מלאכת שלמה על נדרים ג
<< · מלאכת שלמה · על נדרים · ג · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
ארבעה נדרים וכו': עד השתא איירי בכנויים האסורים ובמתפיס בדבר הנדור ובמתפיס בדבר האסור והשתא מיירי בנדרים דאע"ג דהוציאם מפיו בלשון שאר נדרים אפ"ה מותרין וטעמא הוי משום דבעי' פיו ולבו שוין ואנן סהדי דלא שוו פיו ולבו בהני ד' דברים תוס' ז"ל. וביד רפ"ד דהלכות נדרים עד סוף סימן ד': ואיתה פ' שני דנזיר דף י"א ובפ' שבועות שתים (שבועות דף כ"ח.) ובירושלמי ספ"ק דחגיגה:
התירו חכמים: בלא שום שאלה ודלא כר' שמעון דס"ל דצריכין שאלה לחכם בפ' שני דנזיר סימן ד' לפי שנוייא בתרא דגמרא דהתם וכמו שכתבתי שם. ועוד יש נדרים שאין צריכין שאלה לחכם כגון ההיא דתנן ס"פ קונם אם אין אתה בא ונוטל לבניך וכגון ההיא דתנן בפ' רא"א פותחין קונם שאני נושא את פלונית שאביה רע אמרו לו מת או שעשה תשובה דהוי תולה בדבר ולא נתקיים. ויש לעיין מניינא דקתני הכא ד' נדרים למעוטי מאי ובתוספתא פ"ד גרסי' דאפילו ד' נדרים הללו אסור לו להיות נודר בהן ע"מ לבטלן שנאמר לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין ופסקה הרמב"ם ז"ל שם פ"ד:
נדרי הבאי: נדר שאינו כלום. שמיר ושית מתרגמי' הבאי ובור הר"ן ז"ל. אבל הסמ"ג במל"ת סי' רמ"ב כתב שם בשם ר"ת שהוא לשון המקרא ביחזקאל מה הבמה אשר אתם הבאים שם תרגם יונתן הבאים משתטן. ושבועות הבאי אומר בתוספתא אסורין:
ושניהם רוצין: רבא דייק מדקתני רוצין ולא קתני רצו דהוה משמע שלבסוף נתרצו ולא היה דעתם לזה מעיקרא ולא היה נדרם ברור בשעת הנדר ואין כאן הפלאה אבל שניהם רוצין דקתני משמע דמשעת הנדר ברור לנו ששניהם רוצין בכך ולא כוונו כי אם לזרז ומעיקרא לא היה נדר ואתיא מתני' אפילו כרבנן דפליגי אר' טרפון דאמר אין אחד מהם נזיר בפ"ה דמסכת נזיר גבי היו מהלכין בדרך ואחר בא כנגדן. וכתב הרב בעל ספר החנוך בפ' מטות וגרסי' בירושלמי גבי נדרי זרוזין א"ר זעירא הדא דתימר בשאין מעמידין אבל מעמידין צריכין היתר חכם כלומר בשאין מעמידים דבריהם שלא נדרו אותו נדר אלא לזרז אבל אם בדוקא נדרו אותו צריכין שאלה לחכם וה"ה בודאי לשאר השלשה השנויין במשנה שאם היו מעמידים דבריהם שצריכין שאלה לחכם ומיהו בכל ענין החכם מתירן כל זמן שימצא פתח להתיר כלומר שימצא שום ענין שיאמר עליו הנודר אילו הייתי יודע בשעת הנדר. דבר זה לא הייתי נודר ואפילו בנולד פותחין להתיר ובלבד שיהא הנולד נולד מצוי ע"כ. והובא בטור ובשלחן ערוך סי' רל"ב. ושלשה דינרים לאו דוקא דהה"נ פחות מעט או יותר מעט וכתוב במפה על השלחן וי"א אע"ג דאמרי' לזרוזי נתכונו מ"מ לא יוכל המוכר ליתנו בשקל ולא יוכל הלוקח לקנותו בסלע ויש מקילין ע"כ. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל קונם שני פוחת לך וכו'. פי' קרבן יהא עליך מה שאני פוחת לך ע"כ:
ר' אליעזר בן יעקב אומר וכו': ורבנן פליגי עליה וס"ל דהמסרב בחברו שיאכל אצלו ומדירו לא הוי נדרי זרוזין:
אף הרוצה: ירוש' אית תנאי תני הרוצה ואית תנאי אף הרוצה:
להדיר את חברו: שאוסר כל נכסיו על חברו אם אינו אוכל עמו. ולשון הרמב"ם בפ"ד דהלכות נדרים נדרי זרוזין מותרין כיצד כגון שהדיר את חברו שיאכל אצלו ונדר זה שלא יאכל מפני שאינו רוצה להטריח עליו בין אכל בין לא אכל שניהם פטורין ע"כ. וכתב רבינו ירוחם שאין למדין מהלכה זו של נדרי זרוזין למקום אחר חוץ מדברים אלו שנתפרשו בגמרא ע"כ. ועיין במ"ש לקמן ס"פ קונם בשם ספר הלבוש:
יאמר כל נדר: גרסי' וחסורי מחסרא וכו' כדפי' ר"ע ז"ל. אמר המלקט כתוב בשבלי הלקט סימן ק"ב ומה שתקנו לומר כן ביום הכפורים ולא בר"ה כמו שהוא במשנה משום דיום הכפורים בטל ממלאכה ואיכא כינופיא טובא וסמוך הוא בר"ה שיום הכפורים נקרא ר"ה ע"כ. ובגמרא וסבר רב הונא בר חיננא למידרשה בפירקא א"ל רבא תנא קא מסתם לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת ליה בפירקא כן נראה לפי פירוש רש"י ז"ל שפי' שרצה לדרוש מה שחסר התנא ממשנתנו אלא שהרא"ש ז"ל פי' דלא הוי מיסתם סתומי מה שדלג הרוצה שלא יתקיימו נדריו דכיון דאי אפשר לפרש המשנה אם לא שתגיהנה כך הרי היא כמפורשת אלא מיסתם סתומי היינו מאי דמגיה אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר אבל רבא אינו צריך בפירושו דבגמרא להגיהה כאביי וגם לחסרה רק לחסרה בלבד. וביד פ' שני דהלכות נדרים סי' ד' ה' ו'. ובטור א"ח סימן תרי"ג וכולה מתני' עד סוף סימן ד' ביורה דעה סימן רל"ב:
נדרי הבאי וכו': ביד פ"ג דהל' שבועות סימן ה':
אם לא ראיתי בדרך זו כיוצאי מצרים: יש גורסין כעולי מצרים. וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל ובירושלמי דפירקין ודפ"ג דשבועות פריך אפשר שלא עבר בה כעולי מצרים והא דוקליטנוס כד נחת תמן נחת עמיה ק' ועשרים רבבן אלא כינן קיימין בראיה אחת ע"כ. ובגמרא תנא אבל שבועות הבאי אסורין היכי דמי שבועות הבאי אמר רבא באומר יאסרו פירות עולם עלי בשבועה אם לא ראיתי כעולי מצרים בדרך הזו. וכתבו תוס' ז"ל בס"פ שבועות שתים בתרא (שבועות דף כ"ט ע"א) דהא דתניא בתוספתא כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרין היינו מדאורייתא ע"כ:
אם לא ראיתי נחש בקורת בית הבד: בגמרא פריך והא ההוא חויא דהוה בשני שבור מלכא רמו עליה תליסר אורוותא דתיבנא ובלע יתהון פי' רש"י ז"ל שהיה בולע בני אדם ועשו חבילות תבן ונתנו בהן בהמות וחיות וגחלי אש טמונים בהן ובעלם ובערו בגופו ומת ע"כ. ומסיק בגמרא בטרוף פי' מגבו עשוי בקעים בקעים שאינו דרך אלא בצוארו ופריך וליתני אם לא ראיתי נחש גבו טרוף ומשני מילתא אגב אורחיה קמ"ל דקורת בית הבד גבו טרוף ונ"מ למקח וממכר פי' לומר לך המוכר קורת בית הבד לחברו אי גבו טרוף אין אי לא לא וכתב הר"ן ז"ל דבירושלמי נראה דפי' טרוף מרובע דאמרינן התם שמואל אמר במרובע אין תימר בשאינו מרובע למה לי גדול אפילו קטן ומשני אמר רב מתניה לית אורחא דתנא מתפיס אלא מלה רבא דתנינן גמל הפורח באויר ולא קתני עכבר עד כאן. עוד כתב הר"ן ז"ל נ"ל דתנא תרי גווני נקט חד דשייך ביה גוזמא דהיינו כעולי מצרים וחד לא שייך ביה גוזמא דהיינו נחש כקורת בית הבד דהיינו טרוף ואשמעינן תנא דכי תלה איסור פירות בחד מהני נדרו בטל ומש"ה לא תנן בשבועות פ"ג גבי שבועות שוא כעולי מצרים דעל הגוזמא קושטא קאמר דעביד איניש דכי חזי אינשי טובא גזים ואמר כעולי מצרים והכא נמי לא חש תנא למיתני גמל הפורח באויר דתרי גווני דבעי דהיינו מידי דשייך ביה גוזמא ודלא שייך ביה גוזמא הא תננהו ע"כ בקיצור וכתבו ג"כ שם בשבועות:
נדרי שגגות: אמר קונם אם אכלתי וכו' ביד פ"ג דהל' שבועות סימן ו'. וכן אם אמר קונם שאיני נושא את פלונית שהיא כעורה אם היתה יפה בשעת הנדר הוי נמי נדרי שגגות וכת"ק דר' ישמעאל דלקמן ס"פ רא"א פותחין. ובגמרא תנא כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרין ה"ד שבועות שגגות כגון רב כהנא ורב אסי הדן אמר שבועתא דהכי אמר רב והדן אמר שבועתא דהכי אמר רב והני רבותא דאע"ג דרב כהנא ורב אסי כל חד וחד א"ל לחבריה דטעי ולא הבין מאמר רב וסד"א דכיון דלא חש ליה ואשתבע לאו שגגה היא ואי תלה ביה איסור פירות יהו אסורין קמ"ל כך פי' הר"ן ז"ל דהאי ה"ד דהוי כמו עד היכן שבועות שגגות כמו עד היכן גלגול שבועה. ובטור י"ד סימן תל"ט. וראיתי להעתיק כאן דברי ספר הלבוש אשר שם וז"ל ובשבועות זרוזין והבאי ואונסין ושגגות יש מחלוקת בין האחרונים י"א הואיל ושבועות חמירי דכתי' בהו לא ינקה אפילו אלו הד' חייבים וי"א דגם באלו שוין שבועות לנדרים ומותרים דהואיל והוקשי בקרא דכי ידור נדר או השבע שבועה הוקשו לכל דבר מיהו גבי שבועות הבאי אמרו בד"א דמותרות היינו כשאינו מעמיד דבריו אבל אם מעמיד דבריו כגון שיאמר יאסר ככר זה עלי בשבועה אם לא ראיתי בדרך זה כעולי מצרים ואח"כ אומר בפירוש שאיני מכוין להבאי ודרך הפלגה אלא אומר שודאי אמת הוא שראה באותו דרך כיוצאי מצרים וכה"ג הככר אסור עליו ומדברי הרמב"ם ז"ל משמע דשבועות זרוזין ג"כ אסורות ובשאר אמר אע"פ שהן פטורין מקרבן איסורא מיהא איכא עכ"ל ז"ל. וכתב עוד הר"ן ז"ל וה"ה דשבועות זרוזין שרי והכי איתא בירושלמי תני כשם שנדרי זרוזין מותרין כך שבועות זרוזין מותרות ע"כ. ועוד כתב נדרי שגגות תרי גווני קתני חדא דבשעת נדרו היה שוגג כגון קונם אם אכלתי ואם שתיתי וקתני נמי שהיה שוגג בשעה שהנדר ראוי לחול ואע"פ שבשעה שיצא מפיו לא היה שוגג וכדקתני שאני אוכל וכו' ע"כ.
[הגה"ה לשון הר"ס ז"ל פי' אם אמר ככר זה עלי אם אני אוכל היום או אם אני שותה היום ושכח ואכל ושתה שבשעה שהנדר חל דהיינו בשעת האכילה שכח הנדר ע"כ]: והתם פ' שבועות שתים בתרא (שבועות דף כ"ח) פי' רש"י ז"ל קונם שאני אוכל שאני שותה. קונם עלי דבר פלוני אם אני אוכל היום ושכח שבועתו ואכל ישתה מותר באותו דבר שצריך שיהא זכור לנדר בשעת קיום התנאי ולא יתכן לפרש קונם שאני אוכל אלא בענין זה שתלה דבר אחר באכילה זו דאי מיפרשת קונם שאני אוכל קונם עלי אכילה ושכח ואכל ושתה מאי מותר איכא למימר דקתני ד' דברים התירו הרי כבר עבר על נדרו שוגג ואי מיפרשת התירו פטרוהו מן המלקות פשיטא מי התרה בו והלא שכוח היה וכלל דבר אין מותר לשון פיטור והויא מתני' סייעתא לדרבא דהתם מהך דאם אני אוכל בהדיא עכ"ל בשנוי לשון קצת:
קונם אשתי נהנית לי: פי' ר"י בדלא משעבד לה מיירי תוס' ז"ל:
שגנבה את כיסי וכו': אין לפרש אם גנבה וכן אם הכתה דא"כ פשיטא דלא חל הנדר תוס' ז"ל:
ואמר: הרי הן עליכם קרבן כצ"ל:
ונמצאו אביו ואחיו: שאילו היה יודע שהיה אביו או אחיו לא היה מדירן. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ס"א אביו ואמו. וביד פ"ח דהלכות נדרים סי' ג' ד' ו':
היו עמהן אחרים: כצ"ל והיא בבא באפי נפשה לפי פי' רש"י ז"ל בתלמוד המוגה על יד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל אכן מפי' הר"ן ז"ל משמע דגריס והיו עמהן אחרים [עי' בתוי"ט] אלו ואלו מותרין. דנדר שהותר מקצתו הותר כולו והיינו כר' עקיבא דלקמן פ' ר' אליעזר. והקשו תוס' והרא"ש ות"ק דר"ע כבית שמאי ותרצו דאית ליה דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. ובגמרא וגם בפוסקים בד"א שהותרו כולן כשהחליף לשון הנדר שאמר תחלה בלשון כלל כולכם אסורין ולבסוף אמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר שבזה הלשון הורע כח הנדר כיון שהחליף לשונו מכלל לפרט ולא פרט כולל מה שהיה בכלל אמרינן הואיל והותר מקצתו הותר כולו וה"ה בשאמ' בתחלה כשראם מרחיק ולא הכירם יהו אסורין לזה ולזה והראה עליהן באצבע על כל אחד מהם וגם על אביו שהיה ביניהם ולא הכירו ואחר כך החליף דבריו לומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כלכם אסורין חוץ מאבא דאע"ג שהחליף לשונו מפרט לכלל מ"מ כיון שאין הכלל האחרון כולל כל הפרט הראשון שהרי הוציא מביניהם אביו הוי נמי הותר מקצתו והותר כולו הואיל ושתי הלשונות הללו היה תחלתן בטעות ושוגג חשיב כולו של שוגג וטעות ואין נדרו נדר. אבל אם בשעת האיסור אמר כלכם אסורין וגם בשעת חזרה אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כלכם אסורין חוץ מאבא שבלשון זה לא החליף לשון הנדר ולא הורע לשונו אלא שהוציא אביו מביניהם נשארו כולם באיסורן חוץ מאביו שהיה בטעות וה"ה כשאומר בשעת האיסור יהו אסורין לזה ולזה והראה על כל אחד שבהן וגם על אביו שהיה בתוכם ולא הכירו ובשעת חזרה אמר ג"כ אילו הייתי יודע שאבא ביניהם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר שלא החליף לשון הנדר הראשון בין שעת האיסור לשעת חזרה ונשאר הכל בלשון פרט נשארו כל הפרטים הראשונים באיסורן חוץ מאביו שחזר בו מחמת טעותו ובשביל זה לא הותרו הפרשים האחרים שאין זה בכלל הותר מקצתו הותר כולו רק הוא לבדו הותר ע"כ:
נדרי אונסין וכו': ביד רפ"ג דהלכות שבועות. ובגמרא בפירקין בדף כ"ד פרכינן הא לא חלה נדר הוי מני אי ראב"י נדרי זרוזין הוי ומשני לעולם ראב"י ומי סברת דאדריה מְזַמְנָא לזמינא לא דזמינא אדריה למזמן שא"ל תזמנני בסעודתך וא"ל כן וא"ל אם לא תזמנני אסורין נכסיך או נכסי עליך פי' כגון שהיו מזמנין אותו למקום אחר והוא חפץ יותר לאכול עם זה האיש וקבל המזמן הנדר הלכך טעמא דחלה המזומן הוי אונס הא לאו הכי נדרא הוי ולא לזרוזי שהרי לא היה צריך לזרזו דאדרבא הוא בקש ממנו שיזמננו:
או שחלה בנו: וצריך לשמרו וכלומר דאע"ג דלאו אונס גמור הוא:
הרי אלו נדרי אונסין: לפי שלא עלה על דעתו לאסור נכסיו על חברו אם לא יאכל עמו אלא כשיוכל לבוא בלא אונס כלל ולא יבא אבל כל שנאנס קצת כגון שחלה בנו וצריך לשמרו מותר דלאו אדעתא דהכי אדריה הר"ן ז"ל:
נודרין להרגין: פ' הגוזל ומאכיל דף קי"ג. וביד שם וסימן ב'. ופי' נודרין להרגין וכו' שאומ' יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינני מבית המלך ודעתו כדי להפטר מן ההרג או אם אין מה שאני מביא מבית המלך ליפטר מן המכס:
שהן של בית המלך: אע"פ שאינם שלהם כצ"ל. ובגמ' בעי היכי נדר פי' הר"ן ז"ל לישנא דמתני' קשיא ליה דקאמ' נודרין שהן תרומה והיכי שייך נדרא בהאי לישנא כלומר אי דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי לעולם אין דברים שבלב מבטלין מה שהוציא בפיו אפילו גבי אונסא כי האי ומסיק באומר יאסרו פירות העולם עלי אם אינם של בית המלך ומוציא בשפתיו סתם ואומר היום ואע"ג דקיימא לן דברים שבלב אינם דברים לגבי אונסין שאני. ועיין בפי' הר"ן ז"ל בפ' שבועות שתים בתרא דף שי"ב ע"ב. בפי' רעז"ל ולוקח דבר קצוב בחוק המלכות פי' הרא"ש ז"ל שאם אינו קצוב האי לאו דינא הוא דדוקא בדבר שהוא שוה לכל בני המדינה יש לו רשות לעשות אבל לא בדבר שאינו שוה למעט לזה ולרבות לזה א"נ כיון שאין לו קצבה מרבה ליקח יותר ממה שהמלך חפץ הלכך כולו גזל ע"כ:
בש"א לא יפתח לו בנדר: גמ' אמר רב הונא תנא בש"א לא יפתח לו בשבועה ודייקינן מינה בשבועה הוא דלא יפתח לו הא בנדר יפתח לו והא במתני' בש"א לא יפתח לו בנדר ומתרץ בגמרא דתנא מתני' בנדר להודיעך כחן דב"ש דאפילו בנדר גרידא לא וכ"ש בנדר שבועה ותנא ברייתא בשבועה להודיעך כחן דב"ה דאפילו בשבועה יפתח לו ואע"ג דכח התרא עדיף תנא דמתני' אברייתא קא סמיך דאשמעינן כחא דהיתרא ובהכי מיתרצא נמי קושיא אחריתי דמברייתא משמע דהוא דלא יפתח לו בשבועה הא אם הלסטם מזקיקו שידור לו בלשון שבועה נודר והא במתני' תנן בש"א בכל נודרין חוץ מבשבועה דכלל כלל לא ומשמע דקשה דב"ש אדב"ש דודאי דלא קשה מידי דהא אמרינן דשבועה דקתני לאו דוקא אלא משום להודיעך כחן דב"ה נקטה ורב אשי מתרץ דההיא ברייתא לא מיתוקמא בנשבע להרגין כלל אלא ה"ק מי שנשבע על דבר לא יפתח לו חכם להתיר לו שבועתו שאין שאלה בשבועה משום דחמירא ובה"א יש שאלה וא"כ ליכא למידק מינה שום קושיא:
ובה"א אף במה שאינו מדירו: ביד רפ"ד דהלכות נדרים:
קונם אשתי נהנית לי: פירוש ממני:
אם אינם נקצצות: וטלית זו קרבן אם אינה נשרפת מסתבר דהקדישן אולי ינצלו:
יש להם פדיון: כלומר דקדושה חלה עליהן עד שצריכות פדיון ובגמרא פריך וליתני קדושות ומשני איידי דתנא סיפא אין להם פדיון דלא מצי למיתני בענין אחר תנא רישא נמי יש להם ומוקמי' להם בגמ' באומר אם אינם נקצצות היום ואע"פ שעבר היום ולא נקצצו איצטריך לאשמועינן תנא דחל קדושה עלייהו דמיירי דאיכא זיקא נפישא דמסיק אדעתה דמתבר להו זיקא וסד"א לא גמר בלבו להקדישם אלא אדעתא דמתבר להו זיקא אמר הכי ולא צריכי פדיון דחולין הן קמ"ל דחל קדושה עלייהו ולהקדש גמור נתכוון:
עד שיקצצו: נקצצו לבר פדא פודן פעם אחת ודיו ולעולא כיון שנקצצו שוב אינו פודן אפילו פעם אחת דהא חולין הן. וביד ספ"ד דהלכות מעילה:
מיורדי הים וכו': עד סוף הפרק ביד פ"ט דהלכות נדרים מסימן י"ט ואילך. וכן ביורה דעה סימן רי"ז:
לא כאלו שהולכין מעכו ליפו: גמרא רב פפא ורב אחא בריה דרב איקא חד מתני לה ארישא ולקולא וכדמפרש רעז"ל וחד מתני לה אסיפא ולחומרא דאפילו מי שדרכו לפרש בכלל יושבי יבשה וכן נמי אפילו ההולכים מעכו ליפו בכלל יורדי הים מדלא פירש מידי ארישא וקיימא לן כמאן דמתני לה אסיפא ולחומרא:
אלא ממי שהחמה רואה אותו: גרסי' פי' לא היתה כונתו כשנדר מרואי החמה אלא למעט דגים שבים ועוברים שבמעי אמן שאין חמה רואה אותן שמותר וכתוב בבית יוסף בטור י"ד סי' רי"ז שפירש הרא"ש ז"ל ואפילו אמר מן הרואין נתכוונתי לא צייתינן ליה דלא נדר איניש אדעתא דנפשיה היכא דאיכא שנוייא ע"כ:
אסור בִּקְרחִין ובבעלי שיבות: וכן נמי במי ששערו לבן דסופו להשחיר ובעלי שֵּבות נמי כבר היו שחורי הראש מדלא קאמר מבעלי שיער דאילו אמר מבעלי שיער היה מותר בקרחין מיהא הרא"ש ז"ל וז"ל הר"ן ז"ל מדלא קאמר מבעלי שיער אלמא אפילו קרחין בכלל וכו' [עי' בתוי"ט] דהיינו אנשים דמשום דזימנין מיכסי רישיהון וזימנין מיגלי אי אפשר לתאר אותם לא במכוסי הראש ולא במגולי הראש ונקראין שחורי הראש לכי שרובן של אנשים ראשן שחור אבל נשים כיון דלעולם מיכסו במכוסי הראש אדם מתאר אותם וקטנים כיון דלעולם מיגלו במגולי הראש אדם מתאר אותם ע"כ. ומכלל הדברים תבין שצריך להגיה בפי' רעז"ל מדלא קאמר בבעלי שער:
מן הנולדים: משמע העתידין להוולד כדכתיב הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו ואיכא קרא דשני בניך הנולדים לך בארץ מצרים שכבר נולדו אלא משמע הכי ומשמע הכי ובנדרין הלך אחר לשון בני אדם ורבנן סברי דבלשון בני אדם לכולהו קרי נולדים ור"מ סבר דוקא בעתידין להוולד:
ר"מ מתיר אף בילודים: בגמרא מפרש דחסורי מיחסרא וכו' לשון רעז"ל. אמר המלקט אבל בנולדים אסור מיהא אפילו לר' מאיר ות"ק ס"ל דנהי דהיכא דאמר מן הילודים אין הנולדים דהיינו אותם שעתידין להוולד בכלל ה"מ בילודים שהוא לשון מיוחד אבל הנולדים כולל שניהם דהיינו אותם שנולדו ואותן שעתידין להוולד הר"ן ז"ל וכמו שנעתיק כל לשונו. ועיין בפי' רש"י ז"ל דפ"ק דיבמות דף י"א דמשמע שהוא מפרש הילודים שעדיין לא נולדו הנולדים שנולדו כבר הפך דברי התוס' דהתם ופירוש עצמו דהכא וכדמוכח בגמרא דהכא:
וחכמים אומרים לא נתכוון זה אלא ממי שדרכו להוולד: ה"ג לה ברוב הנוסחאות ויש גורסין להוליד. [הגה"ה אכן ה"ר יהוסף ז"ל מצאתי שהגיה מן הנולדים ר' מאיר מתיר אף בילודים וחכמים וכו' ומחק מלות אסור בילודים]. ורש"י והר"ן ז"ל פירשו דחכמים דסיפא היינו ת"ק ולא דעת שלישי אלא לפרושי דאין במשמעות לשון זה כוונה אחת מיוחדת לשעבר דוקא או להבא דוקא אלא ממי שדרכו להוליד בין להבא בין לשעבר ובהכי פליגי ר"מ ורבנן דרבנן סברי דכי היכי שנולדים בלשון תורה כולל נולדים כבר ועתידין להוולד ה"נ בלשון בני אדם והיינו דהדרי רבנן למימר בסיפא דמתני' לא נתכוון זה אלא ממה שדרכו להוולד ור"מ סבר דבלשון בני אדם לא מיקרו נולדים אלא עתידין להוולד. ובילודים נמי דתרוויהו בין ר"מ בין ת"ק מודו דמותר באותם שעתידין להולד טעמייהו משום לשון בני אדם דאילו בלשון תורה כי היכי דמשמע נולדים כבר כדכתיב כל העם הילודים במדבר ה"נ משמע עתידין להוולד כדכתיב כל הבן הילוד ע"כ. אבל הרא"ש ז"ל פירש ופליגי רבנן דסיפא אתרוייהי ואף מן הילודים אסור בשניהם. וכתוב שם בבית יוסף יו"ד סוף סי' רי"ז דהרמב"ם ז"ל השמיט זה משום דכיון דבלשון בני אדם פליגי לא שייך למיפסק הלכה כחד מינייהו שהכל הולך אחר לשון בני אדם באותו מקום ובאותו זמן:
מאוכלי: השום אסור בישראל ואסור בכותים כך צ"ל. ופירשו תוס' ז"ל דכותים נמי שומרי תקנת אכילת שום בע"ש. וכן נראה מפי' רש"י ז"ל והר"ן ז"ל וכן בטור יורה דעה סוף סימן רי"ז אבל שם בבית יוסף דעיקר הגרסא גבי השום מותר בכותיים כמו שיש בנוסחאות דמשמע ודאי דכותים לא הוו אכלי שום בערב שבת שהיא תקנת עזרא ע"כ. ובעניותי איני יודע ליישב סוגיית הגמרא לפי אותה הגירסא. וביד השמיט בבא דאוכלי השום וגם בתוספת יום טוב תמה על בית יוסף בגרסתו גבי שום ומותר בכותים:
קונם: שאיני נהנה לבני נח משל בני נח מותר בישראל דכיון דאיקדש אברהם אתקרו על שמיה:
שאיני נהנה לישראל: ירוש' ר"פ השותפין:
שאין ישראל נהנים לי לוקח בפחות: כך צ"ל. ובגמרא מוקמי' מתני' בזבינא מציעא דלא הוי זבינא חריפא ולא זבינא דרמי על אפיה ולפיכך שוה בשוה לא דזימנין הוי הנאת מוכר וזימנין הוי הנאת לוקח ודשמואל דאמר בגמרא הלוקח כלי מן האומן לבקרו ונאנס מידו חייב בזבינא חריפא דודאי הוי הנאת לוקח לפיכך כי נאנס בידו חייב אפילו שוה בשוה דהנאת לוקח הוי:
אִין [אם] שומעין לו: בנקודת חירק תחת האלף וכדפירש רעז"ל. אמר המלקט ולמאן דגרסי אין שומעין לו בצירי ה"פ אין לו תקנה אא"כ יקח בפחות וימכור להם ביותר כדי שלא יהנו ממנו אבל אין שומעין לו בני אדם להפסיד ממונם. ולגירסא דבחירק כתב בתוספת י"מ כי היכי דלא ליתפסו תנא בלישניה דתימר ליה אטו בשופטני עסיקי' הלכך קאמר תנא גופיה אם שומעין לו ע"כ:
שאיני נהנה להם והן לי יהנה לאומות: ביד פ"ז דהלכו' נדרים סימן ז' ח'. ובטור י"ד סימן רכ"ז. אכן הגיזרה דיהנה לאומות אינה נזכרת בלשון הרמב"ם ז"ל אלא כתב האיסור וממילא משתמעא תקנתא דמתני' אך בטור לא הביא כלשון מתני' כלל ופי' שאיני להן והן לי ר"ל משלהן והן משלי. יהנה לאומות ר"ל משל אומות והם יהנו משלו כי נאסר למכור ולקנות מישראל לא בפחות ולא ביותר:
קונם שאיני נהנה לערלים: פ' הערל (יבמות דף ע"א) וכתבו שם תוס' ז"ל לא גרסי' שאיני דא"כ לא הוי נדר דהיינו דבר שאין בו ממש שאין אוסר על עצמו כלום כמו שאיני ישן דלא אמר כלום אלא אומר ר"ת דגרסי' שאני נהנה כלומר מה שאני נהנה יהא עלי קונם ומיהו גרסי' שפיר שאיני דאין דרך התנא לדקדק בלשונו כדאשכחן בפ' בתרא דנדרים קונם שלא אתן תבן לפני בהמתך ובשבועות פ"ג הרי עלי שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין דכה"ג לא חל הוא ע"כ. עוד כתבו ז"ל ויש מקומות שהתנא לומד נדרים מלישנא דקרא כגון הכא שנא' כי כל הגויים ערלים וגו' ובריש פסחים גבי הללוהו כל כוכבי אור דקאמר הא קמ"ל דאור כוכבים אור הוא למאי נ"מ לנודר כדתניא הנודר מן האור אסור באורן של כוכבים והיינו דוקא היכא שאין הלשון ידוע מייתי שפיר ראיה מלישנא דקרא אבל במקום שלשון בני אדם חלוק מלישנא דקרא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ע"כ. ואיתה נמי בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ז) וכן כתבו שם ג"כ תוס' ז"ל:
קונם שאיני נהנה למולים: שם פ' אין מעמידין. שאין ערלה קרויה אלא לשם גוים דכולהו אפילו מולים מיקרו ערלים כדכתיב כי כל הגוים ערלים אע"ג דאית בהו מולים:
מאוסה היא הערלה. וכו': ביד בסוף הלכות מילה ובטור יו"ד סי' ר"ס:
שלש עשרה בריתות נכרתו: ביד שם:
שלא נתלה. וכו': ביד שם:
לא נקרא שלם עד שמל: ביד שם. שלש עשרה בריתות צא וחשוב מונתתי את בריתי עד בריתי אקים את יצחק יש י"ג בריתות. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל אם לא בריתי וכו'. נ"ל שפירוש הפסוק לפי דרשא זו הוא כן אילו לא היה בריתי לא שמתי את היום ואת הלילה שהם חקות שמים וארץ ע"כ:
והיה תמים: ד"א גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה דכתי' הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה. דבר אחר גדולה היא מילה שאלמלא היא לא ברא וכו' כך נראה קצת שהיא גרסת רש"י ותוס' והר"ן ז"ל במשנה. ובמשנה דבירושלמי נמי גרסינן לה אלא דהתם איתא בסיפא. ובגמ' בברייתא גרסי' לה אלא דמייתי לה מקרא דכתיב כי על פי הדברים האלה וגו'. ופי' הר"ן ז"ל שנאמר הנה דם הברית ואע"ג דהאי דם לאו דם מילה הוא אלא קרבן מ"מ כיון דבתורה כולה כתיב ברית ובמילה נמי כתיב ברית ומצות מילה שקולה כנגד כל המצות ע"כ. ובגמ' ג"כ פי' כי על כי הדברים האלה כרתי אתך ברית כלומר ברית מילה ששקולה ככל הדברים דהיינו כל המצות ע"כ. אחר זמן רב בא לידי ספר חן טוב שחבר החכם הה"ר טוביה הלוי ז"ל ומצאתי כתוב שם והילך קצת מדבריו אמנם עדיין אנו צריכי' למודעי למה לא אמר במשנה הלשון עצמו שאמר בברייתא ולא יצטרך רבי לכפול דבריו בברייתא ומה למי שגורסי' במשנה ר' מאיר במקום רבי למה לא פירש ר' מאיר דבריו במשנה לומר על שום מילה ואין לומר שנסמך על רבי שיבא אחריו למלא את דבריו גם נדקדק עוד דקדוק. ד' למה מביא פסוק ואתנה בריתי וכולי' ובמשנה לא הביאו. ה' בדבר אחר גדולה מילה שהיא שקולה וכו' במשנה הביא פסוק הנה דם הברית וכו' כמו שאמר רש"י ותוספות והר"ן בפירוש המשנה כולם יוכיחו שהיו גורסי' במשנה שנאמר הנה דם הברית וכו' ובברייתא הביא פסוק כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית מה זה שהביא כל א' פסוק לעצמו ולא נראה לו ראיית חברו. ו' בד"א ה"ג אמר במשנה גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא וכו' ובברייתא אמר שאלמלא היא לא נתקיימו וכו' והאריך לתרץ ע"ש בפ' לך לך דף מ"ה: