אור השם/מאמר א/כלל א/פרק כו
בביאור ההקדמה העשרים ושש, אשר נתנה הרב על דרך הנחה. והיא האומרת, שהזמן והתנועה נצחיים, תמידיים, נמצאים בפועל.
והנה בהקדמה הזאת סברות לקדמונים, שאפיקורוס וסיעתו היה אומר, שהם נצחיים בזולת עילה קודמת. ואין הדיבור עם אלו, כי יתבאר בקלות, מכוח ההקדמות הנזכרות, ביטול זה הדעת. אבל אריסטו יראה, שהזמן והתנועה נצחיים, עֲלוּלִים ומחויבים, כהתחייב העלול מן העילה. וגם בסברא זו נתחלפו האחרונים, כמו שיבוא בגזירת הצור, ואמנם נניחה בכאן הנחה. ולא ראינו לזכר טענת אריסטו במקום הזה, לפי שהונחה על צד ההנחה לבד, עד שיתבאר האמת במאמר השלישי בגזירת הצור.