אור השם/מאמר א/כלל א/פרק יז
בביאור ההקדמה השבע עשרה, האומרת, שכל מתנועע יש לו מניע בהכרח. אם חוץ ממנו, כאבן תניעה היד; או יהיה מניעו בו, כגשם החי, כי הוא מחובר ממניע ומתנועע, ולזה כאשר מת, ונעדר ממנו המניע, והוא הנפש, יישאר המתנועע, והוא הגשם, במקום כמו שהיה, שהוא לא יתנועע אותה התנועה. ולמה שהיה המניע הנמצא במתנועע נעלם, בלתי נראה לחוש, נחשב בחי שהוא מתנועע בלתי מניע. וכל מתנועע שיהיה מניעו בו, הנה הוא אשר יקרא מתנועע מצדו. עניינו, שהכוח המניע למה שיתנועע ממנו בעצמות נמצא בכללו.
יסוד ההקדמה הזאת, לבאר שבל מתנועע יש לו מניע. והנה, לפי שהמתנועע, אם שיתנועע בטבע, כתנועת האבן אל הַמַּטָה; ואם בהכרח, כתנועת האבן אל המעלה, ואם בבחירה, כתנועת הבעל חיים, הנה המתנועע בהכרח ובבחירה, הדבר בהם מבואר שהמניע בהם זולת המתנועע. ואולם המתנועע בטבע, יתבאר מזה: למה שנמצא המתנועעים בטבע מתחלפים בצד, וזה, שתנועת האבן אל המטה, ותנועת האש אל המעלה, הוא מחויב, שאין התנועה לו במה שהוא גשם בשילוח. שאם היה כן, לא היו מתנועעים בצדדים מקבילים. אלא שהתנועה המיוחדת לכל אחד — במה שהוא זה הגשם. ולהיותם שווים ומשותפים בגשמות, הנה אם כן צורת כל אחד המיוחדת, היא המניעה התנועה ההיא, באמצעות הכוח אשר שם בה, והוא הנקרא טבע. ולזה היה טבע כל אחד הוא המניע.