תוספות יום טוב על נדרים ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על נדרים · ג · >>

משנה א[עריכה]

התירו חכמים. עיין בפירש הר"ב בסוף משנה ד' ועי' במ"ד פ"ב דנזיר:

שאיני. נראה דגרס שאני וכן הוא בפירש הרא"ש והר"ן ועיין רפ"ב:

שניהם רוצים בשלשה דינרים. כתב הר"ב ואע"ג דדברים שבלב כו' דהכא ליכא למימר לא נדרתי אלא בשלשה דינרים והוא אמר בפירוש בסלע או בשקל:

אף הרוצה להדיר. כתב הר"ב וחסורי מחסרא וכו' ומסרב בו ומדירו פירוש שאסר עליו הנאתו:

אומר לו כל נדר שאני כו'. במנהגי מהר"ר אייזיק טירנא ובעל לבוש מלכות הגיהו בכל נדרי במקום דנדרנא שיאמר דאנדרנא ואשתמיט להו שקדמו בעלי התוספות וכתבו וז"ל והא דאמרי' בכל נדרי דנדרנא דמשמע לשעבר י"ל דנדרנא (ועיין במג"א סימן תרי"ט) משמע שתי לשונות כמו אמרי פי [בפ"ק דברכות ד"ט] משמע כדאמרי משמע לשעבר ומשמע דאמינא דהיינו להבא ה"נ דנדרנא משמע להבא ולשעבר ע"כ. ומה שהגיה עוד בעל הלבוש לומר על נפשאי וכן הכל ל' יחיד ואמר שאם אמר בלשון רבים אפילו לעצמו אינו מועיל לא ידעתי זו מנין לו ואשכחן בהיפוך לענין עירוב תבשילין שמערב על כל בני העיר ואם יש פושע מי לא הועיל לעצמו:

ובלבד שיהא זכור וכו'. כתב הר"ב אבל אם לא נזכר וכו' ולא בתוך כדי דיבור כדפירש הר"ב ברפ"ד דנזיר:

משנה ב[עריכה]

נדרי הבאי. פירש הר"ב גוזמא ושפת יתר כך פירש הרא"ש וכ"כ הרמב"ם. נדרי הבאי הגוזמא. והר"ן כתב נדר שאינו כלום. שמיר ושית מתרגמינן הבאי ובור ע"כ וכ"כ בתשבי וכתב שגוזמא הוא ל' יון:

קונם אם לא ראיתי כו'. פירש הר"ב קונם עלי ככר זו. עיין פ"ג דשבועות משנה ח' בפירש הר"ב ומ"ש שם בס"ד:

אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצאי מצרים כו' כקורת בית הבד. כתב הר"ן נ"ל דתנא תרי גוונא נקט חד דשייך בה גוזמא דהיינו כעולי מצרים דעביד אינש דכי חזי אינשי טובא גזים ואומר כעולי מצרים וחד דלא שייך ביה גוזמא דהיינו נחש כקורת בית הבד שהרי מפרשינן [בגמרא] טרוף ואין שום נחש טרוף כלל ואשמועינן תנא דכי תלה איסור. פירות בחד מהני נדרו בטל וכל חד וחד טעמיה לחוד דכי אמר כעולי מצרים בדין הוא דלא לתסרו דקושטא קאמר כיון שראה עם רב דעביד אינש דגזים בכה"ג [ובפ"ג דשבועות כתב דאה"נ דאם לא ראה עם רב שיהא ראוי לומר עליהם דרך גוזמא כעולי מצרים דהפירות אסורים עליו אבל ב"י סימן רל"ב תמה עליו בזה דאטו קצבה יש לדבר יש אדם שרואה מאה אנשים ואומר שהם כעולי מצרים] וכי אמר כקורת בית הבד נמי הפירות מותרין מטעמא אחרינא דאע"ג דודאי שקרא קאמר דאפילו בדרך גוזמא לא שייך למימר הכי אפ"ה מותר משום דאמדינן ליה לדעתיה שלא לאסור את הפירות נתכוין שא"כ לא ה"ל לתלות איסורו בתנאי אלא ה"ל לאוסרם עליו במוחלט שהרי אף כשהתנה בכיוצא בזה אין לתנאו ענין שהדבר ברור שלא ראה נחש כזה ומש"ה ניחא דתנן בפ"ג דשבועות גבי שבועת שוא אם לא ראיתי גמל הפורח באויר אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד ולא תנא התם כעולי מצרים משום דבכה"ג לא לקי משום שבועת שוא דעל הגוזמא קושטא קאמר וה"נ לא חש תנא למיתני גמל הפורח באויר דתרי גוונא דבעי למתני דהיינו מידי דשייך ביה גוזמא ודלא שייך ביה גוזמא הא תננהו ע"כ אבל לדברי התוספות והרא"ש שאכתוב במ"ח פ"ג דשבועות לא סלקא אליבייהו הך תירוצא לכן כתבו שם התוספות תימה דלא קתני התם כמו הכא ולא הכא כהתם:

כקורת בית הבד. עיין בפירש הר"ב מ"ח פ"ג דשבועות ומ"ש שם בס"ד:

ושכח ואכל ושתה. כתב הר"ב דכתיב האדם בשבועה דבעינן שיהא אדם וכו' פירש"י שיהא לבו עליו פ"ג דשבועות דף כ"ו:

קונם אשתי נהנית לי. פירש ר"י [מידי] דלא משועבד לה. תוספות:

ונמצאו אביו ואחיו וכו'. וטעמא דמלתא משום דכיון שאילו היה יודע שאביו או אחיו היו עמהן היה מוציאן מן הכלל הרי זה מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוין ובטל מעצמו ומש"ה בקונם אשתי נהנית לי בעינן שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאי לא אע"פ שהיה דעתו בשביל כך מ"מ כיון דלהדיר את אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר אבל כאן שלא נתכוין להדיר את זה מעולם הרי הנדר בטל מאליו. הר"ן:

אלו ואלו מותרין. כתב הר"ב דנדר שהותר מקצתו הותר כולו כדתנן במ"ו פ"ט וע"ש ועוד ע"ש בפירש הר"ב דמ"ח:

משנה ג[עריכה]

הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה וכו'. בגמרא דף כ"ד פרכינן הא לאו הכי לא והא הוי נדרי זרוזין לראב"י דריש פרקין ומוקמינן למתניתין דהכא כשביקש המזומן מן המזמן שידירהו מנכסיו אם לא יאכל אצלו כגון שהיו מזמנים אותו גם במקום אחר וחפץ יותר לאכול עמו הלכך ליכא למימר דלזרוזי קא מכוון שהרי לא היה צריך לזרז אותו דאדרבא הוא בקש ממנו שיזמינו:

שחלה בנו. וצריך לשומרו. הר"ן:

או שעכבו נהר. היינו שגדל הנהר מהפשרת שלגים. דלא שכיח. ולא ה"ל לאסוקי אדעתיה להתנות. הרא"ש בגמרא:

משנה ד[עריכה]

נודרין להרגין וכו' שהיא תרומה. באומר יאסרו פירות עולם עלי אם אינה תרומה. ומפרשים בגמרא שצריך שיחשוב בלבו יאסרו עלי רק היום והוי דברים שבלב [דברים] כיון דאונסא הוא:

ולמוכסין. כתב הר"ב אבל מוכס שהעמידו וכו' ולוקח דבר קצוב דאילו אין לו קצבה ליקח לא. גמרא. ופירש הרא"ש משום דדוקא בדבר שהוא שוה לכל כו' אבל לא בדבר שאינו שוה למעט לזה ולרבות לזה א"נ כיון שאין לו קצבה מרבה ליקח יותר ממה שהמלך חפץ הלכך כולו גזל ע"כ:

שהיא תרומה כו'. כתב הר"ב אעפ"י שהורגין וגוזלין אין אוכלין כו'. והקשו בתוספות דתינח הרגים וחרמים דאינם מתכוונים כי אם לגזל. אבל מוכסין מאי אהני. לעולם ישאל המכס. וי"ל שלא היו רגילים ליקח מכס [ממוליכי] תרומה לכהנים. ע"כ:

חוץ מבשבועה. פירש"י שלא יאמר יאסרו פירות שבעולם עלי בשבועה אם אינן של תרומה. והיינו דתנן בשבועה ולא תנן אבל לא נשבעין (אלא) דאי תני לא נשבעין הוה משמע דמיירי בנשבע שכדבריו כן הוא ובהכי לא איירי. והכריחני לדקדוק זה מאי שראיתי בב"י סימן רל"ב שכתב ואע"ג דמתניתין לא קתני אלא נדרים בירושלמי ה"ה דנשבעין עכ"ל. וזהו לשון הירושלמי הוון בעיין מימר בנדרים הא בשבועות לא. אשכח תנא דבי ר' ישמעאל אומר לא תשבעו בשמי לשקר. נשבע את להרגים ולחרמין ולמוכסין ע"כ והיכן הוון בעין מימר כו' והא תנן בה"א אף בשבועה אלא ודאי דממתניתין לא שמעינן אלא באומר יאסרו כו' בשבועה ואלא מיהא תנא דבי ר' ישמעאל לא לאפלוגי אב"ה אתא. אלא ב"ש דנקטי בשבועה לרבותא דידהו דאפילו באומר יאסרו כו' בשבועה אמרי דלא. מש"ה קאמרי ב"ה נמי בשבועה אבל ה"ה בנשבע שכדבריו כן הוא נמי משרי שרי ב"ה כדתני ר' ישמעאל וא"ת מה לי באומר יאסרו כו' בשבועה. או נשבע שכדבריו כן הוא. כיון דבתרוייהו לישנא דשבועה נקטו והיכן הוה בעי מימר דלא. וי"ל דה"א דשבועה דכעין נדר. דהיינו שאוסר עליו פירות וכיוצא בזה לא חמירא כשבועה שאין בה שום נדנוד נדר:

חוץ מבשבועה. דחמירא דכתיב בה (שמות כ') לא ינקה. כמ"ש בפרק דלעיל משנה ג':

ובית הלל אומרים אף בשבועה. כ' הר"ב כל הני ד' נדרים דין נדרים ושבועות שוים כו' ועיין מ"ש במ"ח פ"ג דשבועות:

קונם אשתי נהנית לי. עיין מ"ש במ"ב בשם התוספות:

משנה ה[עריכה]

הרי אלו נטיעות כו'. [מהו דתימא] דהוי כמו נדרי שגגות דאדעתא דהכי אקדשינהו שהיה סבור שא"א שינצלו ולא גמר בלבו להקדישן קמ"ל דדברים שבלב כי הני דלא מוכח לא הוין דברים הרא"ש. והיינו דתנן לה הכא בפירקין וכך כתבו התוספות:

אם אינן נקצצות. פירש הר"ב ראה רוח סערה כו' הכי מוקי בגמרא דאל"ה אימת קדשי:

יש להם פדיון. פי' הר"ב כשאר הקדשות ויפדו וכו' ובדין ה"ל למתני קדושות דהא אכתי לא שמעינן דקדושות וכי אשמעינן דקדושות אנא ידענא דיש להם פדיון מתרצים בגמרא איידי דבעי למתני סיפא אין להם פדיון תני נמי רישא יש להם פדיון. ומ"ש הר"ב דכיון דלא אמר הרי הן עלי כקרבן. זה לשון הרא"ש ולא אמר שאסרן עליו כקרבן כיון דלא אמר עלי ע"כ. אבל אי אמר עלי קרבן אע"ג דלא אמר כקרבן. הוי נדר לאסור איסר על נפשו ולא להקדישו. ולא בדוקא נקט הר"ב כקרבן וכדתנן במ"ד פרק קמא:

אין להם פדיון. פירש הר"ב דה"ק לכשאפדם יחזרו ויקדשו. עד שיקצצו. ופירש הרמב"ם כמ"ד בגמרא דלאחר שיקצצו פודן פעם אחת ודיו [אבל בחבורו סוף פרק ד' מהלכות מעילה פסק כמ"ד כיון שנקצצו אינן צריכין פדיון אלא נהנין בהן מיד]:

משנה ו[עריכה]

מותר ביושבי היבשה. לשון הר"ב שאין דרכם לרדת בים וז"ל הר"ן באותן שאין רגילין להיות יורדי הים באניות:

בכלל יושבי היבשה. כתב הר"ב שסופם לרדת וכו'. וז"ל הר"ן אפילו הם עכשיו בים. שסופם לעלות ליבשה:

לא כאלו שהולכין מעכו ליפו. לאית דמפרשי בתרא שכתב הר"ב דקאי אסיפא כתב הר"ן נודר מיורדי הים אף בהולכים מעכו ליפו בכלל. מדלא פירש מידי ארישא. ומיהו כתב הרשב"א דמסתברא דאינו אסור במי שירד פעם אחת מעכו [ליפו] אלא במי שרגיל לירד שם תדיר. א"נ במי שהיה יורד בשעת נדרו מעכו ליפו ע"כ:

שדרכו לפרש. נקרא היורד בים באניות גדולות ומתרחק מן הארץ רחוק גדול אבל מעכו ליפו הולכים על חוף הים וקרוב מן היבשה. הרמב"ם:

משנה ז[עריכה]

למי שהחמה רואה אותו. כתב הר"ב מדלא קאמר מן הרואים. גמרא. ומסיים לאפוקי דגים ועוברין כלומר לאפוקי דגים שבים ועוברין שבמעי אמן שאין חמה רואה אותן שמותר בהן. וכתבו התוספות אבל שאר ב"ח אסורים. ומיהו מה שאין ב"ח דלא שייך בראיה ודאי דלא הוי בכלל רואי החמה אע"ג דהחמה רואה אותם דכיון דהזכיר רואי חמה משמע דוקא ב"ח שעשויים לראות החמה ע"כ. וכתב הרמב"ם בפירושו למתניתין דהכא ודלקמן דתנא מדבר לפי המלות המפורסמות המורות אצלם באותו הזמן. והעיקר בכל זה בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ועיין גם כן בפירש הר"ב במ"ב פ"ו:

משנה ח[עריכה]

אסור בקרחים ובבעלי שיבות. כתב הר"ב מדלא קאמר בבעלי השער. גמרא. ומפרש הר"ן אלמא אפילו קרחין בכלל וכיון דשחורי הראש לגבי קרחין לאו דוקא. לבעלי שיבות נמי לאו דוקא. ומש"ה אמר דכי קאמר שחורי הראש לאותם שאדם מתאר אותם בשחורי הראש נתכוין דהיינו אנשים וכו'. ע"כ. והרא"ש כתב דבעלי שיבות נמי בכלל שחורי הראש. ולפי שכבר היו שחורי הראש והא דקאמר מדלא קאמר בבעלי השער. האי טעמא לפרש קרחין. ע"כ. ועיין במשנה י"ב פרק ג' דאבות:

משנה ט[עריכה]

מן הילודים. כתב הר"ב משמע שנולדו כבר. כתב הר"ן משום דלשון ב"א כך הוא דאילו בלשון תורה כי היכי דמשמע נולדים כבר כדכתיב (יהושע ה') כל העם הילודים במדבר. ה"נ משמע עתידים להולד כדכתיב (שמות א') כל הבן הילוד:

מותר בנולדים. פירש הר"ב הנולדים משמע שעתידים להוולד. מפרש בגמרא דבלשון תורה משמע הכי ומשמע הכי דכתיב (בראשית מ"ח) שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים והוה ילדין וכתיב (מלכים א' י"ג) הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו ועדיין מנשה לא בא. אבל (בנדרים) [צ"ל בל' ב"א] משמע דמתילדים ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם:

מן הנולדים אסור בילודים. לשון הר"ן דס"ל דנהי דאמר מן הילודים אין הנולדים דהיינו אותם שעתידים להוולד בכלל ה"מ בילודים שהוא לשון מיוחד אבל הנולדים כולל שניהם דהיינו אותם שנולדו ואותן שעתידין להולד ע"כ. ור"ל בלשון בני אדם ועיין בסמוך לקמן:

[רבי מאיר מתיר אף בילודים. הא דכתב הר"ב מן הנולדים ר' מאיר מתיר וכו' דח"מ וה"ק וכו' משמע דגירסתו במשנה כך היא. ואסור בילודים לחוד הוא דל"ג. ולא מיחסרא במשנה רק אלו שתי תיבות ולא כן היא גירסת הרא"ש אלא דל"ג כל הבבא של מן הנולדים אסור בילודים והיא נראית יותר כמ"ש בס"ד בספר מעדני מלך]:

וחכמים אומרים לא נתכוין כו'. כתב רש"י חכמים דסיפא היינו ת"ק וכ"כ הר"ן לא דעת שלישי הוא אלא דפרושי קא מפרשי טעמייהו דאמרי דהנודר מן הנולדים אסור בכל וקיהבי טעמא למלתייהו שלא נתכוין אלא ממי שדרכו להולד בין להבא בין לשעבר. לפי שאין במשמעות לשון זה כוונה אחת מיוחדת לשעבר דוקא או להבא דוקא. ור' מאיר סבר דבלשון בני אדם לא מקרי נולדים אלא עתידים להוולד ע"כ. והרא"ש כתב דחכמים פליגי אתרווייהו ואף מן הילודים אסור בשניהם ע"כ. ודעת הרמב"ם נראה שהיא כדעת הר"ן שכן כתב בפירושו וחכמים אומרים שפירש נולדים וכו'. ובחבורו פרק ט' השמיט משנה זו וכתב הב"י סימן רי"ז דהיינו טעמא דמשום דכיון דפליגי בלשון ב"א לא שייך לפסוק הלכה כמאן ע"כ. כלומר וכיון דלא שייך לפסוק הלכה כמאן הלכך לא היה יכול להעתיק אחד מהסברות דאם כן כבר היה פוסק הלכה. מה שאין כן בשאר משניות דסתמא תנינן שהעתיקן אע"פ שגם בהן הכל אחר לשון בני אדם:

משנה י[עריכה]

משובתי שבת כו' ואסור בכותים. מפרש בגמרא שאין בכלל דבריו אלא מצווין ועושין. והרי כותים שהם גרים הם מצווים ועושים משא"כ גוים דאע"ג אי משכחת דעושין אינן מצווין:

מאוכלי שום וכו' ואסור בכותים ה"ג. ותימא על ב"י סימן רי"ז שכתב וז"ל ויש נוסחאות שגורסין גבי אוכלי השום ומותר בכותים וכן עיקר. דמשמע דודאי כותים לא הוו אוכלי שום בע"ש שהיא תקנת עזרא ע"כ. והוא בעצמו העתיק הגמרא דאמתניתין דאמרינן בתרתי בבי קמייתא ישראל וכותים מצווים ועושין. גוים ההוא דעבדי עושים ואינם מצווים. עולי ירושלים ישראל מצווים ועושים וכו' הא קמן בהדיא דשום כותים נמי עבדי. ואין זה דבר תימא דאע"פ שאינה אלא תקנה מעזרא שהחזיקו בה לפי שהיה נראה להם תקנה טובה. מידי דהוי כל אומה ולשון שיש להם נימוסין ותקנות. הגע עצמך הרי אמרו גוים עבדי שבת ואין להם שום צווי כלל כ"ש הם שיחזיקו ג"כ בתקנה ואע"פ שאין מוחזקם אלא בתורה שבכתב מ"מ מפני גרותם מצווים על הכל ואם החזיקו בתקנה הם מצווים ועושים. וז"ל התוספות וגם הכותים שומרים תקנה דאכילת שום בע"ש ע"כ. וכן פירש"י והר"ן בתרתי בבי קמייתא בשבת ושום. וכן במשנה כתבו ואסור בכותים שהם נמי אוכלים שום בליל שבת. והרמב"ם בחבורו פרק ט' השמיט דין מאוכלי שום ולא ידעתי למה:

משנה יא[עריכה]

קונם שאיני נהנה וכו'. וכן הוא בכל הנוסחאות ותמיהני דהוה ליה למימר שאני וכמו שכתבתי בריש פ"ב בשם הכ"מ וע"ש. וכן בריש פרק קמא בשם הר"ן ובפסקי הרא"ש גרם לכולהו שאני [והתוספות פרק הערל ד' ע"א כתבו דשפיר גרס שאיני שאין דרך התנא לדקדק בלשונו והביאו ראיה לדבר]:

לבני נח. כמו משל בני נח. וכמו כל לישנא דלך דבפ"ק. והר"ב כתב כן גבי שאיני נהנה לישראל ושאין ישראל נהנין לי. ועיין מ"ש ברפ"ק בד"ה לך כו']:

מותר בישראל. פי' הר"ב שיצאו מכלל בני נח כיון דאקדש אברהם אתקרו על שמיה. גמרא:

ומותר באומות העולם. כתב הר"ב דכתי' כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק. גמרא. ומסיים הרמב"ם בפ"ט מהלכות נדרים והרי יצחק אמר ליעקב (בראשית כ"ח) ויתן לך את ברכת אברהם ע"כ. והיה יכול להביא דברי הש"י שאמר (שם) הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. ועוד א"ל (שם ל"ה) את הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך וכו' אלא דקרא דויתן לך קודם לאלו המקראות והם דברי הנביא ואע"פ שלא אמרן בנבואה:

שאיני נהנה לישראל וכו'. דוקא נקט אומה שלימה דאילו מחבירו תנן בס"פ דלקמן דלא ימכור ופירש הר"ב גזירה שמא יקח כו' אבל אומה שלימה לא גזרו דא"א לו שיפרוש מכולם כ"כ הרמב"ם בפ"ז מה' נדרים:

לוקח ביותר ומוכר בפחות. דמתניתין מוקמי' לה בגמרא בזבינא מציעתא. כלומר שאינו חריף בקופצים הרבה. ואינו מוטל ג"כ דלא קפץ עליה כלל דאיכא הנאת לוקח ומוכר כל שהוא נמכר שוה בשוה. וכי אמר דפחות ויתר שרי דוקא כשאסר על עצמו שלא יהנה מישראל דבכה"ג לא מתהני מינייהו אבל אי אסר על עצמו נכסיהם אפילו לקח שוה מנה במאתים אסור ליהנות ממקחו שנדרו כבר חל על נכסיהם הר"ן:

לוקח בפחות ומוכר ביותר אם שומעין לו. כי היכי דלא למתפיס תנא בלישנא דתימר ליה אטו בשופטני עסקינן הלכך קאמר תנא גופא אם שומעין לו:

שאיני נהנה להן והן לי יהנה לעכו"ם. כתב הרא"ה ז"ל דהא קמ"ל דלא תימא כיון דהכי נדר א"א לו לעמוד בנדרו והו"ל כי ההיא דאמר לעיל בפ"ב שבועה שלא אישן שלשה ימים כו' [כמו שכתב הר"ב שם בר"פ] לוקה וישן לאלתר והכא נמי נימא דיהנה לאלתר דדבר שאי אפשר לעמוד בו הוא. קמ"ל דלא. כיון דאיכא תקנתא באומות אע"פ שהיא תקנה רחוקה לו. הר"ן:

ואומר והיה הפלשתי הערל הזה. וכ' הר"ן כלומר אי מקרא קמא איכא לדחויי דכי קאמר כל הגוים ערלים. ערלי לב קאמר והיינו דקאמר סיפא דקרא דכל בית ישראל ערלי לב כמותם מש"ה אמר ואומר והיה הפלשתי הערל הזה דקא קרי ליה דוד ערל אע"ג דלא ידע אי נולד כשהוא מהול. וכי תימא נולד כשהוא מהול לא שכיחא ואומר פן תעלוזנה בנות הערלים וא"א לעם גדול שלא יהא בהם כמה אנשים שנולדו כשהם מולים ואפילו הכי אמר בנות הערלים עכ"ל. ואפ"ה ניחא ליה לתנא למנקט קרא דכי כל הגוים משום דההוא קרא נביא מפי הקב"ה אמרו ומהאי טעמא נמי אקדמיה ואע"ג דירמיה בתר דוד הוה:

שנכרתו עליה י"ג בריתות. שנאמרו בפרשת מילה ומנאן הרמב"ם בפירושו וזיל קרי ביה רב. אבל קשיא לי שאין כולם מורים על כריתות ברית כמו והיה לאות ברית. את בריתי הפר שאינם אלא כמו סיפור דברים. ועוד למאי נ"מ כרת ה' י"ג בריתות דכיון דהחזיק דבריו בברית א' כבר נתקיים ומה לי עוד יותר לכך נ"ל דודאי שאלו הי"ג בריתות שבפרשת מילה לא באו כולם על כריתת ברית אבל הענין שממספרם וממנינם אנו יודעים שנכרתו עליה י"ג בריתות כלומר שלכך באו במספר י"ג לומר לך שזאת המצוה שקולה וגדולה וברית כרותה עליה כמו שנכרת ברית על הי"ג מדות שנאמרו למשה רבינו ע"ה ושם נאמר (שמות לד) הנה אנכי כורת ברית והוא מוסב על כל מדה ומדה שאין שום אחת מהן חוזרת ריקם והרי שם אותו הברית הוא כולל י"ג בריתות ברית לכל מדה ומדה וזהו שנכפלו הבריתות במילה י"ג פעמים להורות שגדולה היא ושאינה חוזרת ריקם כמו כל הי"ג מדות שהברית על כל אחת ואחת והן י"ג. ואות אמת על פירוש זה שכן אלו י"ג לא באו כולם בפרשה א' אבל יש הפסק פרשה ביניהם והיו"ד מהם בפרשה א' והג' בפרשת אחרת כמו הי"ג מדות עצמן כפי הסדר המפורסם בהם שהג' מהם שמות שאינם נמחקים. והשאר כינויים ונמחקים. ואצל אברהם אבינו ע"ה נאמרו בהדרגה ממטה למעלה כי כן השגת כל משיג מן המאוחר אל הקודם. ולמרע"ה נמסרו כסדר תפלה להמשיך שפע שבע רצון ממעלה למטה. אבל אע"פ שבאו הי"ג בריתות שבמילה בב' פרשיות. מ"מ היתה נבואה אחת שלא נסתלק הדבור ממנו עד אחר כל אמירות הי"ג בריתות אח"כ נאמר (בראשית י"ז) ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם ונמצא שכולם נאמרו בדבור אחד ובמראה אחת וזה מפני האחדות הגמור:

שדוחה את השבת החמורה. קשה לי למאי איצטריך למימר החמורה אטו לא ידעי' דשבת חמורה היא וכי קאמר שדוחה את השבת לסגי ליה ושפיר ידעינן גדולתה של המילה. ונ"ל לתרץ מהא דאיתא בפי"ט דשבת דף קל"ב דאיכא מ"ד דהא דמילה דוחה את השבת מק"ו דצרעת נפקא לן ומה צרעת דחמורה שדוחה את העבודה שהעבודה נדחה מפני כהן המצורע ועבודה דוחה את השבת בקרבנות שזמנן קבוע מילה דוחה אותה כלומר צרעת. שבת שנדחית מפני העבודה אינו דין שתהא המילה דוחה אותה. ואיכא מאן דאמר דלא צרעת חמירא אלא שבת חמירא והא דצרעת דוחה העבודה לאו משום חומרא דצרעת אלא משום גברא הוא דלא חזי. ומש"ה דייק תנא למתני החמורה לומר דהא דדוחה שבת לאו מק"ו מצרעת חמורה וכו' נפקא לן דהא שבת חמורה. וכתב הר"ב דנפקא ליה מביום הכי מסיק התם בגמרא. ועיין סוף פי"ח דשבת מ"ש שם:

שלא נתלה לו למשה הצדיק עליה מלא שעה. דיש זכות תולה כדתנן במ"ד פ"ג דסוטה. וא"ת טעמא מאי אין זכות תולה לעונש עון מילה ונ"ל דטעמא דכל המצות כולן הן חוץ לגופו וזו מצוה שבגופו היא לפיכך אין כח בשום מצוה לתלות עונש עונה:

מלא שעה. כדאמר רבי בברייתא שלא נתרשל מרע"ה אלא כך אמר אמול ואצא סכנה שנאמר (בראשית לד) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים אמול ואשהה ג' ימים הקב"ה אמר לי לך שוב מצרימה אלא מפני מה נענש משה מפני שנתעסק במלון תחלה שנאמר (שמות ד') ויהי בדרך במלון כלומר משמע מיד שבא מן הדרך נתעסק במלון ושמע מינה דמלא שעה של התעסקות במלון תחלה לא נתלה לו ואם תאמר כיון שהיה במלון עדיין היה לו לצאת לדרך היאך ימול. כבר כתב רש"י דאותו מלון סמוך למצרים היה:

שדוחה את הנגעים. קשה לי מאי קמ"ל כיון דאמר ר' יוסי שדוחה [את ה]שבת [החמורה כל שכן] (מאי רבותא) שדוחה את הנגעים אבל במה שכתבתי לעיל אתי שפיר דאיכא למימר דרבי נחמיה סבירא ליה דאדרבא נגעים חמירא וכדכתבתי לעיל ושבת דנדחה לא אתא אלא בקל וחומר מנגעים והא דאמרת דדילמא צרעת לא חמירא אלא משום גברא דלא חזי. נראה לי דאיכא לסתור מדאשכחן טמאי מתים דאין דוחין העבודה כדאשכחן בפסחים [פ"ז משנה ד'] ש"מ דליכא קפידא בגברא אי חזי אי לא אלא עיקר טעמא. משום חומרא דצרעת הוא שתדחה העבודה ולפי זה רב ספרא דאמר התם דלמא צרעת חמרה והקשו עליו התוספות שם דהא דחינן ליה משום דגברא הוא דלא חזי ונדחקו לומר דבדרך דחייא בעלמא אמר רב ספרא. ולדידי לקושטא דמלתא קאמר. ומ"ש הר"ב מהשמר עיין בפירושו למשנה ד' פ"ז דנגעים:

הנגעים. דמראות נגעים טובא אינון כדתנן בפ"ק דנגעים משא"כ שבת דכולהו שבתות חדא שמא הוא:

שכל המצות כו' לא נקרא שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והיה תמים. פירש"י וכתיב בתריה ואתנה בריתי ביני ובינך. וקשה לי דקרא לא משמע הכי אלא שהקב"ה א"ל לאברהם אבינו ע"ה שיהיה תמים לפניו ושהוא יתברך יתן לו הברית משמע שהתמימות יהיה קודם שיתן לו הברית ושהתמימות ענין בפני עצמו. ועוד קשה לי היכי איכא למשמע מינה כלל שעל ידי המילה נעשה תמים ודלמא אילו היה חסר מצוה אחרת לא היה ג"כ תמים אלא על ידי אותה המצוה. ולכן נראה לי דמקרא גופיה דייק דמאי התהלך לפני אלא שעד שלא היה נמול היה נופל על פניו כשנראה לו הקב"ה וכמו שכתוב בפירש"י בפסוק ויפול אברם על פניו (בראשית י"ו) וטעמא לפי שהוא בעל מום ואין ראוי להקרב לפני הקב"ה אלא בנפילת אפים כמכסה מומו. ועל זה אמר לו הקב"ה מכאן ואילך התהלך לפני ואינך צריך לנפילת אפים כי תהיה תמים בלא מום וכן הוא ג"כ בפירש"י על והיה תמים שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני:

שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה. ואע"ג דתנן בפ' ב' דמגילה דאין מלין אלא ביום מ"מ הרי משעה שנימול הנה המצוה קיימת בגופו יומם ולילה. ועוד נראה לי דהכי משמע לי' קרא אם לא בריתי והוא ברית מילה. ופסוקי פסקינן לקרא בסכינא חריפא וכיוצא בזה צריך לפרש לזה הכתוב לדברי הר"ב במשנה ב' פרק קמא דאבות כמו שאכתוב שם בס"ד. ואומר יומם ולילה חוקות שמים וארץ גם שניהם לא שמתי וזה לפי שבששת ימי בראשית לא היו חוקות שמים וארץ אבל אור הראשון הבדיל בין יום ובין לילה ואותו אור גנוז לצדיקים לעתיד לבוא. ואמר קרא שבין יום ולילה שהוא רמז לעולם הבא ובין חוקות שמים וארץ שהוא עולם הזה גם שניהם לא שמתי והיינו דתני את עולמו ולא תני העולם לרמוז לעולם הבא המיוחד להקב"ה ששם שכינת עוזו וכל שכן לעולם הזה שלא שמתי: