ילקוט שמעוני על בראשית ל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · ילקוט שמעוני על בראשית · ל · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה. כתיב: "אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום", ואת אמרת: ותקנא רחל באחותה? אלא קנאה במעשיה הטובים; אמרה: אילולי שהיתה צדקת, היתה יולדה?

ותאמר אל יעקב הבה לי בנים. אמר ר' שמואל בר נחמן: ארבעה חשובין כמת: סומא, ומצורע, ומי שאין לו בנים, ומי שירד מנכסיו. סומא, שנאמר: "במחשכים הושיבני כמתי עולם". מצורע, "אל נא תהי כמת". ומי שירד מנכסיו, "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך"; וכי מתים היו? והלא דתן ואבירם היו! אלא שירדו מנכסיהן. ומי שאין לו בנים, שנאמר: הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויחר אף יעקב ברחל. כתיב: "החכם יענה דעת רוח", זה אברהם: "וישמע אברם לקול שדי". "וימלא קדים בטנו", זה יעקב: ויחר אף יעקב ברחל. אמר לו הקב"ה: כך עונין את המעיקות? חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה. אשר מנע ממך פרי בטן, ממך מנע, ממני לא מנע.

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

אמרה לו: כך עשה אביך לאמך? לא חגר מתניו כנגדה? אמר לה: אותו לא היו לו בנים, אבל אני יש לי בנים. אמרה לו: וזקנך לא היו לו בנים, וחגר מתניו כנגד שרה? אמר לה: יכולה את לעשות מה שעשתה זקנתי? אמרה לו: ומה עשתה? אמר לה: הכניסה צרתה לביתה. אמרה לו: אם את הדבר הזה מעכב, הנה אמתי בלהה בא אליה.

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

ותאמר רחל דנני אלהים. דנני וחייבני, דנני וזכני. דנני וחייבני, "ורחל עקרה"; דנני וזכני, ויתן לי בן.

על כן קראה שמו דן, מרובה באוכלוסין.

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

ותאמר רחל וגו' נפתלתי. נסיתי פתיתי תליתי אחותי עלי. אמר ר' יוחנן: אני נינפה היה לי לעשות לפני אחותי, אילו שלחתי ואמרתי לו: תן דעתך שהן מרמין בך, לא היה פורש? אלא אמרתי: איני כדאי שיבנה העולם ממני, יבנה מאחותי. דבר אחר: נפתולי, פתוליה לא דידי היה? כלום הלך יעקב אצל לבן אלא בשבילי? דבר אחר: נופת לא שלי היתה? דברי תורה שנאמר בהם: "נופת צופים", היו נאמרין בחלקו של נפתלי.

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

ותלד זלפה. בכולן כתיב "ותהר", וכאן ותלד? אלא בחורה היתה, ולא היתה ניכרת בעיבורה:

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ותאמר לאה בא גד, אתא גדא דביתא, אתא גדא דעלמא, בא מי שעתיד לגדד משתיתן של אומות העולם; מנו? אליהו. אליהו משל מי? רבי אליעזר אומר: משל בנימין הוא, שנאמר: "ויערשיה ואליה [וזכרי] בני ירוחם כל אלה בני בנימין". רב נהוראי אומר: מגד היה, דכתיב: "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד". מה מקיים ר' נהוראי קרייה דר' אליעזר? "ויערשיה ואליה" מדרשות הן: בשעה שהוא מרעיש את עולמו, אליהו מזכיר זכות אבות והקב"ה מתמלא רחמים. ומה מקיים ר' אליעזר קרייה דר' נהוראי? "מתושבי גלעד", מיושבי לשכת הגזית היה. פעם אחת נחלקו רבותינו עליו, אלו אמרו: משל בנימין, ואלו אמרו: משל גד. בא ועמד לפניהם, אמר להם: רבותי, למה אתם נחלקים עלי? אני מבני בניה של רחל.

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

ותאמר לאה באשרי כי אשרוני בנות. אמר ר' לוי: לא לן אשר באכסניא מימיו, ירש אשר פלטיאות מה שלא ירש יהודה ארצות. הדא הוא דכתיב: "ובני אשר ימנה וישוה וישוי ובריעה ושרח אחותם". "הוא אבי ברזית", רבי לוי אמר: שהיו בנותיהם נאות והיו נשאות לכהנים שנמשחו בשמן זית. ר' סימון אמר: שהיו נשאות למלכים שנמשחו בשמן זית:

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

וילך ראובן בימי קציר חטים. "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", "יותן הארץ הזאת לעבדיך". "שבעים בלחם נשכרו", לאה שהיתה שבעה בבנים, נשתכרה; "ורעבים חדלו", רחל שהיתה רעבה לבנים, חדלה. "עד עקרה ילדה שבעה", לאה, שהיתה עקרה, ילדה שבעה; "ורבת בנים אומללה", רחל, שהיתה ראויה שיעמדו ממנה רובן של בני,ם אומללה. ומי עשה כן? "ה' ממית ומחיה" וגו'.

וימצא דודאים. ר' חייא בר אבא אמר: יברוחין. ר' יצחק אמר: שעורין. ר' יהודה בר סימון אמר: מיישין. בין לדברי אלו בין לדברי אלו הכל מודים שלא הביא אלא מן המופקר, תדע לך, שהלך בשעת הקציר, בשעת בכור כל מיני איפוריא, ולא הביא אלא מן המופקר, להודיעך עד היכן היו שמורים מן הגזל.

ויבא אותם אל לאה אמו. להודיעך עד היכן היה כבודה של אמו עליו, שלא טעמם עד שהביא לאמו.

תנו רבנן: "את ה' הוא מגדף", זה מנשה בן חזקיהו, שהיה דורש דרשות של דופי. אמר: וכי לא היה למשה לכתוב אלא "ואחות לוטן תמנע", "ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו", "וילך ראובן בימי קציר חטים"? יצתה בת קול ואמרה לו: "תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך". ועליו מפורש בקבלה: "הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה". מאי "כעבות העגלה"? אמר רבי אסי: בתחילה דומה לחוט של בוכיא, לסוף דומה לעבות עגלה. דאתאן עלה מיהת, מאי "ואחות לוטן תמנע"? בת חשובים הות, דכתיב: "אלוף תמנע"; וכל אלוף, מלכותא בלא תגא הוא. ותמנע איתתא חשובה הויא, והות בעא לדבוקי בזרעא דאברהם. אתיא לגביה דיעקב, אמרה ליה: גיירני ואהוי לך פלגש; ולא קבלוה. הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, אמרה: אהיה שפחה לפסולה של אומה זו ואל אהיה גבירה באומה אחרת. אתיא לגבי אליפז ואמרה ליה הכי, אמר לה הן. נפק מינה עמלק, דאתא לצערינהו לישראל, דלא הוה מיבעיא להו לאברהם וליצחק וליעקב לרחקה. וילך ראובן בימי קציר חטים, מכאן לצדיקים שאין פושטים ידיהן בגזל:

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

ותאמר לה המעט קחתך את אישי. הניאת לסבי מן דקני? תני ר' שמעון בן יוחאי: לפי שזלזלה בצדיק, אינה נכנסת עמו לקבורה; הוא דהיא אמרה לה: לכן ישכב עמך הלילה, עמך הוא דמיך, עמי לית הוא דמיך. רבי ברכיה אמר: זו הפסידה וזו הפסידה, זו נשתכרה וזו נשתכרה. לאה הפסידה דודאים ונשתכרה שבטים ובכורה וכו'. ר' שמואל בר נחמני אמר: לאה הפסידה דודאים ונשתכרה שבטים וקבורה וכו':

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויבא יעקב מן השדה. תנינן: השוכר את הפועלים ופסק עמהם להשכים ולהעריב, מקום שלא נהגו להשכים ולהעריב אינו יכול לכופן. אמר ר' מונא: מקום שאין מנהג, תנאי בית דין הוא שיהא הוצאה משל בעל הבית והכנסה של פועל. הוצאה של בעל הבית מנין? שנאמר: "תזרח השמש יאספון ואל מעונותם ירבצון", מכאן ואילך "יצא אדם לפעלו". הכנסה משל פועל מנין? "ולעבודתו עד ערב" לא נאמר אלא "עדי ערב", לומר עד חשכה. ר' אמי בשם ר' שמעון בן לקיש: הטריחו על בעל הבית, שאם היה ערב שבת שתהא הוצאה משלו. עד היכן? עד שיהא כל אחד ואחד הולך לביתו וממלא לו חבית של מים וצולה לו דג ומדליק לו את הנר לכבוד השבת. ויבא יעקב מן השדה בערב. הדא הוא דכתיב: "ולעבודתו עדי ערב".

ותצא לאה לקראתו. מלמד שלא הניחתו לרחוץ רגליו. ותאמר אלי תבוא. צפה הקב"ה שלא היתה כוונתה אלא להעמיד שבטים, לפיכך צריך הכתוב לומר אלי תבוא.

"וברותי מכם המורדים" וגו' אלו בני ט' מדות, בני אסנ"ת משעג"ח וכו'. בני חצופה, איני? והאמר ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן: כל אדם שאשתו תובעתו הויין ליה בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותן, שנאמר: "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים", וכתיב: "ואקח את ראשי שבטיכם" ולא כתיב "נבונים"; וכתיב: "יששכר חמור גרם", וכתיב: "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים"? ההיא דמרצייה ארצויי. אמר ר' לוי: בוא וראה כוחן של דודאים, שעל ידי דודאים עמדו שני שבטים גדולים בישראל, יששכר וזבולון; יששכר יושב ועוסק בתורה, וזבולון יוצא ומפרש בימים ונותן לתוך פיו של יששכר, והתורה רבה בישראל. הדא הוא דכתיב: "הדודאים נתנו ריח".

ותאמר אלי תבוא (כתוב ברמז ל"א).

אמר ר' אליעזר: מאי דכתיב וישכב עמה בלילה הוא? מלמד שהקב"ה סייע באותו מעשה, שנאמר: "יששכר חמור גרם", חמור גרם ליששכר:

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

ותאמר לאה נתן אלהים שכרי. יששכר תשיעי לשבטים, והוא הקריב שני למלך, שנאמר: "ביום השני הקריב נתנאל בן צוער". מפני מה? שהיה בן תורה. הדא הוא דכתיב: "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים", לעיבורין. "ראשיהם מאתים", מאתים ראשי סנהדראות היה שבט יששכר מעמיד. "וכל אחיהם על פיהם", מסכימים הלכה על פיהם, והוא משיב להם הלכה למשה מסיני. וכל השבח הזה מנין לו? מזבולון שהיה עוסק בפרקמטיא ומאכיל את יששכר שהוא בן תורה. הדא הוא דכתיב: "זבולון לחוף ימים ישכון". וכשבא משה לברך את ישראל, הקדים ברכת זבולון ליששכר, הדא הוא דכתיב: "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך", ממה שיששכר באהליך. ויש אומרים: יש שכר באהלי זבולון: