אור השם/מאמר א/כלל א/פרק יב
בביאור ההקדמה השתים עשרה, האומרת, שכל כוח נמצא מתפשט בגשם הנה הוא בעל תכלית, להיות הגשם בעל תכלית.
הנה אריסטו ביאר ההקדמה הזאת בשמיני מ"השמע". וסידר המופת כן: כל גשם, אם שיהיה בעל תכלית, או בלתי בעל תכלית. אבל מציאות גשם בלתי בעל תכלית נמנע, כמו שהתבאר במה שקדם. נשאר אם כן שיהיה הגשם בעל תכלית. והנה מציאות כוח בלתי בעל תכלית בו, ייראה שהוא נמנע, אחר הניחנו הקדמה אחת מבוארת בעצמה, והיא, שהכוחות המתפשטים אשר בגשמים מתחלקים בהיחלק הגשמים, ושכל מה שיהיה הגשם יותר גדול, יהיה כוח הנעתו יותר גדול. כאשר נראה החלק הגדול מהארץ יותר גדול הנעה מהחלק הקטן ממנה. וכאשר התיישב זה, סדר ההיקש כן: אם ימצא כוח בלתי בעל תכלית בגשם בעל תכלית, יתחייב אחד משני דברים: אם שיניע מתנועע מה בעתה: או שיהיה כוח בלתי בעל תכלית וכוח בעל תכלית שווים בהנעה. ושניהם מבוארי הביטול. ואיך יתחייב זה? כפי מה שאומר. נניח, הגשם אשר בו כוח בלתי בעל תכלית, יניע מתנועע מה בזמן מה. הנה כבר אפשר במניע בעל תכלית שיניע המתנועע ההוא, למה שעלינו להניחו בשיעור שיניעהו המניע הבעל תכלית. ואין ספק שיצטרף בהנעתו אל זמן יותר גדול מהמניע הבלתי בעל תכלית. והנה לא ימלט המניע הבלתי בעל תכלית, אם שיניעהו בעתה, או בזמן. ואם יניעהו בזמן, יהיה בהכרח חלק ידוע מהזמן היותר קטן. והוא ידוע, שאפשר לנו שניקח מהגשם הבלתי בעל תכלית חלק, יהיה יחסו אל הבעל תכלית הראשון יחס הזמן הקטון אל הזמן הגדול. ויהיה אם כן חלק הבלתי בעל תכלית, שהוא בעל תכלית בהכרח, שווה בהנעה אל הכוח הבלתי בעל תכלית. התבאר אם כן חיוב התדבקות הנמשך לקודם. והוא, שאם ימצא כוח בלתי בעל תכלית לגשם בעל תכלית, יתחייב אחד משני דברים: אם שיניע המניע הבלתי בעל תכלית מתנועע מה בעתה, ואם שיהיה כת בלתי בעל תכלית וכת בעל תכלית שווים בהנעה.