משנה נדרים ד ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נדרים · פרק ד · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו,
עומד, אבל לא יושב.
ומרפאהו רפואת נפש,
אבל לא רפואת ממוןכ.
ורוחץ עמו באמבטיא גדולה,
אבל לא בקטנה.
וישן עמו במיטה.
רבי יהודה אומרכב: בימות החמה, אבל לא בימות הגשמים, מפני שהוא מהנהו.
ומיסב עמו על המיטהכג,
ואוכל עמו על השולחןכד,
אבל לא מן התמחוי;
אבל אוכל הוא עמו מן התמחוי החוזר.
לא יאכל עמו מן האבוסכה שלפני הפועלים,
ולא יעשה עמו באומן, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: עושה הוא ברחוקכו ממנו.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ וְנִכְנָס לְבַקְּרוֹ,
עוֹמֵד, אֲבָל לֹא יוֹשֵׁב.
וּמְרַפְּאֵהוּ רְפוּאַת נֶפֶשׁ,
אֲבָל לֹא רְפוּאַת מָמוֹן.
וְרוֹחֵץ עִמּוֹ בְּאַמְבָּטִי גְּדוֹלָה,
אֲבָל לֹא בַּקְּטַנָּה.
וְיָשֵׁן עִמּוֹ בַּמִּטָּה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּימוֹת הַחַמָּה, אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְהַנֵּהוּ.
וּמֵסֵב עִמּוֹ עַל הַמִּטָּה,
וְאוֹכֵל עִמּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן,
אֲבָל לֹא מִן הַתַּמְחוּי;
אֲבָל אוֹכֵל הוּא עִמּוֹ מִן הַתַּמְחוּי הַחוֹזֵר.
לֹא יֹאכַל עִמּוֹ מִן הָאֵבוּס שֶׁלִּפְנֵי הַפּוֹעֲלִים,
וְלֹא יַעֲשֶׂה עִמּוֹ בָּאֹמֶן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עוֹשֶׂה הוּא בְּרָחוֹק מִמֶּנּוּ.

(ה)

  • הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לִפְנֵי שְׁבִיעִית,
לֹא יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ,
וְאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַנּוֹטוֹת.
וּבַשְּׁבִיעִית,
אֵינוֹ יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ,
אֲבָל אוֹכֵל הוּא מִן הַנּוֹטוֹת.
נָדַר הֵימֶנּוּ מַאֲכָל לִפְנֵי שְׁבִיעִית,
יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ,
וְאֵינוֹ אוֹכֵל מִן הַפֵּרוֹת.
וּבַשְּׁבִיעִית,
יוֹרֵד וְאוֹכֵל.

(ו)

הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ,
לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ, וְלֹא יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ;
לֹא יַלְוֶנּוּ, וְלֹא יִלְוֶה מִמֶּנּוּ;
וְלֹא יִמְכֹּר לוֹ, וְלֹא יִקַּח מִמֶּנּוּ.
אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי פָּרָתְךָ. אָמַר לוֹ: אֵינָהּ פְּנוּיָה. אָמַר: קוֹנָם שָׂדִי שֶׁאֲנִי חוֹרֵשׁ בָּהּ לְעוֹלָם.
אִם הָיָה דַּרְכּוֹ לַחֲרֹשׁ,
הוּא אָסוּר, וְכָל אָדָם מֻתָּרִין.
אִם אֵין דַּרְכּוֹ לַחֲרֹשׁ,
הוּא וְכָל אָדָם אֲסוּרִין.

(ז)

הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל,
הוֹלֵךְ אֵצֶל הַחֶנְוָנִי וְאוֹמֵר:
אִישׁ פְּלוֹנִי מֻדָּר מִמֶּנִּי הֲנָאָה,
וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה.
וְהוּא נוֹתֵן לוֹ,
וּבָא וְנוֹטֵל מִזֶּה.
הָיָה בֵּיתוֹ לִבְנוֹת,
גְּדֵרוֹ לִגְדּוֹר,
שָׂדֵהוּ לִקְצוֹר,
הוֹלֵךְ אֵצֶל הַפּוֹעֲלִים וְאוֹמֵר:
אִישׁ פְּלוֹנִי מֻדָּר מִמֶּנִּי הֲנָאָה,
וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה.
הֵם עוֹשִׂין עִמּוֹ,
וּבָאִין וְנוֹטְלִין שָׂכָר מִזֶּה.

(ח)

הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל,
נוֹתֵן לְאַחֵר לְשׁוּם מַתָּנָה,
וְהַלָּה מֻתָּר בָּהּ.
אִם אֵין עִמָּהֶם אַחֵר,
מַנִּיחַ עַל הַסֶּלַע אוֹ עַל הַגָּדֵר, וְאוֹמֵר:
הֲרֵי הֵן מֻפְקָרִים לְכָל מִי שֶׁיַּחְפּוֹץ,
וְהַלָּה נוֹטֵל וְאוֹכֵל.
וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר.

נוסח הרמב"ם

המודר הניה מחברו נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב מרפאהו רפאות נפשות אבל לא רפאות ממון ורוחץ עימו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה וישן עימו במיטה רבי יהודה אומר בימות החמה אבל לא בימות הגשמים מפני שהוא מהנהו ומסב עימו על המיטה ואוכל עימו על השולחן אבל לא מן התמחוי אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר לא יאכל עימו מן האיבוס שלפני הפועלין לא יעשה עימו באומן דברי רבי מאיר וחכמים אומרין עושה הוא ברחוק ממנו.

פירוש הרמב"ם

ונכנס לבקרו – זה שנכנס לבקר, הוא שאסר עליו שלא יהנה ממנו החולה.

ואמרו: אבל לא יושב – זה הוא במקום שלוקחים שכר מן הישיבה; רצה לומר, שמקבל שכר מי שמבקר החולה בישיבתו עמו, ומי שמרפא אותו או עושה לו צוות. לפיכך, אם נכנס זה וישב ולא קבל שום דבר, הרי נהנה בו החולה בדבר שיש לו דמים.

ורפואת נפשו הוא שירפא לגופו, ורפואת ממון – שירפא בהמתו. ומותר לו להגיד מה שיועיל לבהמתו; ואמנם אסור לו לרפאותה בידיו. ואין זה אסור לחולה עצמו, לפי שהוא מצוה; רוצה לומר, חיוב הרופא מן התורה לרפאות חולי ישראל, וזה נכלל בפירוש מה שאמר הפסוק (דברים כב ב): "והשבֹתו לו", לרפאות את גופו; שהוא כשרואה אתו מסוכן ויכול להצילו, או בגופו או בממונו או בחכמתו.

ואמבטי – כיור המרחץ. ואסור לרחוץ עמו בקטנה, לפי שהוא מגביה המים עליו, וזה הנאה הוא לו.

ולא יאכל עמו בכלי אחד, לפי שהוא חולק לו כבוד, וישים חתיכת בשר טובה לפניו, או יניחנה כדי שיאכלנה. וזה הוא הטעם גם כן שלא יאכל עמו מן הסלין שממלאין מפירות לאכול מהם כל הפועלים.

ועל דרך משל, כשנשבע ראובן שלא יהנה לשמעון, ואכלו שניהם עם לוי, וכשגמר ראובן לאכול מן הקערה – החזירה ללוי, ואחר כך נתנו לוי לפני שמעון – מותר לשמעון לאכול ממנו, ולא נאמר: שמא לא גמר ראובן אכילתו אלא כדי שיניח ללוי ממה שיתן לפני שמעון; וזה הוא ענין אמרו: אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר לבעל הבית.

ולא יעשה עמו באומן – שלא יקצור עמו בשורה אחת, כדי שלא יקל עליו מה שיקצור; כי בהיותו קוצר קרוב ממנו, הוא מוצא מקום לילך, וימצא מקום פנוי שיכול למהר מלאכתו. וכבר נתבאר לך פירוש לשון אומן בהרבה מקומות מזרעים (ראה פאה פרק ד משנה ה). והלכה כרבי יהודה, ואין הלכה כרבי מאיר.


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

עומד אבל לא יושב - מתניתין איירי כשנכסי המבקר אסורים על החולהיז, ובמקום שנוטלין שכר על הישיבהיח עם החולה, שאם יושב עמו ואינו נוטל שכרו הנהוג הרי מהנהו. אבל עמידה, זמן מועט הוא ואין רגילין ליטול עליה שכר:

רפואת הנפש - רפואת גופו:

רפואת ממון - רפואת בהמתו. לפי שחייב אדם לרפאות את חבירו כשחלה, שנאמר (דברים כב) והשבותו לו, לרבות אבדת גופו, ומצוה קעביד, לפיכך אע"פ שהדירו הנאה ממנו מרפאו בידיויט כשחלה בגופו. ואם חלתה בהמתו אינו יכול לרפאה בידים מפני שמהנהו, אבל אומר לו סם פלוני יפה להכא, סם פלוני רע לה:

אבל לא בקטנה - מפני שמהנהו כשמגביה עליו את המים:

אבל לא בימות הגשמים - מפני שמחממו. והלכה כר' יהודה:

אבל לא מן התמחוי - לא יאכל עמו בכלי אחד, שמא יניח מלאכול מנה יפה שבו כדי שיאכל זה המודר הנאה ממנו, או שמא יקרב לפניו חתיכה שיאכל ונמצא מהנהו:

אבל אוכל הוא [עמו] מן התמחוי החוזר - לבעל הבית. ראובן אוכל בקערה שיודע שכשיחזירנה לבעל הבית יחזור בעל הבית וישלחנה לשמעון שמודר הנאה ממנו, ולא חיישינן שמא ישייר בקערה כדי שיאכל ממנה שמעון ונמצא מהנהו:

האבוס שלפני הפועלים - כלי גדול שממלאים אותו ואוכלים בו כל הפועלים ביחד:

לא יעשה עמו באומן - לא יקצור עמו באותה שורה שהוא קוצר. שגורם לו שממהר לעשות מלאכתו כשמוצא המקום פנוי ונמצא מהנהו. ואין הלכה כר' מאיר:

פירוש תוספות יום טוב

עומד אבל לא יושב. כתב הר"ב מתניתין איירי כשנכסי המבקר אסורים על החולה. דאי נכסי חולה אסורים על המבקר סברה מתניתין דנכנס ומבקרו אפילו יושב דמחיותיה לא אדריה דבדבר שחיותו תלוי בו לא אדריה שלא יהנה ממנו. וישיבה נמי חיותיה הוא. ועיין מ"ש במ"ו:

אבל לא יושב. פירש הר"ב ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה עם החולה שהוא מותר משום דמצות בקור די לה בעמידה הר"ן. ומ"ש הר"ב אבל עמידה דזמן מועט הוא ואין רגילים ליטול עליה שכר זהו על דרך הרמב"ם בפירוש משנה ב' לענין שכר דהשבת אבידה. אבל אין נראה כן מהגמרא. דאמרינן בגמרא דהא קמ"ל מתניתין דאף במקום שנוטלין שכר. על הישיבה בעי למשקל. על העמידה לא בעי למשקל. ופירש הרא"ש לא בעי למשקל דנראה כמבזה מצות בקור. על הישיבה בעי למשקל כי נוטל שכר טרחו וביטול מלאכתו ע"כ. ומכל מקום לא קשיא מהכא על פירש הרמב"ם גבי שכר השבת אבידה. די"ל דוקא עמידה אצל חולה שהוא דבר קטן מעט נראה כמבזה כו' מה שאין כן בהשבת אבידה דמסתמא יש בה טיפול וטורח והויא דומיא דיושב אצל החולה:

רפואת הנפש. פירש הר"ב רפואת גופו כו' ומצוה קא עביד לפיכך וכו' מרפאו בידיו. וכתב הר"ן ומיהו דוקא שיהא משל מודר אבל משל מדיר לא. דאפילו היכא דאין לו למודר ממה שיתרפא דמצוה קא עביד אפ"ה כיון דיהיב ליה מיד ליד אסור כי ההיא דמודר הנאה מחבירו דבעינן שיניח ע"ג סלע אבל לא שיתן מידו לידו ממש כדלקמן סוף פרקין ע"כ. וכתב הרא"ש דמתניתין במקום שאין נוטלין שכר על הרפואה דאי לאו הכי פשיטה דאסור לרפאותו בחנם ועוד עיין לקמן בסמוך:

אבל לא רפואת ממון. פירש הר"ן [בגמרא] בשיש שם רופא אחר. דאי לא שרי לרפאות. דהא תנן מחזיר אבידתו ואין לך השבה גדולה מזו. אלא ודאי בשיש שם רופא אחר עסקינן אפ"ה מרפאהו רפואת גופו לפי שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות והכי איתא בירושלמי. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל אומר לו סם פלוני וכו' גמרא וכתב הר"ן דהיינו טעמא דכיון דאיהו לא יהיב ההוא סם עליה שרי. דהנאה ממילא אתיא ע"כ. וכתב ב"י דמשמע דוקא במקום שאין נוטלין עליה שכר דאי נוטלין אסור לומר בחנם דהא מהני ליה:

באמבטיא. לשון הרמב"ם כיור המרחץ. ובמ"י פ"ו דמקואות כתב רהט המרחץ:

וישן עמו במטה. ר' יהודה אומר בימות החמה וכו' בגמרא מוכח דר' יהודה פרושי קא מפרש ואמבטי נמי איהו קאמר ליה ומ"מ כתב הר"ב הלכה כר' יהודה מכלל דפליגי משום דר"מ בברייתא פליג בההיא. וגוזר גדולה אטו קטנה. וימות החמה אטו ימות הגשמים ור"מ ור' יהודה הלכה כר"י. ותנא דמתניתין נמי דייק למתני ר' יהודה אומר בלשון פלוגתא לאשמועינן דאיכא דפליג:

ומיסב עמו על המטה. ולא חיישינן שמא יישן אצלו. הרא"ש:

ואוכל עמו על השלחן. ולא חיישינן שמא יאכל עמו דכיון שהדירו מסתמא שונאין זה את זה טפי משני אכסנאים על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה [כדתנן במ"ב פ"ח דחולין] הרא"ש:

האבוס שלפני הפועלים שמתוך שהם עמלים אוכלים הרבה ואובסין אותן כבהמות ומש"ה נקרא אבוס ואם א' מהן אוכל מעט נמצא מהנה את חבירו הר"ן. וכתב עוד דאבוס החוזר לא שייך גבי פועלים להכי לא תני שריותא באבוס החוזר:

באומן. פירוש המלה כתבתי במסכת פיאה פ"ד משנה ה':

וחכמים אומרים עושה הוא ברחוק. גמרא. בקרוב כ"ע לא פליגי דאסור כי פליגי ברחוק ר' מאיר סבר גזרינן רחוק אטו קרוב. ורבנן סברי לא גזרינן:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יז) (על הברטנורא) דאי נכסי חולה אסורים על המבקר סברה מתניתין דנכנס ומבקרו אפילו יושב דמדבר שחיותו תלוי בו לא אסריה שלא יהנה ממנו, וישיבה נמי חיותיה הוא:

(יח) (על הברטנורא) שהוא מותר משום דמצות בקור דינה בעמידה. הר"נ:

(יט) (על הברטנורא) ומיהו דוקא שיהא משל מודר אבל משל מדיר לא דאפילו היכא דאין לו למודר ממה שיתרפא דמצוה קא עביד אפ"ה כיון דיהיב ליה מיד ליד אסור (וכדלקמן ס"פ כו'. הר"ן). וטיירי במקום שאין נוטלין שכר על הרפואה, דאל"ה פשיטא דאסור לרפאותו בחנם. הרא"ש:

(כ) (על המשנה) לא כו'. פירש הר"ן בשיש שם רופא אחר דאי לא שרי לרפאות דהתנן מחזיר אבידתו ואין לך השבה גדולה מזו ואפ"ה מרפאהו רפואת גופו לפי שלא מכל אדם זוכה להתרפאות:

(כא) (על הברטנורא) וה"ט כיון דאיהו לא יהיב האי סם עליה שרי דהנאה ממילא אתיא. הר"נ. ודוקא במקום שאין נוטלין עליה שכר כו'. ב"י:

(כב) (על המשנה) ר"י אומר. פירושא קמפרש ובברייתא פליג עליה ר"מ:

(כג) (על המשנה) המטה. ולא חיישינן שמא יישן אצלו. הרא"ש:

(כד) (על המשנה) השלחן. ולא חיישינן שמא יאכל עמו דכיון שהדירו מסתמא שונאין זה את זה טפי משני אכסנאים על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה. הרא"ש:

(כה) (על המשנה) האבוס. שמתוך שהם עמלים אוכלין הרבה ומשום הכי נקרא אבוס. ואם אחד מהן אוכל מעט נמצא מהנה את חבירו ואבוס החוזר לא שייך בהו. הר"נ:

(כו) (על המשנה) ברחוק. בקרוב כולי עלמא לא פליגי דאסור, כי פליגי ברחוק אי גזרינן רחוק אטו קרוב. גמרא:


פירושים נוספים

פירוש הרמב"ם (לפי התרגום הקדמון)

ונכנס לבקרו – זה שנכנס לבקר, הוא שאסר עליו שלא יהנה ממנו החולה.

ואמרו: אבל לא יושב – זה הוא במקום שלוקחים שכר מן הישיבה; רצה לומר, שמקבל שכר מי שמבקר החולה בישיבתו עמו, ומי שמרפא אותו או עושה לו צוות. לפיכך, אם נכנס זה וישב ולא קבל שום דבר, הרי נהנה בו החולה בדבר שיש לו דמים.

ורפואת נפשו הוא שירפא לגופו, ורפואת ממון – שירפא בהמתו. ומותר לו להגיד מה שיועיל לבהמתו; ואמנם אסור לו לרפאותה בידיו. ואין זה אסור לחולה עצמו, לפי שהוא מצוה; רוצה לומר, חיוב הרופא מן התורה לרפאות חולי ישראל, וזה נכלל בפירוש מה שאמר הפסוק (דברים כב ב): "והשבֹתו לו", לרפאות את גופו; שהוא כשרואה אתו מסוכן ויכול להצילו, או בגופו או בממונו או בחכמתו.

ואמבטי – כיור המרחץ. ואסור לרחוץ עמו בקטנה, לפי שהוא מגביה המים עליו, וזה הנאה הוא לו.

ולא יאכל עמו בכלי אחד, לפי שהוא חולק לו כבוד, וישים חתיכת בשר טובה לפניו, או יניחנה כדי שיאכלנה. וזה הוא הטעם גם כן שלא יאכל עמו מן הסלין שממלאין מפירות לאכול מהם כל הפועלים.

ועל דרך משל, כשנשבע ראובן שלא יהנה לשמעון, ואכלו שניהם עם לוי, וכשגמר ראובן לאכול מן הקערה – החזירה ללוי, ואחר כך נתנו לוי לפני שמעון – מותר לשמעון לאכול ממנו, ולא נאמר: שמא לא גמר ראובן אכילתו אלא כדי שיניח ללוי ממה שיתן לפני שמעון; וזה הוא ענין אמרו: אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר לבעל הבית.

ולא יעשה עמו באומן – שלא יקצור עמו בשורה אחת, כדי שלא יקל עליו מה שיקצור; כי בהיותו קוצר קרוב ממנו, הוא מוצא מקום לילך, וימצא מקום פנוי שיכול למהר מלאכתו. וכבר נתבאר לך פירוש לשון אומן בהרבה מקומות מזרעים (ראה פאה פרק ד משנה ה). והלכה כרבי יהודה, ואין הלכה כרבי מאיר.

ראו גם: