רמב"ם על נדרים א
נדרים פרק א
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה נדרים א רמבם
מודר אני ממך, מופרש אני ממך, מרוחק אני ממך - אינם כינויי נדרים, אבל הם חלקים ממיני הנדרים, והם נקראים בלשונינו "ידות", רוצה לומר חלקים.
ושיעור זאת המשנה כך: כל ידות נדרים וכל כינויי נדרים – כנדרים. וביאר ידות נדרים, והם "מודר אני ממך", "מופרש אני ממך". ויתבאר אחר כך כינויי נדרים, כשיבאר כינויי חרמים וכינויי שבועות וכינויי נזירות (במשנה ב').
ואומרו: שאיני אוכל לך, שאיני טועם לך – אינם מחלקי הנדרים, אבל הוא מותנה עם חלקי הנדרים אשר זכר; עד שיאמר: "מודר אני ממך שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך", "מופרש אני ממך שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך", "מרוחק אני ממך שאיני אוכל ושאיני טועם לך", ואז יהיה אסור לאכול לו או לטעום לו.
אבל אם אמר לו מודר אני ממך בלבד, אינו אסור עליו לאכול אצלו, לפי שמשמעותו שלא ידבר עמו.
וכמו כן מופרש אני ממך - משמעותו שלא ישא ויתן עמו.
ומשמעות מרוחק אני ממך - שלא ישב עמו בארבע אמות קרקע.
ולכך לא יהיה אסור מלאכול לו באומרו מאלה הדברים, עד שיאמר שאיני אוכל.
ועניין אומרו: חוכך בזה להחמיר – שהוא היה קרוב לאסור, אבל לא היה פוסק לגמרי. ומי שאמר: "מנודה אני לך, שאיני אוכל לך", או "שאיני טועם לך", לרבי עקיבא – אסור לאכול לו או לטעום לו, ואם עבר – אינו חייב מלקות, לפי שהוא אינו פוסק לגמרי לאסור, אבל הוא קרוב לו.
ונדרי רשעים הוא שיאמר: "כנדרי רשעים עלי אם אוכל לך", ומפרש באומר שמשמעותם: "הריני נזיר", "הרי עלי קרבן", ו"שבועה". וכשיאמר בזה הלשון, מיד יתחייב באלו העניינים כולם, אם עבר ואכל, רוצה לומר יביא קרבן והוא עולה, ויהיה נזיר לא פחות משלושים יום כמו שיתבאר בנזירות, וילקה מפני שבועת ביטוי, כמו שיתבאר במסכת שבועות.
כנדרי כשרים לא אמר כלום – לפי שהחסידים אינם מחייבים עצמן בנדר, מפני שלא יכינו עצמם לעבירה, והוא מה שאמר הכתוב: "לא תאחר לשלמו"(דברים כג, כב).
וכנדבותם, נדר בנזיר ובקרבן - ובתנאי שיאמר כך: "כנדבות כשרים הרי זה קרבן"; "הריני נזיר עלי שאיני אוכל לך".
והחסידים גם כן אינם מתנדבים בקרבן ואפילו נדבה, מפני שלא יתאחר ויעברו על מה שנאמר: "לא תאחר לשלמו(דברים כג, כב). ואמנם היו מביאין הקרבן והוא חולין עד העזרה, ושם יתנדב בו כל מה שירצה.
והלכה כרבי עקיבא:
עיקר הפסָדַת אי זה לשון שיהיה, אמנם הוא כשמתערב בו משאר לשונות, וההשתתפות בו. ואלו הכינויין כולם היו מצויין אצל העילגים מן האומות, להשתבשם הלשון וההרגל להוצאת האותיות ממוצאם, כמו הכושים והצרפתים וזולתם. והועתקו אלו הכינויים אל ההמון, עד שהיו אלו הכינויים מורים אצלם על מה שהיה מורה עליו העניין הראשון.
במותא – כינוי "מומתא", שהוא תרגום "שבועה":
לא חולין לא אוכל לך – שכל מה שאוכל לך לא יהיה חולין, והוא כאילו אמר: כל שאוכל לך – הרי הוא כקרבן.
וכמו כן כשאמר: לא כשר לא אוכל לך, לא דכי לא אוכל לך, לא טהור לא אוכל לך – שיעור זה, ופירושו: כל שאוכל לך טמא עלי.
ופירוש מה שאמר: טמא נותר ופיגול – שיאמר לו כך: "טמא שאוכל לך", "נותר שאוכל לך", "פיגול שאוכל לך", "כאימריא שאוכל לך", "כדִירַיִם שאוכל לך", "כעצים שאוכל לך". ונאסר עליו באלה כולן לאכול עמו, לפי שהוא עשה כל מה שיאכל לו כמו הדברים שהם איסורי הנאה.
ואימריא – הם שני תמידין.
ודירים – מקומות שבעזרה.
ועצים – עצי מזבח.
ואישים – רוצה לומר, כמו הדברים שנקרבין לאישים, והם אימורי קדשים, שאינן מותרין באכילה.
ומשמשי המזבח – הם יעיו ומזרקותיו ומזלגותיו. ואם אמר: "כיעים שאוכל לך", "כמזרקות שאוכל לך" – עשאו כקרבן, וכאילו אמר: "כל שאוכל לך – כקרבן".
וכמו כן כשאמר: "כירושלים שאוכל לך".
ואין הלכה כרבי יהודה.
וזה הצד מהנדרים, הוא הנרמז בפסוק באומרו: "לאסור אסר על נפשו(במדבר ל, ג), רוצה לומר שיאסור על עצמו הדבר המותר ויעשנו כמו הדברים שהם אסורים לגמרי:
רוצה לומר גם כן בזה הדבר, כשאמר לו: קרבן שאיני אוכל לך, עולה שאיני אוכל לך וכו', שהוא אוסר אם יאכל לו שום דבר, לפי ששיעור זה הדיבור ופירושו – שכל דבר שאוכל לך, עשיתי אותו על עצמי כמו עולה, או כמו חטאת או שלמים או תודה.
ורבי יהודה אומר: אינו אסור עליו שיאכל עמו, לפי ששיעור זה הלשון ופירושו – שהוא נשבע בחיי הקרבן או בחיי התודה אם אוכל לך שום דבר, ואין זה נדר.
וכמו כן כשאמר: קרבן, כקרבן, הקרבן שאוכל לך – עניין זה הוא שווה כאילו אמר לו קרבן שאוכל לך או אמר לו כקרבן שאוכל לך, ואסר עליו, לפי שפירוש זה, כל שאוכל לך – הרי הוא עלי כקרבן.
אבל אם אמר: לא קרבן לא אוכל לך – לא אסר עליו האכילה; לפי שפירוש זה הדבר, בשביל הקרבן לא אוכל לך שום דבר, ואין זה נדר.
ורבי מאיר אומר, שפירוש לא קרבן גם כן שלא יהיה קרבן הדבר שלא אוכל לך, אבל הדבר שאוכל לך – לקרבן יהיה, לפיכך לא אוכל לך, [ו]אסור.
והעיקר אצלנו שהנדרים אין חלין אלא על דבר שיש בו ממש.
וכבר ידעת ש"קונם", מכינויי קרבן. ואם אמר: "קונם שאיני מדבר עמך", או "שאיני עושה עמך", או "שאיני מהלך עמך", אינו אסור עליו זה, לפי שהדיבור ועיקר המלאכה שעושה בידיו – אינו גוף שיעשהו כקרבן.
אבל אם אמר: "ייאסר פי לדיבורו", ו"ידי למעשהו", ו"רגלי להילוכו" – אז יחול עליהן הנדר. ולכך דקדק בזאת המשנה, באומרו: פי מדבר עמך, ולא אמר "שאיני מדבר עמך" או "שאיני עושה עמך".
ודע, שאם אמר: "לכשאדבר עמך" או "אלך עמך", או מכיוצא בזה מדברים שאין בהם ממש, "הרי עלי קרבן", הרי הוא מחוייב קרבן כשידבר עמו. ולא נאמר על זה: נדרים אין חלין אלא על דבר שיש בהם ממש, שזה הולך בדרך השבועה. אבל הנדרים שרמז עליהם הוא שיאסור עצם הפעולה או שיעשה איזה דבר שיהיה כמו קרבן, זהו שלא יחול אלא על דבר שיש בו ממש. אבל מי שאומר: "כל זמן שיהיה זה" או "אעשה זה הדבר" "הרי עלי קרבן" מאיזה מין שיהיה, זה הוא מחוייב בדיבורו, לפי שהוא מין ממיני השבועה. ודע זה והבינהו היטב, לפי שהוא מן המקומות המטעים בתכלית הטעות.
ואין הלכה כרבי יהודה, ולא כרבי מאיר:
משנה נדרים, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב