רמב"ם על נדרים ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על נדרים · ב · >>

נדרים פרק ב[עריכה]

(א)

אמר השם יתברך: "איש כי ידור נדר לה'", ובא בקבלה: עד שידור בדבר הנדור. ולכך אינו אוסר עליו האכילה באומרו: "הרי היא כבשר חזיר" ו"כעבודת כוכבים", ואסור עליו כשאמר "כקרבן", לפי שהוא יכול לידור קרבן ולומר על מה שירצה, "הרי זה קרבן" – ויהיה קרבן; ואי אפשר שידור ויאמר על שום דבר, "הרי זה בשר חזיר" או "עבודת כוכבים", ויהיה בשר חזיר או עבודת כוכבים.

וכמו כן לא "כחלת אהרן" ולא "כתרומתו", לפי שלא יתנדב אדם חלה ותרומה.

ויש בכאן קושיא גדולה, וזו היא: שהוא אמר בפרק הראשון, שאם אמר: "חטאת שאיני אוכל לך" – אסור. וידוע שהחטאת אינה באה בנדר ונדבה.

ותשובת זה, שקרבן חטאת, אף על פי שהוא עצמו אינו בא בנדר ונדבה, הרי הוא בא מחמת הנדר. שהרי הוא מבואר אצלנו: נודרין בנזיר, וכבר ידעת שהנזיר – כשנשלמו ימי הנזירות – יביא קרבן חטאת בכלל קרבנותיו; לכך עשינו קרבן חטאת כמו הדבר הנדור לה' לענין הנדרים.

ואם אמר לאשתו: "הרי את עלי כאימא", אינו אסור מן התורה, לפי שזה כמו האומר לחבירו: "מה שאוכל לך – כבשר חזיר", אשר אמרנו שזה אינו כלום. אבל אין אומרים לו "אשתך מותרת לך, שאין זה נדר"; אבל מראים שזה הדיבור קיים, שלא יקל ראשו לכך, ופותחין לו פתח ממקום אחר ומתירים לו הנדר, כמו שיתבאר במקומו בזאת המסכתא.

כבר נתבאר לך בפרק שלפני זה (נדרים פרק א משנה ד) שהנדרים אין חלין אלא על דבר שיש בו ממש, ושבועות חלות על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש. ולכך אמר: "'קונם שאיני ישן', 'שאיני מדבר', הרי זה בבל יחל דברו", ולא אמר: "הרי זה אסור", לפי ש"קונם" – מכינויי נדרים, ואלו הדברים הם דברים שאין בהם ממש, ולא יתחייב בהם שום דבר מדאורייתא; אבל מדרבנן אסור. ולכך אמר: "הרי זה בבל יחל דברו", לפי שהוא מדרבנן, שאמרו: דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור – אי אתה רשאי לנהוג בהם היתר כדי לבטלן, משום שנאמר: "לא יחל דברו". ולכך אמר באלו הדברים: "הרי זה ב'לא יחל דברו'", רוצה לומר בזה שאלו הדברים, אף על פי שהם בלתי חלות, אחר שבני אדם מחשבין אותם נדרים, הרי הן אסורות מטעם "לא יחל דברו", לפי מה שבא עליו הפירוש.

אבל באומרו: "שבועה שאיני ישן", כבר אמר בזה "אסור", כמו שהעיקר בידינו: שבועה חלה על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש.

ודע, כי מי שנשבע שלא יישן שלושה ימים רצופין לילה ויום מהם, הרי זה לוקה וישן כשירצה, לפי שהוא נשבע על מה שאי אפשר. ועוד יתבארו עיקרי עונש השבועות במסכת שבועות. אבל בזאת המסכת יתבארו איזו מן השבועות והנדרים חלין, ואיזו אינם חלין:

(ב)

קרבן לא אוכל לך וכו' - דע כי "שאוכל" יורה אצלם "שאוכל" על כל פנים, ומורה גם כן "שלא אוכל".

ומביא ראיה לזה, הדברים הנמשכים אחר העניינים. שאם היה מפייסו חבירו שיאכל, ולא רצה, ונשבע "שבועה שאוכל לך", אז אסור עליו שיאכל לו שום דבר.

ומבואר הוא, כי מה שאמר: קרבן לא אוכל לך, קרבן שאוכל לך, הקרבן לא אוכל לך, שאין כל זה מורה שהוא עושה כל מה שיאכל משלו כקרבן. ואמנם פירוש זה הדיבור - שהוא נשבע בקרבן, וכאילו אמר: "בחיי הקרבן אם אוכל לך שום דבר".

אמר קונם סוכה וכו' - ואמרו בנדרים אסור, לפי שהוא אסר גוף הדבר, שלא יתקיים המצווה אלא בהיותו דבר מותר, כגון שיאסר סוכה זו עליו, שחזרה ישיבתה עבירה. ויהיה עניינו בה כמו מי שלא ימצא בליל הפסח אלא מצה שהיא אסורה עליו באכילה, כגון שתהיה טבל או הקדש, שאסור עליו אכילתן לפי שהוא מצווה הבאה בעבירה.

וזאת היא הסברא בהיות הנדרים חלים על כל דבר שיחייב איסור גוף זה הדבר ביטול מצוַת עשה. אבל כל זמן שמחייב עצמו קרבן כל עת שיעשה מצווה, יוכל לקיים הנדר ולעשות המצווה. כגון שיאמר: "קרבן עלי כל זמן שאניח תפילין", הרי זה חל, וכל זמן שיניח תפילין יתחייב קרבן.

ואמנם החומרא שהוא בשבועות יותר מבנדרים, הוא מה שנקדם ביאורו:

(ג)

חייב על כל אחת ואחת, הוא שיהיה נזיר שלושים יום אם אמר "נזיר" סתם, כמו שיתבאר, או הזמן שקצב, ויביא קרבן נזיר. עוד יתחייב בשנית ויביא קרבן; וכמו כן השלישית והרביעית.

ואמרו בשבועה: אינו חייב אלא אחת – שהוא לוקה מלקות אחת בלבד. אבל אם ישאל לחכם והותרה לו שבועה ראשונה, יישאר הדבר שנשבע עליו אסור מצד השבועה השנייה. וכמו כן, אם הותרה שבועה שנייה, אסור עליו לאכול מצד השבועה שלישית. הלא תראה אומרו: אינו חייב אלא אחת, ולא אמר: "הרי זו שבועה אחת":

(ד)

אם כמעשר בהמה נדר - כבר נתבאר, שהנדר לא יהיה אלא בדבר שנדר. ומעשר בהמה, אף על פי שלא יבוא בנדר, אבל קדושתו בידי אדם, כמו שנבאר במקומו; ויש לו לאדם לעשות זאת הבהמה מעשר, ותהיה קרבן.

ושאר הדברים מבוארים.

ואין הלכה כרבי מאיר:

(ה)

אלא בחרמו של ים - חרמו של ים, היא מצודת הציידים. אמר הפסוק (חבקוק א), "יגורהו בחרמו יאספהו במכמרתו".

ואומרו עצמי קרבן - שיאמר לאחֵר: "עצמי עליך קרבן", בעניין שייאסר על זה הנאתו.

ואומרו על כולן: אין נשאלין להם - רוצה לומר, שהם אינם צריכים שאלה לחכם שיתירם, לפי שהם אינן חלין, [וזה כשהיה תלמיד חכם].

ואם היה עם הארץ, מיד שיבוא לשאול לנו ויבקש התרת אלו הנדרים, הרי זה אין מתירין לו, ואין פותחים לו פתח בחרטה. וזהו ענין אומרו: מחמירין עליהם.

ואם אנו רואין שעבר עליהם, משמתין אותו, וזהו ענין אומרו: ועונשין אותו. וזה כולו לאיים עליהם. זה דעת רבי מאיר.

אבל חכמים אומרים: מראין להם שהנדר קיים, ומה שהם מסכימים בינם לבין עצמם - אינו מועיל; ופותחין להם פתח מטעם אחר, ומתירים להם נדרם.

ואין הלכה כרבי מאיר: