ביאור:שמות לד - מעומד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י - - מהדורות מבוארות של התנ"ך ללא עימוד

שמות פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ פרק זה במהדורה הרגילה (ללא עימוד) (ומהדורות נוספות של שמות פרק לד)


פרשת כי תשא, עליה חמישית. הנושא: המשך מעמד הופעת ה' למשה, וברית כיבוש הארץ

הלוחות השניים (ברית כיבוש הארץ)

ההוראה

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה:
פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים,
וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת - אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים, אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ.
וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר, וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר.
וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא יראה בְּכָל הָהָר,
גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר - אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא.

ייצור הלוחות

וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים:
וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ,
וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים.

הקריאה בשם ה' והבטחת הנחלת הארץ

וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן, וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם,
וַיִּקְרָא משה קרא בשם ה', או: ה' קרא את שמו שלו - כמסתבר מבקשת משה בתחילת פרשיה זו: וַיֹּאמַר: הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ. ותשובת ה': וַיֹּאמֶר: אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ... ולפי פירוש זה: י"ג המידות הם בעצם "שמו" המלא של הקב"ה בְשֵׁם בשמו המלא - שם הויה, ויש לפסקו כך: ויקרא בשם: "הויה!", או שה' קרא בשמו הוא המלא - המפורטות להלן בפסוקים הבאים. והפיסוק: ויקרא בשם ה'... יְהוָה.
וַיַּעֲבֹר תוך הסתרת עצמו ממשה (כנאמר...וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי ...וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי - וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי, וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.) יְהוָה עַל פָּנָיו, וַיִּקְרָא משה ב"תפילת שלש עשרה מידות", או: הקב"ה וזהו שמו המלא (כך על פי :
יְהוָה ! יְהוָה !
אֵל רַחוּם בעל רגש חם ואוהד - מלשון רחם, איבר הלידה הנשי וְחַנּוּן מוכן לקבל חן - כאשר פני החוטא מביעים חרטה "ונושאים חן" - או כאשר החוטא "מתחנן אל פניו",
אֶרֶךְ אַפַּיִם אינו מתרגז במהרה, "מחזיק את האויר באפו ולא מוציאו בזעף"
וְרַב חֶסֶד סעד - עזרה ללא תמורה וֶאֱמֶת וגם רב אמת - כלומר מרבה אמת.
נֹצֵר חֶסֶד שומר או זוכר את החסד שעמד לתת, לאורך הדורות - ומזכה את הצאצאים בחסד זה לָאֲלָפִים לאלפי דורות,
נֹשֵׂא "לוקח עליו" - סובל, סולח עָו‍ֹן מזימות רֶשע וָפֶשַׁע מרידה - אי ציות וְחַטָּאָה שגיאות והתנהגות לא נאותה,
וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה אך למחוק לגמרי - אינו מוחק. ולפי חז"ל נקה זו המידה הי"ג: ודווקא על פי מידה זו "אבות לא יומתו על בנים" - אלא אם ממשיכים להחזיק בדרכי אבותיהם.,
פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָנִים לפי חז"ל: הממשיכים את עוונות האבות שלהם,
עַל בְּנֵי בָנִים,
עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים".
וַיְמַהֵר מֹשֶׁה, וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.

ברית כיבוש הארץ

הבקשה

וַיֹּאמֶר חוזר על בקשתו לעיל כדי לחזקה
אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדֹנָי האדונים שלי - ולשון רבים בשם כבוד, ואולי בעקבות השמות הרבים של ה' שניתנו לו - ומאחדם לאחד,
יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ, כִּי דווקא בגלל ש... או: אין זו אשמתו שכן נוצר עם "אופי" של... עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא !
וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ כולל את עצמו - ומזכיר את שני ה'מידות' שהוזכרו קודם ! וּנְחַלְתָּנוּ ותביא אותנו אל הנחלה שהבטחת. ולפי הקבלה והחסידות: ותהיה אתה הנחלה שלנו (שכן משה היה לוי).

הבטחת כיבוש הארץ

וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית תחילה הבטחת ה', ובהמשך ההבטחה דו צדדית ומותנית בכך שישראל ישמרו אמונים לקב"ה:
נֶגֶד מול, לעיניהם כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת - אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם,
וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה יְהוָה, כִּי נוֹרָא הוּא מעורר יראה והשתאות. כלומר: מפני שהמעשה הוא מרגש העם ישים לב אליו, אֲשֶׁר שיעור הכתוב: העם יראה (ישים לב) למה שאני עושה אתך - כי זה מעשה מעורר השתאות אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ אתך

תנאי הברית

איבה ליושב הארץ ותרבותו
שְׁמָר לְךָ זכור והיזהר לקיים... (זהו תנאי הברית האמורה, אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:
הִנְנִי שכן הנני... על פי הברית האמורה גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ
אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי
וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי
וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ,
פֶּן יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ!
כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם מזבחות אליליות שימשו גם להקרבת בכורות אדם תִּתֹּצוּן! וְאֶת מַצֵּבֹתָם לשבטי הנוודים הערבים וביחוד למדיינים ולנבטים היו שלושה אלוהי מצבה ניידים (ונשתמרה צורתן באולימפיאדה) תך ששמרו על איסור צורת פסל אדם או חיה) תְּשַׁבֵּרוּן! וְאֶת אֲשֵׁרָיו עצים - אשת האליל ור' עשתורת בויקיפדיה תִּכְרֹתוּן!
כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר,
כִּי יְהוָה קַנָּא שְׁמוֹ מהותו, או שיש לפסק: כי הויה-קנא - שמו (כלומר: כך נקרא בפי האדם), אֵל קַנָּא נדרשת נאמנות מוחלטת אליו, ואינו מקבל "שיתוף" מעמו הוּא.
פֶּן שמא. כלומר: הסיבה שאין לכרות ברית אתם היא, שאם... תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ, וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם, וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם...
וְקָרָא לְךָ... וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ...
וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ... וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן... וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן.
...אֱלֹהֵי מַסֵּכָה מסכות אליליות. ויש המפרשים: סוג של אלילי ניסוך מים או יין, שבהם טבלו עובדי האלילים, או קיימו משתאות (מסיבות שתיה). הרחקה זו היא בהמשך להרחקה התרבותית מיושב הארץ. מסכות של רופאי אליל ("שמאנים") קדומים נמצאו לא אחת, בחפירות של מערות האדם הקדמון בארץ, אך היתה ידועה יותר במצרים. לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ.
תנאי כיבוש הארץ: העליה לרגל, המועדים והבכורות

א. מניעת תרבות משותפת ליושב הארץ
(א) מניעת כריתת ברית
(ב)הרס מזבחות, מצבות ואשרות
(ג)סכנת טמיעה והטמעה תרבותית
(ד) מניעת אלהי מסיכה
ב. מועדי ישראל:
(ב) שמירת חג המצות בחודש האביב
(ג) בכורות (בהמות ואדם) - ועליה לרגל
(ד)יום השבת (או שביעית לפי חז"ל. ור' להלן לגבי הפרשנות הצדוקית)
(ה) חג השבועות
(ו)סיכום - שלש הרגלים, והבטחת השמירה על רכוש הרחוקים.
(ז) איסור שחיטה על חמץ (זבח הפסח) (ח) איסור הלנת זבח פסח לבוקר (ט) ביכורים (י) איסור בישול "גדי בחלב אמו"

לפי הצדוקים (על פי גילוייה של פרופ' אליאור לגבי המגילות הגנוזות) בספר היובלות - יום השבת קובע לגבי כלל החגים, וקשור בקשר הדוק לפסח. לכל חג יום בשבוע הקבוע לו, כאשר ספירת שבעה שבועות מתחילה "ממחרת השבת" כלומר ביום הראשון בשבוע, וכך חג השבועות מתקיים ביום א' ט"ו סיון, והיובל משמש לתיקון העונות.

אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר:
שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לעיל בסוף פרשת בשלח לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב,
כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם.
כָּל פֶּטֶר רֶחֶם פותח את רחם אימו (הבכורות) לִי לה'. כלומר במסגרת הברית: יש להקדיש כל בכור לה':
וְכָל מִקְנְךָ בקר וצאן תִּזָּכָר תקדיש את הזכר - פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה זכר הכבש.
וּפֶטֶר חֲמוֹר שהוא בהמה טמאה, ואין להקדיש אותה לה' תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ תשחט אותו,
כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי ולא תעלו לרגל, לראות את בית המקדש, כביכול הפנים של ה' רֵיקָם ללא קרבן.
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד ור' הערה שמאל - לגבי הצדוקים ופרשנותם בעניין זה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר אפילו בזמן החרישה ובזמן הקצירה, שבהם הפסד השביתה גדול תִּשְׁבֹּת.
וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ - בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים עת קציר החיטים הראשונות,
וְחַג הָאָסִיף אסיף השעורים - ויש המפרשים: אסיף רימונים, תמרים או חרובים. - חג הסוכות, תְּקוּפַת הַשָּׁנָה בסוף תקופת השנה, סיום השנה החקלאית שמתחילה בסתו.
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה, יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ הגברים במשפחתך אֶת פְּנֵי הָאָדֹן אל מול פניו של האדון (הבעלים) יְהוָה , - אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבוּלֶךָ, וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ איש לא ירצה לקחת אֶת אַרְצְךָ הנחלה שלך. ויש המפרשים: אויבים לא ירצו לכבוש את אותה הרחבת גבול
בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ - שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה.
לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ בסביבת חמץ, ולפי חז"ל: בזמן שיש לך חמץ דַּם זִבְחִי לרוב הקרבנות יש איסור הקרבת חמץ, ובירושלים בעת העתיקה עשו "בדיקת חמץ" ערב ערב לשם כך. אמנם, לפי חז"ל: כאן מפורט עניין קרבן הפסח, כמו בהמשך הפסוק,
וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר ישאר מבלי שאכלו אותו עד הבוקר זֶבַח חַג הַפָּסַח.
רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית לבית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ,
לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ. {פ}

כתיבת הברית והנחלתו לבני ישראל (קרינת פני משה)

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה
כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,
כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית, וְאֶת ועִם יִשְׂרָאֵל.
וַיְהִי שָׁם עִם יְהוָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה,
לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה, וַיִּכְתֹּב ה' עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית, עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים.


וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה - בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר,
וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו, בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ כאשר דיבר עם ה', הושפע המראה של משה כך שאור בקע מעורו.
וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה -
וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו, וַיִּירְאוּ פחדו. ומשחק מלים עם הראיה - בתחילת הפסוק מִגֶּשֶׁת אֵלָיו.
וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה !
- וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה,
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם.
וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אִתּוֹ - בְּהַר סִינָי.
וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם, וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה בד שהיסווה, הסתיר את האור הקורן ממנו.
וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לְדַבֵּר אִתּוֹ - יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה, עַד צֵאתוֹ,
וְיָצָא - וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה.
וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה - כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה,
וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו,
עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ שהוא בא לאוהל מועד לדבר עם ה', כנאמר בפסוק הקודם. {ס}


הערות

  • "אַל יֵרָא... גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ" (פסוק ג) - משחק מילים, מעין לשון נופל על לשון