ראו ביאור:מבנה ירמיהו יד

משה ושמואל לעומת ירמיהו

לאחר תפילה ארוכה שהתפלל ירמיהו על הבצורת (ירמיהו יד), ה' דחה את תפילתו ואמר לו:

(ירמיהו טו א): "ויאמר ה' אלי: אם יעמד משה ושמואל לפני, אין נפשי אל העם הזה! שלח מעל פני ויצאו!"

רק משה ושמואל

יש קוראים את הפסוק " אם יעמוד משה ושמואל לפניי [אקבל את תפילתם; אבל כעת] אין נפשי אל העם הזה ". מדוע? מה היתרון של משה ושמואל על ירמיהו?

1. ייתכן שהסיבה היא, שמשה ושמואל השיבו את עם ישראל אל ה', ורק אחר-כך התפללו וביקשו רחמים על עם ישראל. אבל ירמיהו לא מצליח להשיב את עם ישראל אל ה', ולכן אין לו זכות להתפלל עבורם  ( רש"י ) .

אפילו משה ושמואל לא

2. ויש קוראים את הפסוק "[אפילו] אם יעמוד משה ושמואל לפניי [לא אקבל את תפילתם, כי] אין נפשי אל העם הזה ". משה ושמואל השתמשו בטענות דומות לזו של ירמיהו - שה' שיושיע את ישראל למען שמו וכבודו ולמען בריתו: 

• (שמות לב יב): "למה יאמרו מצרים לאמר 'ברעה הוציאם להרג אתם בהרים ולכלתם מעל פני האדמה'? שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך! זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אלהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעלם!"
• (שמואל א יב כב): "כי לא יטש ה' את עמו בעבור שמו הגדול , כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם"
• (ירמיהו יד כא): "אל תנאץ למען שמך , אל תנבל כסא כבודך, זכר אל תפר בריתך אתנו"

הטענות הללו התקבלו בעבר, אבל עכשיו הן כבר לא מתקבלות - מדוע?

נראה שהסיבה כתובה בהמשך הפסוק: "אין נפשי אל העם הזה".

בימי משה ושמואל, ה"נפש" של ה' היתה בעם ישראל, כלומר היה להם קישור נפשי פנימי אל ה', ורק המעשים החיצוניים שלהם היו מקולקלים. משה ושמואל הצליחו, בכוח תפילתם, לחשוף את הנפש הפנימית של עם ישראל ו"לשכנע" את ה' שייתן להם עוד הזדמנות.

אבל בימי ירמיהו, ה"נפש" הפנימית כבר התקלקלה: (ירמיהו טו ד): "ונתתים לזועה לכל ממלכות הארץ, בגלל מנשה בן יחזקיהו מלך יהודה על אשר עשה בירושלם". מנשה בן יחזקיהו, שהכניס עבודה זרה לקודש הקודשים ומילא את ירושלים בדמם של מתנגדיו, הצליח לעקור ולמחוק מעם ישראל את הקישור הנפשי אל ה', ולכן כבר לא היתה להם תקוה, ואפילו תפילה בעוצמה כשל משה ושמואל כבר לא יכלה לעזור, הפתרון היחיד שנשאר הוא לזעזע אותם על-ידי חורבן וגלות.

שלח מעל פניי ויצאו

הביטוי "שלח מעל פניי ויצאו" מזכיר את שילוח האדם מגן עדן: (בראשית ג כג): "וישלחהו ה' אלהים מגן עדן לעבד את האדמה אשר לקח משם". גם בני ישראל, כמו אדם וחוה, היו בגן עדן בארץ ישראל, עד שחטאו ושולחו משם  (ר' אבהו, איכה רבתי פתיחה ד ) .

שבי - הצרה הגדולה ביותר

באחת מנבואות הפורענות על ירושלים, מתאר הנביא ירמיהו ארבע פורענויות:

(ירמיהו טו ב): "והיה כי יאמרו אליך: אנה נצא? ואמרת אליהם: כה אמר ה': אשר למות למות, ואשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב, ואשר לשבי לשבי!"

מי שראוי למוות, יקבל מוות; מי שראוי לחרב, יקבל חרב; וכו': " "כל אחד יעונש בדבר הראוי לו" "  (מצודת דוד) .

ע"פ חז"ל (בתלמוד בבלי, בבא בתרא ח:), הפורענויות מסודרות בהדרגה, מהקלה אל החמורה:

• מוות הוא רק " "מיתה על מטתו" "  (רש"י) , כגון ממחלה. מחלת הדבר, למשל, נקראת בארמית " "מות" ". כשיש צרות, ה' מעדיף לפעמים להמית את הצדיקים כדי שלא יראו בצרה, ועל כך נאמר (ישעיהו נז א): "הצדיק אבד ואין איש שם על לב, ואנשי חסד נאספים באין מבין, כי מפני הרעה נאסף הצדיק"( פירוט ), וכן (תהלים קטז טו): "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו".
• חרב הוא מיתה בחרב האויב, פיגוע, יריה או הפגזה מהאויר. היא כמובן קשה יותר ממוות רגיל, " "מיתת חרב מנוולת ומיתה על מטתו אינה מנוולת" "  (רש"י ע"פ ר' יוחנן בתלמוד בבלי בבא בתרא ח ב ) .
• רעב קשה יותר ממוות בחרב, כי יש בו צער וסבל ממושך: " "זה מצטער וזה אינו מצטער" ", וכך נאמר: גם ב (איכה ד ט): "טובים היו חללי חרב מחללי רעב , שהם יזובו מדקרים מתנובת שדי" (שם) .
• ושבי הוא הקשה ביותר, כי בשבי ישנן כל שלוש הסכנות - גם מוות ממחלה, גם מוות בחרב וגם מוות ברעב  (שם) .

מכאן, שהמצוה הגדולה ביותר שאפשר לקיים בין אדם לחברו היא מצוות פדיון שבויים. וכך נהגו וחז"ל למעשה, כשהיו צריכים להחליט איך להשתמש בכספים שנתרמו לצדקה: " "איפרא הורמיז, אימיה דשבור מלכא, שדרה ארנקא דדינרי לקמיה דרב יוסף. אמרה: 'ליהוי למצוה רבה!' יתיב רב יוסף וקא מעיין בה: מאי מצוה רבה? אמר ליה אביי: מדתני רב שמואל בר יהודה 'אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים', שמע מינה פדיון שבוים מצוה רבה היא. אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבוים מצוה רבה היא? אמר ליה: דכתיב... אשר למות למות, ואשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב, ואשר לשבי לשבי , ואמר רבי יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו..." "  (תלמוד בבלי, בבא בתרא ח.)

וכך פסק הרמב"ם: " "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" (דברים טו ז), ועל "לא תעמד על דם רעֶך" (ויקרא יט טז), ועל "לא יִרדנו בפרך לעיניך" (ויקרא כה נג), ובטל מצות "פתח תפתח את ידך לו" (דברים טו ח), ומצות "וחי אחיך עמָך" (ויקרא כה לו), "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט יח), ו"הצל לקוחים למות" (משלי כד יא) והרבה דברים כאלו. ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים." "  (רמב"ם מתנות עניים ח י) .

למרות שזו מצוה גדולה, חז"ל קבעו שיש גבול למחיר שמותר לשלם על שבויים, " "אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן" ", כדי שלא לרושש את שאר הציבור וכדי שלא לגרום לאויבים להתאמץ במיוחד לקחת אנשים בשבי (ראו על פדיון שבויים / מיכאל ויגודה, מכללת שערי משפט ).

ראו פסוק א

להוציא יקר מזולל

בשלב מסויים בנבואתו, ירמיהו הביע ייאוש וצער על כך שנולד, ואף התלונן כלפי ה' על כך שהוא אינו נמצא איתו בכל זמן. ה' ענה לו:

(ירמיהו טו יט): "לכן כה אמר ה': אם תשוב - ואשיבך, לפני תעמד, ואם תוציא יקר מזולל - כפי תהיה; ישבו המה אליך, ואתה לא תשוב אליהם".

התשובה של ה' כוללת כמה הבטחות לירמיהו:

אם תשוב - ואשיבך, לפניי תעמוד

ה' מבקש מירמיהו שיחזור לתפקיד, ומבטיח לו, שאם ירצה לחזור לתפקיד, ה' יקבל אותו בחזרה, ויאפשר לו " לעמוד לפניו " כלומר להיות תמיד קרוב אליו, לקבל שפע נבואי באופן מתמיד  (ע"פ דעת מקרא) . זו התשובה לתלונתו של הנביא בפסוק יח: "היו תהיה לי כמו אכזב, מים לא נאמנו".

אם תוציא יקר מזולל - כפי תהיה

יקר = נכבד וחשוב ;

זולל = זוֹל, בזוי ונקלה.

ה' מבקש מירמיהו שישתדל להוציא יקר מזולל , כלומר, להוציא אל הפועל את התכונות החשובות והנכבדות שיש באנשים הזולים והנקלים; להוכיח ולחנך את בני ישראל באופן שיחשוף את התכונות הטובות שלהם, התכונות שירשו מאבות האומה.

"אם תעשה כך", אומר לו ה', " כפי תהיה " - תהיה כמו הפה שלי, " "כי תתקיים גזירתך כמו גזירתי" "  (מצודת דוד) , או " "אני גוזר גזירה ואתה מבטלה" "  (רש"י) . אולי זו תשובה לתלונתו של הנביא בפסוק יח: "למה היה כאבי נצח ומכתי אנושה מאנה הרפא?": אם תצליח להוציא יקר מזולל, תוכל לרפא את עצמך.

ישובו המה אליך, ואתה לא תשוב אליהם

לא תהיה עוד בודד, לא תצטרך להסתכל בקנאה על האנשים הצוחקים והמשחקים, כי הם ישובו אליך, הם יתקבצו סביבך וירצו לשמוע את דבריך. זו התשובה לתלונתו של הנביא בפסוק יז: "לא ישבתי בסוד משחקים ואעלז, מפני ידך בדד ישבתי כי זעם מלאתני".

ואפשר גם לפרש: לא תושפע מהם, לא תתקלקל כתוצאה מהקשר עם האנשים הרשעים שאתה מנסה להחזיר למוטב: " "ישובו אליך להיות כשרים כמותך, ואל תדאג... פן תלמוד ממעשיהם להיות כמותם" "  (מצודת דוד) , ולא תהיה חלש לעומתם: " "לא שתדאג פן יכריחו אותך להסכים על מעשיהם ושלא תינבא להם" "  (מלבי"ם)