראל נהנים לי – משלי.

ומוכר ביותראם שומעין לו גרסינן. כלומר, ימכור הדבר ביותר מכדי שוויו, אם ירצה חבירו לשמוע לו לקנות ממנו החפץ ביותר ממה ששווה.

לערלים – דעתו על מי שאינו מאמין בברית מילה.

למולים – המאמינים בברית מילה.

מותר בערלי ישראל – כגון מי שמתו אחיו מחמת מילה.

ואסור במולי אומות – כגון ערבי מהול וגבעוני מהול.

שלוש עשרה בריתות – נאמרו בפרשת מילה שנאמרה לאברהם.

שהיא דוחה את השבת – דכתיב: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב), ואפילו בשבת.

שהיא דוחה את הנגעים – דדרשינן: "ימול" ואפילו במקום בהרת, ואין כאן משום קוצץ בהרתו שהוא בלאו ד"השמר בנגע הצרעת" (דברים כד):

פירוש תוספות יום טוב

קונם שאיני נהנה וכו'. וכן הוא בכל הנוסחאות ותמיהני דהוה ליה למימר שאני וכמו שכתבתי בריש פ"ב בשם הכ"מ וע"ש. וכן בריש פרק קמא בשם הר"ן ובפסקי הרא"ש גרם לכולהו שאני [והתוספות פרק הערל ד' ע"א כתבו דשפיר גרס שאיני שאין דרך התנא לדקדק בלשונו והביאו ראיה לדבר]:

לבני נח. כמו משל בני נח. וכמו כל לישנא דלך דבפ"ק. והר"ב כתב כן גבי שאיני נהנה לישראל ושאין ישראל נהנין לי. ועיין מ"ש ברפ"ק בד"ה לך כו']:

מותר בישראל. פי' הר"ב שיצאו מכלל בני נח כיון דאקדש אברהם אתקרו על שמיה. גמרא:

ומותר באומות העולם. כתב הר"ב דכתי' כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק. גמרא. ומסיים הרמב"ם בפ"ט מהלכות נדרים והרי יצחק אמר ליעקב (בראשית כ"ח) ויתן לך את ברכת אברהם ע"כ. והיה יכול להביא דברי הש"י שאמר (שם) הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. ועוד א"ל (שם ל"ה) את הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך וכו' אלא דקרא דויתן לך קודם לאלו המקראות והם דברי הנביא ואע"פ שלא אמרן בנבואה:

שאיני נהנה לישראל וכו'. דוקא נקט אומה שלימה דאילו מחבירו תנן בס"פ דלקמן דלא ימכור ופירש הר"ב גזירה שמא יקח כו' אבל אומה שלימה לא גזרו דא"א לו שיפרוש מכולם כ"כ הרמב"ם בפ"ז מה' נדרים:

לוקח ביותר ומוכר בפחות. דמתניתין מוקמי' לה בגמרא בזבינא מציעתא. כלומר שאינו חריף בקופצים הרבה. ואינו מוטל ג"כ דלא קפץ עליה כלל דאיכא הנאת לוקח ומוכר כל שהוא נמכר שוה בשוה. וכי אמר דפחות ויתר שרי דוקא כשאסר על עצמו שלא יהנה מישראל דבכה"ג לא מתהני מינייהו אבל אי אסר על עצמו נכסיהם אפילו לקח שוה מנה במאתים אסור ליהנות ממקחו שנדרו כבר חל על נכסיהם הר"ן:

לוקח בפחות ומוכר ביותר אם שומעין לו. כי היכי דלא למתפיס תנא בלישנא דתימר ליה אטו בשופטני עסקינן הלכך קאמר תנא גופא אם שומעין לו:

שאיני נהנה להן והן לי יהנה לעכו"ם. כתב הרא"ה ז"ל דהא קמ"ל דלא תימא כיון דהכי נדר א"א לו לעמוד בנדרו והו"ל כי ההיא דאמר לעיל בפ"ב שבועה שלא אישן שלשה ימים כו' [כמו שכתב הר"ב שם בר"פ] לוקה וישן לאלתר והכא נמי נימא דיהנה לאלתר דדבר שאי אפשר לעמוד בו הוא. קמ"ל דלא. כיון דאיכא תקנתא באומות אע"פ שהיא תקנה רחוקה לו. הר"ן:

ואומר והיה הפלשתי הערל הזה. וכ' הר"ן כלומר אי מקרא קמא איכא לדחויי דכי קאמר כל הגוים ערלים. ערלי לב קאמר והיינו דקאמר סיפא דקרא דכל בית ישראל ערלי לב כמותם מש"ה אמר ואומר והיה הפלשתי הערל הזה דקא קרי ליה דוד ערל אע"ג דלא ידע אי נולד כשהוא מהול. וכי תימא נולד כשהוא מהול לא שכיחא ואומר פן תעלוזנה בנות הערלים וא"א לעם גדול שלא יהא בהם כמה אנשים שנולדו כשהם מולים ואפילו הכי אמר בנות הערלים עכ"ל. ואפ"ה ניחא ליה לתנא למנקט קרא דכי כל הגוים משום דההוא קרא נביא מפי הקב"ה אמרו ומהאי טעמא נמי אקדמיה ואע"ג דירמיה בתר דוד הוה:

שנכרתו עליה י"ג בריתות. שנאמרו בפרשת מילה ומנאן הרמב"ם בפירושו וזיל קרי ביה רב. אבל קשיא לי שאין כולם מורים על כריתות ברית כמו והיה לאות ברית. את בריתי הפר שאינם אלא כמו סיפור דברים. ועוד למאי נ"מ כרת ה' י"ג בריתות דכיון דהחזיק דבריו בברית א' כבר נתקיים ומה לי עוד יותר לכך נ"ל דודאי שאלו הי"ג בריתות שבפרשת מילה לא באו כולם על כריתת ברית אבל הענין שממספרם וממנינם אנו יודעים שנכרתו עליה י"ג בריתות כלומר שלכך באו במספר י"ג לומר לך שזאת המצוה שקולה וגדולה וברית כרותה עליה כמו שנכרת ברית על הי"ג מדות שנאמרו למשה רבינו ע"ה ושם נאמר (שמות לד) הנה אנכי כורת ברית והוא מוסב על כל מדה ומדה שאין שום אחת מהן חוזרת ריקם והרי שם אותו הברית הוא כולל י"ג בריתות ברית לכל מדה ומדה וזהו שנכפלו הבריתות במילה י"ג פעמים להורות שגדולה היא ושאינה חוזרת ריקם כמו כל הי"ג מדות שהברית על כל אחת ואחת והן י"ג. ואות אמת על פירוש זה שכן אלו י"ג לא באו כולם בפרשה א' אבל יש הפסק פרשה ביניהם והיו"ד מהם בפרשה א' והג' בפרשת אחרת כמו הי"ג מדות עצמן כפי הסדר המפורסם בהם שהג' מהם שמות שאינם נמחקים. והשאר כינויים ונמחקים. ואצל אברהם אבינו ע"ה נאמרו בהדרגה ממטה למעלה כי כן השגת כל משיג מן המאוחר אל הקודם. ולמרע"ה נמסרו כסדר תפלה להמשיך שפע שבע רצון ממעלה למטה. אבל אע"פ שבאו הי"ג בריתות שבמילה בב' פרשיות. מ"מ היתה נבואה אחת שלא נסתלק הדבור ממנו עד אחר כל אמירות הי"ג בריתות אח"כ נאמר (בראשית י"ז) ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם ונמצא שכולם נאמרו בדבור אחד ובמראה אחת וזה מפני האחדות הגמור:

שדוחה את השבת החמורה. קשה לי למאי איצטריך למימר החמורה אטו לא ידעי' דשבת חמורה היא וכי קאמר שדוחה את השבת לסגי ליה ושפיר ידעינן גדולתה של המילה. ונ"ל לתרץ מהא דאיתא בפי"ט דשבת דף קל"ב דאיכא מ"ד דהא דמילה דוחה את השבת מק"ו דצרעת נפקא לן ומה צרעת דחמורה שדוחה את העבודה שהעבודה נדחה מפני כהן המצורע ועבודה דוחה את השבת בקרבנות שזמנן קבוע מילה דוחה אותה כלומר צרעת. שבת שנדחית מפני העבודה אינו דין שתהא המילה דוחה אותה. ואיכא מאן דאמר דלא צרעת חמירא אלא שבת חמירא והא דצרעת דוחה העבודה לאו משום חומרא דצרעת אלא משום גברא הוא דלא חזי. ומש"ה דייק תנא למתני החמורה לומר דהא דדוחה שבת לאו מק"ו מצרעת חמורה וכו' נפקא לן דהא שבת חמורה. וכתב הר"ב דנפקא ליה מביום הכי מסיק התם בגמרא. ועיין סוף פי"ח דשבת מ"ש שם:

שלא נתלה לו למשה הצדיק עליה מלא שעה. דיש זכות תולה כדתנן במ"ד פ"ג דסוטה. וא"ת טעמא מאי אין זכות תולה לעונש עון מילה ונ"ל דטעמא דכל המצות כולן הן חוץ לגופו וזו מצוה שבגופו היא לפיכך אין כח בשום מצוה לתלות עונש עונה:

מלא שעה. כדאמר רבי בברייתא שלא נתרשל מרע"ה אלא כך אמר אמול ואצא סכנה שנאמר (בראשית לד) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים אמול ואשהה ג' ימים הקב"ה אמר לי לך שוב מצרימה אלא מפני מה נענש משה מפני שנתעסק במלון תחלה שנאמר (שמות ד') ויהי בדרך במלון כלומר משמע מיד שבא מן הדרך נתעסק במלון ושמע מינה דמלא שעה של התעסקות במלון תחלה לא נתלה לו ואם תאמר כיון שהיה במלון עדיין היה לו לצאת לדרך היאך ימול. כבר כתב רש"י דאותו מלון סמוך למצרים היה:

שדוחה את הנגעים. קשה לי מאי קמ"ל כיון דאמר ר' יוסי שדוחה [את ה]שבת [החמורה כל שכן] (מאי רבותא) שדוחה את הנגעים אבל במה שכתבתי לעיל אתי שפיר דאיכא למימר דרבי נחמיה סבירא ליה דאדרבא נגעים חמירא וכדכתבתי לעיל ושבת דנדחה לא אתא אלא בקל וחומר מנגעים והא דאמרת דדילמא צרעת לא חמירא אלא משום גברא דלא חזי. נראה לי דאיכא לסתור מדאשכחן טמאי מתים דאין דוחין העבודה כדאשכחן בפסחים [פ"ז משנה ד'] ש"מ דליכא קפידא בגברא אי חזי אי לא אלא עיקר טעמא. משום חומרא דצרעת הוא שתדחה העבודה ולפי זה רב ספרא דאמר התם דלמא צרעת חמרה והקשו עליו התוספות שם דהא דחינן ליה משום דגברא הוא דלא חזי ונדחקו לומר דבדרך דחייא בעלמא אמר רב ספרא. ולדידי לקושטא דמלתא קאמר. ומ"ש הר"ב מהשמר עיין בפירושו למשנה ד' פ"ז דנגעים:

הנגעים. דמראות נגעים טובא אינון כדתנן בפ"ק דנגעים משא"כ שבת דכולהו שבתות חדא שמא הוא:

שכל המצות כו' לא נקרא שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והיה תמים. פירש"י וכתיב בתריה ואתנה בריתי ביני ובינך. וקשה לי דקרא לא משמע הכי אלא שהקב"ה א"ל לאברהם אבינו ע"ה שיהיה תמים לפניו ושהוא יתברך יתן לו הברית משמע שהתמימות יהיה קודם שיתן לו הברית ושהתמימות ענין בפני עצמו. ועוד קשה לי היכי איכא למשמע מינה כלל שעל ידי המילה נעשה תמים ודלמא אילו היה חסר מצוה אחרת לא היה ג"כ תמים אלא על ידי אותה המצוה. ולכן נראה לי דמקרא גופיה דייק דמאי התהלך לפני אלא שעד שלא היה נמול היה נופל על פניו כשנראה לו הקב"ה וכמו שכתוב בפירש"י בפסוק ויפול אברם על פניו (בראשית י"ו) וטעמא לפי שהוא בעל מום ואין ראוי להקרב לפני הקב"ה אלא בנפילת אפים כמכסה מומו. ועל זה אמר לו הקב"ה מכאן ואילך התהלך לפני ואינך צריך לנפילת אפים כי תהיה תמים בלא מום וכן הוא ג"כ בפירש"י על והיה תמים שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני:

שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה. ואע"ג דתנן בפ' ב' דמגילה דאין מלין אלא ביום מ"מ הרי משעה שנימול הנה המצוה קיימת בגופו יומם ולילה. ועוד נראה לי דהכי משמע לי' קרא אם לא בריתי והוא ברית מילה. ופסוקי פסקינן לקרא בסכינא חריפא וכיוצא בזה צריך לפרש לזה הכתוב לדברי הר"ב במשנה ב' פרק קמא דאבות כמו שאכתוב שם בס"ד. ואומר יומם ולילה חוקות שמים וארץ גם שניהם לא שמתי וזה לפי שבששת ימי בראשית לא היו חוקות שמים וארץ אבל אור הראשון הבדיל בין יום ובין לילה ואותו אור גנוז לצדיקים לעתיד לבוא. ואמר קרא שבין יום ולילה שהוא רמז לעולם הבא ובין חוקות שמים וארץ שהוא עולם הזה גם שניהם לא שמתי והיינו דתני את עולמו ולא תני העולם לרמוז לעולם הבא המיוחד להקב"ה ששם שכינת עוזו וכל שכן לעולם הזה שלא שמתי:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כט) (על הברטנורא) כיון דאקדש אברהם מתקרו על שמיה. גמרא:

(ל) (על המשנה) לישראל. דוקא נקט אומה שלימה, דאלו מחבירו תנן בס"פ דלקמן דלא ימכור, ופירש הר"ב גזירה שמא יקח כו', אבל אומה שלימה לא גזרו שא"א לו שיפרוש מכולם. כ"כ הר"מ:

(לא) (על המשנה) לוקח כו'. מוקמינן בגמרא בזבינא מציעתא. כלומר שאינו חריף בקופצים הרבה. ואינו מוטל גם כן דלא קפיץ עליה כלל דאינה הנאת לוקח ומוכר על שהוא נמכר שוה בשוה. וכ"ז דוקא בשאסר על עצמו שלא יהנה מישראל דבכהאי גוונא לא מתהני מנייהו. אבל אי אסר על עצמו נכסיהם אפילו לקח שוה מנה במאתים אסור להנות ממקחו שנדרו כבר על נכסיהם. הר"נ:

(לב) (על המשנה) אם שומעים כו'. כי היכי דלא למתפס תנא בלישנא דתימר ליה אטו בשופטני עסקינן הלכך קאמר תנא גופא אם שומעין לו:

(לג) (על המשנה) לאומות. קמ"ל דלא תימא כיון דא"א לו לעמוד בנדרו והו"ל כהאי דפ"ב שבועה שלא אישן ג' ימים לוקה ויישן לאלתר. וה"נ נימא דיהנה לאלתר דדבר שא"א לעמוד בו הוא. קמ"ל דלא כיון דאיכא תקנתא באומות אע"פ שהיא תקנה רחוקה לו. הר"נ:

(לד) (על המשנה) י"ג בריתות. כלומר שלכך באו במספר י"ג לומר לך שזאת המצוה שקולה וגדולה וברית כרותה עליה כמו שנכרת ברית על הי"ג מדות שנאמרו למשה רבינו ע"ה ושם נאמר הנה אנכי כורת ברית שאין שום אחת מהן חוזרת ריקם. תוי"ט:

(לה) (על המשנה) למשה כו'. דיש זכות תולה, כדתנן במ"ד פ"ג דסוטה. ונ"ל דה"ט דכל המצות כולן הן חוץ לגופו וזו מצוה שבגופו היא, ולפיכך אין כח בשום מצוה לתלות עונש עוונה:

(לו) (על המשנה) מלא שעה. כדאמר רבי בברייתא שלא נתרשל משה רבינו ע"ה, אלא כך אמר אמול ואצא סכנה כו' אמול ואשהה ג' ימים הקב"ה אמר לי לך שוב מצרימה, אלא מפני שנתעסק במלון תחלה כו', וש"מ דמלא שעה של התעסקות במלון תחלה לא נתלה לו. ואותו מלון פירש"י שסמוך למצרים היה:

(לז) (על המשנה) ולילה. ואע"ג דתנן בפ"ב דמגילה דאין מלין אלא ביום. מ"מ הרי משעה שנימול הנה המצוה קיימת בגופו יומם ולילה. תוי"ט:


פירושים נוספים

ראו גם: