אור השם/מאמר א/כלל א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · אור השם · מאמר א/כלל א· >>

בביאור ההקדמות כפי מה שבאו מבוארות בדברי הפילוסופים ובמופתי הרב הלקוחים ממאמרי הפילוסופים. ולזה חילקנו הכלל הזה לל"ב פרקים. הכ"ו לבאר הכ"ו הקדמות. ושישה עוד לבאר מופתי הרב שהם שישה.

התוכן להלן אינו מופיע במקום הזה בספר אור השם במקור.

הוספנו אותו כאן במהדורתנו כדי להקל על הניווט בתוך הספר, וכדי להבליט את המבנה שקבע בו מחברו.



פרקי הכלל הראשון[עריכה]

  • הפרק הראשון: בביאור ההקדמה הראשונה, האומרת שמציאות בעל שיעור אחד אין תכלית לו — שקר.
  • הפרק השני: בביאור ההקדמה השנית, האומרת שמציאות גדלים אין תכלית למספרם — שקר, והוא שיהיו נמצאים יחד.
  • הפרק השלישי: בביאור ההקדמה השלישית, האומרת, שמציאות עילות ועלולים אין תכלית למספרם — שקר, ואם לא יהיו בעלי גודל.
  • הפרק הרביעי: בביאור ההקדמה הרביעית, האומרת, שהשינוי יימצא בארבעה מאמרות: במאמר העצם, והוא ההויה וההפסד. ובמאמר הכמה, והוא הצמיחה והחיסרון. ובמאמר האיך, והוא ההשתנות. ויימצא במאמר האנה, והוא תנועת ההעתק. ועל זה השינוי באנה תיאמר התנועה בפרט.
  • הפרק החמישי: בביאור ההקדמה החמישית, האומרת, שכל תנועה — שינוי ויציאה מן הכוח אל הפועל.
  • הפרק הששי: בביאור ההקדמה השישית, האומרת, שהתנועות, מהם בְּעַצְמוּת, ומהם במקרה, ומהם בהכרח, ומהם בחלק.
  • הפרק השביעי: בביאור ההקדמה השביעית, האומרת, שכל משתנה מתחלק, ולזה כל מתנועע מתחלק, והוא גשם בהכרח; וכל מה שלא יתחלק לא יתנועע, ולא יהיה גשם כלל.
  • הפרק השמיני: בביאור ההקדמה השמינית, האומרת, שכל מה שיתנועע במקרה ינוח בהכרח, אחר שאין תנועתו בְּעַצְמוּתוֹ, ולזה לא יתנועע התנועה המקרית תמיד.
  • הפרק התשיעי: בביאור ההקדמה התשיעית, האומרת, כי כל גשם שיניע גשם, אמנם יניעהו בשיתנועע גם הוא בעת הנעתו.
  • הפרק העשירי: בביאור ההקדמה העשירית, האומרת, כי מה שייאמר שהוא בגשם, יחלק אל שני חלקים: אם שתהיה עמידתו בגשם, כמקרים; אם שתהיה עמידת הגשם בו, כצורה הטבעית. ושניהם כוח הגשם.
  • הפרק האחד עשר: בביאור ההקדמה האחת עשרה, האומרת, כי קצת הדברים שעמידתם בגשם, ייחלקו בהיחלק הגשם, ויהיו נחלקים במקרה, כמראים, ושאר הכוחות המתפשטות בכל הגשם; וכי קצת המעמידות לגשם, לא ייחלקו בשום פנים, כנפש וכשכל.
  • הפרק השנים עשר: בביאור ההקדמה השתים עשרה, האומרת, שכל כוח נמצא מתפשט בגשם הנה הוא בעל תכלית, להיות הגשם בעל תכלית.
  • הפרק השלושה עשר: בביאור ההקדמה השלוש עשרה, האומרת, שאי אפשר שיהיה דבר ממִינֵי השינוי, מתדבק, אלא תנועת ההעתק לבד, והסיבובית ממנה.
  • הפרק הארבעה עשר: בביאור ההקדמה הארבע עשרה, האומרת, שתנועת ההעתקה יותר קודמת שבתנועות, והראשונה מהם בטבע. כי ההוויה וההפסד יקדם לה ההשתנות, וההשתנות יקדם לה קריבת הַמְשַׁנֶּה מן המשתנה. ואין צמחיה ולא חיסרון אם לא שיקדם לה הוויה והפסד.
  • הפרק החמישה עשר: בְּבֵאוּר הַהַקְדָּמָה הַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה, הָאוֹמֶרֶת, כִּי הַזְּמַן מִקְרֶה נִמְשָׁךְ לִתְנוּעָה וְדָבֵק עִמָּהּ, לֹא יִמָּצֵא אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם מִבִּלְתִּי הָאַחֵר, לֹא תִּמְצָא תְּנוּעָה כִּי אִם בַּזְּמַן, וְלֹא יֻשְׂכַּל זְמַן אֶלָּא עִם תְּנוּעָה, וְכָל מָה שֶׁלֹּא תִּמָּצֵא לוֹ תְּנוּעָה, אֵינוֹ נוֹפֵל תַּחַת הַזְּמַן.
  • הפרק הששה עשר: בביאור ההקדמה השש עשרה, האומרת, כי כל מה שאינו גוף לא ישכל בו מניין, אלא אם היה כח בגוף. וימנו אישי הכוחות ההם בהימנות החומרים שלהם, או נושאיהם. ובעבור זה, העניינים הנבדלים, אשר אינם גוף ולא כוח בגוף, לא יֻשְׂכַּל בהם מניין כלל, אלא בהיותם עִלוֹת וְעֲלוּלִים.
  • הפרק השבעה עשר: בביאור ההקדמה השבע עשרה, האומרת, שכל מתנועע יש לו מניע בהכרח. אם חוץ ממנו, כאבן תניעה היד; או יהיה מניעו בו, כגשם החי, כי הוא מחובר ממניע ומתנועע, ולזה כאשר מת, ונעדר ממנו המניע, והוא הנפש, יישאר המתנועע, והוא הגשם, במקום כמו שהיה, שהוא לא יתנועע אותה התנועה. ולמה שהיה המניע הנמצא במתנועע נעלם, בלתי נראה לחוש, נחשב בחי שהוא מתנועע בלתי מניע. וכל מתנועע שיהיה מניעו בו, הנה הוא אשר יקרא מתנועע מצדו. עניינו, שהכוח המניע למה שיתנועע ממנו בעצמות נמצא בכללו.
  • הפרק השמונה עשר: בביאור ההקדמה השמונה עשרה, האומרת, שכל מה שייצא מן הכוח אל הפועל, מוציאו זולתו, והוא חוץ ממנו בהכרח. כי לו היה המוציא בו, ולא יהיה שם מונע, לא היה נמצא בכוח עת אחד, אבל היה בפועל תמיד. ואם היה מוציאו בו, והיה לו מונע, והוסר, אין ספק שמסיר המונע הוא אשר הוציא אותו מן הכוח אל הפועל. וחתם ההקדמה הזאת באמרו: "והבן זה".
  • הפרק התשעה עשר: בביאור ההקדמה התשע עשרה, האומרת, שכל אשר למציאותו סיבה, הוא אפשר המציאות בבחינת עצמותו. כי אם נמצאו סבותיו — נמצא; ואם לא נמצאו, או נעדרו, או השתנה יחסם המחויב למציאותו — לא ימצא.
  • הפרק העשרים: בביאור ההקדמה העשרים, האומרת, שכל מחויב המציאות בבחינת עצמותו, הנה אין סבה למציאותו באפן מהאופנים ולא בעניין מן העניינים.
  • הפרק העשרים ואחד: בביאור ההקדמה העשרים ואחת, האומרת, שכל מורכב משני עניינים, הנה אותה ההרכבה היא סיבת מציאותו על מה שהוא עליו בהכרח; ואינו מחויב המציאות לעצמותו, כי מציאותו במציאות חלקיו ובהרכבתם.
  • הפרק העשרים ושנים: בביאור ההקדמה העשרים ושתים, האומרת, שכל גשם הוא מורכב משני עניינים בהכרח, וישיגוהו מקרים בהכרח. אולם השני עניינים המעמידים אותו — חומרו וצורתו. ואולם המקרים המשיגים אותו — הכמה, והתמונה, והמצב.
  • הפרק העשרים ושלושה: בביאור ההקדמה העשרים ושלוש, האומרת, שכל מה שהוא בכוח, ולו בעצמותו אפשרות מה, כבר אפשר בעת מה, שלא ימצא בפועל.
  • הפרק העשרים וארבעה: בביאור ההקדמה העשרים וארבע, האומרת, שכל מה שהוא בכוח דבר אחד, הוא בעל חומר בהכרח, כי האפשרות הוא בחומר לעולם.
  • הפרק העשרים וחמישה: בביאור ההקדמה העשרים וחמש, האומרת, שהתחלות העצם המורכב האישי — החומר והצורה; ואי אפשר מבלתי פועל, רצוני לומר מניע, הניע הנושא עד אשר הכינו לקבל הצורה; והוא המניע הקרוב, המכין לחומר איש מה. ויחויב מזה העיון בתנועה והמניע והמתנועע. וכבר התבאר בכל זה מה שיחויב לבארו. ונוסח דברי אריסטו, כי החמר לא יניע עצמותו. וזאת היא ההקדמה הגדולה המביאה לחקור מהמניע הראשון.
  • הפרק העשרים וששה: בביאור ההקדמה העשרים ושש, אשר נתנה הרב על דרך הנחה. והיא האומרת, שהזמן והתנועה נצחיים, תמידיים, נמצאים בפועל.
  • הפרק העשרים ושבעה: בביאור המופת הראשון שייסד הרב בהקדמות אלו.
  • הפרק העשרים שמונה: בביאור המופת השני אשר סידרו הרב.
  • הפרק העשרים ותשעה: בביאור המופת השלישי אשר סידר הרב.
  • הפרק השלושים: במופת הרביעי לרב,
  • הפרק השלושים ואחד: בביאור המופת החמישי לרב, בהעמיד האחדות.
  • הפרק השלושים ושנים: בביאור המופת המשותף למאמיני הקדמות ולנו קהל המאמינים בחידוש, כפי מה שסדרו הרב.