קטגוריה:דניאל ג ד

וְהַכָּרוֹז קוֹרֵא בְכֹחַ

המלך לא כתב פתשגן וחתם בטבעת המלך. המלך לא פקד בנוכחות עדים. זאת היתה פקודה של כרוז בשם המלך.
כדי להרשים את קהל הנכבדים, הכרוז קרא בקול רם. אולם מדובר כאן רק בכרוז אחד - אדם יחיד.

סביר שזה היה כרוז רשמי, אחרת זה היה דבר שמועה בשם המלך, שאין בטחון באמיתותה. בהמשך הכשדים מודיעים למלך: "אַתָּה הַמֶּלֶךְ שַׂמְתָּ צַו, שֶׁכָּל אִישׁ שֶׁיִּשְׁמַע ..." (ביאור:דניאל ג י), כלומר הם מודיעים למלך שהוא הוציא פקודה כזאת, ולא שואלים האם זאת אמת. המלך הגיב בכעס על המסרבים לסגוד לצלם, אבל אין זה מחייב שזה היה אמת, כי אנשים חייבים לכבד את פקודת המלך אפילו אם הפקודה אינה אמיתית. גם המן הוציא פקודה בשם המלך שחייבים לכרוע לו, אבל כאשר מרדכי סרב, הוא לא הלך למלך להתלונן, כי הוא ידע שהמלך יעניש אותו ראשון, על שהוא העניק לעצמו כבוד אלים.

לָכֶם אוֹמְרִים

'לכם' ולא לו. המלך עצמו פטור מהחובה לסגוד לצלמו שלו.
אומרים - במשמעות פקודה של המלך. המלך היה מודע שאנשים יסרבו לתת לו כבוד, ולכן הפקודה כללה איום: "וּמִי שֶׁלֹּא יִפֹּל וְיִסְגֹּד, יֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ הַבּוֹעָרֶת" (ביאור:דניאל ג יא).