רמב"ם על נדרים ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על נדרים · ג · >>

נדרים פרק ג[עריכה]

(א)

  • ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי כו' – זרוזין, רוצה לומר, שהוא מתכוין בנדר לחזק ההסכמה בלבד.
ונדרי הבאי – הגוזמא.
וכבר הודעתיך פעמים הרבה שהסלע ארבע דינרים, ושקל חצי סלע.
  • ופירוש דברי רבי אליעזר בן יעקב כך:
רבי אליעזר בן יעקב אומר: הרוצה שיאכל חבירו, ומסָרֵב בו, ומדיר בו, הרי אלו נדרי זרוזין.
והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כולה, יעמוד בראש השנה ויאמר:
"כל נדר שאני עתיד לידור כל השנה כולה, הרי בטל";
ובלבד שיהיה זכור בשעת הנדר.
ועניין זה הוא כשנשבע, ונזכר שקדם זה התנאי בליבו וכוונתו, הרי בטל הנדר.
אבל אם נזכר מהתנאי אחר שייגמר הנדר כשיעור זמן כדי שאלת שלום לרב;
או שנזכר מיד, ואז הסכים לבטל התנאי שהתנה מתחילת השנה וקיים את הנדר,
הרי הנדר קיים.
וכמו כן יכול לומר: "כל נדר שאני עתיד לידור עד עשר שנים", או איזה זמן שירצה;
וכמו כן זה הדין בשבועות.
  • והלכה כרבי אליעזר בן יעקב.

(ב)

אם לא ראיתי – הוא חיוב, לא שלילה, והרי הוא כאילו אמר "שראיתי". ואינו רוצה לומר כקורת בית הבד הגדולה, לפי שזה נמצא ברוב, ואין זה מן הגוזמא. ואמנם רוצה לומר על צורתה ובריאתה. וזה, שקורת בית הבד היתה צורתה אצלם, שהיה לה שטח פשוט, וגבה משולש, כמו שהולך ועולה – נעשה דק, כמו המצבה שעל הקבר; וזאת הצורה אינה נמצאת בנחשים כמותה ממש, ואמנם נמצא מה שקרוב לה, והוא אומרו כקורת בית הבד.

(ג)

נדרי אונסים, הדירו חבירו שיאכל אצלו כו'1 – זכר שני מינין מן האֳנסין: אחד מהם, שנשבע על דבר ונאנס; או שהשביעו אַנָּס, ואם הודה לו על האמת – הזיק לעצמו או לזולתו בממון או בנפשות, לפי שאם ישביענו בשביל אחר, כמו כן ישבע לו.2

הערות[עריכה]

הערה 1: הרמב"ם מפרש משניות ג-ד כאחד.

הערה 2: הרמב"ם ממשיך לפרש כאן את משנה ד', אולם אנו נשבץ פירוש זה במקומו בעז"ה.

(ד)

[1]ואומרו, בית שמאי אומרים, לא יפתח לו בנדר – רוצה לומר, לא יישבע עד שישביענו, ולא יתחיל; ובית הלל אומרים, יתחיל ויישבע קודם שישביענו.

וחרמין – מפסיקי הדרכים והגנבים.

ומוכסין – ידוע. ובתנאי שיהיה מוכס העומד מאליו; אבל אם העמידו המלך, הנה העיקר אצלינו: דינא דמלכותא – דינא, ואין מותר לו לברוח מן המכס, ואיך יישבע עליו? ואין הפרש בזה בין מלך גוי ומלך ישראל.

ודע, שאלו הארבעה נדרים כולם, אין הפרש בהם בין נדר ושבועה, ולכך אינן צריכין הפרה; אלא נדרי זירוזין, ולפיכך אין זה מותר בשבועות.

הערות[עריכה]

  1. ^ המשך ממשנה קודמת.

(ה)

הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות כו' – ביאור זאת המשנה, שהוא כשאמר: "הנטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות היום", ועבר היום ולא נקצצו, יכול לפדותן מיד ההקדש, כדין קודשי בדק הבית כולם שנפדין מיד הגזבר.

אבל אם אמר: "הרי הנטיעות האלו קרבן עד שיקצצו", אי אפשר לפדותן עד שיקצצו, לפי שאם פדאן קודם קציצתן, כשיצאו לחולין – חזרו הקדש, לפי שעשאן הקדש עד שיקצצו; וכשנקצצו – אז יכול לפדותן ותצא לחולין; ואם פדאן אחר ואפילו קודם שנקצצו, אינן חוזרות קדושות, אלא תצא לחולין. וכן הדין בטלית ובכל הדומה להן.

(ו)

הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה וכו' – מפרש נקרא יורד בים באוניות הגדולות ומתרחק מן הארץ ריחוק גדול. אבל מעכו ליפו, הולכים על חוף הים, וקרוב מן היבשה.

(ז)

(ראו פירוש רבינו למשנה ח)

(ח)

הנודר מרואי החמה וכו'. משחורי הראש אסור בקרחין ובעלי כו' – זה כולו מבואר. והוא מדבר לפי המילות המפורסמות המורות אצלם באותו הזמן. והעיקר בכל זה: בנדרים, הלך אחר לשון בני אדם.

(ט)

הנודר מן הילודים מותר בנולדים כו' – ילודים, היה משמעותו באותו הזמן אצל ההמון אותם שנולדו; ונולדים, היה משמעותו העתידים להיוולד. ושיעור זאת המשנה כך: הנודר מן הילודים – מותר בנולדים; מן הנולדים – אסור בילודים. רבי מאיר אומר: אף הנודר בנולדים מותר בילודים, כמו שהנודר בילודים מותר בנולדים. וחכמים אומרים שפירוש נולדים, מי שדרכו להוליד, רוצה לומר בזה – מי שדרכו להוליד כמותו, כגון אדם והולך על ארבע מן החיות, לא מי שדרכו להוליד ביצים, כמו רוב הדגים והעופות.

(י)

הנודר משובתי שבת אסור בישראל ואסור כו' – יתבאר לך בזאת המסכת שהיה מנהגם לאכול שום בערב שבת על כל פנים. והיות הכותים מואסים לירושלים ומקללין אותה, הרי הוא מפורסם בכל הארץ. וטעם זה, מה שנתבאר בעזרא; כל שכן שלא יעלו שם לרגל.

(יא)

קונם שאיני נהנה לבני נח וכו', שאיני נהנה לישראל וכו' – מבואר הוא בלשון התורה, ש"זרע אברהם" על דרך כלל אמנם הוא זרע יעקב לבד. וזהו מה שאמר לו הבורא (בראשית טו), "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", וזה לא היה אלא זרע יעקב. ולכך מותר לו ליהנות ואפילו בעשו וישמעאל.

קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי כו' – זה גם כן מבואר, שרוצה לומר "במולים", במי שמאמין בברית מילה; ו"ערלים", מי שאינו מאמין בברית מילה. ושלש עשרה בריתות, הם מילת "ברית" ו"בריתי" הנכפלים במצות השם יתברך לאברהם אבינו בברית מילה במעמד אחד בפני עצמו (בראשית יז), ואלו מניינם:

א) "ואתנה בריתי ביני ובינך". ב) "אני הנה בריתי אתך". ג) "והקימותי את בריתי ביני וביניך". ד) "לברית עולם". ה) "ואתה את בריתי תשמור". ו) "זאת בריתי אשר תשמרו". ז) "והיה לאות ברית ביני וביניכם". ח) "והיתה בריתי בבשרכם". ט) "לברית עולם". י) "את בריתי הפר". יא) "והקימותי את בריתי אתו". יב) "לברית עולם". יג) "ואת בריתי אקים את יצחק".

הנה אלו י"ג בריתות נכפלו בזה הדיבור, ואז נסתלק ממנו הדיבור, כמו שאמר אחר כך: "ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם".

והיותה דוחה את הנגעים, כשיש נגע צרעת בראש הזכרות, יקצץ בעת המילה, אף על פי שקציצת הנגעים מצות לא תעשה שנאמר (דברים כד): "השמר בנגע הצרעת" וגו', רוצה לומר: לא תקצצה ולא תכרות אותה, אבל תסמוך על דברי הכהנים בלבד. ובא אלינו בקבלה: כל מקום שנאמר "השמר", "פן" ו"אל" – אינו אלא מצות לא תעשה.