עיקר תוי"ט על נדרים ד

משנה נדרים, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) ואע"ג דהוי רק גורם דגורם. הרא"ש. וצ"ל דתנור דקתני לא שאופין בו אלא שעומדים קדירות ושפודים בתוכו להתבשל ולצלות. ועתוי"ט:

(ב) (על הברטנורא) בגמרא פריך אימא שלא ילעם חטין ויתן על גבי מכתו. אמר רבא באומר הנאה המביאה כו', וכמ"ש הר"ב בסמוך:

(ב)

(ג) (על הברטנורא) וק"ל דהרי מ"מ נמצא שזה נהנה וניצל מתביעת ממון והרי מהנהו כו', הלכך נראה כפירוש הר"נ כגון ששלח את שקלו ונגנב או אבד משנתרמה תרומה דפטור מלשלם כדתנן ריש פ"ב דשקלים, וקמ"ל שאע"פ שהיה דרכן לפרוע אותו שרי, כיון שאין הגזברים יכולים לכופו וכפירש"י:

(ד) (על הברטנורא) ואתיא מתניתין כתנן דריש פרק י"ג דכתובות מ"ב דאלו לרבנן גזירה בחוב שהתנה אטו חוב שלא התנה. גמרא. ועתוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) ואע"ג דמתהני בפרוטה דרב יוסף דעוסק במצוה כו' ולא בעי למיתב פרוטה לעני כו'. דלא שכיח דלהוי שביק ולא יהיב פרוטה לעני בשביל אותה מצוה. רש"י. והרא"ש והר"ן פירשו דלא שכיח שיזדמן לו עני באותה שעה:

(ו) (על המשנה) שכר. דהיינו אם היה מחזיר בטל מן הסלע דבכהאי גוונא מחייב בעל אבידה ליתן לו שכר כדאיתא בפרק א"מ. ועתוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) ומודר היינו קונם, כלומר ויש מעילה בקונמות, שהוא כינוי לקרבן. רש"י:

(ג)

(ח) (על המשנה) ותורם. לא משמע אלא משל בעל הפירות:

(ט) (על הברטנורא) דכשאומר כל הרוצה לאו שליחות גמור הוא ולא הוי כמו כל השומע דהוי שליחות כמ"ש ריש פ"ז דכתובות דלשון כל השומע שליחות מעליא הוי. הר"נ. ועתוי"ט:

(י) (על המשנה) ומקריב כו'. שהכהנים שלוחי שמים הם ואינם שלוחי בעל הקרבן. הר"מ. ונקט הני קרבנות לרבותא דאע"ג דמתיר למחוסרי כפורים לאכול בקדשים אפ"ה שרי דאין זה אלא מחמת הנאה בעלמא. הר"נ:

(יא) (על המשנה) קני כו'. לפי שכל אלו מביאים שתי תורים קראם כן. הר"נ:

(יב) (על המשנה) מקרא. ואפילו במקום דנוטלים שכר עליה מ"מ לא היה המודר חייב שכר מלמד לבניו. תוספ':

(יג) (על הברטנורא) זה כלל לכל מקום שאמרנו מצוה קא עביד דהיינו אע"פ שזה נהנה כשיוצא בזה ידי מצותו שא"צ עוד לעשותה לא מקרי הנאה דלאו כו'. ומיהו הנאה אחרת הבאה לו ע"י מצוה מקריא הנאה כמ"ש בשם הר"נ בריש פ"ב גבי קונם שאני משמשך:

(יד) (על המשנה) אשתו כו'. לפירוש השני שפירש הר"ב מ"ב דאתיא אפילו כרבנן דחנן ה"נ איכא לאוקמי מתניתין דהכא אפילו כרבנן וכדפירש"י שהוא מענגה במזונות יתרים והבעל נותן לה קצבה. והר"ב לא מפרש כלום משום דהלכה כחנן ובכל גווני מיירי. ועתוי"ט:

(טו) (על המשנה) הטמאה. היינו לזונה מזונות יתרים כדי לפטמה משום דס"ל כיון דאינה עומדת לאכילה אלא למלאכה אינן נהנין בעלים בפטומה דאדרבא מפנקה טפי ולא עבדה שפיר אבל במזונות הצריכין לכדי חייה לא שרי ר"א דבכהאי גוונא ודאי מהנהו. הר"נ. ומדר"א נשמע לת"ק דג"כ בהכי מיירי ומזה מוכרח פירש"י דבסמוך לעיל. ועתוי"ט:

(טז) (על המשנה) וגופה כו'. שאינו יכול להנות אלא בעוד נפשה בה הלכך לאו הנאה היא אבל טהורה אע"פ שנפשה לשמים גופה שלו לשחוט. תוספ':

(ד)

(יז) (על הברטנורא) דאי נכסי חולה אסורים על המבקר סברה מתניתין דנכנס ומבקרו אפילו יושב דמדבר שחיותו תלוי בו לא אסריה שלא יהנה ממנו, וישיבה נמי חיותיה הוא:

(יח) (על הברטנורא) שהוא מותר משום דמצות בקור דינה בעמידה. הר"נ:

(יט) (על הברטנורא) ומיהו דוקא שיהא משל מודר אבל משל מדיר לא דאפילו היכא דאין לו למודר ממה שיתרפא דמצוה קא עביד אפ"ה כיון דיהיב ליה מיד ליד אסור (וכדלקמן ס"פ כו'. הר"ן). וטיירי במקום שאין נוטלין שכר על הרפואה, דאל"ה פשיטא דאסור לרפאותו בחנם. הרא"ש:

(כ) (על המשנה) לא כו'. פירש הר"ן בשיש שם רופא אחר דאי לא שרי לרפאות דהתנן מחזיר אבידתו ואין לך השבה גדולה מזו ואפ"ה מרפאהו רפואת גופו לפי שלא מכל אדם זוכה להתרפאות:

(כא) (על הברטנורא) וה"ט כיון דאיהו לא יהיב האי סם עליה שרי דהנאה ממילא אתיא. הר"נ. ודוקא במקום שאין נוטלין עליה שכר כו'. ב"י:

(כב) (על המשנה) ר"י אומר. פירושא קמפרש ובברייתא פליג עליה ר"מ:

(כג) (על המשנה) המטה. ולא חיישינן שמא יישן אצלו. הרא"ש:

(כד) (על המשנה) השלחן. ולא חיישינן שמא יאכל עמו דכיון שהדירו מסתמא שונאין זה את זה טפי משני אכסנאים על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה. הרא"ש:

(כה) (על המשנה) האבוס. שמתוך שהם עמלים אוכלין הרבה ומשום הכי נקרא אבוס. ואם אחד מהן אוכל מעט נמצא מהנה את חבירו ואבוס החוזר לא שייך בהו. הר"נ:

(כו) (על המשנה) ברחוק. בקרוב כולי עלמא לא פליגי דאסור, כי פליגי ברחוק אי גזרינן רחוק אטו קרוב. גמרא:

(ה)

(כז) (על המשנה) לפני. שהדירו חבירו קודם שנכנס שביעית אין יורד כו' דאסור בדריסת הרגל ואין אוכל מן הנוטות כו' שיכול ליקח מהן וא"צ לכנוס בתוך השדה ואע"ג דהן שביעית לא יאכל מהן דאדם אוסר דבר שברשותו ואפילו לכשיצא מרשותו כו'. רש"י:

(כח) (על הברטנורא) דאלו בשעה שאוכל ארעא נמי הפקירא הוא. גמרא:

(ו)

(כט) (על הברטנורא) ונ"ל דלרבותא נקטה מתניתין המודר מחבירו דהיינו שחבירו הדירו דלא תימא כיון שהוא לא פשע שלא נחמיר עליו לגזור שלא ישאיל משום שמא ישאל ולשון הר"ב שלא בדקדוק הוא. ועתוי"ט:

(ל) (על הברטנורא) דאלו שוה בשוה איכא הנאה למוכר וללוקח בזבינא מציעתא:

(לא) (על המשנה) פרתך. לאו במודר ומדיר עסקינן:

(לב) (על המשנה) אינה כו'. דבמלאכתו היא ונתעצב השואל כנגד המשאיל ואמר הואיל וסרבת להשאילה לי קונם שדי שאני חורש בה שלא אחרוש שדי בפרתך עולמית ואח"כ השאילה לו. רש"י:

(לג) (על המשנה) מותרין. לחרוש לו שדהו באותה פרה ואם אין דרכו כו'. שיש לו אריסין החורשין בשבילו. רש"י:

(ז)

(לד) (על המשנה) החנוני. דלאו שליח שוויה וה"ה אם אומר כל המפרנס אינו מפסיד דלא עבדיה שליח כמ"ש ריש פ"ז דכתובות וה"ק לא מבעיא כל הזן כו' דלעלמא קאמר, אבל חנוני כיון דרגיל אצלו וקאזיל קאמר ליה כמאן דא"ל זיל הב ליה את דמי קמ"ל. גטרא:

(לה) (על הברטנורא) שהחנונים והפועלים הם ב"ח והוא מה שנתן להם שכרם פרע להם חובו, וזה מותר כדאיתא במ"ב. הר"מ. ולפירוש ראשון של הר"ב שם הכא דרך מתנה היא ושרי. תוספ':

(לו) (על המשנה) ביתו. לא זו אף זו קתני, לא מבעיא דלצורך מזונות שרי אלא אפילו לצורך בנין ביתו התירו. הר"נ:

(ח)

(לז) (על המשנה) מתנה. הכא ליכא תקנה שיאמר אם תיזון לא תפסיד כיון דליחיד הוא אומר הוי כשלוחו דלא אמרינן בריש פ"ז דכתובות דלא הוי ש. לוחו אלא באומר כל הזן בל' רבים. תוספ' ועתוי"ט:

(לח) (על הברטנורא) כלומר דגזרינן משום מתנה דבית חורון דם"פ דלקמן. גמרא:

(לט) (על הברטנורא) וטעטא משום דהכא מוכחא קצת הערמה, הלכך לא שרי אלא דוקא באין לו מה יאכל: