משנה נדרים ב ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נדרים · פרק ב · משנה ב | >>

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית


משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

"קרבן לא אוכל לך", "קרבן שאוכל לך", "לא קרבן לא אוכל לך", מותר.
"שבועה לא אוכל לך", "שבועה שאוכל לך", "לא שבועה לא אוכל לך", אסוריז.
זה חומר בשבועות מבנדרים.
וחומריט בנדרים מבשבועות.
כיצד?
אמר: "קונם סוכהכ שאני עושה", "לולב שאני נוטל", "תפילין שאני מניח", בנדרים אסור.
בשבועות מותר, שאין נשבעין לעבורכג על המצוות.

משנה מנוקדת

[עריכה]

"קָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ", "קָרְבָּן שֶׁאֹכַל לָךְ", "לֹא קָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ", מֻתָּר.
"שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לָךְ", "שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל לָךְ", "לֹא שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לָךְ", אָסוּר.
זֶה חֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים.
וְחֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת.
כֵּיצַד?
אָמַר: "קוֹנָם סֻכָּה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה", "לוּלָב שֶׁאֲנִי נוֹטֵל", "תְּפִלִּין שֶׁאֲנִי מֵנִיחַ", בַּנְּדָרִים אָסוּר.
בַּשְּׁבוּעוֹת מֻתָּר, שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבֹר עַל הַמִּצְוֹת.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

קרבן לא אוכל לך קרבן שאוכל לך לקרבן לא אוכל לך מותר שבועה לא אוכל לך שבועה שאוכל לך לא שבועה לא אוכל לך אסור זה חומר בשבועות מבנדרים וחומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל תפילין שאיני נותן בנדרים אסור ובשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצוות.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

קרבן לא אוכל לך וכו' - דע כי "שאוכל" יורה אצלם "שאוכל" על כל פנים, ומורה גם כן "שלא אוכל".

ומביא ראיה לזה, הדברים הנמשכים אחר העניינים. שאם היה מפייסו חבירו שיאכל, ולא רצה, ונשבע "שבועה שאוכל לך", אז אסור עליו שיאכל לו שום דבר.

ומבואר הוא, כי מה שאמר: קרבן לא אוכל לך, קרבן שאוכל לך, הקרבן לא אוכל לך, שאין כל זה מורה שהוא עושה כל מה שיאכל משלו כקרבן. ואמנם פירוש זה הדיבור - שהוא נשבע בקרבן, וכאילו אמר: "בחיי הקרבן אם אוכל לך שום דבר".

אמר קונם סוכה וכו' - ואמרו בנדרים אסור, לפי שהוא אסר גוף הדבר, שלא יתקיים המצווה אלא בהיותו דבר מותר, כגון שיאסר סוכה זו עליו, שחזרה ישיבתה עבירה. ויהיה עניינו בה כמו מי שלא ימצא בליל הפסח אלא מצה שהיא אסורה עליו באכילה, כגון שתהיה טבל או הקדש, שאסור עליו אכילתן לפי שהוא מצווה הבאה בעבירה.

וזאת היא הסברא בהיות הנדרים חלים על כל דבר שיחייב איסור גוף זה הדבר ביטול מצוַת עשה. אבל כל זמן שמחייב עצמו קרבן כל עת שיעשה מצווה, יוכל לקיים הנדר ולעשות המצווה. כגון שיאמר: "קרבן עלי כל זמן שאניח תפילין", הרי זה חל, וכל זמן שיניח תפילין יתחייב קרבן.

ואמנם החומרא שהוא בשבועות יותר מבנדרים, הוא מה שנקדם ביאורו:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

קרבן לא אוכל לך וכו' מותר - דהוי כנשבע בקרבןטז, ונעשה כאומר: "בחיי הקרבן אם אוכל לך שום דבר".

שבועה שלא אוכל לך - ולא אמרינן "בחיי שבועה" קאמר, כדאמרינן בקרבן, דשבועה לית בה מששא, ולא שייך לומר בה "בחיי שבועה".

שבועה שאוכל לך - זמנין ד"שבועה שאוכל לך" - "דלא אכילנא" משמע, כגון שהיה חבירו מסרב בו לאכול, ואמר: "לא אכילנא", "לא אכילנא", ושוב אמר: "שבועה שאוכל לך", "דלא אכילנא" משמע, והכי קאמר: "בשבועה יהא עלי אי אכילנא לך".

זה חומר בשבועות - לא מצינן לאוקמה אשבועה שלא אוכל לך וכו'; דמדקתני זה חומר, משמע דנדר הוי, אלא דאינו חמור כשבועה; וגבי קרבן לא אוכל לך תנן מותר, דלא הוי נדר כלל.

משום הכי צריך לאוקמה אדלעיל, דתנינא: "קונם שאיני ישן, שאיני מדבר, הרי זה בבל יחל", ואוקימנא מדרבנן, דמדאורייתא אין הנדר חל אלא על דבר שיש בו ממשיח. וזה חומר בשבועות מבנדרים, ששבועה חלה אפילו על דבר שאין בו ממש.

תפילין שאני מניח - משום דאסר חפצא עליה, ואינו נראה כנודר לבטל את המצווה, שהרי לא קיבל על עצמו, אלא אסר החפץ עליו, ואם יקיים המצווה - הוויא מצווה הבאה בעבירה. ודמי למי שחייב לאכול מצה בלילי פסח, ולא מצא אלא מצה של טבל או של הקדש, שאסור לאוכלה.

אבל כל לשון שבועה - הוא אוסר את עצמו מלעשות הדברכא; וכיון שהוא מחוייב לעשות המצווה, לאו כל כמיניה להפקיע עצמו מחיוב המצוה.

ואם אמר: "הרי עלי קרבן אם אניח תפילין", חל הנדר, וחייב להביא קרבן אם הניח תפיליןכב.

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(טז) (על הברטנורא) וקרבן לאו בר אשתבועי הוא ואי, אמרינן דקרבן יהא מה שלא אוכל לך נמי שרי דלא שויה איסור קרבן אלא מה שלא יאכל. הר"ן. וא"ת כיון דבאומר לא חולין לא אוכל לך אסור משום דהוי כאומר מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך כשאומר קרבן לא אוכל לך נמי נימא הכי ולתסר וי"ל דהתם שאני דליכא לפרושי ביה שנשבע בקרבן שלא יאכל ליה אבל לישנא דהכא כיון דאיכא לפרשינהו הכי אע"ג דסתם נדרים להחמיר מאחר דפירושא דלקולא משתמעי טפי בלישנא הכי מפרשינן להו ולא לחומרא. ב"י:

(יז) (על המשנה) אסור. ואע"ג דמתניתין ר"מ היא דלית ליה מכלל לאו כו' אפ"ה בשבועה אסור. ונראה דה"ט דמסקינן בס"פ שבועת העדות כו' דבאסורא גרידא אית ליה כו' ושבועות אינן אלא איסור גרידא שהוא חל בגופו אבל נדרים אינן חלים על דבר שאין בו ממש. הר"נ:

(יח) (על הברטנורא) והטעם בזה שהשבועה חלה על גוף האדם והגוף יש בו ממש. טור:

(יט) (על המשנה) וחומר כו'. לא דייקינן מכלל דשבועה מיהא איתא משום דאה"נ דאיתא והוי לקי בה משום שבועת שוא אלא שאינה חלה לבטל את המצות:

(כ) (על המשנה) סוכה. והוא הדין נמי כי אמר ישיבת סוכה עלי דהואיל והזכיר החפץ אע"ג דבישיבה אין בה ממש. הר"נ:

(כא) (על הברטנורא) אפילו כי אמר ישיבת סוכה עלי שבועה כו' הוי כאלו אמר שבועה שלא אשב בסוכה וחשבינן ליה כיד שבועה. ועתוי"ט:

(כב) (על הברטנורא) ומלתא דפשיטא היא דלמה יגרע נדרו שחייב עצמו בקרבן משום שתלאו בעשיית המצוה והרי אפילו בתלאו בדבר שאין בו ממש שאין הנדר חל עליו חייב בקרבן שחייב עצמו בו בנדר כדאיתא בר"מ:

(כג) (על המשנה) לעבור. ולקיים נמי לא, כדתנן לקמן:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

קרבן לא אוכל לך כו' מותר. כתב הר"ב דהוי כנשבע בחיי קרבן וקרבן לאו בר אשתבועי הוא ואי אמרי' דקרבן יהא מה שלא אוכל לך נמי שרי דלא שוי' איסור קרבן אלא מה שלא יאכל. הר"ן. וכתב הב"י ס"ס ר"ד וא"ת כיון דבאומר לא חולין לא אוכל לך אסור [אף לר' מאיר כמו שכתבתי לאחד מהפירושים בריש מתניתין ג' דפ"ק] משום דהוי כאומר מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך כשאומר קרבן לא אוכל לך נמי נימא הכי ולתסר וי"ל דלא חולין לא אוכל לך שאני דליכא לפרושי בי' שנשבע בקרבן שלא יאכל לי' אבל באומר קרבן לא אוכל לך וכל אינך לישני כיון דאיכא לפרושינהו הכי אע"ג דסתם נדרים להחמיר מאחר דפירושא דלקולא משתמעי טפי בלישנא הכי מפרשינן להו ולא לחומרא ע"כ:

קרבן שאוכל לך. עיין בפירש הר"ב דס"פ דלעיל ומ"ש שם בס"ד:

לא קרבן לא אוכל לך. מפורש בס"פ דלעיל בס"ד:

לא שבועה לא אוכל לך אסור. ואע"ג דמתניתין ר"מ היא דלית לי' מכלל לאו כו' אפ"ה בשבועה אסור. ונראה בעיני דהיינו טעמא משום דהא מסקינן בס"פ שבועת העדות דכי לית ליה לר"מ מכלל לאו כו' ה"מ בממונא אי נמי באיסורא דאית ביה ממונא אבל באיסורא גרידא אית ליה. ונדרים איסורא דאית בהו ממונא ניהו. משום דלא משכחת בהו בלא חפצא דהא אינן חלין על דבר שאין בו ממש אבל שבועות אינן אלא איסור גרידא שהוא חל בגופו. הר"ן:

זה חומר בשבועות כו'. פירש הר"ב שהשבועה תלה אפילו על דבר שאין בו ממש. והטעם בזה שהשבועה חלה על גוף האדם והגוף יש בו ממש. טור סימן רל"ט:

וחומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה וכו'. לא דייקינן מכלל דשבועה מיהא איתא משום דאה"נ דאיתא ולקי בה משום שבועת שוא אלא שאינה חלה לבטל את המצוה [כדתנן במ"ח פ"ג דשבועות]. הר"ן:

קונם סוכה כו'. והה"נ כי אמר ישיבת סוכה עלי דהואיל והזכיר החפץ אע"ג דבישיבה אין בה ממש. הר"ן בשם התוספות וכמ"ש בשמו בס"פ דלעיל. ועיין מ"ש במשנה ד' דפרק בתרא:

בנדרים אסור כתב הר"ב ואם אמר הרי עלי קרבן אם אניח תפילין חל הנדר וחייב כו'. כן כתב הרמב"ם ומילתא דפשיטא היא דלמה יגרע נדרו שחייב עצמו בקרבן משום שתלאו בעשיית המצוה. והרי אפילו בתלאו בדבר שאין בו ממש שאין הנדר חל עליו כתב הרמב"ם בס"פ דלעיל דחייב בקרבן שחייב עצמו בו בנדר. ומיהו הטעם שכתב שם בפירושו לפי שהוא מין ממיני השבועה לא ידעתי למה. ובחבורו פ"ג מהלכות נדרים כתב שאין זה ממין נדרי איסור אלא ממין נדרי הקדש. והואיל והר"ב כתב להא כ"ש שה"ל לכתוב לדלעיל בתלאו בדבר שאין בו ממש דהוי רבותא קצת. ואין לומר דדוקא הא דהכא ס"ל ולא הא דלעיל דודאי דליתא דדבר פשוט הוא דלא נ"מ במה שתלאו בדבר שאין בו ממש:

בשבועות מותר. לשון הר"ב אבל כל ל' שבועה הוא אוסר את עצמו כו'. אפילו כי אמר ישיבת סוכה עלי שבועה דכיון דסתם שבועה אוסר עצמו מתריצנא שבועתו וחזרה על נפשיה והוי כאילו אמר שבועה שלא אשב בסוכה ולא חשבינן ללשון זה שאמר אלא יד שבועה דבשבועה לא שייך איסור חפצא עליה וכך כתבו התוספות וכתבו שכן גם כן בנדרים לאידך גיסא:

שאין נשבעין לעבור על המצות. ולקיים נמי לא. כדתנן לקמן כמו שכתבתי שם בס"ד:

קישורים נוספים

ביאור

זה חומר בשבועות מבנדרים - בגמרא מקשים על זה: "חומר?! מכלל דנדר הוא!" ומתרצים דלא קאי על רישא דמשנה זו, קרבן לא אוכל לך וכו' מותר, אלא על הסיפא של המשנה הקודמת, קונם שאני ישן וכו' הרי זה בלא יחל דברו, שבועה שאיני ישן וכו' אסור, ועיין כאן בפירוש הרע"ב.

ראו גם: