תוספות יום טוב על נדרים א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תוספות יום טוב · על נדרים · א · >>

משנה א[עריכה]

כתב הרמב"ם סידר אחר כתובות נדרים שפרשתת נדרים כולה וההתבוננות שיש בה הוא נדרי נשים כמו שנאמר (במדבר ל') בין איש לאשתו בין אב לביתו וכשיהיו הנשואין גמורין ותהיה האשה נכנסת לחופה יש לבעלה רשות להפר נדרים ומפני זה סמך נדרים לכתובות. עכ"ל. ובריש מסכת סוטה איתא בגמרא. איידי דתנא כותובות ותנא המדיר. תנא נדרים:

לשון הר"ן נדר הוא באחד משני ענינים. אם נדרי הקדש שהוא מקדיש לבדק הבית או למזבח ובענין זה אינו יכול להקדיש אלא מה שהוא שלו ואיסורו כולל כל אדם. או נדרי איסור שאסר על עצמודברים המותרים ובענין זה יכול לאסור אפילו נכסי חבירו עליו ואין איסורו שוה לכל. ומסכת זו היא בענין נדרי איסור. וחרמים כשם שהוא כולל חרמי בדק הבית כך הוא כולל נדרי האיסור. והך דהכא היינו נמי בנדרי איסור דאילו חרמי בדק הבית לא שייכי בהאי מסכתא אלא בסדר קדשים. ונדרי איסור הם באחד משלשה דרכים. עיקר הנדר וכינויו. וידות. עיקר הנדר. הוא שיאמר דבר זה אסור עלי בין שהתפיסו בדבר אחר בין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה. אלא היכא שהתפיסו בעינן שיתפסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור. וכינוים וידות מפורשים במשנתינו עכ"ל:

ומ"ש זהו נדר האמור בתורה ואף על פי שאין שם שבועה כלל ולא הזכרת שם ולא כינוי וע"ז נאמר בתורה (במדבר ל') לאסור אסר על נפשו שיאסר על עצמו דברים המותרים. לשון הרמב"ם פרק א' מהלכות נדרים ומינה דדוקא שיאסור או שיתפיס אבל האומר נדר שלא אוכל אינו כלום. וכן מצאתי בתשובת מהר"ם אלשקר סי' ע"ה שכתב כן בשם תשובה להרמב"ם. וסיים בה היה הנודר עם הארץ פותחין לו פתח ממקום אחר כדי שלא יקלו בנדרים:

כל כנויי נדרים. כתב הר"ב בגמ' מוקמינן דמתניתין חסורי מחסרא וה"ק כל ידות כו' כל כנויי כו' ובריש נזיר מפרש הר"ב דח"מ והכי קתני כל כנויי כו' כל ידות כו' וזה עיקר. דאמר הכא בגמרא למ"ד כנויים לשון נכרים הוא [וכן פירש הר"ב במשנה דלקמן] דמתניתין פתח בכנויין שהן דאורייתא דמסתמא כיוונה התורה לכל לשון בני אדם. וידות לא אתיא אלא מדרשא ועוד סברת הגמרא דאע"ג דח"מ לא מחסרא רישא שאין אדם מחסר בראש דבריו אלא באמצען ומשום הכי נמי פריך בגמרא דכי היכי דפתח בכנויין לפתח נמי בפירושא דכנויין ומשני דזמנין מפרש התנא במאי דפתח וזמנין בההוא דסליק וכמ"ש בריש מסכת שבת ולא מסיק בתר הכי דה"ק כל ידות כו' כל כנויי וכו' אלא למ"ד כנויין לשון שבדו חכמים מלבן הילכך פירושו דבנזיר הוא עיקר. ודידות נדרים כנדרים נפקא לן מהיקשא דנזירות א"נ מלנדור נדר א"נ מן כל היוצא מפיו יעשה כדאיתא בגמרא. ומ"ש הר"ב ידות נדרים כמו בית יד כו' וז"ל הרא"ש כמו בית יד הכלי שאינו עיקר הכלי והאוחז בה הכלי אוחז כולו עמו. וכך הנך ידות אינו גומר דבריו לפרש הנדר אלא התחלה בעלמא ומתוכו ניכר שדעתו לדור ומחשביה ליה כאילו גמר דבריו. ואע"ג דגמר בלבו לדור אי לאו דחשבינן להו כאילו הוציא בשפתיו לא הוי נדר כדאמרינן בפ"ג דשבועות דף [כ"ו ע"ב] אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו:

וחרמים כחרמים וכו'. משום דנדר ושבועה גבי הדדי כתיבן (שם) [כל נדר וכל שבועת איסר א"נ כי ידור נדר לה' או השבע שבועה] תני להו לשבועות נמי הכא [מה שאין כן בריש מסכת נזיר] ואיידי תנא נמי לאינך כולהו. ונדרים דמתסר חפצא עליה דאומר קונם ככר זה עלי שעושה הככר עליו הקדש [ואף ע"ג דכתיב כי ידור דמשמע ליה דר"ל אגברא מ"מ כתיב כי ידור נדר דר"ל דמתפיס בנדור. תוספות] וגבי חרמים נמי אסר חפצא עליה [דגלי קרא (ויקרא כ"ז) ואשר יחרם מכל אשר לו משמע דהחפץ יהיה חרם. תוספות] תני להו גבי הדדי לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מחפצא [ואע"ג דגבי שבועה כתיב (במדבר ל') או השבע שבועה [לאסור איסר על נפשו דמשמע דאסר חפצא עליה]. מ"מ גלי קרא(ויקרא י"ט) לא תשבעו דמזהר אגברא. תוספות]:

מודרני ממך כו'. כתב הר"ב שאומר מודרני ממך שאיני אוכל לך כו' וטעמא בגמרא משום דעל כרחין משנתינו סברה דידים שאינן מוכיחות לא הוי ידים. מדתני שאיני אוכל לך [ואי אמרת דמודרני מלתא באנפי נפשה ושאיני אוכל נמי מלתא באנפי נפשה] ליתני שאיני אוכל גרידא [וממילא ידענא דלאותו שמדבר אליו ומסרהב בו שיאכל עמו קאמר ועיין בפירוש הר"ב מ"ב פ"ב] אלא מדתני לך ש"מ דסברה מתניתין ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים. הרא"ש [ועמ"ש לקמן בשם הר"ן] הלכך כי אמר נמי מודרני ולא אמר שאיני אוכל לך לא משמע דבאכילה קאמר אלא דלא משתעינא בהדך. ואם תאמר כיון דלא מתסר עד דאמר מודרני ממך שאיני אוכל לך אמאי איקרי יד. כבר כתב הר"ן דטעמא משום דלא מסיק דבוריה למימר כקרבן. א"נ דלא אמר אסור בהדיא:

שאיני אוכל. ולא דמי לשאיני ישן שאיני מדבר כו' דריש פרק דלקמן דתנן דמותר [מדאורייתא] דהוי דבר שאין בו ממש. דהתם אין בו ממש לא בדבור ולא בשינה. אבל הכא מ"מ במאכל שהוא מזכיר יש בו ממש והוא קונם המאכל עצמו ענין זה שאני אוכל. תוספות. וכ"כ ג"כ פ"ה דכתובות דף נ"ט והביאו ברייתא דתניא קונם שלא אתן תבן לבקרך אינו יכול להפר. והרא"ש כתב שאני אוכל לך כלומר בקונם יהא עלי מה שאוכל לך ול"ג שאיני אוכל לך שאין לנדר מקום לחול עליו ע"כ כלומר דהאי לישנא דשבועה היא דמיסר נפשיה אחפצא ועיין בריש פ"ב. וזה לפי דרכו שהוא מפרש דמתניתין קשיתיה דאפילו בדלא אמר קונם כלל אלא ממה שמסרהב ידעינן דלאסור מכוין וכמו שתראה מלשונו שכתבתי לעיל. אבל הר"ן מפרש דלמאי דאמרינן מתניתין קשיתיה [כלומר אי הוה [אמר] מודרני בלחוד] שצריך שיאמר קונם ולפי שאמר קונם ואמר שאיני. שהוא לשון שבועה הוה ליה נדר ולא נדר גמור והוי יד לנדר ועיין סוף פרק ג':

לך. פירוש משלך. ועיין בפרק ג' משנה י"א [ומצינו לרש"י שפירש בפירוש החומש בפרשת וישלח על למי אתה. של מי אתה]:

מנודה אני לך. לשון הרמב"ם מי שאמר מנודה אני לך שאיני אוכל לך או שאיני טועם לך [וכו'] אבל התוספות כתבו דהכא א"צ לסיים שאיני אוכל דאין לספקו בהרחקת ד"א דא"ל בלשון נדוי לפי שאין אדם רגיל להזכיר לשון נדר לעצמו אלא אומר בפירוש להרחיק ארבע אמות ממנו והלכך כיון דאין לספק מנודה אני לך בהרחקת ד"א. א"כ ודאי לשון נדר הוא לשון נע ונד ומרוחק מהנאתו:

להחמיר. כ' הראב"ד [פ"א מה"נ] פירש לאכול בד' אמותיו. נראה מדבריו דלענין לאכול בד' אמותיו החמיר ר"ע ולא לענין לאכול משלו. ואין פירוש זה מוכרח במשנה. דאדרבה איכא למימר דלענין לאכול משלו אתנייה דומיא דמודרני מופרשני מרוחקני ממך שאיני אוכל לך דאתנו בהדה ולזה מטין דברי הרמב"ם בפשטן. ומדברי הטור נראה שמפרש בדעת הרמב"ם כפירש הראב"ד ז"ל. ב"י סימן ר"ו:

כנדרי רשעים. הך בבא נמי פירושא דידות הוא. ר"ן:

כנדרי רשעים נדר בנזיר כו'. לשון הר"ב אם אמר הרי עלי כנדרי רשעים שנדריהם נזיר וקרבן ושבועה אם אוכל ככר זו כו' וכן פירש לקמן בנדבות אם אמר כנדבות כשרים הריני נזיר והרי זה קרבן וכן פירש הרמב"ם ולפי זה רישא פשיטא ועיקרה משום סיפא דכנדרי כשרים וכו' אבל בגמרא מפרשינן באומר כנדרי רשעים הריני עלי והימנו כלומר אם אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו. וכתב הר"ן ולא איצטריך אלא משום סיפא דכשרים דלא מהני משום דבאומר כנדרי) [כשרים] בטל ליה אבל כשאומר הריני אפילו אם לא אמר כנדרי רשעים מהני כדתנן בריש נזיר באומר אהא ע"כ. וכן אם אמר כנדרי רשעים עלי חייב קרבן. וכתב הר"ן דמסתברא [דוקא] כשהיתה בהמה מונחת לפניו. והכ"מ בפי"ד מהלכות מעשה קרבנות כתב דמדברי רמב"ם נראה דבעלי אינו מצריך ואינו מוכרח. גם בהלכות נדרים כתב שדברי הרמב"ם סתומים. וכן אם אמר כנדרי רשעים הימנו משמע שלא אוכל ופירש הר"ן והיה ככר מונח לפניו גם בזה כתב ב"י סימן רל"ז שאין נראה כן מדברי הרמב"ם. ע"כ. וקמ"ל דאע"ג דלא מפיק שבועה מפומיה אפילו הכי הואיל ואמר כנדרי רשעים משתמע ודאי דהכי בעי למימר דרכן של רשעים הוא דאגב רתחייהו נודרים בנזיר בקרבן ובשבועה והא דלא אמר אלא כנדרי ואמרנו שבכלל זה אית ביה שבועה. הכי איתא בגמרא דר"פ בתרא דבלשון חכמים שבועות בכלל נדרים וכמו שכתוב שם בפי' הר"ב. ותימה להרמב"ם והר"ב שמפרשים למשנתנו בדרך אחר מפירוש הגמרא. ועוד דלדידהו כולה רישא לא אשמעינן ולא מידי. והרמב"ם בחבורו פרק א' מהלכות נדרים כתב האומר לחברו הרי עלי כנדרי רשעים אם אוכל לך שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה ואכל. חייב בכולן כו' אמר כנדרי רשעים הריני וכו' כנדרי רשעים עלי כו' כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו וכו'. וכתב הכ"מ מ"ש כנדרי רשעים אם אוכל לך שמנדריהם נזיר כו' כלומר שפירש כן וזה הצעה למה שיכתוב אח"כ ע"כ. נראה מדבריו שרוצה לומר שזו הצעה היא אבל אינו עניין בפני עצמו להורות שאם אמר כן מה דינו שזה הענין לא נזכר לא במשנה ולא בגמרא אבל אח"כ מפרש והולך באיזו לשון הוא אומר דהיינו הריני. עלי. והימנו. וזו אינו אלא הצעה והקדמה דמה בין רשעים לכשרים ואמר שרשעים מנדריהם נזיר כו' אבל בפרק י"ד מהלכות מעשה הקרבנות לא כתב הרמב"ם אלא בבא ראשונה האומר עלי כנדרי רשעים שמנדריהן נזיר וקרבן וכו' והביא שם הכ"מ לישנא דגמרא ולשון הרמב"ם מהלכות נדרים וסיים בהו וז"ל ונראה מדבריו שהוא מפרש שדברי המשנה הם כוללין שני חלקים האחד שאומר מנדריהם נזיר כו' השני הוא שלא אמר אלא כנדרי רשעים בלבד. עכ"ל:

כנררי כשרים. כתב הר"ב שהכשרים יראים שלא לעבור בבל תאחר. פירש שהנדר הוא הרי עלי כדמסיק הר"ב וכיון שכן אפילו כשהוא בפתח העזרה אין נודרין דהא איכא חששא שמא תמות והוא חייב באחריות ואתי לידי תקלה בבל תאחר. תוספות בד"ה כהלל הזקן. ומ"ש הר"ב ונזהרין שלא להוציא שבועה מפיהם והא דכתיב (תהלים קיט) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ההוא לזרוזי נפשיה בעלמא שכבר הם מחוייבים לקיים את המצוה וכדי לזרז עצמו לקיים המצוה או שלא לעבור על לא תעשה שרי ליה למנדר ועל זה שנו נדרים סייג לפרישות. בפסקי הרא"ש וכ"כ הרמב"ם בסוף הלכות נדרים. ועיין מ"ש במ"ג פרק דלקמן:

וכנדבותם נדר בנזיר. מקשים בגמרא אדקתני נדר והא אמרת דאינן נודרין ומשני תני נדב בנזיר ובקרבן. ומ"ש הר"ב שהכשרים פעמים נודרים בנזיר בדוקא נקט לפי שלא שייך בנזירות אלא נדר. ופירש הר"ן דנדר פירוש דבר שאינו בא לגמרי בנדבת הלב ונדבה פירש מה שאדם נודר יותר בנדבת נפשו ושמעשיו יותר רצויים ומש"ה אמרינן דנדר הוא הרי עלי לפי שאינו מתנדב לגמרי כיון שלא הפרישו עכשיו ונדבה הוא באומר הרי זו לפי שמתנדב ונדרו יותר רצוי וכיון שזהו פירושו של נדר ונדבה אף בנזיר אע"פ שאין הנדר של נזירות אלא בענין אחד [והיינו בלשון נדר] מי שהכוונה שלו רצוייה יותר קרוי נזירתו נדבה ומי שאינו רצויה כל כך קרוי נדר והרשעים כשנודרים בנזיר אין כוונתם רצויה לגמרי אבל הכשרים מתוך שכוונתם שלמה ורצוייה ואין בנזירתם שום נדנוד עבירה קרוי נזירתם נדבה ע"כ. וז"ל הרמב"ם בסוף הלכות נזירות האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך או אם לא אעשה וכיוצא בזה ה"ז רשע ונזירות כזו מנזירות רשעים הוא אבל הנודר לה' דרך קדושה ה"ז נאה ומשובח ועל זה נאמר (במדבר ז') נזר אלקיו על ראשו וכו':

משנה ב[עריכה]

קונם. שאמר קונם ככר זה עלי. רש"י:

הרי אלו כנויין לקרבן. פירש הר"ב לשונות של גוים הם. לשון רש"י דף ג' והני קחשיב להו והוא הדין לכל לשון הנודר אדם מיחייב והא דקא מנו חכמים הני לשונות משום דבהני לשונות בקיאי ע"כ. והר"ן כתב בריש פירקין דמאי דפריש הני טפי משאר לישני ולא אמר הנודר בכל לשון הרי זה נדר דרבותא אשמועינן דלא מיבעיא בלשונות גוים שהם לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר אלא שאפילו בלשונות שאינם גמורים שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש וסד"א שהנודר בהן לא יהא נדר כיון שאינו לשון גמור בפני עצמו קמשמע לן. ע"כ. ועיין מ"ש בריש מסכת נזיר. ומיהו הכל לפי המקום והזמן בין בכנויים שהזכירו או שלא הזכירו וז"ל הרמב"ם סוף פ"א מהל' נדרים וכן כל כיוצא בזה הולכים אחר לשון כלל העם באותו מקום ובאותו זמן. וכך כתב בריש הל' נזירות. ובפ"ב מהלכות שבועות:

כנויין לקרבן. להתפיס בקרבן דאכינויים דרישא קאי לפרושי. ומשום דסתם נודר מתפיס בקרבן שהוא דבר הווה ומצוי נקט הרי אלו כנויין לקרבן. הרא"ש:

חרק. האומר ככר זה עליך חרם [צ"ל חרק] רש"י ועיין משנה ד' פ"ב:

נזיק. שאומר הריני נזיק אם אוכל ככר זה. רש"י:

שבותה. שלא אוכל ככר זה. רש"י. והא דלא נקט כינויי שבועה קודם כינויי נזיר כמו במשנה דלעיל אכתוב בסמוך:

נדר במותא. פירוש נשבע ומשום דקאי בנדרים נקט לשון נדר כדלעיל [בגמרא דף ח'] האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר וכו' ומשום דבמוהי אינו מענין שבותה שקוקה דהוו להו ל' גוים ובמוהי אינו מענין אותן כנויין אלא לפי שהוא לשון שבועה הפסיק ושנה ביניהן נדר [וז"ל הר"ן משום דשבותה שקוקה נגזרים משבועה מה שאין כן במומי ולפי שהן כנויין חלק ביניהן בנדר] ומה שהקדים נזירות לשבועה משום דבעי למתני גבי הדדי אותם שיש ביניהם ג' לשונות של כינויים. הרא"ש. ועיין עוד מזה בסמוך:

במותא. וגירסת הרמב"ם בפ"ב מהל' שבועות במוהא ומפרש נמי שהוא כינוי בלשון תרגום. וגירסת טור סימן רל"ז מומי או אומי ובלא בי"ת דוקא. והגירסא בנוסח משנה דגמרא במוהי וכן גירסת הר"ן ומפרש דבמוהי כינוי למשה בשבועת משה כדכתיב (שמות ב') ויואל משה והכי איתא בירושלמי. ומש"ה תנן נדר במוהי דאילו אמר שבותה שקוקה במוהי היה משמע דאמר במוהי בלחוד ומש"ה תנן נדר לאשמעינן דבעינן שיזכיר נדרו של משה דהיינו שבועה וה"ג בברייתא במומתא דאמר מוהי. ע"כ:

משנה ג[עריכה]

האומר לא חולין לא אוכל לך. וכך היא גירסת הרמב"ם בפירושו ומפרש שכל מה שאוכל לך לא יהיה חולין והוא כאילו אמר כל שאוכל לך יהיה קרבן. ע"כ. אבל גירסת הר"ב לחולין שאוכל לך. וכן היא גירסת הרמב"ם בחבורו וגירסת הפוסקים. וכתב הרא"ש שכן משמע לשון הגמרא דקאמר עלה סברוה מאי לחולין לא חולין ליהוי אלא קרבן [משמע דסיומיה הוא שאוכל לך] וגם מתניתין מוכחת דכל הני דמתניתין אשאני אוכל לך דרישא קיימא ע"כ:

לא חולין לא אוכל לך כו' אסור. טעמא משום דמכלל לאו אתה שומע הן שכן משמעו לא חולין אלא קרבן וגירסת הר"ב נמי לחולין כמו לא חולין אלא קדש ולפי מה שאכתוב לקמן דכולה מתניתין רבי יהודה היא והר"ב כתב דאין הלכה כמותו ניחא דא"כ ככולה מתניתין לית הלכתא והיינו כמו שפסק במ"ד פ"ג דקדושין דלית לן מכלל לאו אתה שומע הן אבל לפי שלא פירש כן הר"ב דכולה מתניתין ר' יהודה היא נוכל לומר דברישא קי"ל דהלכה היא ולא אתיא כר"י ולא קשיא שאפשר שדעתו דטעמא דמתניתין לא הוה משום דמכלל לאו אתה שומע הן אלא כמ"ש כ"מ ריש הלכות נדרים וכן בב"י סימן ר"ד להרמב"ם דסובר דכיון שאומר לחולין שמשמעו לא חולין ממילא משמע דקרבן יהא דהאומר דבר זה אינו מותר ממילא משמע שהוא אסור ע"כ. ולגירסא שנייה לא חולין לא אוכל לך אע"ג דהרא"ש כתב דכשמסיים לא אוכל לך הוי מוכח דמכלל לאו כו' כיון שבא לאסור ובהא כ"ע מודו דאמרינן ביה מכלל לאו כו' וא"כ ל"ק אפסק דלעיל הא ליתא. דאי הגירסא כן במשנה. אף הרא"ש לא יוכל לכתוב כן. דהא הגמרא מוקי למתניתין כמ"ד מכלל לאו כו' ולהרא"ש הך אוקימתא קיימא הלכך אין לנו במשנתינו בין לגירסא זו ובין לגירסא זו אלא באחת משני הדרכים שכתבנו אי דאתיא כמ"ד מכלל לאו כו' ואין הלכה כמשנתינו. ואי דהכא לאו מטעמא דמכלל לאו כו' הוא כלל:

לא כשר ולא דכי. ארישא קאי דמסיים שלא אוכל וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ולגירסת הר"ב מסיים שאוכל לך וכ"כ הרמב"ם בחבורו. ואיכא למתמה לגירסא זו דאמאי גרס לחולין בפתח והדר תני לא כשר. והוה ליה למתני באינך נמי דכוותיה בלמ"ד לחוד. וכן דברי הר"ן דגרסינן להו בלמ"ד וכ"ש לדעת הרא"ש דמחלק בין למ"ד בפתח ולמ"ד בחולם וסובר דכשהוא בחולם כ"ע מודו ואין כאן ענין למכלל לאו כו' אלא דממילא משמע דמה שאינו מותר שהוא אסור וכ"כ התוספות א"כ הוה זו ואין צריך לומר זו. ואפשר לתרץ דהכי קתני האומר לחולין בפתח נעשה כאומר לא כשר בחולם דבהא כולי עלמא מודו להרא"ש וא"נ להרמב"ם דאין חלוק בין למ"ד פתוחה ללמ"ד חולם מ"מ משתמע יותר כשהיא בחולם שר"ל לא ולפיכך ה"ק לחולין בפתח נעשה כלא כשר בחולם:

ולא דכי. כתב הר"ב לא מותר כמו איל קמצא דכן בעבודה זרה פ"ב דף ל"ז. והיא מ"ד פרק בתרא דעדיות. ומ"ש ואנן קי"ל דאין מתפיסין כו' בריש פרק דלקמן מפורש. וכן מ"ש התנן סתם נדרים להחמיר. שם מ"ד:

טהור. פירש הר"ב אם אמר לא טהור כו'. וכתב הר"ן ומשום דתנא למ"ד בדכי לא חש למתנייה בטהור. דמלתא פשיטא הוא דדכי וטהור שוה להדדי דחד ענינא הוא עכ"ל. ומ"מ קשיא ל"ל למתני תרווייהו. והרא"ש מפרש טהור וטמא אם אומר טהור או טמא שאוכל לך דהיינו קדשים שנוהג בהם טומאה וטהרה:

וטמא נותר ופגול. כתב הר"ן ובהני לא שייך למ"ד פתוחה בתחלתן דאדרבה אי אמר להו בלמ"ד איכא למימר דלהתירא קא מכוין ובהני נמי אע"ג דלא אמר בהו כ"ף הדמיון מתסרי. שכיון ששמו מורה אסור. בלא כ"ף נמי מתסר לכ"ע. ועיין מ"ש על כאימרא כו':

טמא. להר"ן ניחא דקמ"ל אפילו בלא כ"ף ולא קשיא דכ"ש הוא מלא טהור והתוספות כתבו דסד"א דדוקא לא דכי שהזכיר טהרה קצת שייך אקרבנות שצריכין לנהוג בטהרה אבל טמא בהדיא ה"א אדרבה משתמע דבר שנוהגין בו טומאה דהיינו חולין קמ"ל. דכקרבן טמא קאמר ועיין מ"ש בריש מתניתין דלקמן:

נותר ופגול. אע"ג דהוי דבר האסור דמתפיס בעיקר קדושת הקרבן שנעשה נותר ופגול. גמרא:

אסור. לפי שהתחיל בכ"ף הפסיק באסורה. הרא"ש:

כאימרא. פירש הר"ב כשה של קרבן דסתם נדרים להחמיר. ועוד דמשמע דמשה הידוע קאמר הר"ן:

באימרא. וכו' בכ"ף דהני כולהו אין שמן מורה על שם איסור. הר"ן. וכתב עוד הר"ן א"נ טעמא דבלא כ"ף משמע דנשבע בחיי אימרא וכן אשארא ע"כ. וקשיא עצים מאי חיי שייך בהו. מיהו הר"ב מפרש במשנה דלקמן ג"כ טעמא דחיי וקתני גבייהו מנחה וע"ש:

כדירים. פירש הר"ב כלשכת העצים או כלשכת הטלאים וכתבו התוספות לפי ששני עניני דירים הם. נקט לשון רבים כדירים. ועיין לקמן מ"ש בדבור כמזבח:

כעצים. לשון הר"ב כגזרי עצים. ולשון הרא"ש שני גזרי עצים ע"כ והיינו כדתנן בספ"ו דשקלים האומר הרי עלי עצים לא יפחות משני גזרי עצים להכי תני עצים לשון רבים:

באישים. פירש הר"ב כקרבנות כו'. ופירשו התוספות שנקראים אשה ריח ניחוח והרא"ש מפרש כאישים כקרבנות) ירושלים כאש המזבח ע"כ. ואפשר דלשון אישים שהוא לשון רבים דייק לפרש דתנא כולל לתרוייהו ותוספות בשם ירושלמי פירש שלהבת של אש על המזבח. ועיין במשנה ה' פרק בתרא דביצה:

כמזבח. פירש הר"ב כקרבנות וכן כהיכל. וכן כירושלים כך כתב הרא"ש בשם ירושלמי וכתב דהכי מסתברא דהא לא קאמר כחומות ירושלים ע"כ. ולפי דכירושלים ר"ל כקרבנות הה"נ למזבח ולהיכל ששנויים גבי ירושלים אע"ג דאינהו ודאי דבר הנדור הן כמו כדירים דלעיל דלא פירשו כטלאים שבדירים או כעצים שבהם. והר"ן מפרש כדירים כקרבנות שבדירים:

הרי זה נדר בקרבן. משום דסתם נודר בקרבן הוא מתפיס. הרא"ש. וכמ"ש בריש מתניתין דלעיל:

רבי יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום. כתב הר"ב ות"ק פליג עליה כלומר ומתניתין דתנן כירושלים וכן כולהו בכ"ף. רבי יהודה היא ולא ת"ק. והכי אמרינן בגמרא דכולה מתניתין ר"י היא דרישא דמתניתין לחולין כו' נמי רבי יהודה היא דהא שמעינן לר"מ בפרק ג' דקדושין משנה ד' דסבירא ליה דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן אלא רבי יהודה היא דהוא בר פלוגתא דרבי מאיר בכל מקום. הרא"ש]. והכי קאמר שר' יהודה אומר וכו' וכבר כתבתי בריש מתניתין דהב"י מפרש לרישא דאתיא ככ"ע והך אוקימתא לקושטא דמלתא ליתא ומ"מ נראה ודאי דמציעתא ר' יהודה היא אפילו לקושטא דמלתא דהא שמעינן דמציעתא תני דוקא בכ"ף והיא סברת ר"י. ובדברי הר"ב אין הכרע כבר כתבתי בזה בריש משנתינו:

משנה ד[עריכה]

קרבן עולה מנחה חטאת וכו'. וכתב הר"ב כל הני קרבנות חובה הם דעולה ומנחה משכחת לה בתמידין ובמוספין ושלמים משכחת להו שלמי צבור דביכורים א"נ שלמי נזיר. ומ"ש הר"ב וסד"א דאין זה נודר בדבר הנדור כלומר קמ"ל דהוי דבר הנדור ומטעם שמפרש ברפ"ב ומסתבר לפרש קרבן עולה כו' דקרבן לאו מלתא באנפי נפשיה הוא דביה לא שייך לומר דחובה הוא. ומיהו נראה דמ"מ משום פלוגתא דר"י דבעי כ"ף נסיב ליה ומ"מ איכא למידק דבשלמא חטאת ותודה שהם באים חובה ניחא דאיצטריך לאשמועינן. אבל עולה ודדמי ליה שהם באים בין בנדר בין בחובה למאי איצטריך ליה הא כבר שמעינן לה מדלעיל דכל לישנא דמשתמע לתרי אפי דהולכים להחמיר. ונ"ל דהכא איצטריכו ליה דסד"א דהואיל ופרט לאלו מיני קרבן דמש"ה פרט להו להתפיס במילי דחובה דוקא וכעין מה שכתבתי במתניתין דלעיל אטמא בשם התוספות:

שאני אוכל לך. הכי גרסינן דאי שאיני אוכל לך הא תנן במתניתין ב' פ"ב קרבן לא אוכל לך מותר וכן מוכח מסיפא דתנן קרבן שאוכל לך ופירשו דלא איצטריך ומיהו בזה י"ל דלא איצטריך משום דבמכ"ש הוא. ועוד עיין מ"ש במשנה א' בשם הרא"ש ועיין בספ"ג:

רבי יהודה מתיר. כתב הר"ב משום דאמרן בלא כ"ף דמי לנשבע בחיי הקרבן. ואיכא למידק מנחה שאינה באה מבעלי חיים מאי נשבע בחייו שייך ביה. ולשון הרא"ש במשנה ב' פ"ב גבי שבועה שלא אוכל לך כתב. ולא אמרינן בחיי שבועה קא משתבע כדאמרינן בקרבן ובמנחה בפרק קמא משום דשבועה לית בה ממשא ולא שייך למימר בה בחיי שבועה עכ"ל. משמע דחיי דאמרינן לאו חי מרגיש אמרינן אלא כל דבר יש ממשי קורא לה חי בל' בני אדם. ולפיכך אמרינן בנדר דבהני משתבע:

רבי יהודה מתיר. פירש הר"ב משום דאמרן בלא כ"ף דמי לנשבע כו' ועיין מ"ש ברפ"ב דנזיר. וכתב הר"ן במתניתין דלעיל אמאי פליג ר' יהודה הכא והרי הני שמן מורה איסור ומאי שנא מפגול ונותר. [דהא אוקימנא לכולה מתניתין דלעיל כר' יהודה] לאו קושיא היא שאלו אע"פ ששמן מורה איסורן. מ"מ אין שמן על שם איסורן שהאומר בהמה זו עולה או חטאת אינו מתכוין בשם זה אסורא אלא שצריך לעשות ממנו דיני עולה או חטאת מה שאין כן בפגול ונותר. ששמן עליהן משום איסור בלבד. ע"כ:

הקרבן כו' אסור. כ' הר"ב הא דתנן בפ"ב הקרבן שאוכל לך מותר. התם הא קרבן קאמר דמשמע חיי קרבן. וכן בגמרא סוף פירקין איתא הא קרבן וכן לשון הברייתא בגמרא הא קרבן וז"ל התוספות הא קרבן בשתי תיבות בחיי קרבן קאמר והכי משמע הא הנה בקרבן אני נשבע והקרבן שאמר בתיבה א' אסור דלא שייך לומר שהוא לשון שבועה כיון דאמר לה בתיבה אחת ומתניתין נמי דייקי דמיירי בתיבה אחת דומיא דקרבן אע"ג דהעבודה הוה לשון שבועה אף כי [הוא] בתיבה אחת שאני הכא כיון דבלשון נדר קא"ל דקאמר הקרבן שאוכל לך אין לפרשו בלשון שבועה ע"כ. ול"נ דמהעבודה לא קשיא דלאו שבועה היא אלא שכך הרגיל עצמו כדי שלא לישבע דומה למה שפירשתי בהמעון הזה במשנה ט' פ"ב דכתובות וגירסת הב"י הי' קרבן בציר"י דמשמע חי קרבן. אלא שהחליף חי"ת בה"י וכן גירסת הרמב"ם והרא"ש:

לקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר. כתב הר"ב דנעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. הכי איתא בגמרא וכלומר אע"ג דר"מ לית ליה מכלל לאו כו' הכא נעשה כאומר לקרבן. פירש בשב"א. ולישנא דנעשה מוכח דלפי האמת אינו אומר בשב"א אלא נעשה וכן דעת ר"ת בתוספות דלעולם בפת"ח אומר אלא נעשה כו' וכן משמע לשון הרא"ש שם בגמרא אע"ג דבריש מתניתין ג' לחולין שאוכל לך פליג ר"מ לאחד מן הפירושים שכתבתי מחלק הרא"ש דהכא דמסיים לא אוכל לך מוכח דלאסור בא ולדבריו במשנה ב' פ"ב דלקמן דתנן לא קרבן לא אוכל לך מותר צריך לחלק כיון דאומר לא קרבן בחול"ם ליכא לפרושי כלל דהוי כמו בשב"א ודלקרבן יהא אלא שאתה צריך לבא עליו במכלל לאו כו' כלומר מה שלא אוכל לא יהא קרבן אבל מה שאוכל יהא קרבן והא לית ליה לר"מ. אלא דקשיא לי דמתוך לשונו של הרא"ש משמע דכי מסיים לא אוכל לך אית ליה לר"מ מכלל לאו כו' שכ"כ ואע"ג דלר"מ כי אמר לחולין בפת"ח לא אמרינן מכלל לאו כו'. ה"מ כי קא מסיים שאוכל לך אבל הכא דמסיים למלתיה לא אוכל לך משמע שפיר דלאסור בא. מכלל לאו כי האי דמוכח אית ליה שפיר לר"מ ע"כ. ומיהו לקמן פ"ב כתב הרא"ש בזה הלשון לקרבן לא אוכל לך אשמעינן דשני ליה לר"מ בין לקרבן בשב"א. בין לקרבן בפת"ח ע"כ. מזה מוכח דלקושטא דמלתא דלעולם אית ליה לר"מ דלקרבן בפת"ח מותר משום דליכא למיסר אלא מטעם דמכלל לאו כו' והכא במתניתין דאוסר ר"מ מיירי באומר בהדיא בשב"א. וזו היא ראיה גדולה אלי שכן היא סברת הרא"ש יותר משתי הראיות שהביא הב"י להוכיח דלקושטא דמלתא לא אמר הרא"ש דבפת"ח כמו בשב"א. וכתב הב"י דיש לפרש נעשה כאומר דלאו דוקא אלא היינו לומר דבאומר לקרבן בשב"א הלמ"ד מש"ה אסר ר"מ אבל בפת"ח משרי שרי ע"כ. ואשכחן בסוף פירקין דאמרינן באומר. והוא כמו נעשה. ועיין עוד מזה במשנה ב' פ"ב:

לא אוכל לך. כתב הר"ן וה"ה דאי אמר לקרבן שאוכל לך דמשמע שפיר לקרבן יהא מה שאוכל לך והאי דלא עריב האי בהדי הני דרישא דלתני הקרבן כקרבן קרבן לקרבן שאוכל לך אסור משום דהנהו תלתא הקרבן כקרבן קרבן דוקא כי אמר שאוכל אסור אבל כי אמר לא אוכל שרי [ועיין מ"ש במשנה ב' פ"ב] אבל כי אמר לקרבן אפילו אמר לא אוכל אסור:

רבי מאיר אוסר. כתב הר"ב ואין הלכה כר"מ. וכ"כ הרמב"ם בפירושו גם הב"י ס"ס ר"ד כתב על דברי הרמב"ם שבחיבורו דלא פסק כהך דהכא משום ההוא סתמא דפ"ב דתנן לא קרבן לא אוכל לך מותר וכל זה צ"ע דמאי דאסר הכא ר"מ כ"ש לבר פלוגתיה דאסור. ולר"מ הוא דאיצטריך לאשמועינן דאע"ג דלא סבר מכלל לאו כו' אפ"ה בכי הא מודי דאסור ומטעם דנעשה וכפי הפירושים שכתבתי לעיל. וכ"כ התוספות בהדיא דכ"ש לרבנן אלא רבותא לר"מ אשמועינן ומלתא דפשיטא היא. וכיון שכן. היאך שייך לומר אין הלכה. וליכא למימר דהכי קאמרי דאין הלכה כר"מ במה שסובר דוקא בכה"ג ולאו במכלל לאו כו' דאנן אפילו במכלל לאו לא פסקינן כוותיה דליתא כמ"ש במשנה דלעיל דהר"ב פוסק כר"מ דלית ליה מכלל לאו כו' בפ"ג דקדושין וכן דעת הרמב"ם שם בפירושו גם כבר כתבתי לעיל בשם הבית יוסף דס"ל דהרמב"ם מוקים למתניתין דלעיל אפילו כר' מאיר משום דקי"ל כוותיה דלית לן מכלל וכו'. וא"כ קשיא טובא מאי האי דקאמר אין הלכה כר"מ. וכן מ"ש הבית יוסף דהרמב"ם לא חש להך דהכא מההוא סתמא דלקמן. ועוד שהרי אכתוב לקמן דגמרא רמי לה אמתניתין דהכא. ומשני התם דקאמר לא בחול"ם [א"נ בפת"ח למאי דאסיקנא לעיל בסמוך דהכא דוקא בשב"א] ואם כן הך דהכא ל"פ אדלקמן. וליתא מ"ש הב"י. [וכן יש ט"ס בדבריו שכתב וז"ל ומ"ש הרמב"ם דבאומר לקרבן לא אוכל כלומר בשב"א הלמ"ד דשרי דהא אע"ג דאסר ר"מ בפת"ח הלמ"ד שרי בשב"א הלמ"ד ע"כ. וכבר מבואר ממ"ש לעיל דבשב"א אסור טפי הלכך במקום שב"א צ"ל פת"ח ובמקום פת"ח צ"ל שב"א]. וכן בכ"מ חזר בו מהך סברא שכתב על דברי הרמב"ם שכתב ב' פעמים לקרבן לא אוכל לך דמותר ומפרש דחדא בפת"ח וחדא בחול"ם כלומר אבל בשב"א אסור כהך מתניתין דהכא וכאוקימתא דלעיל דדוקא בשב"א. וכתב איכא למידק למה השמיט רבינו לקרבן לא אוכל לך בשב"א תחת הלמ"ד דאסור דאתמר בגמרא וצ"ע. עכ"ל. הרי שסובר דמתניתין לא פליגי אהדדי ותרוייהו הלכתא נינהו אלא שהניח בצ"ע למה השמיט הרמב"ם להך דהכא אבל לפי לשונו של הרמב"ם בפירושו אין מקום עיון למה פסק דלא כר"מ ולמה השמיטו ג"כ מחבורו שכתב וז"ל ור"מ אומר שפירוש לקרבן גם כן שלא יהיה קרבן הדבר שלא אוכל לך אבל הדבר שאוכל לך לקרבן יהיה לפיכך לא אוכל לך אסור עכ"ל. הא קמן בהדיא דס"ל דר"מ דהכא סובר דאמרינן מכלל כו' והך סתמא דלקמן פליגא וכר"מ דקדושין אתיא וכן הלכה ותרי תנאי נינהו אליבא דר"מ וזהו דבר שאין בו שום ספק שזו היא דעת הרמב"ם בין בפירושו בין בחבורו. אלא דאכתי קשיא סוגית הגמרא דמוקים בהדיא לתרי מתניתין כחד תנא ודאית ליה הא אית ליה הא. ועל כרחינו [צריכין אנו] לומר דסוגיא זו לא גרס לה הרמב"ם ואע"ג דגרסינן הכי בדף י"א ושנוי בדף י"ג ומשולש בפ"ב דף ט"ז אבל מה נעשה שדבריו מראים באצבע בין בפירושו בין בחיבורו דמפרש למתניתין דהכא דטעמא דאסר ר"מ משום דמכלל לאו כו'. והנה אע"פ שהלצתי בעד הרמב"ם) עדיין קשה לדעת הר"ב כי הוא כתב בהדיא סוגיא דמוקים לר"מ דהכא מטעם דנעשה וכו'. וא"כ משניות דהכא ודלקמן לא סתרן אהדדי ותרווייהו ס"ל דלית לן מכלל לאו כו' וכך פסק ג"כ בקדושין והיאך פוסק בכאן דלא כר"מ וזה צ"ע:

קונם פי מדבר עמך וכו' אסור. כתבו התוספות דר"י נמי פליג בהא דכיון דסבירא ליה דקרבן בלא כ"ף הדמיון לא הוי נדר ה"ה בלשון קונם בלא כ"ף דמותר (דטפי) [צ"ל דקונם פי] לא עדיף מלשון קרבן עצמו ור"י פירש דאומר קונם יש לפרש לשון פעולה כמו מקונם ובלשון פעולה מודה ר"י. ע"כ:

פי מדבר עמך. כתב הר"ב ואע"ג דאין נדרים חלים על דבר שאין בו ממש כו' מ"מ כשאומר קונם פי מדבר עמך אסור הפה מלדבר כו' גמרא. ופירש הר"ן קונם פי מדבר משמע דקונם קאי אדיבור ומשמע נמי דקאי אפה הלכך כיון דסתם נדרים להחמיר אמרינן דאפה קאי ופיו דבר שיש בו ממש הוא ודכוותה בגמרא דאמרינן באומר ופירושו נעשה כאומר ועיין מ"ש במ"ד בפרק בתרא וכתב עוד ובדין הוא דהוה מצי למימר דאפילו אי קאי קונם אדיבור אסור מדרבנן דהנדרים חלים מדרבנן אפילו על דבר שאין בו ממש כדאיתא לקמן בריש פ"ב אלא קושטא דמלתא מתרץ ליה דאפילו מדאורייתא נמי אסור ע"כ. וענ"ל בזה דאי מדרבנן ה"ל למתני ה"ז בלא יחל כדתנן לקמן ועוד דא"כ תרתי למה לי: בגמרא מי איכא לאסוקי אדעתא הכי הא קתני סיפא האומר לאשתו כו' פותחין לו מכלל דרישא לא בעי שאלה אלא מחוורתא חולין ממילא נסבא כלומר כדשני מעיקרא דאיידי דקתני כבשר חזיר כו' דמותרת תני נמי להך אע"ג דלא איצטריך ואם כן הוה ליה להר"ב לפרש כתירוץ דאיידי. הלכך נ"ל דבספר גמרא דהר"ב לא היתה גירסא זו דומי איכא לאסוקי כו' והרי הרא"ש כתב בפסקיו אסיפא דהאומר לאשתו וכו' ודוקא המדיר אשתו כו' אבל הנך דרישא לא מדקתני סיפא דמתניתין הכי מכלל דרישא לא בעי שאלה ע"כ. משמע מלשונו דדברי עצמו הם ונמצא שגם הוא אינו גורס כן בגמרא דאי גורס ליה הל"ל משמיה דגמרא והכ"מ בפ"ב מהל' נדרים הביא דברי הרא"ש ותמה עליהם למה כתב מעצמו ולא משמא דגמרא ואין זו תמיה קיימת אבל נקל לדחותה ממאי דאמרן דחלוף גרסאות שכיחי טובא. ובזה ג"כ אין מקום כלל למה שתמה הכ"מ על הרמב"ם שהוא פוסק בכל אלו דרישא. דצריך שאלה. דסובר דמאי דתנן בסיפא קאי אכולה מתניתין. ותמה עליו הכ"מ מהאי דגמרא דמי איכא לאסוקי כו' והניח בצ"ע. ואני אומר דמהרא"ש נשמע להרמב"ם ג"כ ודתרוייהו לא גרסי להאי דמי איכא כו' ואין בגירסתם אלא שינויא קמא איידי קתני ורבינא אמר לסימנא כו' שכתבו הר"ב אבל ומי איכא כו' ל"ג להו. ובהא קמפלגי הרא"ש והרמב"ם דהרא"ש פסק כרבינא דבתראה הוא ועוד דסיפא דייק כוותיה. והרמב"ם פוסק כסתמא דגמרא דמשני איידי. ולענין הסיפא דקתני בה ליכא דיוקא. דאדרבא איכא למימר דנטר עד סיפא למימר דאכולהו דלעיל קאי. וכמ"ש גם הכ"מ לתרץ הך אליבא דהרמב"ם. וזה נראה פשוט בעיני. דהרמב"ם והרא"ש לא גרסי ומי איכא לאסוקי וכו'. ומוכרח מדבריהם ואין צריך עיון עוד. ובזה מיושב גם כן שהר"ב לא פירש כמסקנת גירסא דידן: