יערות דבש/דרוש יג

דרוש יג

הספד מ"ש הגאון זצ"ל בחודש אב תקו"ל לג' חכמי ישראל בק"ק מיץ.

אסף פתח ואמר (תהלים פג, ב) אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט וכו' עד ולא יזכר שם ישראל עוד כו' ואמרינן במדרש תהלים אל דמי לך אנו דוממים דכתיב ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון למה אתה דומם ולהבין דבריו הוא מה שכבר אמרו בגמרא דחגיגה (דף ה:) דמחורבן בית המקדש נתמעטו פמליא של מעלה אשר לכאורה תמוה אבל הענין לפי מ"ש במדרש (איכה א, א) אמר הקב"ה כל מה שאבל עושה אף אני אעשה על חורבן בהמ"ק אבל יושב ודומם אף אני אשב ואדום וכבר אמר (תהלים לג, ו) ברוח פיו כל צבאם כל דבור שיוצא מפי הקב"ה נברא מלאך וא"כ אחר חורבן שהקב"ה דומם מתמעטים מלאכי השרת משא"כ בזמן בהמ"ק שהקב"ה דיבר לפרקים אין מספר לגדודיו כי איך אפשר לסופרם.

אמנם מה טעם ותועלת יש בשתיקה זו נראה כי אמרינן (פתיחתא איכ"ר כ"ה) ותדמע עיני מפני גאוה מפני גאותן של מלאכי השרת שאמרו מה אנוש וכו' והיינו כי מלאכי השרת מתקנאים בישראל ועיקר קנאתם בשביל ישראל שהם גבוהים ממלאכי השרת והיינו דוקא מלאכי השרת שנבראו כל יום ורגע להם הקנאה אבל מלאכים הקיימים לעולם הם גבוהים מישראל עיין בראב"ע והביאו השל"ה מאמר ב' מיו"ד מאמרות ואף המה אין להם קנאה בישראל אדרבה הם המליצים בעד ישראל ולכך לאחר החורבן אשר בעו"ה בלאו הכי מדת הדין מתוחה מיאן הקב"ה להוסיף מקטריגים ושוטנים לישראל ולכך הקב"ה דומם מבלי ברוא עוד לרגעים מלאכים חדשים שיקנאו בישראל.

אך כל קנאתם הוא ע"ז שאנו אומרים שירה קודם להם כדדרשינן (חולין דף צא:) ברן יחד כוכבי בקר הם ישראל והדר ויריעו בני אלהים הם המלאכים המתחדשים שנקראו בני אלהים אבל אם אין אנו אומרים שירה גם שנאתם וקנאתם אבדה והנה בזמן החורבן נשתקעו ישראל לומר שירה כי איך נשיר שיר ה' על אדמת נכר וכדכתיב (איכה ב, י) ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון כו' ולפ"ז יש להקב"ה לברוא מלאכים החדשים כי אפס קנאה אצלם וזהו כוונת אסף אלהים אל דמי לך כיון שאנו דוממים א"כ אין לך לידום ועליך להרבות חיל במלאכים כי לא יהיה להם קנאה עלינו הואיל ואנו נאלמנו דומיה בעו"ה.

אי לזאת אחיי ובניי כמעט לרוב צערי ויגוני וכאבי נעכר נאלמתי דומיה אך ימים אלו ימי אבל שוממות בית תפארתנו וצרה אל צרה לזכור בחורבן עיר כלילת יופי ונפוץ עדרי צאן כאילים לא מצאו מנוח למרעה וכמה בתי כנסיות ובתי מדרשות נחרבים וביחוד אשר עתה באתי להספיד ולהתאבל על שלשה אבירי ישראל כאשר שמעתי שמתו בירח אחד הרב המופלא גדול בתורה רך בשנים ואב בחכמה כמוה' יהודה ליב בן הרב בעל מחבר נזר הקודש שהיה רב בק"ק קעלין והרב ר' ליב הנקלש ז"ל מפראג אי חסיד אי צנוע ומעלי בקי בחדרי תורה ממש ד' טורים וד' ש"ע על שפתיו קבועים וממש כל ימיו לא שח שיחת חולין ולא הלך ד' אמות בלי תורה ואחרון הכביד הרב הגדול מוה' שמואל שפירא חתן הגאון מוה' ברוך כהנא האב"ד דק"ק פירדא הוא הגבר אשר הרביץ תורה בישראל בתלמידים למאות ולאלפים והיה ישר בלמודו וחסיד במעשיו לית ענוותן כמוהו טוב לכל ויחסרו ישראל שלשה אבירי שרי תורה אשר אמרנו בצלם נחיה ע"ז ירדו עיני מים כי תלתא תמיהי מדכר דכירי אינשי ולכך אמרו (סנהדרין קי"א) חבל על דאבדין ולא משתכחין כי היו אברהם יצחק ויעקב והמה שלשה פלאי ולא משתכחין וכן הדבר הזה בעו"ה אשר תלתא שברים אי אפשר להרפא וענין שאמר ה' למשה חבל וכו' כי הקב"ה אמר הם לא שאלו אחרי שמי ואתה תשאל לשמי כי ודאי מאחד אין ראיה כי זה חושב כך וזה חושב כך אבל להיות כי שלשה בסוג אחד ולא שאלו והוא שאל בזה יש לתמוה על משה רק ודאי על יצחק אין כאן תמיהה לכאורה למה לא שאל כי ראה שאביו לא שאל ומכ"ש ביעקב בראותו שאברהם ויצחק לא שאלו אך כל זה אם הם כולם במדרגה וסוג אחד אבל אם הם ממדרגות מתחלפות אין לומר שזה נתלה בזה רק מעצמם לרוב צדקותם לא שאלו הנה ודאי אם צדיק אחד מת וצדיק אחר ממלא מקומו הראשון נשכח כי יש כאן תמורתו וכן לעולם משא"כ כשאין ממלא מקומו ואחד בגדר אחר מחבירו אין נשכח הראשון כי שברו מי ירפא וזהו מאמר ה' חבל על דאבדין ולא משתכחין וזהו לראיה כי כל אחד מאבות היה במדרגה אחרת וסוג מתחלף כי לולי כן היה אברהם נשכח בממלא מקומו יצחק וכן יצחק ביעקב כנ"ל וע"כ דהיו מדרגות מתחלפים ומ"מ לא שאלו לשמי ואתה תשאל לשמי ולכן אלו ג' חכמי ישראל היה כל אחד במדרגה מתחלפת מעלתו של זה משונה ממעלתו של זה ובאמת חבל על הך דאבדין וכו'.

ויש עוד פנים אחרות כאמרם (ב"ר ק ד) במשה כתיב ויתמו ימי בכי אבל משה וביעקב כתיב ויעברו אלא משה שלא היו לו בוכים נאמר ויתמו יעקב היו לו בוכים נאמר ויעברו ויש להבין ח"ו על משה לא יהיו בוכים איה יהושע וע' זקנים כולם בניו והכתוב מעיד ויבכו אותו כל ישראל ואם על בחיר יציר ה' לא נבכה על מי נבכה אבל כבר גדר הפילוסוף הטבעי כי כשתהיה לאדם חדוה ושמחה אי אפשר לזכור לו צער ויגון כי החדוה מפיגה צער וכן להיפך כי כשיקרה לאדם צער יהיה זוכר כל הצרות מקדם ויוסיף יגון על יגון בכל אופן ולכך במות משה נחלו ישראל ארץ חמדה שהיא שלימות אדם בזה ובבא שכחו ביגון משה ופסק הבכי משא"כ במות יעקב היה לו הבכי כי החל הגלות כמ"ש רש"י (בראשית מז, כח) במות יעקב נסתמו עיניהם משעבוד א"כ חזר ונעור אבל יעקב ולכך כתיב ויעברו וזו סבה דאבדן אברהם יצחק ויעקב לא נשכח כי הגלות שהיתה בסיבת מיתתם והשעבוד לא נתנו לישראל לשכוח מיתתם.

והנה קב"ה הוכיח למשה כי אברהם ויצחק ויעקב לא הרהרו כי הבטיחם בארץ ישראל ולא היה להם ד' אמות קרקע ולכאורה אין זו ראיה דלא הרהרו בשלהם ולא הקפידו אם ארץ רחבת ידים לפניהם או אם הם מסתפחים בארץ לא 'להם כגר וכן משה אילו הגיעו לו צרות רבות לא היה מהרהר אבל משה היה מצטער בצרת ישראל באמרו ומאז באתי וכו' הרע לעם הזה ודיבר כרועה נאמן לעדרו אבל גם בגלל זה שלא זכו אברהם יצחק ויעקב בארץ ישראל תיכף נתגלגלה הגלות ואילו זכו תיכף בארץ ישראל לשבת בה לא היתה מגיעה גלות לישראל וא"כ אף הרהור זה שהיה לאברהם יצחק ויעקב להרהר לא היה בשביל עצמם כי אם בשביל ישראל ומ"מ לא הרהרו וזהו שאמר ה' חבל על דאבדין וכו' והטעם כי הגלות מזכירה תמיד מיתתם כנ"ל וא"כ שהגלות מסתעפת מזה ואעפ"כ לא הרהרו ואתה מהרהר וא"ש.

והנה גם אצלינו שהוא בלאו הכי ימי אבל וגלות על אובדן בית מקדשינו אשר בו היתה שלימות נפשנו וקרן ישראל נגדעה בעו"ה שוממות עיר כלילת יופי מקום תורה לרבים ואבדו חכמי לבב ורבים חללים שנפלו זכי חולקיכון קמי מלכא קדישא אלו הלוקים אלו הגולים אלו הנסקלים שנפלו מגגות ומתו ואלו הנחנקין בתולות ישראל הצנועות שקפצו לתוך המים ויטבעו לבל יתעללו בהן הרשעים שמעו עמי כי נאנחה אני בנות ישראל עליהן בכינה אל בנותי כי מר לי מר שנגעה בנו יד ה' ואילו בת יפתח שהיתה לקרבן אשה לה' הלכו בנות ישראל מימים ימימה לתנות עליה מה תעשו לכשירים וצנועים כאלה הלא ראוי מבלי לידום כי אם להרבות בכי וצעקה על אבל ישן וחדש.

ואמרו בגמרא (חגיגה דף ה:) דמוע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה' שלשה דמעות הללו למה אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני ואחת איכא דאמרי על ישראל שגלו ממקומם ואיכא דאמרי על ביטול תורה מאי כי נשבה עדר ה' ומשני כיון שגלו ישראל אין לך ביטול תורה גדול מזה עכ"ל ויש להבין הפירוש על ביטול תורה ורחוק מפשוטו דמקרא ולא אמר כפשוטו דלכך ראוי לדמוע על גלות ישראל כדכתיב הלא ע"ז ראוי לבכות גם מ"ש כיון שגלו אין לך ביטול תורה וכו' קשה הא אמרו (סנהדרין לח) שהקדים הקב"ה גלות יכניה שילמדו שם בבבל תורה והם חרש ומסגר ואמרו בסוכה (דף מ"ד) דלכון אמרי דלהון היא פי' התוספות דעיקר תורה בבבל מן חרש ומסגר יותר מארץ ישראל ואמרו בפסחים פרק האשה (דף פ"ז ע"ב) שישראל גלו לבבל שיאכלו שם תמרים ויעסקו בתורה.

אבל יש להבין ג"כ במה שדרשו ז"ל (בבא מציעא דף פה:) על פסוק מי האיש החכם וכו' על מה אבדה הארץ אמרו דבר זה שאלו לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שאמר הקב"ה בעצמו ויאמר ה' על עזבם את תורתי וילכו אחרי שרירות לבם ואחרי הבעלים ואר"י שלא ברכו בתורה תחלה ודבר זה בתכליתו תמוה מה היא השאלה העמוקה הזו שלא יוכלו חכמים ונביאים לפותרה וזיל קרי ביה רב הא כתיב בקריאת שמע (דברים יא, טז) השמרו לכם וכו' ואבדתם וכו' והלא כל דברי נביאים מלאים מזה ודברי ר"י שלא ברכו בתורה תחלה ביותר תמוהים ממש מחוסרי הבנה אבל הענין יובן כשנבין מקרא בתורה (דברים, לא) והסתרתי פני וכו' ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים עכ"ל ויש להבין מה זה שיאמרו על כי אין אלהי בקרבי מצאוני פשיטא מה יחדשו בזה ומה טיבה של אמירה זו וגם כפל הענין בהסתרות פנים אשר נאמר אח"כ ואנכי אסתיר וכבר התחיל בו והרגיש בו הרמב"ן ע"ש שדחק וגם זה שדייק כי פנה אל אלהים אחרים ולא אמר סתם על כל הרעה שעשו כי יש רעות רבות המביאות עונש זולת עבודה זרה והכל כמ"ש (סנהדרין ק"ה) כי בימי יחזקאל (ע"ש דמשמע דירמיה הוי) בקשו לפרוק עול ואמרו עבד ששלחו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה ויש להבין וכי בשביל שגלו פסקה התורה אשר נתן ה' ומה ענין זה לאשה הגרושה מאישה ולא כן אנחנו עם ה' מצווים ועומדים אבל ידוע מ"ש בגמרא (שבת פ"ח) מכאן מודעה רבה לאורייתא דיכולים לטעון אנוסים היינו והקשה תוספות (ד"ה מודעה) הא הדר קבלוהו בערבות מואב תירץ רשב"א דקבלוהו על תנאי לכנוס לארץ ולכך אין להם טענה רק כשניטלה מהם ארץ ישראל.

וזהו מאמר הגמרא שבקשו לפרוק עול בימי יחזקאל והיינו כטענת הגמרא דכיון דגלו בטלה קבלת ערבות מואב וקבלת התורה היתה באונס ולכך בקשו לפרוק עול והנה הפוסקים הביאו קושיא בשם תשובת מהרד"ך בהא דקיי"ל (רמב"ם הלכות שבועות פ"ג ה"א וה"ג) נשבעים להורגים ולאונסים ובלבד שיבטל השבועה בלבו והלא במתן תורה נשבעו מבלי ביטול בלב ותירץ בשלמא באונס דיכול לבטל בלב ואינו יודע מה בלבו א"כ צריך לבטל ואם לא ביטל הרי גילה דעתו דניחא ליה בשבועה משא"כ לפני ה' דיודע מחשבות אי אפשר לבטל והכל בכלל אונס והנה כבר דרשו (ב"ר כו ב) היש ה' בקרבנו אם אין (שמות יז, ז) אם אתה יודע מה בלבנו או לא הרי לשון ה' בקרבנו היינו שיבחין מה שבקרב לבנו ובתוונא דלבנו יתיב.

וזהו ענין הקרא דאמר והסתרתי פני וכו' וזוהיא הגלות ובגולה ימצאו צרות רבות ורעות ואמר ביום ההוא היינו בגולה למה יהיו לי עתה בגולה צרות הלא בעת שניטלה ארץ ישראל ממנו א"כ יש לנו תירוץ אנוסים היינו ולמה קרו לנו כעת צרות רעות ומזה תבין ע"כ כי אין אלהים בקרבנו ח"ו שאינו יודע מה בלבנו וא"כ אין כאן אונס דהיה לו לבטל בלבו כקושית מהרד"ך ולכך קרוני צרות אלה כי אין לטעון אנוסים היינו ולהסיר זה הטעות והמינות בא הכתוב לתרץ ולומר דאין תמיהתם כלום כי התוספות הקשה (שם) הלא יהושע כרת עמהם ברית ותירץ תוספות יהושע לא כרת עמהם רק על עכו"ם וא"כ לפי"ז על עכו"ם אין להם טענת אונס וזהו שאמר ה' הסתר אסתיר פני לא בשביל שאר עבירות דקשה לכם אנוסים היינו רק לכך אסתיר פני כי פנו אחרי אלהים אחרים ובעכו"ם לא שייך אונס כנ"ל וא"ש.

ובזה יובן ג"כ כי ידוע כל מה שבא קללה ופורענות לישראל הוא בשביל חטאת ישראל כדכתיב כמה פעמים בקרא ובשעת חורבן כבר נמחל לישראל הכל כמ"ש (איכה ד, כב) תם עונך בת ציון ומה שהיו נענשים הכל היה בסיבת חטאים שחטאו ישראל אח"כ וא"כ הא דהיתה ארץ ישראל כמדבר ולא עבר איש והיתה שממה הכל היה בסבת חטא שחטאו אח"כ רק ע"ז יש להם תירוץ אנוסים היינו וכאן אי אפשר לומר כתירוץ הנ"ל דחטאו בעבודה זרה כי בגלות ישראל מעל אדמתם לא עבדו עכו"ם וא"כ מה טעם יש לעונש הגדול הזה עד שאפילו הארץ לקתה בעונם אמנם ידוע מה שאמרו (ברכות ד') ראוים היו ישראל בימי עזרא כמו עולי מצרים אלא שגרם החטא ונדחקו כל המפרשים מה החטא אם נשיאת נשי נכריות אין זה מספיק כ"כ לחטא גדול לעכב עוד הישועה אמנם יובן ע"פ דאמרו חז"ל (סנהדרין ס"ד) על יצר הרע דעכו"ם דצעקו אנשי כנסת הגדולה האי דאחריב ביתינו והגלנו מארצינו ועדיין מרקד בנו הלא לא עבדו עכו"ם בבבל כלל אבל יובן במה שנחלקו בעבודה לה' אם מאהבה ואם מיראה עד שאמרו יראה פנימית קודמת לאהבה ותדעו דרך משל מלך גוזר גזירות והעם אומרים ליראת מלכותך לקיים ציווי פקודתך אנו עושים כן אין זה גנאי למלך אדרבה יקר וכבוד כי ליראתו ותוקף מלכותו העם סרים למשמעתו אבל אם מתחלה בקבלת המלכות כשממנים אותו למלך אז אם אחד יאמר למלך אדוני המלך ליראתך היותך גבור מניתי אותך למלך ולולי יראתך לא הייתי מסכים במינוי שלך הלא זה שנוא בעיני מלך למאוד כי מורה שאינו כדאי למלך רק מחמת יראה הודו לו היש בזיון גדול מזה.

וכן הדבר בהקב"ה לקבל עול מלכותו והאמונה שהוא יחיד ולעבדו בלב שלם זהו צריך מאהבה בלי פניה אחרת ומבלי להרהר לחבק חיק עכו"ם ח"ו כלל ולומר לולי יראת עונש המקום הייתי עובד לחמה וכוכבים כי זה מורה שיש ח"ו ספק ביחוד ה' ומלכותו וזה ח"ו טינא ומינות בלב איש אמנם כאשר תקוע בלב יחודו באהבה ובשמחה לשמור מצותיו מבלי לאכול דברים האסורים ולחמוד חמדת זמנים אף שעושה זאת ליראת הקב"ה לבל יקצוף כי המעשה בעיני ה' רע זה מורשה ומותר ואין בו ח"ו שום הגעת בכבוד המקום וזהו כבודו ולכך אמרו (ברכות דף ל:) וגילו ברעדה מקום גילה שם תהא רעדה וזהו הנרצה מתחלה לקבל יחוד מלכותו באהבה ובחדוה אבל אח"כ לקיים מצותיו צריך יראה ורעדה למאוד ולכך נאמר בקריאת שמע בקבלת עול מלכותו ויחודו הקדוש וטהור ואהבת וכו' זה צריך להיות באהבה והנה בעו"ה ישראל בגולה בבבל עדיין היה לתא דעכו"ם קשור בלבם ולא עבדו ה' מאהבה רק ליראת עונש וגלות כי ראו מה קרה להם בסבת עכו"ם אבל לבבם היה חומד וכוסף לעכו"ם כי היה להם הרבה חמדת הזמן ע"י עכו"ם כמאמר הנשים לירמיהו (ירמיה מד, יח) מעת חדלנו לקטר וכו' חסרנו כל וזה העון טמון בלבם וזהו שאמרו אנשי כנסת הגדולה ועדיין מרקד בנו כי לא עבדו בגולה עכו"ם בפועל ולכך אמרו שגרם החטא היינו חטא עכו"ם הוא חטא גדול וזה היה נשרש בלבם ולכך היתה ג"כ ארץ שממה כי בעכו"ם לא שייך אנוס הייתי כמ"ש.

וזה מה שאמרו שאלו לחכמים ולנביאים על מה אבדה הארץ היינו לאחר חורבן כאשר גלו ישראל וזהו שאמר הפסוק על מה אבדה ארץ נצתה כמדבר מבלי עובר והיינו שאין ישראל עוברים שם כי כבר גלו וא"כ למה אבדה ארץ אח"כ הא כעת אין עונשי ישראל כ"כ גדול כי יש להם טענה אנוסים היינו וזה היה קשה לחכמים ולנביאים לפרשו כי ידוע כל מה שבלבו של אדם אפילו מלאך אינו יודע רק השם לבד יודע מחשבות בני אדם ולכך קשה להם לפרש הדבר עד שבא ה' יודע מחשבות ופירשו ויאמר ה' על עזבם את תורתי וילכו אחר שרירות לבם דייקא וילכו אחרי הבעלים והיינו בלבם היו חומדים וסוררים ללכת אחרי בעלים שלמדו מאבותם והיה טמון בלבם ולכך נענשו וזהו אמרו של ר"י כי מה שהוא מאהבה שייך ברכה אבל מה שהוא בלי כוסף וחומד לא שייך ברכה וראש לכל התורה ותחילתה הוא אנכי ה' אלהיך כי הוא ראש ושורש לכל התורה וזהו שאמר שלא ברכו בתורה תחלה דייקא דלא קבלו מצות יחוד ה' ועבודתו באהבה עד שהודו ובירכו לה' כי שרש עכו"ם היה טמון בלבם.

ובזה יובן ג"כ הך דהתחלנו במה שאמר כיון שגלו ישראל אין לך ביטול תורה יותר מזה והוא כמ"ש כיון שגלו א"כ יש להם טענת אנוסים על כל התורה ואין לך ביטול תורה גדול מזה ובזה ניחא מה דהוצרך לדרוש על ביטול תורה ולא כפשוטו על גלות ישראל משום דקשה דממה נפשך אם אתה נותן ב' דמעות אחת לחורבן בית ראשון ואחת לבית שני ואתה עושה חורבנות לשנים א"כ גלות בבל וגלות רומי תעשה לשנים דמאי שנא חורבן בית המקדש ומאי שנא גלות ישראל והרי כאן ד' ולזה מפרשו על ביטול תורה והיינו דע"י גלות נתעוררה טענת אונס היינו לקיום תורה וזה יתכן בגלות בבל אבל גלות רומי בבית שני לא יתכן זה דכבר קיימו וקבלו בימי אחשורוש ולכך ליכא רק ג' דמעות וא"ש.

ומזה נלמד בעו"ה כמה יש לנו להוריד כנחל דמעה על העדר יראי ה' בימים הללו בק"ק פראג והמדינה וכמה ביטול תורה איה שוקל ואיה סופר איה בית המדרש הקבוע לרבים איה בית המדרש של תינוקות אבל יותר יש לקנא אותן זכי חולקיהון אשר סבלו יסורין ביזה שממה וגלות ממש נפוחי כפן סובלים על יראת המקום ואין לך קידוש השם יותר מזה ואילו שמעתם אומרים כאשר אחד נתעשר בפראג ומצא מציאה הון רב כמה הייתם מקנאים אותו לומר זה הצליח ויותר יש להתקנאות שזכו למעלות השלמות ונדו מביתם כגר על פני השדה ואין פורס להם לחם וקיימו וקבלו מבלי התרסה כלל נגד השם ותורתו זכו חולקיהון בתורה ובאמת מי שאהבתו בוערת כאש נגד ה' כל הצרות ויגונות כאין נגדו הלא העידו הכותבים זכרונות הרופאים באיש שיש לו תשוקה אשר באהבתה ישגה עד שאצלו כל מר מתוק ולא יקפיד אם אמון עלי תולע או עלי אשפתות וכאשר כתב גאלינוס בחולה שלא ידע סיבת החולי וכאשר באתה אשה אחת לחדרו הרגיש בדופקו שינוי וכן היה בלכתה מחדרו ובזה ראה שכל חושים תלוים בזה ומזה הבין מחלתו.

וכן האיש אשר לו חולת אהבה עם ה' לא ירגיש בשום דבר והכל כלא נחשב כי אל ה' תשוקתו ולהב אש אהבת ה' ימשול בו בכל אופן ולכך אמר שלמה (שה"ש ח, ו) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה רשפיה רשפי אש הוא אש אהבה ולא יכאיב לו שום נזק ולא ירגיש בשום דבר צער וזה המליצה שאמר אם תלך במו אש ותבוא במים אתך אני הרצון שאם אהבת ה' תקועה בלבו לא ירגיש באש ומים.

וזהו הרמז במדרש (מדרש איכה ריש פתיחתא) אילו זכיתם הייתם קוראים אש תמיד תוקד על המזבח ועכשיו אתם קוראים ממרום שלח אש בעצמותי שהוא הנרצה כי לבו של אדם הוא מזבח הפנימי וחיצון לפני ה' לרצון זבחי אלהים רוח נשברה ושם תוקד אש תמיד לא תכבה ומי שאש בוערת בקרבו לא ירגיש בשום צער וכאב ולא היו אומרים ממרום שלח אש אבל להיות דלא היתה אהבתם שלמה עם ה' ונכבתה האש והיו מרגישים במקרה הזמן וצעקו ממרום שלח אש.

אמנם דברי המדרש הזה יש לו פנים אחרות ועיקר תכלית ואבל ההספד הוא לזכור ענין מורה הזמן ולומר הלא ראינו כי אנשים האלה ישבו לבטח פתאום באה הפורעניות ואל יתייאש אדם מן הפורעניות כי בעו"ה כשמדת הדין מתוחה על ישראל כל ישראל בחזקת סכנה וצריך תפלה ותשובה הלא נודע לכם כי לימים ימימה אמרתי שחוששני כי יש ריתחא בעולם ושטנא נצח לקבלנא ולכן בבקשה קומו ונגדור גדר לה' שירחם ה' על עמו ובלי ספק שהקב"ה ינקום דם עבדיו השפוך אם אנו עושים תשובה וזהו מאמר הפסוק (תהלים קמט, ז) לעשות נקמה וכו' הדר הוא לכל חסידיו היינו כמ"ש כי כשהקב"ה עושה נקמה הוא אות שישראל שבו בתשובה ג"כ וזהו תכלית פארם הודם והדרם.

והענין במה שאמרו בב"ב (דף י') כי שאלו הלא המפרנס עניים עושה נגד רצון ה' משל לרב שחובש עבדו במאסר ואחד נותן לו מזונות והשיבו כי המשל כך אב שחובש בנו במאסר כי יש לאב נחת בשקם אחד ומפרנס בנו ואנו בנים למקום וצ"ל תוספת קצת דמ"מ למה יש חרון אף ה' במעלים עין מצדקה הלא הוא חובשו ומנע ממנו אוצר תבואה וצ"ל כי כך המדה אב שכועס על בנו וממאן לזון אותו אם שומרי משמרת ביתו אין נותנים לו בהחבא מזונות לסוף האב כועס עליהם ואומר אני כעסתי אתם היה לכם להיות חכמים ולדעת כי בני הוא עכ"פ היה לכם לזונו ומבלי להשגיח בכעסי וכן הדבר בעני שה' כועס על שומרי משמרתו שלא זנו אותו.

ומזה הטעם והענין יש להבין שהקב"ה שולח לרשע לנקום מצדיקים כפי הדין כי אין השם עביד דין בלי דינא ח"ו ורשעים נקראים חרבו של מקום ומ"מ מעניש הרשעים שעשו שליחות הלזו כמ"ש נבוזראדן (גיטין נ"ו) אלהים בעי לכפורי ידו בהאי גברא והוא הטעם הנ"ל אב שמצוה בכעסו למשרתו להכות לבנו מכות רצח המשרת החכם אינו מכהו כי יודע היותו בנו וכאשר יעבור הזעם יחוננהו אבל הטפש יעשה כמצותו וכשוך חמת אב היטב חרה לו על המשרת הזה שלא הבין להתנהג בחמלה עם בנו ומבלי להשגיח בדבריו בעת כעסו וזהו לעשות נקמה כו' הדר הוא לכל חסידיו כי מזה אות ומופת היותינו בנים למקום ולא עבדים והיש פאר והידור יותר מזה שאנו בנים לבורא עולם ומלואו גם יובן במ"ש בזוהר (ח"ג ל ע"ב) דכתיב (תהלים נב, ג) חסד אל כל היום וכתיב (תהלים ז, יב) אל זועם בכל יום וא"כ איך החסד דכל יום ותירץ דזעם שיש לו כל היום על הרשעים הוא החסד לצדיקים כי שופך חמתו ומדת דינו על הרשעים ואז מדת טובו ורחמיו בשפע על הצדיקים וזהו לעשות נקמה וכו' ואז הדר הוא לכל חסידיו כי יהיה נועם ה' וטובו על החסידים הישרים והנה בעו"ה בגולה אין ה' כועס וזועם על רשעים ומזה נראה שאין אתנו חסד בעו"ה כל היום.

וזוהיא תפלת אסף הנ"ל אל תחרש ואל תשקוט אל כי מדת אל זועם וחסד אל שוקט בעו"ה בגלות ובקש הוא שאל תשקוט המדה ההיא ותתעורר המדה ההיא להיות זועם בכל יום להשיב נקם לצריו ולהיות עלינו אור חסדו כל היום ולכך בתפלת י"ח תקנו תחילה ברכת המינים שישפוך ה' כעסו על הרשעים על מלכות זדון וסיעתו ואח"כ ברכת על הצדיקים.

ואמר אסף (תהלים, פג) כי הנה אויביך יהמיון ומשנאך נשאו ראש ויובן במ"ש (מו"ק כ"ו) דירמיה קרא (א"ה.

ע"ש הלשון.

א"ל ליהוקים כתב ירמיה ספר קינות א"ל מה כתיב בי' וכו') מגילת איכה באזני יהויקים וקרא לכל פסוקים ראשונים אמר אנא מלכא כד הגיעו להיו צריה לראש אמר מאן אמרה אמר ירמיה כי ה' הוגה מיד קדר אזכרות ושרפן באש ויש לתמוה כי דבר זה בלתי מובן בקראו כי ירושלים תשב בדד כאלמנה והיתה למס וגלתה יהודה מעוני ודרכי ציון יהיו אבילות וכהנה יהיה מתנשא הוא בלבו לומר אני אמלוך מלך כזה מה טיבו בנאות מדבר שועלים הלכו בו בעו"ה ואין מלך בלא עם וגם מה שאל מי אמר וירמיה השיבו ה' הוגה השאלה והתשובה תמוהות פשיטא כל דברי ירמיה מפי ה' ולא ענה מלבו כלל וקדירת אזכרות לשרפן באש פשיטא אין לה מובן כי נלחם לחלל שמו הגדול והקדוש.

אמנם יובן מ"ש בגמרא פ"ק דסנהדרין (דף י"ז) דאלדד ומידד התנבאו משה מת ויהושע מכניס ופריך הגמרא א"כ איך אמר משה מי יתן וכו' מינח ניחא ליה ומשני גמרא לא סיימוה קמיה עיין פירש"י ודוחק אבל אמרו הפשט כי לכך אמר משה מי יתן וכו' כי מה שהקב"ה אומר ע"י נביא אינו חוזר לבל יחשדו אותו לנביא שקר לכך אמר (במדבר יא, כט) מי יתן כל עם ה' נביאים א"כ יהיה סיפק ביד ה' להנחם מהרעה אשר דיבר עליו כי כולם ידעו שאין הנביא אומר שקר רק הקב"ה חזר ולא נביא שקר הוא אך במה דאמרינן (ב"ר נג ד) שזה שאומר הקב"ה בעצמו חוזר היינו לרע אבל לטוב אינו חוזר כי לא יחזור ה' מיעוד הטוב וזוהיא קושית הגמרא מינח ניחא ליה ולמה לי כנ"ל דביקש שיהיו הכל נביאים שיהיה בחזרה הא אמרו יהושע מכניס לארץ וטובתו של יהושע אי אפשר בחזרה ואף מיתת משה אי אפשר בחזרה כי אין מלכות נוגעת וכו' וע"ז משני הש"ס לא סיימוה קמיה וא"ש.

והנה כל מה שאבותינו בארץ ישראל לא האמינו בדברי הנביאים המתנבאים בשוממות הארץ ואמרו לא תבא עלינו רעה הוא שחשבו כי ה' אל רחום וחנון ארך אפים חומל ישראל למאוד ואפילו בעת כעסו לא שוכח רחמיו ולכך אף שדיבר לעשות רעה כאשר יגיע העת לעשות יחמול על עמו וינחם על הרעה וזו היתה תכלית טעותם ולכך כשירמיה אמר לו כל פסוקי איכה לא חרד ואמר מלכא אנא כי לא תקרה הרעה אשר ניבא כי ינחם ה' ויחמול על עמו אבל כששמע היו צריה לראש היינו כי אמלאה זו חריבה זו וכשאנו יורדים הצרים עולים ואם כן זהו לטובתם ובזה אין דבר ה' חוזר כי אין דובר דיבור לטובה ויחזור בו ויוציא דבריו לבטלה חס ושלום רק ידוע דעת הרמב"ן שהוא רק דבר ה' בפועל אבל ע"י רוח הקדש וכדומה יש חזרה ולכך שאל מי אמרה אמר כי ה' אמרה וכשומעו כי יצא מפי ה' לטוב לעמים צרי ישראל א"כ ליתנוהו בחזרה והרי הרעה לפניו ובזה נתמלא כעס וחימה וא"ש.

ומה שקדר אזכרות ושרף באש הוא שטען טענת משה כי שמך נקרא עליהם ומה תעשה לשמך הגדול וכן טען דניאל (דניאל ס, יט) כי שמך נקרא על עירך ועל עמך ושם ה' נקרא על בית המקדש כדכתיב (דה"ב ו, לג) הבית אשר שמו ה' נקרא עליו א"כ בשרוף הבית באש אף שמו כביכול כאילו וכו' וזהו מטענת יהויקים איך אפשר לשרוף בית ה' ולזה קדר האזכרות ושרפן באש להורות כי שריפת בית המקדש אינה נוגעת לו רק לכבוד ה' אשר שמו הגדול נקרא עליו וא"ש.

והנה כבר כתבתי בירמיה במה שנאמר (ירמיה יח, ט) ורגע אדבר על גוי וממלכה לבנות וכו' הנראה כך כי יש חזרה אפי' מדיבור טוב והוא כי הקב"ה נותן זמן שיהיה לעם הזה טובה על זמן א"כ אח"כ ביד ה' כפי מעשה העם ההוא אם להאריך זמן שיהיה זמן ארוך או זמן קצר ועכ"פ דברו לא ישוב ריקם כי לא דיבר רק לזמן וזהו מ"ש רגע אדבר כי רגע לשון זמן וכשמדבר כן אז אם ירעו מעשיהם ישוב ה' ממאמרו הטוב ויקוים רק בזמן פחות מן הזמנים כי מתחלה לא היה יעודו רק לרגע וברצותו מרחיב וברצותו מקצר ולפ"ז אף אם עלו כבר צרי ישראל למעלה וגדולה אח"כ יש ביד ה' לרחם על עמו ולהנחם מהרעה כי יעוד הטוב לצריו כבר נתקיים כי לא ניתן להם גבול קצבה וזהו מאמר אסף כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש פירוש שכבר עלו ונשאו ראש וא"כ כבר נתקיים יעודם הטוב ואף אתה חזור בך לרחם עמך ולהנקם מצריך ולכך יש לשמוח בראות רוממות צרי ישראל כי בזה יתקיים יעוד ה' וישוב ה' לרחם על עמו אך באמת כלו כל הקיצים והדבר תלוי בתשובה.

ואין התשובה כמו שחושבים המוני עם טבילה ותענית סיגוף ורבוי דברי תהלים ותפלות שערי ציון וכדומה והכל בלי לב רק שפתיו נעות ואין כאן עזיבת חטא אשר בעו"ה מורגל מנעוריו וגם כי יזקין בארץ גזעו לא יסור הימנו תפלה בלי כונה ובפרטיות בלי מבטא על פי גדר הדקדוק ולפעמים אומרים טעות עד שיש בו ממש חירוף וגידוף ולדעת הרמב"ם (הלכות ק"ש פ"ב ה"ח) הקורא קריאת שמע בלי קריאה כראוי על פי דקדוק הלשון לא יצא ידי חובתו אוי לנו כי רבים ימותו ואין בידם קריאת שמע אחת ומה נעשה לשיחה בטילה ושיחת אנשים ונשים בושני מכם אתם אומרים פרקי אבות ולומדים בעת מנחה בבית הכנסת (אבות א' ה) מכאן אמרו כל המרבה שיחה עם אשה גורם רעה לעצמו ולא יעבור זמן מהעת צאת מבית הכנסת והנה אגודות אגודות ברחוב ועל המים וכדומה אנשים ונשים ברוב דברים לא יחדל פשע העבודה שאין בשיחה לא תורה לא חכמה ולא ישרות ודבר מועיל כי אם לשון הרע ושיחה בטילה ומה תענו ליום פקודה מה ששמעו אזניכם וראו עיניכם כמעט רגע תשכחו מהר סרו מהדרך אשר למדום אבותם בפרקי אבות בעו"ה קהל פראג היה בהם כל חמדה לא היה קהל בכל העולם זהירים וזריזים שמצוות ולומדי תורה לשם שמים כמותם רודפי צדק רק עון זה חוששני הואיל שלא מחו כ"כ על תערובות אנשים ונשים לזאת הפגיע בם ה' עון כולנו ולא נפקד מהם איש כלל בעונותינו הרבים וממש הערו נפשם למות אך בה' אל ימרדו הלא תכירו כי הם עם קדוש לה' אשר עמדו בנסיון כזה היו לבוז ולמשיסה וממש טובים חללי חרב מחללי רעב.

ואמרו בגמרא (סנהדרין ק"א) כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו לבקרו אמר חימה עזה יש בעולם התחילו כולם לבכות ר"ע שמח כו' ונתן טעם לשמחתו כי אילו אין פשתנו לוקה וכו' הייתי חושב קיבל רבי עולמו ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח אמר ר"א לר"ע כלום חסרתי מהתורה א"ל רבי עקיבא למדתנו רבינו (קהלת ז, כ) כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא עכ"ל ויש להבין מה ביקש ר"א באומרו חימה עזה וכו' הלא עין תלמידיו רואים כי על המשכב הוא וגם למה בכו וכי לא ידעו את אשר יאהב ה' יוכיח הן יסורין של אהבה ומה זה ששאל כלום חסרתי וכו' לכאורה נראה ליוהרא וגם וכי היה נעלם ממנו פסוק אין צדיק בארץ וכו'.

אמנם נראה דיש להבין ג"כ במה שאמרה אשת איוב (איוב ב, ט) עודך מחזיק בתומתך ברך אלהים ומות והשיב איוב כאחת הנבלות תדברי וקאמר שם בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלהים דכבר הרגיש במדרש וכי סלקא דעתך אשתו של איוב ובפרט למ"ד (בבא בתרא דף טו:) שהיתה דינה בת יעקב שתיעצו לגדף השם הנכבד וגם מה חידש הקרא שלא נתן תפלה פשיטא הלא כל דבריו עד כה היו בצדק וביושר אבל כבר אמרו (ברכות נ"ד) בכל מאודך בכל מדה שהוא מודד לך הוי מודה לו והיינו כי על הטובות יש לברך הטוב והמטיב ועל הרעות דיין אמת ואף כי הכל מה' אחד מ"מ במה שיצא ממידת רחמים יש לברך לבעל רחמים באמרו הטוב והמטיב ובמה שיגיע מדת הדין יש לברך לבעל דין ואין לערב המדות זו עם זו לכך אמרו בכל מדה וכו' וזה מבואר ממש שם בגמרא דברכות והנה בגדר היסורין הבאים על אדם יש שתי בחינות אחת לא לעונש רק להזכירו ולעוררו משינת אוולתו דרך משל אדם שיתעלף יכוהו על לחיו וכהנה מעינוי נפש עד שירגיש ותשוב רוחו בקרבו ואין הכאה זו לעונש או מאיש שחרה אפו עליו כי אם לטובתו והאיש האוהב לו ביותר הוא יעשה לו כזאת ואף הוא בחזרתו לבריאותו יחזיק לו טובה בזה וכן בחטאים שאדם דש בהם ויתעלף ואין רוח טהורה בקרבו וכשיגיע לו מצער וכאב ירגיש ויאמר ה' עשה לי כזאת כי כזאת וכזאת עשיתי ולומד מוסר ולא ישוב לאוולתו אשר חטא לנפש וזו תכלית הטובה ולא נקרא כלל עונש כמו הנמשל באדם הנ"ל שהיא תכלית הטובה והקירבה מאדם לחבירו.

אמנם בחינה שנית היא לעונש לאדם בעבור חטא שנענש מה' כי חרה אפו בו על כי עזב מצותיו ודרך הישר וזהו שהוא מיוחס למדת הדין כי נעשה בחמת ה' והמופת להכיר היסורים מאיזה בחינה הם הוא איש אשר יבואו עליו יסורין עד שאי אפשר לעמוד בהם כי אם יגוע וימות א"כ ע"כ מבחינה שניה הם כי אי אפשר להיות מבחינה ראשונה כי לא ניתן לו זמן לתהות על הראשונות ולהטיב דרכו כי מת מתוך היסורים וזהו פשוט והנה איוב יסורים שהיו מתחלה באים לו באבוד רכושו ובניו ייחס הכל לבחינה ראשונה לעורר משינתו האוולת למען ייטיב דרכו ולזאת חשבם כי לא נעשו ממידת הדין כי אם מבעל הרחמים גמורים כנ"ל ולכך כל ברכותיו היו למידת הרחמים וזהו שאמר (איוב א, כב) ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך דייקא שהוא מידת רחמים מבורך כי הוא בכלל טובה שיש בו ברכה למידת הרחמים ולזה שתקה אשת איוב כי גם דעתה היה בכך אך כאשר הגיעו יסורים שהיו כ"כ מרים וקשים עד שאמרו חז"ל (ב"ב ט"ז) קשה צערו של שטן וכו' ושפטה אשת איוב כי יסורים הללו למיתה ניתנו וא"כ אי אפשר שיהיו מבחינה ראשונה כי הלא ימות בהן רק ממידת הדין וא"כ הברכה למדת הדין בכלל ברוך דיין אמת כנ"ל וזהו שאמרה כי ראתה שהוא מייחס גם זה למידת רחמים אמרה עודך מחזיק בתומתך ברך אלהים וכו' רצונה לומר לא כן הוא כמו שאתה חושב שהיסורין שלך הם בגדר רחמים כי מות תמות ביסורים הללו וא"כ ברך אלהים דייקא הברכה תהיה למידת הדין ומות כי תמות תיכף כי אי אפשר לסבול יסורים כאלה ותחיה וזה מורה כי הוא לעונש מבעל דין ולו נאה לברך כביכול.

והשיב איוב לא כי כי לא אבעוט ביסורין ואקבל וחיה אחיה וזה אמרו (איוב ב, י) את הטוב נקבל וכו' ודעתו היה שהכל מבעל הרחמים ולא בירך למידת הדין כי אם למידת הרחמים וקאמר דלא תימה ששינה המדות למעלה וקלקל הצנורות כביכול כי אם בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלהים דייקא שלא פגם במידת הדין ויפה עשה שבירך לבעל הרחמים כי כל יסוריו לרחמים גמורים היו להטיב באחריתו כנודע.

ובזה יובן ג"כ מאמר הנ"ל כי כבר אמרו חז"ל (ויק"ר י"ז ה') אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה והנה יש ג' אופנים במה שפוגע בנפשות תחלה א' אם יסורים הבאים לאדם לא בשביל עצמו כי אם לייסר הדור שיאמרו אם לצדיקים קרה כן אנן מה נעשה ואם בארזים נפלה שלהבת וכו' א"כ אם יבוא עונש זה לצדיק בחסרון ממון שלו וביתו ובגדיו העבודה שלא יקחו ממנו מוסר שום אדם כי מי יחוש אם תלמיד חכם או צדיק מופסד בממון אדרבה יצחקו עליו צעירים ויאמרו כך יפה לו לאו כל אדם זוכה לב' שולחנות וכדומה ומעולם לא ראיתי אחד שהרהר בתשובה בראותו שתלמיד הכם נלקה בממון שלו ואומרו קהל ה' אם שמעתם כי שלשה חכמי לב ז"ל שספדנו כעת ירדו מנכסיהם אם הייתם מאנחים אנחה קטנה עליהם או להוריד דמעה טיפה כחרדל אבל בשמעכם כי פגעה מדת הדין בגופם ישראל קדושים הם לבכות עליהם וללבוש שק ואפר בחלותם כראוי לספר תורה ששרוי בצער.

והנה יש עוד ב' אופנים והם כמעט א' אם היסורים אינם באים לייסר הצדיק שישוב מדרכו רק עבור עונש דהיינו תלמיד חכם שביטל מתורה ואמרינן (קוה"ר א' ט"ו) שהוא מעוות שלא יוכל לתקון כי אפילו ילמד כל היום בלאו הכי צריך לעשות כן ובזה הענין בא העונש עליו תיכף בגופו כי לא שייך שיבוא על ממון שלו אולי יחזור אין זה בגדר החזרה כי הוא מעוות וכו' ועוד יש אופן אחר והוא במה שנאמר (קוהלת ז, ב) אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא הפירוש הוא כך כי כעת א"א לעשות כל מצות בלתי חלק חטא וחלק סטרא אחרא כדומה מצות עונה מצות פריה ורביה בלתי יצר לתאוה א"א לעשותו וכן לאכול בשבת בלתי יצר לתאוה וכיוצא בזה ממש עד שאנשי כנסת הגדולה הוצרכו להניח ליצרא דעבירה דצריך ליה לברייתא ולזאת בעו"ה כל מצות ומעשים טובים יש חלק לסטרא אחרא בגוויהו ולעתיד לבא כעולם התיקון יהיה הכל בלי צד יצה"ר כמו קודם חטא שהיה אדם בועל בלי חמדת יצה"ר ולכך לא יתבוששו וכן יהיה לעתיד לבא ויהיה כשירצה איש לזקק לאשתו יתפלל לה' ויזווג כי מה' יהיה לו כח הזה וזהו (בראשית כח, כא) ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו (ועיין במדרש נעלם פרשת אלה תולדות וכו' ע"ש) וזהו אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא כי לא סגי בלאו הכי ולכך הקב"ה שחפץ בטובת בחיריו למען יהיה שכרו זקוק ומזוקק לעולם הבא לבל והיה בו סיג בתערובות סטרא אחרא במצוה שולח לו עונש בזה העולם ושכרו שלם לעוה"ב וא"כ עונש זה בא על דבר שאין בו מהחזרה ותשובה כי בעולם הזה לא סגי בלאו הכי ולכך בא תיכף על נפש צדיק.

ויובן בזה דר"א חלה ולא הגיעו לו שום יסורים בממון כי אם תיכף חלה ואמר חימה עזה יש בעולם מהיכי תיתי שיבואו תיכף יסורים על הגוף אין זה אלא חימה עזה יש בעולם והיסורים הם כדי שילמדו תועים בינה לייסר המוני עם כנ"ל האופן הראשון ולכך באו עלי כי חמה עזה יש בעולם דייקא וכששמעו תלמידים לזה התחילו לבכות שהוא נענש בעון דורו ובחבורתו נרפא לנו וה' הפגיע בו עון כולנו ור"ע שחק כי חשב שהוא מפאת עצמו ולא שיחזור בו כי אם לעונש ולכך בא תיכף על גופו ואמר כי שמח כשרואה פשתנו לוקה וכו' וזהו שיסורים באים לעונש ור"א השיב שר"ע סבור בדעתו שהוא מפאת האופן השני הואיל ונתרשל בתורה ואין לו תקנה כנ"ל לכך שחק ולזה שאלו עקיבא כלום חסרתי מהתורה הרצון שמנע רגע אחד שלא למד כי כבר מבואר בגמרא דסוכה (דף כ"ח) בהפלגת התמדת התורה של ר"א ממש בלי ביטול הרף עין ואמר ר"ע לא כן אני חושב כי אם הוא באופן השלישי כי אדם אין צדיק וגו' על זה אמר פשתנך לוקה שלא יהיה בשכרך לעולם הבא שום סיג ולזה אני שמח וזהו אי אפשר בחזרה וא"ש ומזה נבוני עם שפטו נא כמה חובה עלינו להצטער בצערם של צדיקים אבל לא יהיה צער בעלמא ואנחה לבד רק כמ"ש לתת ללבו לתקן מעשיו בכל דרכיו ולראות להתמיד בתורה כפי אפשרי כי מעוות הוא לא יכול לתקן וכל רגע פסידא דלא הדר וכשאתם עוסקים בתורה יהיה עסקיכם לשם שמים לא לפלפול ויוהרא רק ללמוד לשמור ולעשות כל איש ישראל אשר איננו בקי בהלכות שבת מרישא לסיפא לא יכונה אצלי בכלל איש השלם אוי ווי איך מצפים ומייחלים לגאולה ואלמלי שמרו ישראל שתי שבתות היו נגאלים (שבת דף קיח:) והגאולה תלויה בשמירת שבת ואנחנו בעו"ה עוברים בחסרון ידיעה על רוב איסורי דאורייתא ודרבנן ההולך בדרך ורוח נושבת ורוקק ברוח ורוח נושאת הרוק עובר משום זורה כדומה כהנה וכהנה איסורים רבים וסיפר לי אחד מתלמידי שהיה בעלזס והיו יושבים בשבת במסיבה וחם להם ולקחו החלונות מתוך ציר שלהם והסירו משם ותלמידי מחה וצחקו עליו והוא איסור גמור איסור בנין וסתירה ולכך חובה ללמוד הלכות שבת ויום טוב ושמירת שבת מקרבת הגאולה.

ואמרו במדרש כפויי טובה בניי אני אמרתי למענכם שלחתי בבלה ואתם אמרתם קרא עלי מועד לשבור בחורי והוא תמוה אבל יובן במה שכבר מקדם בדרוש חנוכת בית הכנסת אמרתי קושיא זו להריטב"א ז"ל (יומא דף נד:) במה שנכנסו גוים לקדש הקדשים ומצאו כרובים מעורים זה בזה וכו' דהא בזמן שאין עושים רצונו של מקום אין פניהם איש אל אחיו וכבר תרצתי אז אבל כעת יובן בדרך אחרת.

כי ידוע מ"ש במדרש (עיין בזוהר ח"ב קע"ט) לעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות וימים טובים אפילו בשבת של חול ובהך אפילו בשבת של חול רבו בו פירושים ואין דבר יוצא מידי פשוטו כי כל מועדים נקראים שבת כנודע וכוונת המדרש אפילו יום טוב שני של גליות שהוא באמת חול דבקיאי אנן בקביעא דירחא ואמרו (ביצה דף ו:) לגבי מת כחול שווינהו רבנן ומ"מ לא זזה שכינה ומבואר בירושלמי דתענית (פ"ד ה"ה) בחורבן בית ראשון היה חורבן הבית באחד באב כי בט' תמוז הובקעה העיר וכ"א יום מקל שקד הוא א' באב וידוע בגמרא דעירובין (דף יא:) כי ט' אב היה ביום א' א"כ ראש חדש אב היה בשבת והיתה אז השכינה שורה בנו ושפיר מצאו פניהם איש אל אחיו וא"ש.

אך הטעם באמת למה סיבב הקב"ה שיחרב בשבת ולא היתה מגינה שבת לבל יחרב בה הטעם שהוא לטובת ישראל כי למענכם שלחתי בבלה כי השכינה הולכת עם ישראל להגן בעדם כאם המרחפת על הבנים ולולי כן ח"ו כבר גוענו ואבדנו ולכך מבואר בזוהר (ח"א דף קמ"ט) שנגלה המרכבה ליחזקאל לנחם לישראל כי חשבו שאין השכינה אתם בגולה וא"כ ח"ו אבדה תקותינו ויחזקאל נחמם שראה המרכבה בנהר כבר ולאות כי השכינה עמהם לכך לולא שהשכינה היתה בלאו הכי שורה בישראל בעת החורבן ביום שבת קדש היה קשה לשכינה לדבק בישראל אחר סלוקה למעלה ברום גבוה אבל הואיל בלאו הכי שבת היתה למטה שורה עליהם וכשנחרב הבית לא זזה מאתם כאם אשר בניה תנחם והלכה בגולה אתם ואם בגולה צריכה להיות השכינה אתנו לבל יכלו אותנו הצרים מכ"ש ביום חרון אף ה' ביום זעם ביום החורבן לולי שהשכינה היתה אז שורה בישראל עבור קדושת שבת כבר פגעו בישראל לבלי יהיה ח"ו שריד באהלי יעקב וזהו סיבת החורבן בשבת.

ובזה יובנו דברי המדרש כי כבר נודע כי שבת אלה מועדי ה' וכו' ולכך כנסת ישראל מתרעמת קרא עלי מועד לשבור בחורי והיינו כי בשבת קדש נחרב הבית ולמה לא הגנה זכות שבת והקב"ה משיב כפויי טובה אתם זהו לטובתכם אני אמרתי למענכם שלחתי בבלה והיה לכם לדעת כי מזה הטעם נחרב בשבת וזוהיא תקנתכם וא"ש.

ראו כמה יש לנו לכבד השבת כי זוהיא שמגינה בעדינו ושכינה אז לנגדנו ובאור אלהים חיים אנו הולכים לכן צריך שמירה ביותר ביום השבת בכל דברים כעומד לפני שכינה ומי לא יירא ולא יחת ובכל מקום יש קדושת המקדש כנזכר באיוב לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו ודרשו במדרש (ילק"ש רמז תתקכ"א) אין ויתר אלא קפיצה בני אהרן ועוזיהו נכנסו להקטיר מתו ונצטרעו טיטוס נכנס בשלום ויצא בשלום והמכוון בזה כי רבים מייחסים שלימות למקום כמו עוד היום אומות אומרים סגולת המקום להשמיע תפלה שם כמו שסגולת המקום להצמיח פרי זה משא"כ מקום אחר כן סגולת מקום זה להשמיע תפלה ולעבוד עבודה יותר משאר מקומות.

אמנם האמת אף כי מעלת מקום הכנה לכך העיקר במעשה האדם לקשור שם השריית שכינה ואמרו חז"ל (תענית דף כא:) לא המקום מכבד האדם כל זמן שהשכינה היתה בהר נאמר צאן ובקר אל ירעו ואח"כ הותרו וכן מורה קדושת המקדש כל זמן שהשכינה שם כשהיו נכנסים נדב ואביהו ועוזיהו היו נזוקים ובהסתלקות השכינה טיטוס ושאר צוררים נכנסים ויוצאים כי סר צל השכינה משם לבל יהיה אור שכינה זורח ומבהיק וזהו כוונת המדרש ויתר אין ויתר אלא קפיצה פירוש שהלב קופץ ממקומו כי מתחלה הלב חשב שהכל תלוי בקדושת ומעלת המקום אבל כעת הלב קופץ מזה דהיינו מן המקום כי אין עיקר תלוי במקום כי אין מקום מכבד כנ"ל והראיה כי נדב ואביהו ועוזיהו נענשו בכניסתם וטיטוס יצא בשלום שמע מינה דאין מעלה במקום גרידא כי אם הכל בעשיה לשמה לקשר שכינה וזהו ויתר ממקומו כי הלב שחושב לתואר מעלה למקום קפץ וראה ששקר חשב ולכן בכל מקום שמשמרים שבת כראוי יש קדושת מקדש ושריית שכינה ולכן מאוד יש ליזהר בשבת בעסקיו ודבריו וענינו כעומד לפני ה' ועיני ה' תמיד בו הנה טעם ופירוש על ששחקו גוים (איכה א, ז) ופרש ידו על כל מחמדיה הענין הוא כך כי כבר נודע כי לפי המזל ח"ו יש לנו כליון כי המזל מורה שאברהם אינו מוליד רק אנו למעלה מהמזל והנה כל מעשי עכו"ם בטלמסאות הוא כך שעושים צורת זכר ונקבה בדבוק והוא מורה על חמה ולבנה ומקטרים ומנסכים והוא לשיטתם לחכמת הקסם להוריד שפע כי יושבים תחת המזל הנה המה היו תמיד יודעים כי אין לנו עסק עם מזלות כי אין מזל לישראל ולכך חשבו אף כי לפי מערכות השמים רעה נגד פנינו מ"מ אנו למעלה מזה ובבואם לקדש הקדשים ומצאו כרובים מעורים שהוא זכר ונקבה בדיבוק חשבוהו למיני טלמסאות והוא לחמה ולבנה וא"כ ראו שישראל ג"כ צריכים לכך חשבו שהם ג"כ תחת המזל וע"פ חכמת כוכבים רעה נגד פניהם ח"ו א"כ שחקו ויאמרו זה היום שקוינו בלענוהו כי משמים נלחמו בעדם כוכבים ממסילותם.

וזהו ג"כ שעמון ומואב שמחו בזה כי עיקר עוונם היה בשכירת בלעם ובלק וקסמים בידם כי בן נח מצווה על כישוף וזה היה ענין בלעם כי מה בכך שידע רגע אשר יכעס ה' וכי בשביל כך ח"ו יהיה השם בעת אפו עושה דבר נגד הדין וישמע בקול מתועב כזה וכי בן אדם הוא ח"ו לקבל בעת כעס לשון הרע ויקטול בלי חקור הדין היטב הלא הוא שופט צדק ודיין אמת צדיק וישר תמים פעלו אבל כל עסקיו לקסום קסם כדכתיב (במדבר כב, ז) וקסמים בידם רק אין הקסמים מצליחים רק ברגע כשה' כועס אז נוטלים סטרא אחרא שפע ואז יש לסטרא אחרא יותר כח בקסמים ואז מצליחים ביותר וזו היתה מעלת בלעם כי בלק היה יותר בקי בחכמת הקסם לעשות טלמסאות בקטורת ועבודות כנ"ל רק כל חכמת בלעם היתה לכוון השעה והעת אשר זועם ה' ואז הקסם מצליח והכל היה בכישוף ולכך ריחק ה' אותם הואיל והלכו בקסם ובן נח מצווה על כך ודור הפלגה שנענשו היה הכל הואיל שהלכו אחר קסם ולכך כאשר ראו כרובים חשבו שהוא ג"כ ממין הקסם וא"כ מה חטאו בקסם הלא ישראל ג"כ עושים כך ולכך אמר (איכה א, י) עמים אשר לא יבואו בקהל לך פרשו ידם על מחמדיה כרובים לסובב בשקר כהנ"ל ובזה שלמדו הואיל ועושים טלמסאות חשבו כי אין ח"ו שריד לישראל כי מזלות נלחמו נגד ישראל והכרובים היו צפונים וטמונים בתוך קדש הקדשים והגוים הוציאום.

וזהו מאמר אסף (תהלים פג, ה) על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך היינו כרובים שהיו צפונים בהסתר מקום סתר ישיתו עצה עליהם ויאמרו הנה ככל המון גוים בית ישראל עובדים לצבא השמים וא"כ כלה ונחרצה משפטם כי המזל למולם לכך אמר (שם פסוק ה') לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד כי כל עבודתם למזל כמונו והמזל לוחם נגדם וא"ש.

אבל יש עוד פירוש בזה ונקדים להבין במה דדרשו (חגיגה דף ה:) על פסוק (ירמי' יג, יז) ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מהו במסתרים מקום יש לקב"ה ושמו מסתרים ומי איכא בכיה קמיה קב"ה והאמר רב פפא אין עצבות לפני קב"ה דכתיב עוז וחדוה במקומו ומשני כאן בבתי גואי כאן בבתי בראי ופריך בבתי בראי לאו הכתיב ויקרא ה' צבאות לבכי וכו' שאני בית המקדש דאפילו מלאכי שרת מר יבכיון עכ"ל יש להבין דהא קרא מדבר בנביא שמזהיר העם ואמר שאם לא ישמעו לו יבכה נפשו במסתרים ומה ענין זה להקב"ה ועוד מה שאל מהו מסתרים מה קושיא מקום סתר שמה לבל יכירו ברואיו בעצבונו וגם יש להבין החילוק בין בתי גואי לבראי ומה הם ועוד הא כבר אמר שבמקום הנקרא מסתרים בוכה וכאן אמר בכל בתי גואי והא אמר רק במסתרים בוכה ומה ענין קושיא זו לר"פ הא מקרא מלא עוז וחדוה במקומו ויתר דברי תימא מבוארים בעצמם ואין צריכים לשאלה כלל.

אבל יובן דיש להבין במה דקאמר הנביא אם לא תשמעו במסתרים תבכה נפשי כי לא בכה אלא פומבי הלא אמר (ירמי' ח, כג) מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה וכו' ומי יתנני במדבר מלון אורחים והענין הוא כך כי להסיר הצער הגדול אחד הוא מי שאין דעתו שלימה לא ירגיש בצער ולכך אנחנו בעו"ה איננו מרגישים כ"כ חורבן בית המקדש לחסרון דעתינו ואין שוטה מרגיש יוסיף דעת יוסיף מכאוב ואילו אנחנו היינו משיגים העדר שלמותינו ואובדן תפארתינו בחורבן בית המקדש לא היה ערב לנו לאכול ולשתות כי אם להתפלש בעפר גם בכיה יש נייחא במקצת לעצבים ולכך צוותה התורה ליפת תואר (דברים כא, יג) ובכתה אביה ואמה וכתב הרמב"ן (ד"ה וטעם האבילות) כי יש לעצבים נייחא בבכי.

והוא כי ד' מדות באדם כידוע הם בנוים על ד' יסודות ואם יש לא' מותרות תקלקל הגוף אם לא ידחנו ומותרות לבנה שהיא יסוד מים בפה ברוק ומותרות ירוקה שהיא רוח באוזן בצואת אוזן הוא ומותרות אדומה שהיא אש בחוטם ולפעמים כאשר תגבר הרבה יזוב דם מנחיריו ומרה שחורה שהיא יסוד עפר היא המולדת בטבע עצבון וכאשר תגבר יצא אדם ח"ו מדעתו והרופאים קראו מעלאנקאל"י ומותרות ילך בעינים ולכך לאחר הבכי אשר מותרות מרה שחורה נדחות יש לעצבון נייחא כי מרה שחורה דוחה המותרות ותקנה גדולה היא לצער ועצבון לרחוק נדוד מן המקום שקרה לו העצב וכאשר לא יהיה נגד עיניו לא יגדל כאבו ועצבו כ"כ וכבר ידוע כי יותר שמתגבר יסוד מים בראש יותר הוא סכל טיפש ואפילו בהמות שראשם מים שוטים ומשתגעים כנודע.

ולכך הנביא לרוב צערו עלי ישראל אמר מי יתן ראשי מים היינו שיהיה בלי דעת להרגיש השבר ותקנה שניה עיני מקור נוזלים לבכות תמיד תקון שלישי מי יתנני במדבר מלון אורחים להרחיק נדוד ממקום מקדש וארץ ישראל אולי ישכח כמה שברו וצערו אבל כבר אמרו (מדרש איכה פ"ד יד) חורבן בית המקדש היה טוב לישראל ששפך חמתו על עצים ואבנים ונמחלו ע"י כך עונות ישראל כדדרשינן תם עונך בת ציון אבל עיקר היגון על הגלות המרה הזה.

ואמרינן במדרש (איכ"ר ה' יז) על זה היה דוה לבנו וכו' על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו האשה שפירשה מבעלה איזה ימים נאמר (ויקרא טו, לג) הדוה בנדתה אנו שפורשים זה כמה שנים על אחת כמה וכמה יש להבין ק"ו בעו"ה הכל יודעים זה וגזירה שוה לכל נפש לשלול שלימות חיינו בגלות הארוכה ולא נשאר בנו שום תואר והנביא המשילנו (יחזקאל לז, ג) התחיינה העצמות היבשות אבל באמת באנו ליישב פשוטו של מקרא דלמה אמר בשביל כך דוה לבנו בשביל ששועלים הולכים בבית ולא טעם אחר שבעו"ה עם ה' להרג ולביזה ועת צרה היא ליעקב מיום ליום אבל להבין אם נדה נקראת דוה היותה מופרשת מבעלה הלא זבה יותר מופרשת דצריכה שבעה נקיים אבל כבר אמרו חכמי מדינות אם המלך יגרש אחד מחצרו לא יגרשו תיכף לעולמים כי אז יצר לו וימות רק יגרשהו לזמן וא"כ לא תמוש תקותו שהוא בעומד וחוזר ולאט לאט מורגל בגרושיו ואם אח"כ יתוודע לו שהוא מובדל לזמן מרובה כבר מורגל טבעו והנה זבה ברואה פעם אחת שומרת יום כנגד יום ואין דוה כל כך כי מצפה מחר תהיה טהורה לבעלה וכשרואה למחר עדיין מצפה למחר לא תראה ותהיה טהורה ואם תראה ביום ג' כבר מורגלת לישב בדד מבעלה ולכך אין כאן דוה משא"כ נדה תיכף ברואה טפה כחרדל צריכה לישב ז' ימים מובדלת מבעלה היא דוה ומצטערת שתיכף יודעת שהיא מובדלת.

וזה הטעם שהסתיר ה' קץ הגלות המר הזה דאילו היה נודע א"כ היו ישראל באותו זמן דווים מאוד שיהיו זמן רב בגלות ולא יוכלו לסבול הצער אבל כיון שהוא נסתר חושבים כל עת צרה בעו"ה שהוא עקבתא דמשיחא ובזמן ר' עקיבא שהיה מעט אחר החורבן קוה על משיח וטעה בבן כוזיבא ובזוהר מבואר דלכך היו בבבל נביאים כי השכינה לא זזה בחורבן בית ראשון מן הבית הואיל והיה הגלות על זמן מועט משא"כ בחורבן שני שהוא לזמן רב נסתלקה השכינה מכל וכל.

והנה הליכת שועלים בבית מורה שנסתלקה השכינה כי בעוד שהשכינה שם מגור להיות לילך שם כנודע ולפי"ז מהליכת שועלים הוא אות שנסתלקה שכינה וזו אות בעו"ה על אריכות הקץ וזה שאמר הפסוק על זה דוה לבנו שועלים הלכו בו דמורה על אריכות הגלות לכך דוה לבנו וזה שאמר ר"ג אשה שפרשה מבעלה נקראת דוה בנדתה ולמה לא זבה וצ"ל דלזבה יש תוחלת ותקוה מיום ליום ואינה דוה כנ"ל אף זו אילו לא הלכו שועלים לא היה דוה לבנו משא"כ עכשיו כנ"ל וזה (איכה א, ח) חטא חטאה ירושלים על כן לנדה היתה וא"ש והנה לפמ"ש הטעם שנסתר הקץ לבל יכאב לב העם וא"כ המבין יבין סתירת הקץ היותו לזמן מרובה וארוך וז"ש הנביא במסתרים שהקץ הוא נסתר זהו ראיה שיהיה ארוך וע"ז תבכה נפשי.

אמנם יש עוד טעם על סתירת הקץ ופירוש על מה שאמרו נסנהדרין צ"ט מאי יום נקם בלבי אר"י ללבי גיליתי לאבריי לא גיליתי ופירש"י שלא הוצאתי דבר מפי שהיו אבריו יכולים לשמוע אבל בלבי היה טמון הדבר) לבי לפומי לא גליא ללבי גליתי לפומי לא גליתי והוא דאילו ישראל עושין תשובה נגאלין מיד ובאמת הקב"ה יודע כי יעברו ימים רבים ולא ישובו אמנם כבר נודע (נידה דף טז:) כי צדיק ורשע לא קאמר דהבחירה ביד איש והקשו תוספות (ד"ה הכל) האיך אמר חזקיה חזאי דנפקי מנאי בנין דלא מעלי והתירוץ הוא דכביכול מפיו אינו יוצא שיהיה זה צדיק או רשע דא"כ הוי גזרה ואבדה הבחירה אבל במחשבתו חקוק וגלוי אם יכשר או יפסל כי הלא יודע עתידות והחכמים ברוח הקדש משיגים מחשבת הבורא ב"ה ולכך על תרגום בראשית מפרש במחשבתה ובחד תרגום בסוכלתנא כי החכמה היא המחשבה וחכמים משיגים מחשבת ה' והוא רוח הקדש באמת ומדרגת נשמתם ולכך חכם עדיף מנביא (ב"ב י"ב) כי החכם מדבק נשמתו במחשבת ה' ומשיג יותר ממה שהנביא שומע מה שה' מוציא מפיו כביכול ואפילו בשר ודם יש דברים בלבו מה שאינו מוציא מפיו ומכ"ש בקב"ה ולכך החכם שמשיג במחשבתו הבורא יותר גדול מנביא שהוא מלשון ניב שפתים ולכך דניאל עדיף מינייהו דאינהו נביאים והוא ברוח הקדש משיג יותר בחינת חכם ולכך חזקיה השיג במחשבת רוח הקדש.

והנה הקב"ה אם יאמר הקץ לזמן מוגבל א"כ מורה שהדורות לפנים לא היו זכאין וצדיק ורשע לא קאמר לכך אי אפשר לומר הקץ אבל אנשים שחכמתם משיגה במחשבת אלהים המה יודעים זמנו וזהו לבי לפומי לא גלאי דצדיק ורשע לא קאמר אבל לבי מקום מחשבה גלוי גלאי זמן הקץ כנ"ל ולכך דניאל עדיף מינייהו שהשיג במחשבה ולכך השיג הקץ כנודע.

ובזה יובן דברי הגמרא דקאמרינן דנביא אמר במסתרים תבכה נפשי היינו על קץ שהוא מסתרים וע"ז קשה הא אדרבא זה לטובת ישראל ולכך נסתר הקץ דכל יומא זמנא הוא אם ישובו והיה עת גאולה וליכא למימר דידע שלא ישובו ויאריך הגלות מאד הלא זה אי אפשר דהא צדיק ורשע לא קאמר וע"ז משני דנביא השיג בחכמתו ברוח הקדש מחשבת המקום ובעו"ה לא ישובו מיד ויאריך הקץ ולכך בכה וזה שאמר מקום יש לקב"ה ושמו מסתרים והיינו מקום מחשבת אל שהוא כנוי ללב וכן בכנוי מסתרים שהוא תכלית הסתר וע"ז הקשה הגמרא איך אפשר לנביא שיהיה מלא בכי ועצבון להשיג מסתרי אל והלא צריך שמחה גדולה כאמרם (שבת דף ל:) אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה כי אז יתדבק שכלו בשכל הפועל מעלה מעלה עד הדבקו בשכל נבדל וזהו מאמר רב פפא אין עצבות לפני מקום אין הכוונה על הקב"ה שהוא נבדל מכל תוארי גשם רק העומדים לפניו לשמשו ולהשיג שפע אצילותו אין בהם עצבות כי אי אפשר להשיג ברוח הקדש מבלי שמחה וזהו עוז וחדוה במקומו הרצון להשיג מקומו של עולם צריך עוז וחדוה לכך אמר לפני קב"ה דייקא וא"כ קשה האיך השיג ירמיה במסתרים בעצבון ובכי.

אך תדע דהמפרשים הרגישו במה שאמרו אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה דכתיב (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב ושכינתו בכלים שבורים עד שאמרו (שבת דף יב:) השכינה למעלה מראשותיו של חולה והיש עצבון גדול מזה אמנם הישוב כי להדבק בשכינה צריך מעלות מעלות כמ"ש הרמב"ם (יסוה"ת פ"ז ה"א) ראשון להדבק בשכלים הנבדלים הם המלאכים השומרים משמרת ה' ואח"כ לעלות אל אור פני אלהים חיים וכל זמן שלא הגיע להדבק בשכינה אז צריך שמחה כי המלאכים הם מיימינים ומשמאלים המשמאילים הן מרא דיללא אשר סטרא אחרא מצדם ולילית מקרבם אבל סטרא דקדושה הכל בשמחה והכל ששים ושמחים לעשות רצון קונם ולכך אם אינו בשמחה אינו מתדבק במלאכים הטובים וח"ו מתדבק בסטרא דלילית אשר כולם עצבים ויגונים ולכך העצבות בגדר מרה שחורה שהוא יסוד עפר ולא יתדבק עפר לילך מעלה אבל שמחה בגדר מרה אדומה שהוא יסוד אש אשר טבעו לעלות מעלה ולהתדבק בשורשו אבל אם כבר הגיע שעבר מדרגת המלאכים ונכנס לקדש פנימה להתדבק בשפעת ה' שם אין צריך שמחה דאדרבה הקב"ה קרוב לנשברי לב ויפן לקול יגונו לנחמו וליתן עליו מהודו.

וזה הכוונה שאמרו חז"ל (שבת דף ל:) קודם דנפתח בגרסא שהוא להתדבק בה' צריך מילין דבדיחותא לשמח כדי לבל יתן מקום לסטרא אחרא ח"ו לחול אבל אחר דפתח וה' למולו כי אין לה' אלא ד' אמות של הלכה בעולמו אז צריך להיות שפתותיו נוטפות מור.

וזה שאמר בבתי בראי היינו מחיצות מלאכים אין עצבות אלא עוז וחדוה במקומו אבל במסתרים דהיינו הנביא שכבר הגיע להדבק בה' ומחשבתו שהוא סתרי אל ונקרא סתרים והוא בתי גואי לא יפסיד השגתו בשביל עצבונו וקרוב לנשברי לב ופריך הגמרא הא בתי בראי איך תאמר כי עצבות הן מצד סטרא אחרא הכתיב ויקרא ה' לבכי והאיך קס"ד שיתן כח לסטרא ההוא ומשני שאני חורבן בית המקדש דאז גבר כח הדין וסטרא אחרא היה לו אחיזה גדולה וידם היתה רמה עד שגברה מדת עצבות בכל פמליא עד שאפילו מלאכי שלום כת מיימינים בכו ועצבו אבל זולת זה אין עצב בסטרא דקדושה כנ"ל וא"ש הכל.

ומזה למדו במ"ש (פסחים קיט) דהקב"ה חותר חתירה מתחת כסא כבוד לבעלי תשובה והטעם כי הבעל תשובה צריך עצבון על עונותיו וחטאיו וא"כ אי אפשר לעבור דרך הישר מקום מלאכים כי יגבר כח מקטריגים כנ"ל לכך הקב"ה חותר חתירה לקבלו בעצמו והוא קרוב לנשברי לב ויש לו דרך מיוחד מקום שאין צדיקים גמורים עומדים כי הם עולים דרך הישר מעלה מעלה כנ"ל.

אמנם בעו"ה עכשיו נהפך הוא כי אין איש דואג על חטאיו רק יתעצב על העדר קנינו ורכושו וכבוד המדומה וכדומה ענייני הבל מגביר כח הסטרא אחרא לא כן חלק עם ה' אשר בחר לנחלה האוהבים ה' בכל לב היש שמחה גדולה כאשר יזכור בה' אשר בחר בנו מכל עם וקרבנו לתורתו וכתינוק ההולך לבית הספר שיש לו צער אבל הגדולים יצחקו עליו דטבא ליה עבדו וכן אנחנו מה שאנו חושבים ליסורים מלאכים וצדיקים גדולים יצחקו עלינו והדין אתם וכללו של דבר שהאיש המצטער לא יאות לשאלו בענין צערו כי אז יכבד צערו.

ולכך אמר שלמה המלך ע"ה (שה"ש א, ז) הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ וכו' כלומר אותם שאהבה נפשי ואינם מצטערים על היסורים משא"כ המצטערים אין ראוי לשאול כנ"ל והנה ע"י שהקץ נסתר חושבים הגוים שאין לנו תקוה ח"ו וזה שאמר אסף ויתייעצו על צפוניך הקץ שהוא צפון ונעלם לכך מתיעצים שאין תקוה והנה באמת כל תכלית ה' מבלי לכלות אותנו וזה שאמרו חכמינו ז"ל (מדרש תהלים קמט) הללו את ה' מן הארץ וכו' אש וברד וכו' בשמים הן בא דוד ואמר לא יגורך רע וביקש רחמים והורידן לארץ ויש להבין מה אכפת ליה ונראה דידוע דאש מעלה אינה מכלה דכתיב (שמות ג, ב) והסנה איננו אוכל ואש שלמטה מכלה והטעם כי למטה כשיבער עץ ודומה לזה תיכף יסוד מים שיש בדבר ההוא ינוס ויברח כי גרשהו האש וכן האויר שהוא מלא מים ויסוד אש ידבק באשו מין במינו ולא נשאר רק יסוד עפר שהוא אפר הנשרף אבל אש שלמעלה עושה שלום במרומיו אש ומים ואין המים בורחים כלל והכל באגודה אחת ולכך אינה מכלה והנה אש של מטה אי אפשר לשלוח בנו כי היא מכלה והקב"ה הבטיחנו (מלאכי ג, ו) בני יעקב לא כליתם ולפורענות לא יעשה שינוי טבע אבל אש שלמעלה שאינה מכלה זו יש לשלוח להבעיר כמוקד אש ולא יכלה ולכך דוד למען לא ישולח בנו אש ה' כי באש ה' נשפט ביקש רחמים והורידן לארץ כדכתיב אש וברד וכו' וא"כ אי אפשר לשלוח בנו.

אבל יש לתמוה האיך הורידן לארץ הא כתיב (איכה א, יג) ממרום שלח אש אלא בזמן הבית שהיתה אש מערכה היתה אש של מעלה קשורה בו ולכך מצוה להביא משל הדיוט ולכך (ויקרא ו, ו) אש תמיד תוקד לא תכבה כדי להיות אש שלמעלה נקשרת בו אבל בעו"ה בחורבן פסקה אש מערכה חזרה אש למעלה לכך קודם החורבן בטלו קרבנות בי חזרה אש למעלה ושלח אש ממרום.

וזה הכוונה שאמרו במדרש אילו זכיתם הייתם קוראים אש תמיד תוקד והיתה אש למטה ואי אפשר לשלח בכם אבל כשלא זכיתם ובטלה אש מערכה ועלתה אש מעלה ממרום שלח אש הרי הכל תלוי במעשינו ועבודתנו והקב"ה הבטיחנו שלא יעשה בנו כלה וישוב להאיר אופל אלמנה ולקבץ נדחי ישראל ולצרף כבור סיגנו ובדילנו וירחיק מאתנו הצפוני היצר הרע הטמון בלבנו ונהיה דבקים בה' כמ"ש (דברים ד, ד) ואתם הדבקים וכו' חיים כולכם היום אמן ואמן