משנה נדרים א ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נדרים · פרק א · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

  • האומר: "קרבן", "עולה", "מנחה", "חטאת", "תודה", "שלמים" "שאיני אוכל לך" – אסור.
רבי יהודה מתיר.
  • "הקרבן", "כקרבן", "קרבן" "שאוכל לך" – אסור.
"לקרבן לא אוכלל לך" – רבי מאיר אוסר.
  • האומר לחבירו: "קונםלא פי המדבר עמך", "ידי עושה עמך", "רגלי מהלכת עמך" – אסור.

משנה מנוקדת

[עריכה]

  • הָאוֹמֵר "קָרְבַּן", "עוֹלָה", "מִנְחָה", "חַטָּאת", "תּוֹדָה", "שְׁלָמִים" "שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ" – אָסוּר.
רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר.
"הַקָּרְבָּן", "כַּקָּרְבָּן", "קָרְבָּן" "שֶׁאֹכַל לְךָ" – אָסוּר.
"לַקָּרְבָּן לֹא אֹכַל לְךָ" – רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר.
  • הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: "קוֹנָם פִּי הַמְדַבֵּר עִמְּךָ", "יָדִי עוֹשָׂה עִמְּךָ", "רַגְלִי מְהַלֶּכֶת עִמְּךָ" – אָסוּר.

נוסח הרמב"ם

האומר קרבן עולה מנחה חטאת תודה שלמים שאני אוכל לך אסור רבי יהודה מתיר קרבן כקרבן הקרבן שאוכל לך אסור לא קרבן לא אוכל לך רבי מאיר אוסר האומר לחברו קונם פי מדבר עימך וידי עושה עימך ורגלי מהלכת לך אסור.

פירוש הרמב"ם

האומר קרבן עולה מנחה חטאת תודה כו', האומר לחבירו קונם פי מדבר עמך ידי עושה כו' —

רוצה לומר גם כן בזה הדבר, כשאמר לו: קרבן שאיני אוכל לך עולה שאיני אוכל לך וכו', שהוא אוסר אם יאכל לו שום דבר, לפי ששיעור זה הדיבור ופירושו – שכל דבר שאוכל לך, עשיתי אותו על עצמי כמו עולה, או כמו חטאת או שלמים או תודה.

ורבי יהודה אומר: אינו אסור עליו שיאכל עמו, לפי ששיעור זה הלשון ופירושו – שהוא נשבע בחיי הקרבן או בחיי התודה, אם אוכל לך שום דבר, ואין זה נדר.

וכמו כן כשאמר: קרבן, כקרבן, הקרבן שאוכל לך – עניין זה הוא שווה כאילו אמר לו קרבן שאוכל לך או אמר לו כקרבן שאוכל לך, ואסר עליו, לפי שפירוש זה, כל שאוכל לך – הרי הוא עלי כקרבן.

אבל אם אמר: לא קרבן לא אוכל לך – לא אסר עליו האכילה; לפי שפירוש זה הדבר, בשביל הקרבן לא אוכל לך שום דבר, ואין זה נדר. ורבי מאיר אומר, שפירוש לא קרבן גם כן שלא יהיה קרבן הדבר שלא אוכל לך, אבל הדבר שאוכל לך – לקרבן יהיה, לפיכך לא אוכל לך, [ו]אסור.

והעיקר אצלנו שהנדרים אין חלין אלא על דבר שיש בו ממש.

וכבר ידעת שקונם, מכינויי קרבן. ואם אמר: "קונם שאיני מדבר עמך", או "שאיני עושה עמך", או "שאיני מהלך עמך", אינו אסור עליו זה, לפי שהדיבור ועיקר המלאכה שעשה בידיו – אינו גוף שיעשהו כקרבן. אבל אם אמר: "ייאסר פי לדיבורו", ו"ידי למעשהו", ו"רגלי להילוכו" – אז יחול עליהן הנדר.

ולכך דקדק בזאת המשנה, באומרו: פי מדבר עמך, ולא אמר "שאיני מדבר עמך" או "שאיני עושה עמך".

ודע, שאם אמר: "לכשאדבר עמך", או "אלך עמך", או מכיוצא בזה, מדברים שאין בהם ממש, "הרי עלי קרבן", הרי הוא מחוייב קרבן כשידבר עמו. ולא נאמר על זה: נדרים אין חלין אלא על דבר שיש בהם ממש, שזה הולך בדרך השבועה. אבל הנדרים שרמז עליהם, הוא שיאסור עצם הפעולה, או שיעשה איזה דבר שיהיה כמו קרבן, זהו שלא יחול אלא על דבר שיש בו ממש. אבל מי שאומר: "כל זמן שיהיה זה" או "אעשה זה הדבר" "הרי עלי קרבן" מאיזה מין שיהיה, זה הוא מחוייב בדיבורו, לפי שהוא מין ממיני השבועה. ודע זה והבינהו היטב, לפי שהוא מן המקומות המטעים בתכלית הטעות. ואין הלכה כרבי יהודה ולא כרבי מאיר:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

האומר קרבן עולה מנחה חטאת תודה ושלמים – כל הני קרבנות חובה הם. ותודה נמי דמיא לחובה, דארבעה צריכין להודות. וסלקא דעתך אמינא דאין זה נודר בדבר הנדור.

ורבי יהודה מתיר – משום דאמרן בלא כ"ף, דמי לנשבע בחיי הקרבן ובחיי העולה, ואין כאן לא נדר ולא שבועה.

ורישא אשמועינן דפליג תנא קמא עליה דרבי יהודה אפילו ב"ירושלים", אם הזכירה בלא כ"ף, ואמר דהוי נדר. וסיפא אשמועינן דפליג רבי יהודה עליה דתנא קמא אפילו ב"קרבן", "עולה" ו"מנחה" וכו', כשהזכירן בלא כ"ף, דלא הוי נדר.

קרבן הקרבן כקרבן שאוכל לך אסור – אף על גב דכל הני שמעינן להו כבר, הקרבן איצטריכא ליה, דסלקא דעתך אמינא בחיי הקרבן קאמר. והא דתנן לקמן בפרק ב': "הקרבן שאוכל לך מותר", התם הא קרבן קאמר, דמשמע חיי קרבן.

לקרבן לא אוכל לך רבי מאיר אוסר – דנעשה כאומר: לקרבן יהא, לפיכך לא אוכל לך. ואין הלכה כרבי מאיר.

קונם פי מדבר עמך – ואף על גב דאין נדרים חלים על דבר שאין בו ממש, ודיבור אין בו ממש, מכל מקום, כשאמר קונם פי מדבר עמך – אסר הפה מלדבר, והפה – דבר שיש בו ממש הוא. וכן ייאסרו ידי למעשיהם, ורגליי להילוכן, וכל כיוצא בזה.

פירוש תוספות יום טוב

קרבן עולה מנחה חטאת וכו'. וכתב הר"ב כל הני קרבנות חובה הם דעולה ומנחה משכחת לה בתמידין ובמוספין ושלמים משכחת להו שלמי צבור דביכורים א"נ שלמי נזיר. ומ"ש הר"ב וסד"א דאין זה נודר בדבר הנדור כלומר קמ"ל דהוי דבר הנדור ומטעם שמפרש ברפ"ב ומסתבר לפרש קרבן עולה כו' דקרבן לאו מלתא באנפי נפשיה הוא דביה לא שייך לומר דחובה הוא. ומיהו נראה דמ"מ משום פלוגתא דר"י דבעי כ"ף נסיב ליה ומ"מ איכא למידק דבשלמא חטאת ותודה שהם באים חובה ניחא דאיצטריך לאשמועינן. אבל עולה ודדמי ליה שהם באים בין בנדר בין בחובה למאי איצטריך ליה הא כבר שמעינן לה מדלעיל דכל לישנא דמשתמע לתרי אפי דהולכים להחמיר. ונ"ל דהכא איצטריכו ליה דסד"א דהואיל ופרט לאלו מיני קרבן דמש"ה פרט להו להתפיס במילי דחובה דוקא וכעין מה שכתבתי במתניתין דלעיל אטמא בשם התוספות:

שאני אוכל לך. הכי גרסינן דאי שאיני אוכל לך הא תנן במתניתין ב' פ"ב קרבן לא אוכל לך מותר וכן מוכח מסיפא דתנן קרבן שאוכל לך ופירשו דלא איצטריך ומיהו בזה י"ל דלא איצטריך משום דבמכ"ש הוא. ועוד עיין מ"ש במשנה א' בשם הרא"ש ועיין בספ"ג:

רבי יהודה מתיר. כתב הר"ב משום דאמרן בלא כ"ף דמי לנשבע בחיי הקרבן. ואיכא למידק מנחה שאינה באה מבעלי חיים מאי נשבע בחייו שייך ביה. ולשון הרא"ש במשנה ב' פ"ב גבי שבועה שלא אוכל לך כתב. ולא אמרינן בחיי שבועה קא משתבע כדאמרינן בקרבן ובמנחה בפרק קמא משום דשבועה לית בה ממשא ולא שייך למימר בה בחיי שבועה עכ"ל. משמע דחיי דאמרינן לאו חי מרגיש אמרינן אלא כל דבר יש ממשי קורא לה חי בל' בני אדם. ולפיכך אמרינן בנדר דבהני משתבע:

רבי יהודה מתיר. פירש הר"ב משום דאמרן בלא כ"ף דמי לנשבע כו' ועיין מ"ש ברפ"ב דנזיר. וכתב הר"ן במתניתין דלעיל אמאי פליג ר' יהודה הכא והרי הני שמן מורה איסור ומאי שנא מפגול ונותר. [דהא אוקימנא לכולה מתניתין דלעיל כר' יהודה] לאו קושיא היא שאלו אע"פ ששמן מורה איסורן. מ"מ אין שמן על שם איסורן שהאומר בהמה זו עולה או חטאת אינו מתכוין בשם זה אסורא אלא שצריך לעשות ממנו דיני עולה או חטאת מה שאין כן בפגול ונותר. ששמן עליהן משום איסור בלבד. ע"כ:

הקרבן כו' אסור. כ' הר"ב הא דתנן בפ"ב הקרבן שאוכל לך מותר. התם הא קרבן קאמר דמשמע חיי קרבן. וכן בגמרא סוף פירקין איתא הא קרבן וכן לשון הברייתא בגמרא הא קרבן וז"ל התוספות הא קרבן בשתי תיבות בחיי קרבן קאמר והכי משמע הא הנה בקרבן אני נשבע והקרבן שאמר בתיבה א' אסור דלא שייך לומר שהוא לשון שבועה כיון דאמר לה בתיבה אחת ומתניתין נמי דייקי דמיירי בתיבה אחת דומיא דקרבן אע"ג דהעבודה הוה לשון שבועה אף כי [הוא] בתיבה אחת שאני הכא כיון דבלשון נדר קא"ל דקאמר הקרבן שאוכל לך אין לפרשו בלשון שבועה ע"כ. ול"נ דמהעבודה לא קשיא דלאו שבועה היא אלא שכך הרגיל עצמו כדי שלא לישבע דומה למה שפירשתי בהמעון הזה במשנה ט' פ"ב דכתובות וגירסת הב"י הי' קרבן בציר"י דמשמע חי קרבן. אלא שהחליף חי"ת בה"י וכן גירסת הרמב"ם והרא"ש:

לקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר. כתב הר"ב דנעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. הכי איתא בגמרא וכלומר אע"ג דר"מ לית ליה מכלל לאו כו' הכא נעשה כאומר לקרבן. פירש בשב"א. ולישנא דנעשה מוכח דלפי האמת אינו אומר בשב"א אלא נעשה וכן דעת ר"ת בתוספות דלעולם בפת"ח אומר אלא נעשה כו' וכן משמע לשון הרא"ש שם בגמרא אע"ג דבריש מתניתין ג' לחולין שאוכל לך פליג ר"מ לאחד מן הפירושים שכתבתי מחלק הרא"ש דהכא דמסיים לא אוכל לך מוכח דלאסור בא ולדבריו במשנה ב' פ"ב דלקמן דתנן לא קרבן לא אוכל לך מותר צריך לחלק כיון דאומר לא קרבן בחול"ם ליכא לפרושי כלל דהוי כמו בשב"א ודלקרבן יהא אלא שאתה צריך לבא עליו במכלל לאו כו' כלומר מה שלא אוכל לא יהא קרבן אבל מה שאוכל יהא קרבן והא לית ליה לר"מ. אלא דקשיא לי דמתוך לשונו של הרא"ש משמע דכי מסיים לא אוכל לך אית ליה לר"מ מכלל לאו כו' שכ"כ ואע"ג דלר"מ כי אמר לחולין בפת"ח לא אמרינן מכלל לאו כו'. ה"מ כי קא מסיים שאוכל לך אבל הכא דמסיים למלתיה לא אוכל לך משמע שפיר דלאסור בא. מכלל לאו כי האי דמוכח אית ליה שפיר לר"מ ע"כ. ומיהו לקמן פ"ב כתב הרא"ש בזה הלשון לקרבן לא אוכל לך אשמעינן דשני ליה לר"מ בין לקרבן בשב"א. בין לקרבן בפת"ח ע"כ. מזה מוכח דלקושטא דמלתא דלעולם אית ליה לר"מ דלקרבן בפת"ח מותר משום דליכא למיסר אלא מטעם דמכלל לאו כו' והכא במתניתין דאוסר ר"מ מיירי באומר בהדיא בשב"א. וזו היא ראיה גדולה אלי שכן היא סברת הרא"ש יותר משתי הראיות שהביא הב"י להוכיח דלקושטא דמלתא לא אמר הרא"ש דבפת"ח כמו בשב"א. וכתב הב"י דיש לפרש נעשה כאומר דלאו דוקא אלא היינו לומר דבאומר לקרבן בשב"א הלמ"ד מש"ה אסר ר"מ אבל בפת"ח משרי שרי ע"כ. ואשכחן בסוף פירקין דאמרינן באומר. והוא כמו נעשה. ועיין עוד מזה במשנה ב' פ"ב:

לא אוכל לך. כתב הר"ן וה"ה דאי אמר לקרבן שאוכל לך דמשמע שפיר לקרבן יהא מה שאוכל לך והאי דלא עריב האי בהדי הני דרישא דלתני הקרבן כקרבן קרבן לקרבן שאוכל לך אסור משום דהנהו תלתא הקרבן כקרבן קרבן דוקא כי אמר שאוכל אסור אבל כי אמר לא אוכל שרי [ועיין מ"ש במשנה ב' פ"ב] אבל כי אמר לקרבן אפילו אמר לא אוכל אסור:

רבי מאיר אוסר. כתב הר"ב ואין הלכה כר"מ. וכ"כ הרמב"ם בפירושו גם הב"י ס"ס ר"ד כתב על דברי הרמב"ם שבחיבורו דלא פסק כהך דהכא משום ההוא סתמא דפ"ב דתנן לא קרבן לא אוכל לך מותר וכל זה צ"ע דמאי דאסר הכא ר"מ כ"ש לבר פלוגתיה דאסור. ולר"מ הוא דאיצטריך לאשמועינן דאע"ג דלא סבר מכלל לאו כו' אפ"ה בכי הא מודי דאסור ומטעם דנעשה וכפי הפירושים שכתבתי לעיל. וכ"כ התוספות בהדיא דכ"ש לרבנן אלא רבותא לר"מ אשמועינן ומלתא דפשיטא היא. וכיון שכן. היאך שייך לומר אין הלכה. וליכא למימר דהכי קאמרי דאין הלכה כר"מ במה שסובר דוקא בכה"ג ולאו במכלל לאו כו' דאנן אפילו במכלל לאו לא פסקינן כוותיה דליתא כמ"ש במשנה דלעיל דהר"ב פוסק כר"מ דלית ליה מכלל לאו כו' בפ"ג דקדושין וכן דעת הרמב"ם שם בפירושו גם כבר כתבתי לעיל בשם הבית יוסף דס"ל דהרמב"ם מוקים למתניתין דלעיל אפילו כר' מאיר משום דקי"ל כוותיה דלית לן מכלל וכו'. וא"כ קשיא טובא מאי האי דקאמר אין הלכה כר"מ. וכן מ"ש הבית יוסף דהרמב"ם לא חש להך דהכא מההוא סתמא דלקמן. ועוד שהרי אכתוב לקמן דגמרא רמי לה אמתניתין דהכא. ומשני התם דקאמר לא בחול"ם [א"נ בפת"ח למאי דאסיקנא לעיל בסמוך דהכא דוקא בשב"א] ואם כן הך דהכא ל"פ אדלקמן. וליתא מ"ש הב"י. [וכן יש ט"ס בדבריו שכתב וז"ל ומ"ש הרמב"ם דבאומר לקרבן לא אוכל כלומר בשב"א הלמ"ד דשרי דהא אע"ג דאסר ר"מ בפת"ח הלמ"ד שרי בשב"א הלמ"ד ע"כ. וכבר מבואר ממ"ש לעיל דבשב"א אסור טפי הלכך במקום שב"א צ"ל פת"ח ובמקום פת"ח צ"ל שב"א]. וכן בכ"מ חזר בו מהך סברא שכתב על דברי הרמב"ם שכתב ב' פעמים לקרבן לא אוכל לך דמותר ומפרש דחדא בפת"ח וחדא בחול"ם כלומר אבל בשב"א אסור כהך מתניתין דהכא וכאוקימתא דלעיל דדוקא בשב"א. וכתב איכא למידק למה השמיט רבינו לקרבן לא אוכל לך בשב"א תחת הלמ"ד דאסור דאתמר בגמרא וצ"ע. עכ"ל. הרי שסובר דמתניתין לא פליגי אהדדי ותרוייהו הלכתא נינהו אלא שהניח בצ"ע למה השמיט הרמב"ם להך דהכא אבל לפי לשונו של הרמב"ם בפירושו אין מקום עיון למה פסק דלא כר"מ ולמה השמיטו ג"כ מחבורו שכתב וז"ל ור"מ אומר שפירוש לקרבן גם כן שלא יהיה קרבן הדבר שלא אוכל לך אבל הדבר שאוכל לך לקרבן יהיה לפיכך לא אוכל לך אסור עכ"ל. הא קמן בהדיא דס"ל דר"מ דהכא סובר דאמרינן מכלל כו' והך סתמא דלקמן פליגא וכר"מ דקדושין אתיא וכן הלכה ותרי תנאי נינהו אליבא דר"מ וזהו דבר שאין בו שום ספק שזו היא דעת הרמב"ם בין בפירושו בין בחבורו. אלא דאכתי קשיא סוגית הגמרא דמוקים בהדיא לתרי מתניתין כחד תנא ודאית ליה הא אית ליה הא. ועל כרחינו [צריכין אנו] לומר דסוגיא זו לא גרס לה הרמב"ם ואע"ג דגרסינן הכי בדף י"א ושנוי בדף י"ג ומשולש בפ"ב דף ט"ז אבל מה נעשה שדבריו מראים באצבע בין בפירושו בין בחיבורו דמפרש למתניתין דהכא דטעמא דאסר ר"מ משום דמכלל לאו כו'. והנה אע"פ שהלצתי בעד הרמב"ם) עדיין קשה לדעת הר"ב כי הוא כתב בהדיא סוגיא דמוקים לר"מ דהכא מטעם דנעשה וכו'. וא"כ משניות דהכא ודלקמן לא סתרן אהדדי ותרווייהו ס"ל דלית לן מכלל לאו כו' וכך פסק ג"כ בקדושין והיאך פוסק בכאן דלא כר"מ וזה צ"ע:

קונם פי מדבר עמך וכו' אסור. כתבו התוספות דר"י נמי פליג בהא דכיון דסבירא ליה דקרבן בלא כ"ף הדמיון לא הוי נדר ה"ה בלשון קונם בלא כ"ף דמותר (דטפי) [צ"ל דקונם פי] לא עדיף מלשון קרבן עצמו ור"י פירש דאומר קונם יש לפרש לשון פעולה כמו מקונם ובלשון פעולה מודה ר"י. ע"כ:

פי מדבר עמך. כתב הר"ב ואע"ג דאין נדרים חלים על דבר שאין בו ממש כו' מ"מ כשאומר קונם פי מדבר עמך אסור הפה מלדבר כו' גמרא. ופירש הר"ן קונם פי מדבר משמע דקונם קאי אדיבור ומשמע נמי דקאי אפה הלכך כיון דסתם נדרים להחמיר אמרינן דאפה קאי ופיו דבר שיש בו ממש הוא ודכוותה בגמרא דאמרינן באומר ופירושו נעשה כאומר ועיין מ"ש במ"ד בפרק בתרא וכתב עוד ובדין הוא דהוה מצי למימר דאפילו אי קאי קונם אדיבור אסור מדרבנן דהנדרים חלים מדרבנן אפילו על דבר שאין בו ממש כדאיתא לקמן בריש פ"ב אלא קושטא דמלתא מתרץ ליה דאפילו מדאורייתא נמי אסור ע"כ. וענ"ל בזה דאי מדרבנן ה"ל למתני ה"ז בלא יחל כדתנן לקמן ועוד דא"כ תרתי למה לי: בגמרא מי איכא לאסוקי אדעתא הכי הא קתני סיפא האומר לאשתו כו' פותחין לו מכלל דרישא לא בעי שאלה אלא מחוורתא חולין ממילא נסבא כלומר כדשני מעיקרא דאיידי דקתני כבשר חזיר כו' דמותרת תני נמי להך אע"ג דלא איצטריך ואם כן הוה ליה להר"ב לפרש כתירוץ דאיידי. הלכך נ"ל דבספר גמרא דהר"ב לא היתה גירסא זו דומי איכא לאסוקי כו' והרי הרא"ש כתב בפסקיו אסיפא דהאומר לאשתו וכו' ודוקא המדיר אשתו כו' אבל הנך דרישא לא מדקתני סיפא דמתניתין הכי מכלל דרישא לא בעי שאלה ע"כ. משמע מלשונו דדברי עצמו הם ונמצא שגם הוא אינו גורס כן בגמרא דאי גורס ליה הל"ל משמיה דגמרא והכ"מ בפ"ב מהל' נדרים הביא דברי הרא"ש ותמה עליהם למה כתב מעצמו ולא משמא דגמרא ואין זו תמיה קיימת אבל נקל לדחותה ממאי דאמרן דחלוף גרסאות שכיחי טובא. ובזה ג"כ אין מקום כלל למה שתמה הכ"מ על הרמב"ם שהוא פוסק בכל אלו דרישא. דצריך שאלה. דסובר דמאי דתנן בסיפא קאי אכולה מתניתין. ותמה עליו הכ"מ מהאי דגמרא דמי איכא לאסוקי כו' והניח בצ"ע. ואני אומר דמהרא"ש נשמע להרמב"ם ג"כ ודתרוייהו לא גרסי להאי דמי איכא כו' ואין בגירסתם אלא שינויא קמא איידי קתני ורבינא אמר לסימנא כו' שכתבו הר"ב אבל ומי איכא כו' ל"ג להו. ובהא קמפלגי הרא"ש והרמב"ם דהרא"ש פסק כרבינא דבתראה הוא ועוד דסיפא דייק כוותיה. והרמב"ם פוסק כסתמא דגמרא דמשני איידי. ולענין הסיפא דקתני בה ליכא דיוקא. דאדרבא איכא למימר דנטר עד סיפא למימר דאכולהו דלעיל קאי. וכמ"ש גם הכ"מ לתרץ הך אליבא דהרמב"ם. וזה נראה פשוט בעיני. דהרמב"ם והרא"ש לא גרסי ומי איכא לאסוקי וכו'. ומוכרח מדבריהם ואין צריך עיון עוד. ובזה מיושב גם כן שהר"ב לא פירש כמסקנת גירסא דידן:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כו) (על הברטנורא) דעולה ומנחה משכחת לה בתמידין ובמוספים. ושלמים משכחת להו שלמי צבור דביכורים, א"נ שלמי נזיר:

(כז) (על הברטנורא) כלומר קמ"ל דהוי דבר הנדור. וטעמא פירש ריש פרק ב' ומסתבר לפרש קרבן עולה כו' דקרבן לאו מלתא באנפי נפשיה הוא דביה לא שייך חובה כו' ואיכא למידק עולה ודדמי ליה למה איצטריך הא משתמעי לתרי אנפי ואזלינן לחומרא, ויש לומר דסד"א דמשום הכי פרט לאלו להתפיס במילי דחובה. ועתוי"ט:

(כח) (על הברטנורא) ואיכא למידק מנחה שאינה באה מבעלי חיים מאי נשבע בחייו שייך ביה. ומלשון הרא"ש משמע דחיי דאמרינן לאו חי מרגיש אמרינן אלא כל דבר ממשי קורא לה חי בלשון בני אדם:

(כט) (על הברטנורא) ז"ל התוספ' הא קרבן בשתי תיבות בחיי הקרבן קאמר, והכי משמע הא הנה בקרבן אני נשבע. והקרבן שאמר בתיבה אחת אסור, דלא שייך לומר שהוא לשון שבועה כיון דאמר ליה בתיבה אחת. ועתוי"ט:

(ל) (על המשנה) לא כו'. וה"ה דאי אמר לקרבן שאוכל לך דמשמע שפיר לקרבן יהא מה שאוכל לך. הר"נ. ועתוי"ט:

(לא) (על המשנה) קונם. ר"י נמי פליג בהא כו' דה"ה בלשון קונם בלא כ"ף דמותר, דקונם פי לא עדיף מלשון קרבן עצמו. וע"ע תוספ':

(לב) (על הברטנורא) וז"ל הר"נ משמע דקונם קאי אדיבור. ומשמע נמי דקאי אפה הלכך כיון דסתם נדרים להחמיר אמרינן דאפה קאי. וכ"ז מדאורייתא אבל מדרבנן אפילו על דבר שאין בו ממש חל הנדר. ועתוי"ט:


פירושים נוספים