אור השם/מאמר א/כלל א/פרק כב
בביאור ההקדמה העשרים ושתים, האומרת, שכל גשם הוא מורכב משני עניינים בהכרח, וישיגוהו מקרים בהכרח. אולם השני עניינים המעמידים אותו — חומרו וצורתו. ואולם המקרים המשיגים אותו — הכמה, והתמונה, והמצב.
הנה, להכרח מציאות נושא להוויה והפסד, חויב מציאות החומר. ולהיות החומר בעצמו משולל מכל צורה, למה שאם היה לו צורה, היה ההוויה השתנות ולא הוויה; ולכן, אשר ייחדהו ויגבילהו, ויישימהו נמצא בפעל נרמז אליו, הוא הצורה. התבאר אם כן שהדברים המעמידים אותו הוא החומר והצורה.
ולהיות המקרים יצטרכו אל נושא; ומהם מתפרדים מהנושא, ומהם בלתי מתפרדים, הנה, אשר הם בלתי מתפרדים הם: הכמה, שלא יצויר הגשם זולתו. והתמונה, אשר במאמר האיך, שלא יפרד מן הגשם, למה שהיה רושם התמונה, שהוא אשר יגבילהו, קו או קווים. והמצב, שהוא יחס חלקיו קצתם אל קצת ואל הגשמים אשר מחוץ. והנה נתייחדו אלו, למה שהם בלתי מתפרדים מהגשם. והוא אשר רצהו באומרו: "וישיגוהו מקרים בהכרח". ופירש, הכמה, והתמונה והמצב.