אור השם/מאמר א/כלל א/פרק כה
בביאור ההקדמה העשרים וחמש, האומרת, שהתחלות העצם המורכב האישי — החומר והצורה; ואי אפשר מבלתי פועל, רצוני לומר מניע, הניע הנושא עד אשר הכינו לקבל הצורה; והוא המניע הקרוב, המכין לחומר איש מה. ויחויב מזה העיון בתנועה והמניע והמתנועע. וכבר התבאר בכל זה מה שיחויב לבארו. ונוסח דברי אריסטו, כי החמר לא יניע עצמותו. וזאת היא ההקדמה הגדולה המביאה לחקור מהמניע הראשון.
ההקדמה הזאת מבוארת בעצמה, כי להיות החומר והצורה בלתי נמצאים כל אחד בפני עצמו לבדו. ואנחנו נראה שהדבר יתהווה מדבר ולא מאיזה דבר הזדמן; הוא מבואר, שאי אפשר בזולת נושא נשאר לעולם, יפשוט צורה וילבש צורה. ולכן היו התחלות איש העצם העצמיות — החומר והצורה. ואם היה ההעדר הקודם מן ההתחלות, הוא במקרה. אלא שלמה שהוא צריר בהכרח אל מניע, יכין החומר לקבל הצורה המיוחדת, הוא מבואר שאי אפשר בזולת פועל. אלא, שלמה שאינו מעצם הדבר, אינו נמנה בהתחלות. ואולם, למה שאין הימלט ממנו, למה שהחומר לא יניע עצמותו, והיה המניע מניע בעצמותו למתנועע בתנועה, הוא מבואר, שהעיון במניע מביא אל העיון בתנועה ובמתנועע.