מקור ברוך/המבוא/ב/ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ד[עריכה]

לבד שמושם של חז״ל בלשונות המקרא בהוראה לדת ודין, לחקירה ולסברה, לקבלה ולמסורה, ללמד ולרמז, לסימן ולציון, בהלכה ואגדה –

לבד כל אלה היה דרכם להשתמש בהן גם בשיחות פרטיות, לתכלית צחות הלשון, לעטר בהן דבריהם ולתבל בהם שיחתם והגיונם, רגשי נפשם ומערכי לבם, לבשמם ולשכללם ולעשותם רצויים ונעימים;

וכה היו מבליעים בנעימות המליצה לשון איזה פסוק הצריך להם בשעתו להביע על ידו אח הגות לבם בהמשך דבריהם; ועל דרך שאמרו: המכוין פסוק בזמנו (כלומר, המכוין להשתמש בלשון הפסוק בזמנו, כשהוא צריך לו) הרי הוא כמוצא נהמא בשעת רעבון (כלומר, דבר זה חשוב ויקר מאוד) (מסכת כלה רבתי, פרק א׳).

וכה מצינו לחכם אחד, ברצותו להבטיח דבריו בדבר שראה בעיניו, תפס בלשון המקרא (איוב יט, כז): "עיני ראו ולא זר" (שבת קמה א);

ואחד החכמים בשיחה פרטית אמר בענין השיחה: "לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי", והוא לשון הפסוק בעמוס (ז׳) (עירובין סג א);

וחכם אחר, ברצותו לרמז לחבירו שיבין דבר מתוך דבר, ביטא לו בלשון הפסוק במשלי (ט׳): "תן לחכם ויתנם עוד" (שם, ס״ה א׳);

ואחד החכמים, שרצה להבטיח כי דבריו נאמרו ברשות החכמים, המליץ בלשון הפסוק בדניאל (ד׳): בגזירת עירין פתגמין, ובמאמר קדישין שאלתין (פסחים דף לג.);

ואחד החכמים שרצה להביע איך הוא עיף ויגע מעבודת היום, צייר בלשון הפסוק בשיר השירים (ב׳): אני היום סמכוני באשישות, כלומר, שצריך סמיכה וחזוק לגוף (ביצה כא א וחולין קכד ב);

וחכם אחד שלא נראו לו דברי חבירו ורצה לצייר הקושי שבדבריו, המשיל בלשון הפסוק במשלי (י׳) שדבריו קשים "כחומץ לשינים וכעשן לעינים" (תענית ד ב);

ובמסכת מועד קטן (ט״ז א׳) אמרו: חכם ואב בית דין שחטא אין מנדין אותו בפרהסיא, אלא אומרים לו "הכבד ושב בביתך", והוא לשון הפסוק במלכים ב׳ (י״ד), והמציינים (בתורה אור) לא ציינו מקומו;

ולתכלית המבטא להתרחק מלישנא בישא, תפסו חז״ל בלשון הפסוק במשלי (ד׳)‏[1]: "הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך" (כתובות, כ״ב ב׳)א;

וכן היה אחד החכמים רגיל לתפוס בלשון הפסוק ממשלי (כ״ד): "בנפול אויבך אל תשמח" (אבות, פ״ב[2]);

ועל כוונת אשה אחת להמשיך ברשת אסונה את חבירתה, תפסו בלשון המקרא (שופטים, ט״ז): "תמות נפשי עם פלשתים" (כתובות, כ״ג ב');

ולעניין אחד תפס אחד החכמים לעטר דבריו בלשון הפסוק באיוב (ל״ו): "יגיד עליו רעו" (יבמות, ל״ו א');

וחכם אחד, ברצותו להוכיח אדם גדול על שנתפס בדבר שאינו רצוי, המליץ עליו בלשון הפסוק (עזרא, ט׳): "ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה" (ב״מ, ק״ח א׳);

ואחד החכמים רצה לתאר תנועה חזקה מאניה בלב ים, אשר לרגלי רוח סערה נתרוממה עד לשמים וירדה עד תהומות – תפס בלשון הפסוק בתהלים (ק״ז): "יעלו שמים ירדו תהומות" (ב״ב, ע״ד ב׳);

ואחד החכמים רצה לרמז לחביריו שיתחבאו מפני הרשע, אמר בלשון הפסוק בישעיה (כ״ו): "לך עמי בוא בחדריך" (סנהדרין, כ״ה ב׳);

ורגילים הוו החכמים לומר בעניין שהיה צריך לזה בלשון הפסוק בקהלת (י'): "ופורץ גדר ישכנו נחש (ע״ז, כ״ז ב');

וחכם אחד אמר על דרך המליצה בסגנון לשון הכתוב בישעיה (ל'): "לא אבה (נרש, שם מקום) לשמוע דבר ה׳" (חולין, קכ״ז א׳);

ובמסכת פאה (פ״ב מ״א) תפסו בדרך מליצה לענין הלכה אחת שם בלשון הפסוק בישעיה: "וכל ההרים אשר במעדר יעדרון";

ואחד החכמים התרעם על חבירו על שהוציא כסף רב לשכלל בניין בית המדרש, אשר לדעתו היה ראוי יותר להעניק הכסף לתלמידי חכמים עניים, קרא עליו בלשון הפסוק בהושע (ח׳): "וישכח ישראל עושהו ויבן היכלות" (ירושלמי שקלים ה ד);

ואחד החכמים, ברצותו לתאר את תקיפת העושר בעולם, המליץ בלשון הפסוק מאיוב (כ״ט): "ראוני" (במכוון לעושר) "נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו" (ירושלמי מועד קטן ג א);

ועוד הרבה, כהנה וכהנה.

וכעין מדה זו כתב רב האי גאון (בתשובת הגאונים) במה שאמרו בתלמוד על רבי מאיר שהיה רגיל להמשיל משלים (סנהדרין לח ב), ובמשנה סוף מסכת סוטה אמרו: משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים, וכתב הוא, רה״ג, כי "את כל משל סמך על איזה מקרא שדומה לטעמו", עכ"ל;

והנה אעפ״י שכפי שהבאנו אמנם כן הוא דרך החכמים, אבל מלשונו נראה, כי בטוח ונאמן הוא בדרכו של רבי מאיר בזה, ובודאי מצא כזה בחז״ל. –


והנה אעפ״י שמכל זה נראה שקידתם של חז״ל על המקרא ורב עסקם בו, עד שהיה שגור על לשונם בכל עת מצוא – אעפ״י כן, באה בתלמוד דעת אחד החכמים, כי העסק במקרא צריך להיות מיוחד אך ורק לגדולי החכמים ובאי בשנים, ולא להצעירים, וביותר, לא לבנים קטנים;

כך מתבאר ממה שאמר אחד החכמים לחביריו: "מנעו כניכם מן ההגיון", ופירש״י: "לא תרגילום במקרא יותר מדאי, משום דמשכא", עכ״ל (ברכות כח ב);

ונתקבל עניינו של המאמר הזה באומתנו ברגש נמרץ, וביותר בספירת החרדים שלומי אמוני ישראל, ועוד יותר בדורות הקודמים; וכל כך הגיע ערך הקבלה הזאת, עד שכל מי שהתגדר והצטיין במעלת ידיעת לשון הקודש ודקדוקה, הגיונה ושמושה, בשיר ובמליצה, בבקיאות המקרא ובשקידה עליו – היה נחשב בעיני החרדים לנתפס או עמדר להתפש במצודת חופש הדת ובחרמתם של ההוגים בחופש הדעות, והיו נותנים עינם ולבם להביט אחריוב.

והנה כלל ענין מאמר זה ("מנעו בניכם מן ההגיון"), סיבתו, טעמו ורוחו, דורש באור מספיק ונאמן, ועל כן אשתדל לברר הדבר על פי יסודות נאמנים ועל פי משפט הגיון ישר;

ואומר:

הנה בכלל לא שמענו מאבותינו סיבת החרדה שחרדו לבעלי לשון ומליצה ולעוסקים ובקיאים הרבה במקרא; אך כמעט נעלה מעל כל ספק, שתמכו יסודם על דברי החכם שהבאנו, שיעץ או צוה לחבריו ותלמידיו "מנעו בניכם מן ההגיון" ועל פי פירוש רש״י שהבאנו, שכוונת מאמר זה "שלא תרגילום במקרא יותר מדאי, משום דמשכא";

אך הנה לא נתבאר מאין לקח לו רש״י לפרש לשון זו במובן זה;

וקרוב לומר, שהבין רש״י, דמלת "הגיון" בכלל מורה על מקרא, על שם לשון הכתוב (יהשע א, ח): "והגית בו", דמוסב על הקריאה בתורה, ודוא נרדף ומשותף עם הלשון "וקרא בו כל ימי חייו" (פ׳ שופטים), דמוסב גם כן על [ספר] התורה; וכן נמצא באבות דרבי נתן, דהגיון מורה על הקריאה במקרא;

ויתכן, דלזה כיון הפייטן ב"אהבה" לפרשת ויראג במה שכתב בהמשך הדברים: "והם (הצוררים) בהגיון שוא קנאוני", שבאורו – במקרא שוא, כי, כנודע, כך היה דרכם של כהני דתם בימי הבינים, בעת שהכריחו את גדולי ישראל להתווכח אתם בענייני הדת, והיה דרכם להסמיך דעותיהם בפסוקים שלא נמצאו כלל, או בפסוקים שהעתיקום בזדון לבם בשגיאות ובעוותים, בקלקולים ועקולים, כדי להתאימם לדעותיהם;

ואמר הפייטן בזה בשם האומה הישראלית, כי "הצוררים הכעיסוני במקראות שוא", כלומר, במקראות בדויים, קטועים, עקובים ועקולים; ועל פיהם הסיתו את המלכים הקנאים לנקום ביהודים בנזירות וגירושים, כנודעד.

ואמנם בכלל אין הדברים בפירוש רש״י מבוארים ומובנים, כי לפי השקפה ראשונה צר וקשה מאד, למה זה ועל מה זה נגזור על בנינו ונגדור בעדם למעט או גם להרחיק

הערות[עריכה]

הערה א: הלשון בגמרא בדיוק כך הוא: "משום דרב אסי, דאמר, "הסר ממך עקשות פה" וגו׳. והקשו בתוס׳, למה תלו זה במאמרו של רב אסי, בעוד שהוא פסוק מפורש, והיה להגמרא לומר "כדכתיב". ותרצו, משום דרב אסי היה רגיל לאמרו, עכ״ל;

אבל אין זה מתבאר לרצון, דמה בכך אם היה רגיל לאמרו, על כל פנים היה להגמרא להביא מן הפסוק, כנהוג;
וזולת זה לא מצינו בכלל שהיה רב אסי רגיל להביאו, ובכלל נודע לנו בזה רק שתי פעמים, כאן וביבמות כ״ד ב׳;
ומה שנראה בזה, כי הנה פשטות הכתוב הוא שיתרחק האדם מלזות שפתים על אחרים, והיינו שיהא אדם נזהר בלשונו מלדבר סרה על זולתו;
אך רב אסי פרשו, שישתדל אדם להרחיק את אלה (עקשות פה ולזות שפתים) מעליו, שיזהר במעשיו שלא יעלה עליו שיחת אחרים ורנונם; ומפני כי פירוש זה צריך לעניין כאן בגמרא, תלו הלשון בו.–
וכמה עמלו המפרשים להסביר לשון הגמ׳, ובמה שכתבנו מבואר היטב. –

הערה ב: ראה מה שאספר ביחש עניין זה להלן בחיבור, חלק שני, פרק י״א (הנקרא "במעלליו יתנכר") סעיף א׳.


  1. ^ בנדפס: (ב׳). ותוקן ע"פ תוכנת חיפוש.
  2. ^ הציון הוא ט"ס וצ"ל פרק ד