עיקר תוי"ט על נדרים ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה נדרים ב: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) מותרין. הלשון אינו עולה שפיר. דאטו הנהו דפ"ק אסורין הן שלא ידור בהן ואפשר לי לומר דסתם לן תנא כר"מ דדריש טוב אשר לא תדור. טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר ואע"ג דהתם לענין נדר דאמר עלי לחיובי בקרבן קאי ה"נ איכא למיחש בכולהו נדרים שמא יעבור על אסורו שאסר על נפשו:

(ב) (על הברטנורא) הר"ב לא גרס בגמרא ומי איכא לאסוקי כו' אלא מחוורתא. וכן הר"מ והרא"ש לא גרסי ליה:

(ג) (על המשנה) כב"ח. כל מיני איסורין קתני. אסורין באכילה כבשר חזיר, ואסורים בהנאה כעבודת גלולים, ואסורים בהנאה שאין להם בטלה כעורות לבובין שהן תקרובות לעבודת גלולים ואין להם ביטול. ותנא נמי שאסורים באכילה כלבד ויש בהן טומאה כנבילות. ושטומאתן חמורה בכעדשה כשקצים ורמשים. הר"נ:

(ד) (על המשנה) כרמשים. כדכתיב ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ:

(ה) (על המשנה) כחלת כו'. שאע"פ שחל איסור ע"י קריאת שם לא מיקרי דבר הנדור, דהא מעיקרא נמי אסור משום טבל ופיו לא אסר אלא התיר שהוציא השירים מידי טבל. הרא"ש:

(ו) (על הברטנורא) ולכך אינו אוסר עליו האכילה באמרו הרי הוא כבשר חזיר וכע"ג. ואסר עליו כשאומר כקרבן, לפי שהוא יכול לדור קרבן ולומר על מה שירצה הרי זה קרבן ויהיה קרבן, ואי אפשר שידור ויאמר על שום דבר הרי זה בשר חזיר או ע"ג. הר"מ:

(ז) (על המשנה) מותר. משום דקא בעי למתני האומר לאשתו כו' דצריך פתח ואי לא הדר ותני הרי זה מותר לא ידענו ואלו מותרין דרישא כלומר שהן מותרים בלא פתח אהי מנייהו קאי אי אכולהו אי אתרתי מנייהו. הר"נ:

(ח) (על המשנה) כאמא. הוא הדין במתפיס בשאר איסורי הנאה בע"ג וערלה כו'. ובגמרא נמי תניא הכי אלא האי דנקט כאימא. חדא דאית בה תרתי אשמועינן. חדא, דאע"ג דמתפיס בדבר האסור, בעם הארץ מדרבנן צריך פתח. ואשמועינן תו שצריך שיהא ממקום אחר אבל אין פותחין לו בכבוד אמו כלומר אלו היה יודע שלא יהא כבוד לאמו בכך לא היה נודר. דלא תימא נהי דאין פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו ה"מ בנדרים דאורייתא אבל האי דליתא אלא מדרבנן פותחין, קמ"ל דלא. ודוקא במדיר אשתו ומתפיס בדבר האסור גזרו אטו מתפיס בדבר הנדור, אבל שאר נדרים שאינן מצויין לא גזרו. הר"נ:

(ט) (על הברטנורא) כלום אתה מתחרט חרטה דמעיקרא מלשון תוהה על הראשונות. הר"נ:

(י) (על הברטנורא) כלומר עומד אתה על דעתך הראשונה שרצונך עדיין באותו הנדר:

(יא) (על המשנה) משום דנדרים מתפיס חפצא אנפשיה תני בהו בלשון שאני, כלומר מה שאני. ומשום דשבועות אסר נפשיה תני להו בלשון שאיני ביו"ד. הר"נ:

(יב) (על הברטנורא) גמרא, דתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו. וכתבו התוספ' תימא מה ענין זה לנהגו בו איסור, וי"ל דהאי נמי שנדר ונתכוין לאסור עצמו גם בדבר שאין בו ממש אין לך נהגו גדול מזה:

(יג) (על הברטנורא) וא"ת אמאי מתסר והא מצות לאו ליהנות נתנו וי"ל דהיינו לומר שאין קיום המצוה חשוב הנאה אבל מ"מ אי מתהני גופיה בהדי דמקיים מצוה הנאה מקריא. ומש"ה אמרינן בפרק ראוהו ב"ד הנודר הנאה מן המעין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה. הר"נ. ועתוי"ט:

(יד) (על המשנה) שבועה כו'. מתמה התוי"ט, אמאי לא תני שבועה שאיני משמשך:

(טו) (על הברטנורא) משום שבועת שוא. הר"מ:

(ב)

(טז) (על הברטנורא) וקרבן לאו בר אשתבועי הוא ואי, אמרינן דקרבן יהא מה שלא אוכל לך נמי שרי דלא שויה איסור קרבן אלא מה שלא יאכל. הר"ן. וא"ת כיון דבאומר לא חולין לא אוכל לך אסור משום דהוי כאומר מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך כשאומר קרבן לא אוכל לך נמי נימא הכי ולתסר וי"ל דהתם שאני דליכא לפרושי ביה שנשבע בקרבן שלא יאכל ליה אבל לישנא דהכא כיון דאיכא לפרשינהו הכי אע"ג דסתם נדרים להחמיר מאחר דפירושא דלקולא משתמעי טפי בלישנא הכי מפרשינן להו ולא לחומרא. ב"י:

(יז) (על המשנה) אסור. ואע"ג דמתניתין ר"מ היא דלית ליה מכלל לאו כו' אפ"ה בשבועה אסור. ונראה דה"ט דמסקינן בס"פ שבועת העדות כו' דבאסורא גרידא אית ליה כו' ושבועות אינן אלא איסור גרידא שהוא חל בגופו אבל נדרים אינן חלים על דבר שאין בו ממש. הר"נ:

(יח) (על הברטנורא) והטעם בזה שהשבועה חלה על גוף האדם והגוף יש בו ממש. טור:

(יט) (על המשנה) וחומר כו'. לא דייקינן מכלל דשבועה מיהא איתא משום דאה"נ דאיתא והוי לקי בה משום שבועת שוא אלא שאינה חלה לבטל את המצות:

(כ) (על המשנה) סוכה. והוא הדין נמי כי אמר ישיבת סוכה עלי דהואיל והזכיר החפץ אע"ג דבישיבה אין בה ממש. הר"נ:

(כא) (על הברטנורא) אפילו כי אמר ישיבת סוכה עלי שבועה כו' הוי כאלו אמר שבועה שלא אשב בסוכה וחשבינן ליה כיד שבועה. ועתוי"ט:

(כב) (על הברטנורא) ומלתא דפשיטא היא דלמה יגרע נדרו שחייב עצמו בקרבן משום שתלאו בעשיית המצוה והרי אפילו בתלאו בדבר שאין בו ממש שאין הנדר חל עליו חייב בקרבן שחייב עצמו בו בנדר כדאיתא בר"מ:

(כג) (על המשנה) לעבור. ולקיים נמי לא, כדתנן לקמן:

(ג)

(כד) (על המשנה) נזיר. דנזירות נמי איקרי נדר דכתיב נדר נזיר ולא סיים במאי דפתח, דאי אמר ככר זה עלי קונם ב"פ אין איסור חל על. איסור, אבל נזירות מקרא יליף ליה. תוספ':

(כה) (על המשנה) אם אוכל. ה"ה נמי אם אמר ב"פ הריני נזיר דחייב על כל או"א ואיידי דקתני גבי שבועה שלא אוכל תני נמי גבי נזיר אם אוכל. הר"נ:

(כו) (על הברטנורא) וקרי ליה נדר בתוך נדר לפי שהנזירות שניה היא חלה בתוך הזמן הראשונה אלא שא"א שימנה אותה עד שימנה את הראשונה. הר"נ. וע"ע:

(כז) (על המשנה) אלא אחת., דאין שבועה חלה על שבועה דאין נשבעין לקיום המצות דליתא בלאו והן. הרא"ש. ועתוי"ט:

(ד)

(כח) (על הברטנורא) קשה דמה הוצרך לשנות ופירושן להקל ועוד כו'. וי"מ אע"פ שסתם נדרים להחמיר היינו כשלא פירש מה היה בלבו אלא אמר כך נדרתי כמו שפירשוה חכמים אנו מפרשים לחומרא. אבל אם אמר הרי עלי בבשר מליח וחזר ואמר בלבי היה כשל עבודת גלולים אזלינן בתר פירושו להקל. הרא"ש. וע"ע:

(כט) (על הברטנורא) מדלא שתק. הרא"ש:

(ל) (על המשנה) עבודת גלולים. דגם לעבודת גלולים רגילות היו למלוח ולהכי לא קתני של חולין משום דאין רגילות לקרות בשר מלוח אלא אלו דקתני של שמים ושל עבודת גלולים ולא של חולין. תוספ':

(לא) (על הברטנורא) וא"ת והלא עשירי מאליו הוי קדוש. ויש לומר דבעינן העברת מנין ואם היו עשרה ונטל אחד בלא מנין אינו קדוש כדאמר פרק ט' דבכורות. תוספ':

(לב) (על הברטנורא) ולא היו רגילין בתרומת הלשכה. לא קרי לה תרומה סתמא, אלא תרומת הלשכה קרי לה, הלכך כי נדרו בתרומה סתם ליכא לספוקי כלל בתרומת הלשכה. הר"נ:

(לג) (על הברטנורא) פירש"י שלא היו כהנים ביניהם. ומסיים הר"נ ולחרמי כהנים לא קרי להו חרם סתם הלכך כי נדרו בחרם ליכא לספוקי במידי, דודאי חרם גבוה קאמרי. ובגמרא, הא מכירין מותרין. אתיא כרבי אלעזר בן צדוק דפליג ארישא וסבירא ליה ספיקא לקולא:

(ה)

(לד) (על המשנה) בחרם. דאמר חפץ זה חרם עלי ושוב אמר לא נדרתי. רש"י:

(לה) (על המשנה) בקרבנות כו'. דורונות שהיו מקריבין לפני מלכים. רש"י:

(לו) (על המשנה) נודר. דרך שחוק. הר"מ. והתוספ' פירשו להטעות העולם להאמין דבריו שיהיו סוברים כי אני נודר נדר גמור:

(לז) (על הברטנורא) ולפיכך צריך שאלה. הר"נ והתוספ' נסתפקו אי אמרינן דוקא בבא לשאול אבל אי לא בא לשאול לא אסרינן ליה. ועתוי"ט:

(לח) (על הברטנורא) הא דכתב אין פותחין, הוא פירושא דמחמירין עליו. ומ"ש מנדין אותו הוא פירוש דעונשים אותו. ועתוי"ט:

(לט) (על המשנה) ומלמדין. פירש"י מוכיחין אותו. והא דלא תנן הכי בר"פ גבי את עלי כאימא, לפי שבכאן הרי הוא כעושה כחוכא ואטלולא מהנדרים משא"כ באומר כאימא דאע"ג שאינו נדר משום דלא חל מ"מ לא משוי כחוכא ואטלולא ולכך אין אנו מחוייבים להוכיחם: