משנה נדרים ג ה

ביאור זאת המשנה, שהוא כשאמר: "הנטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות היום", ועבר היום ולא נקצצו, יכול לפדותן מיד ההקדש, כדין קודשי בדק הבית כולם שנפדין מיד הגזבר.

אבל אם אמר: "הרי הנטיעות האלו קרבן עד שיקצצו", אי אפשר לפדותן עד שיקצצו, לפי שאם פדאן קודם קציצתן, כשיצאו לחולין – חזרו הקדש, לפי שעשאן הקדש עד שיקצצו; וכשנקצצו – אז יכול לפדותן ותצא לחולין; ואם פדאן אחר ואפילו קודם שנקצצו, אינן חוזרות קדושות, אלא תצא לחולין. וכן הדין בטלית ובכל הדומה להן:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות - ראה רוח סערה ^טז באה וירא שמא יקצצו נטיעותיו ואמר הרי אלו קרבן אם אינן נקצצות. או שראה דליקה נפלה בעיר וירא על טליתו שמא תשרף ואומר הרי זו קרבן אם לא תשרף:

יש להם פדיון - כשאר הקדשות, ויפדו ויקנה בדמיהן קרבן. דכיון דלא אמר הרי הן עלי כקרבן ^יח, לאו למיסרינהו עליה כקרבן איכוין אלא שיהיו לקנות בדמיהן קרבן:

אין להם פדיון - אלא המעות נתפסין בקדושה והנטיעות חוזרות להיות קדושות, דכיון דאמר עד שיקצצו, הכי קאמר, לכשאפדם יחזרו ויקדשו עד שיקצצו:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

הרי אלו נטיעות כו'. [מהו דתימא] דהוי כמו נדרי שגגות דאדעתא דהכי אקדשינהו שהיה סבור שא"א שינצלו ולא גמר בלבו להקדישן קמ"ל דדברים שבלב כי הני דלא מוכח לא הוין דברים הרא"ש. והיינו דתנן לה הכא בפירקין וכך כתבו התוספות:

אם אינן נקצצות. פירש הר"ב ראה רוח סערה כו' הכי מוקי בגמרא דאל"ה אימת קדשי:

יש להם פדיון. פי' הר"ב כשאר הקדשות ויפדו וכו' ובדין ה"ל למתני קדושות דהא אכתי לא שמעינן דקדושות וכי אשמעינן דקדושות אנא ידענא דיש להם פדיון מתרצים בגמרא איידי דבעי למתני סיפא אין להם פדיון תני נמי רישא יש להם פדיון. ומ"ש הר"ב דכיון דלא אמר הרי הן עלי כקרבן. זה לשון הרא"ש ולא אמר שאסרן עליו כקרבן כיון דלא אמר עלי ע"כ. אבל אי אמר עלי קרבן אע"ג דלא אמר כקרבן. הוי נדר לאסור איסר על נפשו ולא להקדישו. ולא בדוקא נקט הר"ב כקרבן וכדתנן במ"ד פרק קמא:

אין להם פדיון. פירש הר"ב דה"ק לכשאפדם יחזרו ויקדשו. עד שיקצצו. ופירש הרמב"ם כמ"ד בגמרא דלאחר שיקצצו פודן פעם אחת ודיו [אבל בחבורו סוף פרק ד' מהלכות מעילה פסק כמ"ד כיון שנקצצו אינן צריכין פדיון אלא נהנין בהן מיד]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(טו) (על המשנה) נטיעות. מהו דתימא דהוי כמו נדרי שגגות דאדעתא דהכי אקדשינהו שהיה סבור שא"א שינצלו ולא גמר בלבו להקדישן קמ"ל דדברים שבלב כי הני דלא מוכח לא הוין דברים. הרא"ש:

(טז) (על הברטנורא) גמרא דאי לאו הכי אימת קדשי:

(יז) (על המשנה) יש כו'. בדין הוא דהו"ל למתני קדושות כו', אלא איידי דסיפא דתני אין להם כו'. גמרא:

(יח) (על הברטנורא) ז"ל הרא"ש, ולא אמר שאסרן עליו כקרבן כיון דלא אמר עלי ע"כ. אבל אי אמר עלי קרבן, אע"ג דלא אמר כקרבן הוי נדר לאסור איסר על נפשו ולא להקדישו:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

אם אינם נקצצות: וטלית זו קרבן אם אינה נשרפת מסתבר דהקדישן אולי ינצלו:

יש להם פדיון: כלומר דקדושה חלה עליהן עד שצריכות פדיון ובגמרא פריך וליתני קדושות ומשני איידי דתנא סיפא אין להם פדיון דלא מצי למיתני בענין אחר תנא רישא נמי יש להם ומוקמי' להם בגמ' באומר אם אינם נקצצות היום ואע"פ שעבר היום ולא נקצצו איצטריך לאשמועינן תנא דחל קדושה עלייהו דמיירי דאיכא זיקא נפישא דמסיק אדעתה דמתבר להו זיקא וסד"א לא גמר בלבו להקדישם אלא אדעתא דמתבר להו זיקא אמר הכי ולא צריכי פדיון דחולין הן קמ"ל דחל קדושה עלייהו ולהקדש גמור נתכוון:

עד שיקצצו: נקצצו לבר פדא פודן פעם אחת ודיו ולעולא כיון שנקצצו שוב אינו פודן אפילו פעם אחת דהא חולין הן. וביד ספ"ד דהלכות מעילה:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות: שראה סערה, ומתדמה שיקצץ נטיעותיו, ואמר הרי וכו':

טלית זו קרבן אם אינה נשרפת: שהיה שריפה, ומתדמה שישרף טליתו, ואמר הרי וכו':

יש להן פדיון: ר"ל לא אמרינן נדרי זרוזין הן שרוצה לזרז השומעין להאמין שבוודאי יקצצו, קמ"ל דלמא היה כוונתו שבזכות זה ינצלו. וספק נדרים להחמיר. מיהו יש להן פדיון כשאר הקדשות להביא בדמיהן קרבן, והן עצמן מותרין לו, דלא אסרן על עצמו, מדלא אמר עלי:

אין להם פדיון: דהכי קאמר כל עוד שלא יקצצו, יאסרו עלי דאף לאחר שאפדם יחזרו ויקדשו. מיהו לאחר שנקצצו מותרים מיד בלי פדיון [רמב"ם סוף פרק ד' ממעילה]:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי

ראו גם: