עיקר תוי"ט על נדרים ג

משנה נדרים, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) פירוש שאסר עליו הנאתו:

(ב) (על המשנה) כל נדר. הפירוש דנדרנא שאומרים בכל נדרי משמע נמי להבא. ועתוי"ט:

(ב)

(ג) (על הברטנורא) והר"נ כתב נדר שאינו כלום. שמיר ושית מתרגמינן הבאי ובור. וכתב התשבי שגוזמא היא לשון יון:

(ד) (על המשנה) בית הבד. תרי גוונא נקט חד דשייך ביה גוזמא דהיינו כעולי מצרים דעביד אינש דכי חזי אינשי טובא גזים ואומר כעולי מצרים. וחד לא שייך ביה גוזמא דהיינו נחש כקורת בית הבד דמפרשים בגמרא טרוף ואין שום נחש טרוף כלל. וכי תלה איסור פירות בחד מהני נדרו בטל, וכל חד וחד טעמיה לחוד כו'. הר"נ:

(ה) (על הברטנורא) שיהא לבו עליו. רש"י:

(ו) (על המשנה) נהנית. מידי דלא משועבד לה. תוספ':

(ז) (על המשנה) ונמצאו כו'. וטעמא דכיון שאלו היה יודע כו' היה מוציאן מן הכלל ה"ז מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוין ובטל מעצמו ומש"ה בקונם אשתי נהנית לי בעינן שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאי לא אע"פ שהיה רעתו בשביל כך מ"מ כיון דלהדיר את אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר אבל כאן שלא נתכוין להדיר את זה מעולם הרי הנדר בטל מאליו. הר"נ:

(ג)

(ח) (על המשנה) וחלה כו'. בגמרא פריך, הא לאו הכי לא והא הוי נדרי זרוזין לר' אליעזר בן יעקב דריש פירקין. ומוקמינן למתניתין דהכא כשביקש המזומן מהמזמן שידירהו מנכסיו אם לא יאכל אצלו כגון שהיו מזמנים אותו גם במקום אחר וחפץ יותר לאכול עמו הלכך ליכא למימר דלזרוזי קא מכוין כו':

(ט) (על המשנה) בנו. וצריך לשומרו. הר"נ:

(י) (על המשנה) שעכבו כו'. שגדל הנהר מהפשרת שלגים דלא שכיח ולא הו"ל לאסוקי אדעתיה להתנות. הרא"ש:

(ד)

(יא) (על המשנה) שהוא כו'. באומר יאסרו פירות עולם עלי אם אינם תרומה. ומפרש בגמרא שצריך שיחשוב בלבו יאסרו עלי רק היום, והוו דברים שבלב שאינן דברים כיון דאונס הוא:

(יב) (על הברטנורא) דאלו אין לו קצבה ליקח לא. גמרא. ופי' הרא"ש דהאי לאו דינא, דדוקא בדבר שהוא שוה לכל אבל לא בדבר שאינו שוה למעט לזה ולרבות לזה א"נ דכיון שאין לו קצבה מרבה ליקח יותר ממה שהמלך חפץ הלכך כולו גזל:

(יג) (על הברטנורא) והקשו התוספ' דתינח הורגים וחרמים דאינם מתכוונים כ"א לגזל אבל מוכסים מאי אהני לעולם ישאל המכס וי"ל שלא היו רגילים ליקח מכס ממוליכי תרומה לכהנים:

(יד) (על המשנה) חוץ כו'. דחמירא, דכתב בה לא ינקה (כ"כ הר"ן). ופירש"י שלא יאמרו יאסרו פירות שבעולם עלי בשבועה אם אינן של תרומה והיינו דתנן בשבועה ולא תנן כו' דהוה משמע דמיירי בנשבע שכדבריו כן הוא ובהכי לא איירי. ועתוי"ט:

(ה)

(טו) (על המשנה) נטיעות. מהו דתימא דהוי כמו נדרי שגגות דאדעתא דהכי אקדשינהו שהיה סבור שא"א שינצלו ולא גמר בלבו להקדישן קמ"ל דדברים שבלב כי הני דלא מוכח לא הוין דברים. הרא"ש:

(טז) (על הברטנורא) גמרא דאי לאו הכי אימת קדשי:

(יז) (על המשנה) יש כו'. בדין הוא דהו"ל למתני קדושות כו', אלא איידי דסיפא דתני אין להם כו'. גמרא:

(יח) (על הברטנורא) ז"ל הרא"ש, ולא אמר שאסרן עליו כקרבן כיון דלא אמר עלי ע"כ. אבל אי אמר עלי קרבן, אע"ג דלא אמר כקרבן הוי נדר לאסור איסר על נפשו ולא להקדישו:

(ו)

(יט) (על הברטנורא) לשון הר"ן, באותן שאין רגילין להיות יורדי הים באניות:

(כ) (על הברטנורא) לשון הר"ן, אפילו הם עכשיו בים שסופם לעלות ליבשה:

(כא) (על הברטנורא) ומסתברא דדוקא במי שרגיל בזה תדיר א"נ במי שהיה יורד בשעת נדרו מעכו ליפו. הרשב"א:

(כב) (על המשנה) לפרש. נקרא היורד בים באניות גדולות ומתרחק מן הארץ ריחוק גדול. אבל מעכו ליפו הולכים על חוף הים וקרוב ליבשה. הר"מ:

(ז)

(כג) (על הברטנורא) גמרא. ומסיים, לאפוקי דגים שבים ועוברין שבמעי אמן שאין חמה רואה אותן שמותר בהן כו'. והעיקר בכל זה בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. הר"מ:

(ח)

(כד) (על הברטנורא) גמרא. ומפרש הר"נ אלמא אפילו קרחין בכלל וכיון דשחורי הראש לגבי קרחין, לאו דוקא לבעלי שיבות נמי לאו דוקא ולאותן שאדם מתאר אותם בשהורי הראש נתכוין דהיינו אנשים כו':

(ט)

(כה) (על הברטנורא) משום דבלשון בני אדם כך הוא דאלו בלשון תורה משמע נמי בעתידים להוולד כדכתיב כל הבן הילוד. הר"נ:

(כו) (על המשנה) הנולדים. דלשון הנולדים כולל שניהם אותם שנולדו ואותם שעתידים להוולד. ור"ל בלשון בני אדם:

(כז) (על המשנה) לא כו'. לפרושי טעמיה דת"ק משום שלא נתכוין זה אלא במי שדרכו להוליד בין להבא בין לשעבר ור"מ סובר דבלשון בני אדם לא מקרי נולדים אלא עתידים להוולד. הר"נ. ועתוי"ט:

(י)

(כח) (על המשנה) ואסור כו'. שאין בכלל דבריו אלא מצווין ועושין, והרי כותים שהם גרים הם מצווין ועושין, משא"כ עו"ג דאע"ג דמשכחת דעושין אינן מצווין. הר"נ:

(יא)

(כט) (על הברטנורא) כיון דאקדש אברהם מתקרו על שמיה. גמרא:

(ל) (על המשנה) לישראל. דוקא נקט אומה שלימה, דאלו מחבירו תנן בס"פ דלקמן דלא ימכור, ופירש הר"ב גזירה שמא יקח כו', אבל אומה שלימה לא גזרו שא"א לו שיפרוש מכולם. כ"כ הר"מ:

(לא) (על המשנה) לוקח כו'. מוקמינן בגמרא בזבינא מציעתא. כלומר שאינו חריף בקופצים הרבה. ואינו מוטל גם כן דלא קפיץ עליה כלל דאינה הנאת לוקח ומוכר על שהוא נמכר שוה בשוה. וכ"ז דוקא בשאסר על עצמו שלא יהנה מישראל דבכהאי גוונא לא מתהני מנייהו. אבל אי אסר על עצמו נכסיהם אפילו לקח שוה מנה במאתים אסור להנות ממקחו שנדרו כבר על נכסיהם. הר"נ:

(לב) (על המשנה) אם שומעים כו'. כי היכי דלא למתפס תנא בלישנא דתימר ליה אטו בשופטני עסקינן הלכך קאמר תנא גופא אם שומעין לו:

(לג) (על המשנה) לאומות. קמ"ל דלא תימא כיון דא"א לו לעמוד בנדרו והו"ל כהאי דפ"ב שבועה שלא אישן ג' ימים לוקה ויישן לאלתר. וה"נ נימא דיהנה לאלתר דדבר שא"א לעמוד בו הוא. קמ"ל דלא כיון דאיכא תקנתא באומות אע"פ שהיא תקנה רחוקה לו. הר"נ:

(לד) (על המשנה) י"ג בריתות. כלומר שלכך באו במספר י"ג לומר לך שזאת המצוה שקולה וגדולה וברית כרותה עליה כמו שנכרת ברית על הי"ג מדות שנאמרו למשה רבינו ע"ה ושם נאמר הנה אנכי כורת ברית שאין שום אחת מהן חוזרת ריקם. תוי"ט:

(לה) (על המשנה) למשה כו'. דיש זכות תולה, כדתנן במ"ד פ"ג דסוטה. ונ"ל דה"ט דכל המצות כולן הן חוץ לגופו וזו מצוה שבגופו היא, ולפיכך אין כח בשום מצוה לתלות עונש עוונה:

(לו) (על המשנה) מלא שעה. כדאמר רבי בברייתא שלא נתרשל משה רבינו ע"ה, אלא כך אמר אמול ואצא סכנה כו' אמול ואשהה ג' ימים הקב"ה אמר לי לך שוב מצרימה, אלא מפני שנתעסק במלון תחלה כו', וש"מ דמלא שעה של התעסקות במלון תחלה לא נתלה לו. ואותו מלון פירש"י שסמוך למצרים היה:

(לז) (על המשנה) ולילה. ואע"ג דתנן בפ"ב דמגילה דאין מלין אלא ביום. מ"מ הרי משעה שנימול הנה המצוה קיימת בגופו יומם ולילה. תוי"ט: