משנה נדרים ב א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נדרים · פרק ב · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

  • ואלו מותריןא:
"חולין שאוכל לך",
"כבשר חזיר"ג,
"כעבודה זרה",
"כעורות לבובין",
"כנבלות", "כטריפות", "כשקצים", "כרמשים"ד,
"כחלתה אהרון" ו"כתרומתו",
מותרז.
  • האומר לאשתו: "הרי את עלי כאימא"ח, פותחין לו פתח ממקום אחר, שלא יקל ראשו לכך.
  • "קונם שאינייא ישן", "שאיני מדבר", "שאיני מהלך";
האומר (לאשתו): "קונם שאיני משמשך",
הרי זה ב"לא יחל דברו".
"שבועהיד שאיני ישן", "שאיני מדבר", "שאיני מהלך",
אסור.

משנה מנוקדת

[עריכה]

וְאֵלּוּ מֻתָּרִין:
"חֻלִּין שֶׁאֹכַל לְךָ",
"כִּבְשַׂר חֲזִיר",
"כַּעֲבוֹדָה זָרָה",
"כְּעוֹרוֹת לְבוּבִין",
"כִּנְבֵלוֹת", "כִּטְרֵפוֹת", "כִּשְׁקָצִים", "כִּרְמָשִׂים",
"כְּחַלַּת אַהֲרֹן" וְ"כִתְרוּמָתוֹ",
מֻתָּר.
הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: "הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִמָּא", פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, שֶׁלֹּא יָקֵל רֹאשׁוֹ לְכָךְ.
"קוֹנָם שֶׁאֵינִי יָשֵׁן", "שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר", "שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ";
הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: "קוֹנָם שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ",
הֲרֵי זֶה בְּ"לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ".
"שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי יָשֵׁן", "שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר", "שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ",
אָסוּר.

נוסח הרמב"ם

אלו מותרין חולין שאוכל לך כבשר חזיר כעבודה זרה כנבילות כטריפות כשקצים כרמשים כחלת אהרון וכתרומתו מותר האומר לאשתו הרי את עליי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יקל את ראשו לכך קונם שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך האומר לאישה קונם שאיני משמשך הרי זה בלא יחל דברו (במדבר ל ג) שבועה שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך אסור.

פירוש הרמב"ם

אמר השם יתברך: "איש כי ידור נדר לה'", ובא בקבלה: עד שידור בדבר הנדור. ולכך אינו אוסר עליו האכילה באומרו: "הרי היא כבשר חזיר" ו"כעבודת כוכבים", ואסור עליו כשאמר "כקרבן", לפי שהוא יכול לידור קרבן ולומר על מה שירצה, "הרי זה קרבן" – ויהיה קרבן; ואי אפשר שידור ויאמר על שום דבר, "הרי זה בשר חזיר" או "עבודת כוכבים", ויהיה בשר חזיר או עבודת כוכבים.

וכמו כן לא "כחלת אהרן" ולא "כתרומתו", לפי שלא יתנדב אדם חלה ותרומה.

ויש בכאן קושיא גדולה, וזו היא: שהוא אמר בפרק הראשון, שאם אמר: "חטאת שאיני אוכל לך" – אסור. וידוע שהחטאת אינה באה בנדר ונדבה.

ותשובת זה, שקרבן חטאת, אף על פי שהוא עצמו אינו בא בנדר ונדבה, הרי הוא בא מחמת הנדר. שהרי הוא מבואר אצלנו: נודרין בנזיר, וכבר ידעת שהנזיר – כשנשלמו ימי הנזירות – יביא קרבן חטאת בכלל קרבנותיו; לכך עשינו קרבן חטאת כמו הדבר הנדור לה' לענין הנדרים.

ואם אמר לאשתו: "הרי את עלי כאימא", אינו אסור מן התורה, לפי שזה כמו האומר לחבירו: "מה שאוכל לך – כבשר חזיר", אשר אמרנו שזה אינו כלום. אבל אין אומרים לו "אשתך מותרת לך, שאין זה נדר"; אבל מראים שזה הדיבור קיים, שלא יקל ראשו לכך, ופותחין לו פתח ממקום אחר ומתירים לו הנדר, כמו שיתבאר במקומו בזאת המסכתא.

כבר נתבאר לך בפרק שלפני זה (נדרים פרק א משנה ד) שהנדרים אין חלין אלא על דבר שיש בו ממש, ושבועות חלות על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש. ולכך אמר: "'קונם שאיני ישן', 'שאיני מדבר', הרי זה בבל יחל דברו", ולא אמר: "הרי זה אסור", לפי ש"קונם" – מכינויי נדרים, ואלו הדברים הם דברים שאין בהם ממש, ולא יתחייב בהם שום דבר מדאורייתא; אבל מדרבנן אסור. ולכך אמר: "הרי זה בבל יחל דברו", לפי שהוא מדרבנן, שאמרו: דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור – אי אתה רשאי לנהוג בהם היתר כדי לבטלן, משום שנאמר: "לא יחל דברו". ולכך אמר באלו הדברים: "הרי זה ב'לא יחל דברו'", רוצה לומר בזה שאלו הדברים, אף על פי שהם בלתי חלות, אחר שבני אדם מחשבין אותם נדרים, הרי הן אסורות מטעם "לא יחל דברו", לפי מה שבא עליו הפירוש.

אבל באומרו: "שבועה שאיני ישן", כבר אמר בזה "אסור", כמו שהעיקר בידינו: שבועה חלה על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש.

ודע, כי מי שנשבע שלא יישן שלושה ימים רצופין לילה ויום מהם, הרי זה לוקה וישן כשירצה, לפי שהוא נשבע על מה שאי אפשר. ועוד יתבארו עיקרי עונש השבועות במסכת שבועות. אבל בזאת המסכת יתבארו איזו מן השבועות והנדרים חלין, ואיזו אינם חלין:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ואלו מותרין. חולין שאוכל לך – לסימן בעלמא נקטיה: כשם ש"חולין שאוכל לך" אין צריך שאלה לחכם, כך כל הני דאמרינן במתניתין ברישא אין צריכין שאלת חכםב.

כעורות לבובין – היו נוקבים הבהמה מחיים כנגד הלב, ומוציאין הלב ומקריבין אותו לעבודה זרה; ותקרובת עבודה זרה אסור בהנאה.

כחלת אהרן – שהיה ראשון לכהנים. ולא הוי דבר הנדור, שאין חלה ותרומה באין בנדר ונדבה.

הרי זה מותר – דאמר קרא (במדבר ל ג): "איש כי ידור נדר", עד שידור בדבר הנדור.ו ו"חטאת שאיני אוכל לך", דאמרינן בפרק קמא דאסור, ואף על פי שאינו דבר הנדור, הוי טעמא, דאפשר שיביא חטאת על ידי נדר, כגון שנדר בנזיר ומתחייב להביא חטאת.

הרי את עלי כאימא – אף על גב דלאו דבר הנדור הוא, חמור מכל הני דלעיל, דצריך התירא מדרבנן אם הוא עם הארץ, ופותחין לו פתח ממקום אחר; כלומר, מבקשים לו פתח וטעם לחרטתו, ולא סגי ב"כדו תהית"ט או "לבך עלך"י. וכל זה, שלא יקל ראשו ולא ירגיל לאסור אשתו עליו.

קונם שאיני ישן כו' הרי זה בבל יחל – מדרבנןיב. אבל מן התורה אין הנדר חל, דנדרים אין חלים אלא על דבר שיש בו ממש.

קונם שאיני משמשך - בגמרא מקשה, והא משועבד לה, והיאך יכול להפקיע שעבודה בנדרו? והא הוי כאוסר פירות חבירו על חבירו. ומשני, כגון דאמר "הנאת תשמישך עלי קונם"יג, שאסר ההנאה עליו, ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו.

שבועה שאיני ישן וכו' - אסור מן התורה, דשבועות חלין בין על דבר שיש בו ממש, בין על דבר שאין בו ממש. ואם נשבע שלא יישן שלשה ימים רצופין לילה ויום, לוקהטו ויישן מיד, מפני שנשבע על דבר שאי אפשר לקיימו.

פירוש תוספות יום טוב

כבשר חזיר כו'. כל מיני אסורין קתני. אסורין באכילה כבשר חזיר. ואסורים בהנאה כע"ז. ואסורים בהנאה שאין להן בטלה כעורות לבובין שהן תקרובות לע"ז ואין להם ביטול. ותנא נמי שאסורים באכילה בלבד. ויש בהן טומאה כנבלות. ושטומאתן חמורה בכעדשה כשקצים ורמשים. הר"ן:

כעורות לבובין. פירש הר"ב היו נוקבין וכו' ומוציאין הלב ומקריבין אותו לע"ז וכו' ועיין במ"ג פרק ב' דמסכת עבודה זרה:

כרמשים. כדכתיב (ויקרא י"א) ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ:

כחלת אהרן וכתרומתו. שאף על פי שחל איסור ע"י קריאת שם לא מיקרי דבר הנדור דהא מעיקרא נמי הוא אסור משום טבל ופיו לא אסר אלא התיר שהוציא השירים מידי טבל. פירוש הרא"ש פרק קמא דף י"ב:

מותר. כתב הר"ב דאמר קרא איש כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור ולכך אינו אוסר עליו האכילה באמרו הרי הוא כבשר חזיר וכע"ז ואסר עליו כשאומר כקרבן לפי שהוא יכול לדור קרבן ולומר על מה שירצה הרי זה קרבן ויהיה קרבן ואי אפשר שידור ויאמר על שום דבר ה"ז בשר חזיר או ע"ז וכו'. [הרמב"ם]:

מותר. משום דקבעי למתני האומר לאשתו כו' דצריך [פתח] ואי לא הדר ותני הרי זה מותר לא ידענו ואלו מותרין דרישא כלומר שהן מותרין בלא פתח אהי מינייהו קאי אי אכולהו אי אתרתי מינייהו. הר"ן:

האומר לאשתו הרי את עלי כאמא. הה"נ במתפיס בשאר איסורי הנאה בע"ז וערלה וכלאי כרם ובברייתא תניא נמי בגמרא וכו' אלא האי דנקט כאמא חדא דאית בה תרתי אשמעינן. חדא דאע"ג דמתפיס בדבר האסור בע"ה מדרבנן צריך פתח ואשמועינן תו דצריך שיהא ממקום אחר אבל אין פותחין לו בכבוד אמו כלומר אילו היה יודע שלא יהא כבוד לאמו בכך לא היה נודר דלא תימא נהי דאין פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו ה"מ בנדרים דאורייתא אבל האי דליתא אלא מדרבנן פותחין קמשמע לן דלא. ודוקא במדיר אשתו ומתפיס בדבר האסור צריך פתח מפני שדרכו לאסור את אשתו מתוך ההקפדה ואי שרית ליה בלא פתח כי מתפיס בדבר האסור אתי למשרי נמי אפילו מתפיס בדבר הנדור אבל שאר נדרים מתוך שאינן מצויין כל כך לא גזרו בהן ואין צריכין שאלה. הר"ן:

פותחין לו פתח כו'. פירש הר"ב ולא סגי בכדו וכו' עיין מ"ש בזה בסוף פירקין בס"ד:

ממקום אחר. מ"ש הר"ב בכדו תהית פירש הר"ן פ"ג דף כ"א כלום אתה מתחרט חרטה דמעיקרא מלשון תוהה על הראשונות. ומ"ש לבך עליך פירש"י שם כלומר עומד אתה על דעתך הראשונה שרצונך עדיין באותו הנדר:

שלא יקל ראשו. עיין סוף פרקין:

קונם שאיני ישן כו'. כתב הר"ן בכולהו גרסי' שאני בלא יו"ד ובשבועות גרסי' שאיני ביו"ד משום דנדרים מתפיס חפצא אנפשיה תני להו בלשון שאני כלומר מה שאני ומשום דשבועות אסר נפשיה תני להו בלשון שאיני ביו"ד עכ"ל הר"ן. וכך כתב הכ"מ בפ"ה מהלכות נדרים להגיה בכל הני שהעתיקה הרמב"ם שאני בלא יו"ד. ואני תמה שגם הטור סימן רי"ג העתיק ביו"ד. ואף הכ"מ עצמו בש"ע שלו העתיקם ביו"ד וצ"ע. ועמ"ש בריש פ"ק גבי מרוחקני ממך שאיני אוכל לך ועיין במשנה דלקמן ועיין סוף פרק ג':

קונם שאיני משמשך. כתב הר"ב בגמרא מקשים והא משועבד לה כו' עי' מ"ש ברפ"ז דכתובות. ומ"ש הר"ב ומשני כגון דאמר הנאת תשמישך עלי קונם. כתב הר"ן וא"ת אמאי מתסר והא מצות לאו ליהנות נתנו [כדכתב הר"ב במשנה ג' פרק ד'] וי"ל דכי אמרינן מצות לאו ליהנות נתנו ה"מ לומר שאין קיום המצות חשוב הנאה אבל מכל מקום אי מתהני גופיה בהדי דמקיים מטה הנאה מקריא. ומשום הכי אמרינן בפרק ראוהו ב"ד [כח. ]. הנודר הנאה מן המעיין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה ע"כ וכתב עוד הר"ן דהא דאיני משמשך שאינו אלא מדרבנן דומיא דשאיני ישן כו' וא"ת היכי חייל נדרא דיליה דליתיה אלא מדרבנן בעלמא לאפקועי מצות עונה ומצות פריה ורביה י"ל כיון דנדר מיהא חייל ממילא פקעי להו הנך מצות. דחכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ע"כ [ועיין רפ"י דיבמות]. אבל התוספות כתבו דאיני משמשך מדאורייתא ומתניתין לצדדין קתני גבי שאיני ישן הוי בבל יחל דרבנן וגבי שאיני משמשך הוי דאורייתא ע"כ וצריך לומר דמיירי באומר קונם גופך עלי מתשמיש ודומיא דסוף פרק דלעיל והרמב"ם בפ"ג מהלכות נדרים כלל לאיני משמשך בהדי הני דמדרבנן ולא כן הטור בסימן רי"ג:

הרי זה בלא יחל. פירש הר"ב מדרבנן. גמרא דתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר (במדבר ל') לא יחל דברו. וכתבו התוספות תימה מה ענין זה לנהגו בו איסור וי"ל דהאי נמי שנדר ונתכוין לאסור עצמו גם בדבר שאין בו ממש אין לך נהגו גדול מזה ע"כ. וכ"כ הרמב"ם אמר באלו הדברים הרי זה בלא יחל ר"ל בזה שאלו הדברים אע"פ שהם בלתי חלות אחר שבני אדם מחשבין אותן נדרים הרי הן אסורים מטעם לא יחל דברו לפי מה שבא עליו הפירוש שאמרו דברים המותרים וכו'. ומ"ש הר"ב דנדרים אין חלין וכו' כדתנן במשנה דלקמן:

שבועה כו'. צ"ע דלא תנן נמי שבועה שאיני משמשך ולדעת התוספות דגבי נדרים נמי לא משכחת לה אלא כשאוסר עצמו בכגוונא דאסור מדאורייתא ניחא. אבל להר"ן והרמב"ם צ"ע:

שאיני ישן. כתב הר"ב אם נשבע שלא יישן כו' לוקה כו' משום שבועת שוא רמב"ם פרק ה' מהלכות שבועות:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) מותרין. הלשון אינו עולה שפיר. דאטו הנהו דפ"ק אסורין הן שלא ידור בהן ואפשר לי לומר דסתם לן תנא כר"מ דדריש טוב אשר לא תדור. טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר ואע"ג דהתם לענין נדר דאמר עלי לחיובי בקרבן קאי ה"נ איכא למיחש בכולהו נדרים שמא יעבור על אסורו שאסר על נפשו:

(ב) (על הברטנורא) הר"ב לא גרס בגמרא ומי איכא לאסוקי כו' אלא מחוורתא. וכן הר"מ והרא"ש לא גרסי ליה:

(ג) (על המשנה) כב"ח. כל מיני איסורין קתני. אסורין באכילה כבשר חזיר, ואסורים בהנאה כעבודת גלולים, ואסורים בהנאה שאין להם בטלה כעורות לבובין שהן תקרובות לעבודת גלולים ואין להם ביטול. ותנא נמי שאסורים באכילה כלבד ויש בהן טומאה כנבילות. ושטומאתן חמורה בכעדשה כשקצים ורמשים. הר"נ:

(ד) (על המשנה) כרמשים. כדכתיב ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ:

(ה) (על המשנה) כחלת כו'. שאע"פ שחל איסור ע"י קריאת שם לא מיקרי דבר הנדור, דהא מעיקרא נמי אסור משום טבל ופיו לא אסר אלא התיר שהוציא השירים מידי טבל. הרא"ש:

(ו) (על הברטנורא) ולכך אינו אוסר עליו האכילה באמרו הרי הוא כבשר חזיר וכע"ג. ואסר עליו כשאומר כקרבן, לפי שהוא יכול לדור קרבן ולומר על מה שירצה הרי זה קרבן ויהיה קרבן, ואי אפשר שידור ויאמר על שום דבר הרי זה בשר חזיר או ע"ג. הר"מ:

(ז) (על המשנה) מותר. משום דקא בעי למתני האומר לאשתו כו' דצריך פתח ואי לא הדר ותני הרי זה מותר לא ידענו ואלו מותרין דרישא כלומר שהן מותרים בלא פתח אהי מנייהו קאי אי אכולהו אי אתרתי מנייהו. הר"נ:

(ח) (על המשנה) כאמא. הוא הדין במתפיס בשאר איסורי הנאה בע"ג וערלה כו'. ובגמרא נמי תניא הכי אלא האי דנקט כאימא. חדא דאית בה תרתי אשמועינן. חדא, דאע"ג דמתפיס בדבר האסור, בעם הארץ מדרבנן צריך פתח. ואשמועינן תו שצריך שיהא ממקום אחר אבל אין פותחין לו בכבוד אמו כלומר אלו היה יודע שלא יהא כבוד לאמו בכך לא היה נודר. דלא תימא נהי דאין פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו ה"מ בנדרים דאורייתא אבל האי דליתא אלא מדרבנן פותחין, קמ"ל דלא. ודוקא במדיר אשתו ומתפיס בדבר האסור גזרו אטו מתפיס בדבר הנדור, אבל שאר נדרים שאינן מצויין לא גזרו. הר"נ:

(ט) (על הברטנורא) כלום אתה מתחרט חרטה דמעיקרא מלשון תוהה על הראשונות. הר"נ:

(י) (על הברטנורא) כלומר עומד אתה על דעתך הראשונה שרצונך עדיין באותו הנדר:

(יא) (על המשנה) משום דנדרים מתפיס חפצא אנפשיה תני בהו בלשון שאני, כלומר מה שאני. ומשום דשבועות אסר נפשיה תני להו בלשון שאיני ביו"ד. הר"נ:

(יב) (על הברטנורא) גמרא, דתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו. וכתבו התוספ' תימא מה ענין זה לנהגו בו איסור, וי"ל דהאי נמי שנדר ונתכוין לאסור עצמו גם בדבר שאין בו ממש אין לך נהגו גדול מזה:

(יג) (על הברטנורא) וא"ת אמאי מתסר והא מצות לאו ליהנות נתנו וי"ל דהיינו לומר שאין קיום המצוה חשוב הנאה אבל מ"מ אי מתהני גופיה בהדי דמקיים מצוה הנאה מקריא. ומש"ה אמרינן בפרק ראוהו ב"ד הנודר הנאה מן המעין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה. הר"נ. ועתוי"ט:

(יד) (על המשנה) שבועה כו'. מתמה התוי"ט, אמאי לא תני שבועה שאיני משמשך:

(טו) (על הברטנורא) משום שבועת שוא. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ואלו מותרין:    איידי דתנא בפ"ק נדרים אסורים פתח הכא באלו מותרין הר"ן ז"ל:

כבשר חזיר וכו':    ביד פ"א דהלכות נדרים סימן ח' י"א. ובטור י"ד סי' ר"ה:

כחלת אהרן:    ת"ק דמכלתין דף י"ב ותוס' פ' ואלו מנחות דף ט"ו: והטעם בכל אלו כי אין הנדר חל אלא אם מתפיס בדבר הנדור כבר כגון קרבן עולה מנחה או הני דלעיל כאימרא כדירים וכו':

כחלת אהרן וכתרומתו:    וז"ל הר"ן ז"ל דאע"פ שחל איסור עלייהו ע"י קריאת שם לא מקרו דבר הנדור הואיל ואסירי לזרים מחמת איסורא הוא דרמא רחמנא עלייהו ולהכי הדר תנא למיתני מותר אע"ג דכבר פתח בואלו מותרין משו' דבעי למיתני הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ואי לא הדר ותנא ה"ז מותר לא ידענא ואלו מותרין דרישא כלומר שהן מותרין ולא פתחא היכא קאי אי אכולהו אי אתרתי מינייהו ע"כ: ואיתא להאי בבא בתוס' בפ"ק דנדה דף ו':

והחכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל מחק ממשנתו מלות כעורות לבובים וכתב שבכל הספרים ליתנהו ע"כ וכן בירושלמי ליתנהו. וכתב שבכל הספרים ליתנהו ע"כ:

פותחין לו פתח ממקום אחר וכו':    בפי' ר"ע ז"ל לבך עלך ע"כ פי' אותו לב שהיה לך כשנדרת ישנו עדיין עליך ואינך מתחרט. ועי' בהרמב"ם ז"ל בפרק שני דהלכות נדרים בפי' דהא דקתני הכא בסיפא פותחין לו פתח ממקום אחר וכו' הה"נ דקאי ארישא אבל הרא"ש ז"ל כתב בפסקיו דוקא המדיר את אשתו ומתפיס הנאתו בדבר האסור צריך שאלה שלא יקל ראשו לכך ושמא יאסור אשתו עליו אבל מתפיס אכילתו והנאתו בדבר האסור לא בעי שאלה מדקתני סיפא דמתניתין הכי מכלל דרישא לא בעי שאלה ע"כ וכן ג"כ בהר"ן ז"ל: ומזה הלשון הכריח ספר תוספות יום טוב בריש פירקין מדקאמר הרא"ש ז"ל מדקתני סיפא דמשמע שהם דברי עצמו ולא קאמר משמא דגמרא. וביד סוף פרק א' דהלכות נדרים ובפרק שני סימן י"ג:

קונם שאיני ישן וכו':    החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל הגי' במשנתו קונם שני ישן שני מהלך וכן כולם וכן הגיה בכמה דוכתי [הגהה וכתב פה ה"ר יהוסף ז"ל כך מצאתי בכל המקומות במקום שאיני שני ונ"ל שכונתו הוא שאני וכך אמר קונם כלומר קרבן יהא עלי מה שאני ישן אך גבי שבועה צ"ל שהוא שאיני ישן שאיני מדבר ע"כ] והוא כמו שאני אלא לישנא קלילה נקט תנא כדאמרי' בבבלי פ"ק דב"ק גבי חב המזיק אח"כ מצאתי ג"כ מה שכתבתי למעלה רפ"ק בשם ה"ר נתן ב"ר יוסף ז"ל. ביד שם פ"ג סי' י':

קונם שאיני משמשך:    תוס' ז"ל כתבו ומיהו גבי קונם שאיני משמשך מודה רבינא דאיכא בל יחל מדאורייתא והוי מתני' לצדדין גבי שאני ישן הוי בל יחל מדרבנן גבי קונם שאיני משמשך הוי בל יחל מדאורייתא ע"כ. וכגון שאמר קונם גופך עלי מתשמיש מיירי לדעת התוספות ז"ל דלא חיישינן לדמות כמו שפירש הר"ן ז"ל:

הרי זה בלא יחל דברו:    מש"ה תנא במתני' בנדרים ה"ז בלא יחל דברו ולא תני אסור כדקתני בשבועות משום דבשבועות אסור מדינא ובנדרים לא מיתסר אלא מדרבנן משום לתא דבל יחל ואשכחנא נמי תנא דתני בדרבנן לא יחל דברו דתניא דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו: והתוס' ז"ל כתבו ואחרים נהגו בהן איסור תימא מה ענין זה לנהגו בו איסור וי"ל דהאי נמי שנדר ונתכוון לאסור עצמו גם בדבר שאין בו ממש אין לך נהגו גדול מזה כך נראה למשי"ח ע"כ ולזה נוטין דברי הרמב"ם ז"ל בפירושו:

תפארת ישראל

יכין

ואלו מותרין:    נ"ל דר"ל ואלו נדרים מותרין ועומדין, שא"צ התרה [ערתוי"ט שנתקשה בזה]:

חולין שאוכל לך:    כדי נסבה:

כעורות לבובין:    שעכו"ם היו מנקבין הבהמה בחייה כנגד לבה, ומוציאין משם הלב חם להקריבו לע"ז, דאז הבהמה אסורה בהנאה:

כחלת אהרן:    ר"ל כחלה שמפרישין מעיסה לתנה לכהן. ונקט אהרן שהיה ראשון לכהנים. ואע"ג דחלה דבר הנדור הוא, דעל ידי פיו נאסרה. אפילו הכי אין כוונת המפריש לאסור, אלא להתיר שריים מטבל. ונקט מתני' כל מיני אסורים, חזיר אסור רק באכילה, וע"ז אף בהנאה, ולבובין חמירי טפי מע"ז, דמדהן תקרובת אין מועיל להם שיבטלום עכו"ם [כ(שו"ע יו"ד, קמו)], ונבילות חמירי טפי מכל הנך לענין טומאה, דכזית ממנה מטמא מדאורייתא, ושקצים חמירי טפי דשעורן לטמא מדאוריי' בכעדשה, וחלה ותרומה חמירי טפי, מדדמי בקדושה כמתפיס בקרבן:

מותר:    מדאינן דבר הנדור [ואף דכבר תנא ברישא ואלו מותרין. נקט מותר מדקא בעי למתני האומר וכו' דצריך פתח, להכי אפסיק במלת מותר, דלא תימא דגם הנך דרישא צריכין פתח]:

האומר לאשתו הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר:    ולא סגי בחרטה, או לפתוח בכבוד אמו, לומר לו, אלו היית יודע שאין זה כבוד אמך לדור בה לא היית נודר, אלא צריך פתח ממקום אחר [(שו"ע יו"ד רה, א)] דמזלזל כבוד אמו החמירו עליו טפי מלקמן סוף פרקן דסגי ליה התם בחרטה:

שלא יקל ראשו לכך:    שלא ירגיל א"ע בכעס לאסור ע"ע פריה ורביה [ולרמב"ם גם בשאר מילי הדין כך]. והחמירו מדרבנן דוקא בע"ה. וי"א דבזה"ז הכל כע"ה [(שו"ע יו"ד רה, א)]:

שאיני מהלך:    מדאו' אינן נדר כלל, דאין נדר חל בדבר שאין בו ממש:

האומר לאשתו קונם שאיני משמשך:    אף דמשועבד לה והו"ל כאוסר פירות חבירו על חבירו. י"ל דמיירי באמר הנאת תשמישך עלי, שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, ואע"ג דמצות לאו להנות נתנו, היינו דקיום המצוה לא הוה כהנאה, אבל במתהני גם גופו, שפיר מחשב הנאה [ר"ן]. ואע"ג דאסור רק מדרבנן, דהרי בהנאה אין בה ממש, והיכי מצי להפקיע ע"י איסור דרבנן מצות פו"ר דאו'. הרי יש כח לחכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה [כיבמות ד"צ ע"ב]:

הרי זה בלא יחל דברו:    ר"ל אסור מדרבנן:

שבועה שאיני ישן:    זמן מה, אבל בנדר שלא יישן ג' ימים, לוקה ויישן לאלתר [כ"ה לשנא דש"ס [נדרים דט"ו א'], ונ"ל דהך לאלתר אתרווייהו קאי, דלוקה לאלתר אף שלא יישן עדיין, דרק משום שבועת שוא הוא דלוקה, ומותר לישן לאלתר אף שלא לקה עדיין, דאין השבועה חלה כלל, ואיסור דשבועת שוא דעביד עביד]:

שאיני מהלך אסור:    דשבועה חלה על דבר שאין בו ממש, מדאסר את גופו [כמ"ש בפתיחה], והרי הגוף יש בו ממש, ומה"ט נמי לא נקט שבועה שאיני משמשך כברישא, משום דבשבועה אסר הגוף, והרי גופו משועבד למצוה, ואפילו שבועה בלשון נדר, דינו כשבועה, ולא חל אמצוה [(שו"ע יו"ד רלט, ד). ודברי רתוי"ט תמוהין]:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

ראו גם: