רמב"ם על נדרים ד

<< · רמב"ם · על נדרים · ד · >>

נדרים פרק ד

• ראו גם: נוסח המשנה נדרים ד רמבם

משנה א

המודר מאכל - הוא שיאמר לו: הנאת מאכלך עלי, ומיד יתחייב באלו הדינים המבוארים:

משנה ב

שוקל שקלו – שיתן בשבילו מחצית השקל שהוא מחוייב בו; לפי שאינו מגיע לו בזה הנאה, לפי שאינו נותן לו שום דבר. ואמנם מנע ממנו הזק, ואינו אסור על ראובן כשנדר שלא יהנה ממנו שמעון, שימנע שלא יגיע הזק לשמעון. ואמנם אסור עליו שיהנהו במתכוין.

ומחזיר לו אבדתו – בין שהיו נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה או נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר, לפי שהיא מצוה שהתורה מכריחתו עליה. ואם היה מנהג שהמחזיר אבידה מקבל שום דבר, הרי זה לא יקבל ממנו לפי שבזה המנהג יצא מדין התורה, וכאילו החזירה מצד מה שיקבל ממנו; ונמצא שזה שנשבע שלא יהנהו, מהנה אותו מצד הדבר שהחזיר לו. ואם הניח לו כמו כן השכר הידוע, הרי זה מהנה אותו בזה השיעור שהניח לו. לפיכך לוקחין השכר ממנו, ותיפול להקדש:

משנה ג

כבר ביארנו, שאם פרע הוא בשבילו שום דבר המחוייב בו, הרי זה מותר, ואינה נקראת הנאה; אמנם היא הנאה בדרך מקרה, לפי שהוא סילק ממנו היזק.

והספקת מזונות יש לו בזה קורת רוח, אבל אינו מגיע לידו שום דבר.

ואמר: ולא ילמדנו מקרא – זה הוא במקום שמלמדין תורה שבכתב בשכר; אבל במקום שמלמדין תורה שבכתב בלא שכר, מותר לו ללמדו מקרא.

ואין אנו צריכין להתנות שום דבר מזה בהלכות והגדות ומדרשות, לפי שאינו מותר בתורתנו כלל ללמד מין ממיני חכמת התורה בשכר, שנאמר: "ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם"(דברים ד, יד), ובא בקבלה: מה אני בחינם, אף אתם בחינם.

ואמנם מותר ללמד תורה שבכתב בשכר במקומות שפשט המנהג בזה, לפי שזה השכר הוא מדין לימוד הטעמים והתנועות, ומדין שמירת התינוקות, שלא יהיו משולחים ונשחתים. ואני תמיה מאנשים גדולים, שעוור אותם התאוות והכחישו האמת, ופסקו דין לעצמם ליטול שכר מן הדינים והתלמוד, ונתלו בחבלי השוא. ועוד יבוא העניין בזאת הכוונה במקום ידוע ממסכת אבות.

ואשר חייב שיהא אסור עליו לזון את בהמתו, לפי שכל מה שהוסיפה בשמנונית ובכוח, הוסיפה בדמיה.

ורבי אליעזר אומר: אחר שהבהמה טמאה, אינה מותרת באכילה, לפיכך אין לו תועלת בשמנוניתה ובתוספת בשרה.

וחכמים אומרים, שהוסיפה בדמיה או במשקלה, אם שחטה ומכרה לכלבים.

ואין הלכה כרבי אליעזר:

משנה ד

זה שנכנס לבקר, הוא שאסר עליו שלא יהנה ממנו החולה.

ואמרו: אבל לא יושב – זה הוא במקום שלוקחים שכר מן הישיבה; רצה לומר, שמקבל שכר מי שמבקר החולה בישיבתו עמו, ומי שמרפא אותו או עושה לו צוות. לפיכך, אם נכנס זה וישב ולא קבל שום דבר, הרי נהנה בו החולה בדבר שיש לו דמים.

ורפואת נפשו - הוא שירפא לגופו.

ורפואת ממון – שירפא בהמתו. ומותר לו להגיד מה שיועיל לבהמתו; ואמנם אסור לו לרפאותה בידיו.

ואין זה אסור לחולה עצמו, לפי שהוא מצוה; רוצה לומר, חיוב הרופא מן התורה לרפאות חולי ישראל, וזה נכלל בפירוש מה שאמר הפסוק "והשבֹתו לו"(דברים כב, ב), לרפאות את גופו; שהוא כשרואה אתו מסוכן ויכול להצילו, או בגופו או בממונו או בחכמתו.

ואמבטי – כיור המרחץ. ואסור לרחוץ עמו בקטנה, לפי שהוא מגביה המים עליו, וזה הנאה הוא לו.

ולא יאכל עמו בכלי אחד, לפי שהוא חולק לו כבוד, וישים חתיכת בשר טובה לפניו, או יניחנה כדי שיאכלנה. וזה הוא הטעם גם כן שלא יאכל עמו מן הסלין שממלאין מפירות לאכול מהם כל הפועלים.

ועל דרך משל, כשנשבע ראובן שלא יהנה לשמעון, ואכלו שניהם עם לוי, וכשגמר ראובן לאכול מן הקערה – החזירה ללוי, ואחר כך נתנו לוי לפני שמעון – מותר לשמעון לאכול ממנו, ולא נאמר: שמא לא גמר ראובן אכילתו אלא כדי שיניח ללוי ממה שיתן לפני שמעון. וזה הוא עניין אמרו: אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר לבעל הבית.

ולא יעשה עמו באומן – שלא יקצור עמו בשורה אחת, כדי שלא יקל עליו מה שיקצור; כי בהיותו קוצר קרוב ממנו, הוא מוצא מקום לילך, וימצא מקום פנוי שיכול למהר מלאכתו. וכבר נתבאר לך פירוש לשון אומן בהרבה מקומות מזרעים (ראה פאה פרק ד משנה ה).

והלכה כרבי יהודה, ואין הלכה כרבי מאיר:

משנה ה

נוטות – פירות התלויין מן האילן הנוטים חוץ מן הפרדס.

וכבר ידעת בלא ספק, שפירות שביעית – הפקר, ואין להם בעלים.

ואשר חייב שיהיה אסור על המודר הנאה ליכנס בשדה חבירו בשביעית לאכול מן הפירות, לפי שהיא נדרסת לאכילת הפירות, ולא נעשה גוף הקרקע הפקר; וכשעמד זה לשם, והוא אינו מתעסק באכילה וישהה לעמוד, נמצא נהנה ממה שאינו שלו:

משנה ו

אסור על מי שאסר עליו שלא יהנה מפלוני, שלא ילוונו, שמא ילוה ממנו; וכמו כן שלא ישאילנו, שמא ישאל ממנו; ולא ימכור לו, שמא יקח ממנו. וזה עניין מאמרם כולה, משום גזירה:

משנה ז

כל זה נמשך על העיקר שביארתי לך בזה הפרק, באמרו: שוקל לו שקלו ופורע לו את חובו, שהוא, כשנתן לו החנווני מה שנתן, ואחר שעשו לו הפועלים מה שעשו, חזרו כולם לו בעלי חובות; והוא מה שנתן להם שכרן, פרע לו חובו בלא ספק:

משנה ח

רבי יוסי אוסר – רבי יוסי אומר: אחר שאין בהם שלישי, הרי זה המעשה דומה למתנה, ולכך הוא אוסר.

ואין הלכה כרבי יוסי:

משנה נדרים, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב