תוספות רי"ד על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: תוספות |
רשב"ם |
רי"ף |
רא"ש |
מאירי |
מרדכי |
רמב"ן |
רשב"א |
ריטב"א |
תוספות רי"ד |
יד רמ"ה |
ר' גרשום |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מהדורות תליתאה ורביעאה
[עריכה]
(א) והאחין מן האב נוחלין ומנחילין נראה לי דלא קאי אאילו נוחלין ומנחילין דא"כ מה הוה צריך תו למיתני נוחלין ומנחילין אלא הכין פירושא דמתני' אלא נוחלין ומנחילין האב נוחל את הבנים והבנים נוחלין את האב וכיון שזה נוחל את זה הו"ל נוחלין ומנחילין וגם האחין מן האב נוחלין ומנחילין:
א"כ לא יכתוב רחמנא והעברתם פי' אם בעבור זה שינה הכתוב את לשונו שלא כתב ונתתם אלא והעברת' כדי שיקדמו האחין לאב לישתוק קרא מיני' ומסדרא דקרא ילפי' דאחין קדמי לאב אלא ודאי לא איצטריך שינויא דוהעברתם אלא לשנויא סדר' דקרא ולמימר דאב קודם לאחין:
(ב) שדה אחוזה נמי מההוא טעמא היא דקמה ליה לתנא פי' שדה אחוזה נמי שאין הבת מעמד' השדה לאביה מה"ט קיימא ליה לתנא מפני שאינה יורשתו במקום שיש בן הא אי לא קיי"ל הא לא מימעטי בת משדה אחוזה שהתנא תולה טעם שדה אחוזה בנחלה והכי אמרי' בערכין בפ' אין מקדישין בעי רבה בר אבוה בת מהו שתעמוד שדה לאבי' כיון דלענין יבום בן ובת כי הדדי פטרי מוקמי או דילמא כיון דלענין נחלה בת במקום בן כי אחר דמיא לא מוקמ' ת"ש דתנא דבי ר' ישמעאל כל שהוא אחר במקום בן וההוא נמי במקום בן כי אחר דמיא כך מצאתי הגירסא כתובה בספרים כך נראה לי פתרונה וכך מצאתי שכתב גם רבינו יצחק זצוק"ל בתוספותיו ודברי רבינו שמואל זצוק"ל לא נראו לי:
(ג) הא מיתעקרא נחלה משיבטא דאימא לשיבטא דאבא הרבה נדחקתי להעמיד קושיא זו למאן דרמי הני קראי ומוקי להו בסיבת הבן ולא בסיבת הבעל ולומר דהניחא אי בסיבת הבעל קפיד קרא ניחא אלא אי בסיבת הבן קפיד קשיא ולא יכולתי כלל דהך קשיא אתיא בין בסבת הבן בין בסבת הבעל כדפריש רבינו שמואל זצוק"ל:
(ד) תניא בסבת הבן ותניא בסבת הבעל דתניא ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה בסיבת הבן הכתוב מדבר אתה או' בסיבת הבן או אינו אלא בסיבת הבעל כשהוא אומר ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה אחר סיבת הבעל אמורה הרי הא מה אני מקיים ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה בסיבת הבן הכתוב מדבר ותני' אידך ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה אחר בסיבת הבעל הכתוב מדב' אתה אומר בסיבת הבעל או אינו אלא בסיבת הבן כשהוא אומר ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה אחר בסיבת הבעל הכתוב מדבר. ה"ג לה לשתי הברייתות הללו ותנא אחד שנאם ודרש שני המקראות כמו שהן כתובין בזה אחר זה והעמיד הראשון בסיבת הבן והשני בסיבת הבעל ומכל ברייתא וברייתא ילפינן דבסיבת הבן ובסיבת הבעל דיבר הכתוב וה"ג ודתניא ותניא אידך ודברי רבי' שמואל זצוק"ל לא נראה לי:
(ה) דכ"ע מיהת ממטה אל מטה אחר בסבת הבעל הכתוב מדבר כו'. פי' ה"ה דהוי מצי למימר דכ"ע מיהת ההיא ממטה אל מטה בסבת הבן הכתוב מדבר משמע אלא מפני שעל הכתוב של בעל מצי למיתב טעמא מקרא ולכתוב דסיבת הבן לא מצי למיתב טעמא מקרא מש"ה נקט קרא דסיבת הבעל דילפי' מגופי' דקרא וסיבת הבן אתיא מיתורא דקרא ודברי רבי' שמואל זצוק"ל לא נראו לי:
(ו) שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין כו' כתב רבינו שמואל זצוק"ל נראו בעיני דדוקא נקט שנכנסו לבקר הילכך רצו יעידו רצו יהיו דיינין אבל אם נכנסו כדי להעיד שהזמינום לשם והביאום לשמוע כדי להעיד הרי הן עדים לקמן הואיל ומתחילה לא היו ראוין לדון דלילה לאו זמן תחלת דין הוא. וכ"ש הכא דאם באו לשם עדות אין עד נעשה דיין וראי' לדבר בפ"ק דמכות דחשוב להו ר' יוסי התם עדים לפסול את השאר אם ראו עמהם את המעשה והן פסולין לעדות וחשיב לה עדות שנמצא אחד מהן קרוב או פסול ותיבטל עדות כולן ור' פליג עלי' ואמר מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש ואמרי' בגמרא ור' מודה נמי דהוה להו עדים בראיי' בעלמא אם באו לראות כדי להעיד ואמר רבא הכי אמרי' למיחזי אתיתו או לאסהידו אתיתו כלומר כשבאתם לראות את המעשה לאיזה דעת באתם הלראות או להעיד אי אמרי לאסהודי אתינן נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אי אמרי למיחזי אתינן מה יעשו שני אחין כו' ואמר ר"נ התם הלכה כר' וקי"ל רב נחמן בדיני נמצינו למדין שהבא לראות מעשה כדי להעיד חשבי' לי' עד ואפילו לפסול כל חביריו לבטל עדותן אם הוא פסול וכל שכן היכי דזמנוהו לבא לראות צוואת שכיב מרע כדי להעיד דשוב אינו עושה דין. והא דתנן בראש השנה ראוהו שלשה והן ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד התם הוא שלא הלכו מתחלה כדי לראותו על מנת להעיד א"כ שוב אין היחיד יכול להיות דיין דאין עד נעשה דיין אלא כשראוהו ממילא בלכתם בשוק או שהיו יושבין במקום אחד ומשם ראוהו. וכאשר פי' רבינו שמואל ההוא דמכות למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו ראיית המעשה כך ראיתי שפירשו אותו רוב המפורשים ופתרון הזה נרא' בעיני קשה מאוד כחומץ לשינים וכעשן לעינים לפיכך אני רוצה להבי' כל המשניות השניות באותו הפרק על ענין העדות ומה שכתבו בגמרא עליהם ולבאר' היטב ולסלק מהם כל גימגום כפי יכולתי. הכי תנין התם על פי שנים עדים או ע"פ שלשה עדים אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתו' שלשה אלא להקיש שלשה לשנים מה שלשה מזימין את השנים אף השנים יזימו את השלשה ומנין אפילו מאה ת"ל עדים ר"ש אומר מה שנים אינן נהרגין עד שיהו שנים זוממין אף השלשה אינן נהרגין עד שיהו שלשתן זוממין ומנין אפילו מאה ת"ל עדים אמרי' בגמרא אמר רבא והוא שהעידו כולם בתוך כדי דיבור א"ל רב אחא מדיפתא לרבינא מיכדי תכ"ד היכי דמי כדי שאילת תלמוד לרב מאה טובא הוו א"ל כ"א ואחד בתכ"ד של חבירו פי' אימת קאמרי' דאפילו אם הן מאה אינן נהרגין עד שיהו כולן זוממין דווקא אם העידו כ"א וא' בת"כ דיבורו של חבירו אבל אם הפסיקו בעדותן כ"א וא' יותר מכדי דיבור אינן נעשין כולן אגודה אחת לומר שאינן נהרגין עד שיוזמו כולן אלא כל אותן שהן ניזומין הן נהרגין ואותן שאינן ניזומין הן עומדין בכשרותן ועדותן קיימת והוא נהרג על פיהן כיון שלא נצטרפו להעיד בתכ"ד אע"פ שראו כולן המעש' ביחד ובאו לב"ד ביחד אינן מצטרפין להיות כולן בבת אחת עד שיעידו כולן בתכ"ד כל אחד בתוך כ"ד של חבירו אבל אם הפסיקו בעדותן הרי הן כשני כתי עדים שאם הוזמה הכת האחת והכת השניי' לא הוזמה הכת הראשונ' נהרגת וגומרי' את הדין ע"פ הכת השניי' והורגין אותו על פיהם וכדאמרי' לקמן הוא והן נהרגין והשניי' פטורה ונראה לי דהאי דאמר רבא והוא שהעידו כולן בתכ"ד דוקא כשלא התרו בהם הדייני' לומר להם למיחזי אתיתו אי לאסהודי אתיתו כדבעי' למימר לקמן אבל אם כשבאו להעיד שאלו אותם ואמרו להם כולם כי להעיד באנו כבר נעשו אגודה אחת בין לענין הזמה דבעינן שיזימו בין לענין שאם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ובלבד שיראו כולם כאחת כדבעינן למימר לקמן וזה שהצריך רבא להעיד בתכ"ד כגון שבאו והעידו מעליהן בלי שום התראת הדיינים א"נ לר' יוסי דלא איירי בהתראה ודוקא בשאר העדים בעינן שיעידו בתכ"ד כדי לצרפם עם השני' הראשוני' אבל השנים הראשונים אע"פ שהפסיקו בין זה לזה אין בכך כלום דלא מבעיא לר' נתן דאמר בפ' דיני ממונות בתרא שומעין דבריו של זה היום ולכשיבוא חבירו למחר שומעין דבריו אלא אפילו לת"ק דאמר אין עדותן מתקיימת בב"ד עד שיעידו שניהם כאחת לא אמר אלא לאפוקי מדר' נתן דאמר אחד היום ואחר למחר ולא שיעידו בתכ"ד:
ר' עקיבא אומר לא בא השלישי אלא להחזיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו כו'. ראיתי מפרשים דר"ע לית לי' דר' שמעון וה"ק לא בא השלישי להקל שנאמר שעד שלא [הוזם] גם הוא אין השנים שהוזמו נהרגין אלא אע"פ שלא הוזמו כי אם השנים נהרגין הן ולא בא הכתוב אלא להחמיר על השלישי לעשות דינו כיוצא באלו אם הוזם גם הוא. ואע"פ שבלא לו היתה העדות מתקיימת מפני שניטפל לעוברי עבירה. ואינו נר' לי דמילתא דר' שמעון אליבא דכ"ע אתי וליכא מאן דפליג עלי' והאי דקתני לה בשם ר' שמעון לאו למימר דרבנן פליגי עלי' אלא לומר לך דהאי מילתא ר' שמעון קאמר לה אבל מיהו ליכא מאן דפליג עלי':
ור' עקיבא לא אתא אלא למידרש ההוא דרשא דעשה הכתוב הניטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה וקל וחומר למצוה ולאו לאפלוגי על רבי שמעון:
מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ומנין אפי' מאה ת"ל עדים פי' האי נמי אליבא דכ"ע היא וליכא מאן דפליג עלה שאם העידו עשרה עדים בדבר ונמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ואמרי' בגמ' אמר ליה רב פפא לאביי אלא מעתה הרוג יציל כשהרגו מאחוריו נרבע יציל כשרבעו מאחוריו הורג ורובע יציל אישתוק כי אתא לקמיה דרבא א"ל יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר פי' רבי יהודא בי"ר נתן זצוק"ל הרוג יציל את הנידון שהרי ראה את המעשה וקרו' הוא אצל עצמו ותיבטל עדותן וינצל הנידון והעדים. הורג או רובע יציל את עצמו ואת העדים שקרוב הוא וראה את המעשה וזה הפתרון אינו נראה לי כלל שבראיי' בלבד שראו כאחת יפסול הקרוב או הפסול את השאר אלא א"כ העידו ביחד בב"ד אבל בראיי' בלבד לא שא"כ אין לדבר סוף ורבי' שלמה ספרדי פי' משם רבי' חננאל ורבי' גרשון זצוק"ל דהאי דמקש' הרוג יציל כגון שבא הוא עם העדים בעודו מוכר ואמר כי פלוני הכני וכיון שהי' בעת הראיי' ובעת הגדת העדות יציל וכן נמי הורג ורובע יודו בהדי העדים יודה ההורג שהוא הרגו ויודה הרובע שהוא רבעו ודמי כמי שהעידו עם העדים שאי אפשר לומר שלא ראו הילכך אם יודו ינצלו ותיבטל העדות כולה שהרי נכללו עמהם קרובים וזה הפתרון נ"ל נכון דלא חשבינן להו כאגודה אחת לפסול האחד את כולן אלא כשהעידו כולן לב"ד ולא בראיי' בלבד אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בדיני נפשות אבל בדיני ממונו' תתקיים העדות בשאר ר' אומר אחד דיני ממונות וא' דיני נפשות בזמן שהותרו בהן אבל בזמן שלא הותרו בהן מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש ואמרי' בגמ' היכי אמרי' להו אמר רבא הכי אמרי' להו למיחזי אתיתו אי לאסהודי אתיתו אי אמרי לאסהודי אתינן נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אי אמרי למחזי אתינן מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג הא הנפש ופירש רב יהודא בי"ר נתן זצוק"ל. בזמן שהותרו בהן שאותן הקרובים נשתדלו באותה העדות והתרו באותן עוברי עבירה שלא יעברו כן יתחייבו מיתה דמהשתא בטלה עדות כל האחרים מאחר שנתעסקו אלו להיות עדים אבל אם לא התרו הקרובים בהם אלא היו רואין עם האחרים לא בטלה העדות דמה יעשו שני אחין או אב ובן שראו באחד שהרג את הנפש וכי מפני שהן אחים יברחו להם ור' יוסי סבירא לי' דאפילו לא אתי אלא למחזי בטלה העדות דעדות קרובים היא דמשעת ראיי' קפדינן אקרובים מדקאמר ר' מה יעשו שני אחין שראו היכי אמרי' להו לקרובים לידע אם ראו לשם עדות ואם לאו. למיחזי אתיתו כשראיתם המעשה למה הלכתם לראותו הלכתם כדי להיות עדים או משום ראיית תימא בעלמא כדרך בני אדם שרצון לראות מלחמה. וכזה הפתרון פי' גם ר' שלמה הספרדי זצוק"ל משם הרבה מפרשים. וכתב ויש מי שפירש בו בזמן ההגדה אומר להם לראות באתם או להגיד העדות באתם ויש על הפירוש הזה פירכא ולא חפצנו להאריך. אמנם הדבר שקיבלנו מרבותינו הוא שפירשנו. והפתרון הזה נראה לי מר כלענה ואין הלב מקבלו ולא הדעת סובלתו. שבראיי' בלבד שראו ביחד יפסול הקרוב אותם. ואע"פ שנתכוין להעיד אם עדיין לא העיד וגם יש לפתרון זה כמה קשיות חדא דהא ר' אמר א' דיני ממונות וא' דיני נפשות בזמן שהתרו בהן. ואי בהתראת הקרובים מיירי שיתרו בעוברי עבירה התינח בדיני נפשות שצריכין התראה אבל דיני ממונות מה התראה הן צריכין אם ראו שהלוה ראובן לשמעון מנה מה התראה צריכין לעשות לו. ועוד הי' לו לומר בזמן שהתרו בו אמאי אמר בהן. וגם התרה הי' לו לומר ולא התרו שהרי בקרוב א' מיירי כדתנן נמצא א' מהן קרוב ועוד מאי האי דאמרינן בגמרא היכי אמרי' להו. ומי אמר שצריכין ב"ד לומר להם שום דבר עד ששואל היכי אמרי' להו ועוד מה לנו לשאול אותם למיחזי אתיתו אי לאסהודי אתיתו אין לנו לחקור אלא אם התרו בו הקרובים ואם לאו. ועוד מאי האי דאמר למיחזי אתיתו אי לאסהודי אתיתו כיון דעל ראיית המעשה קאי הו"ל למימר למיחזי אזליתו אי לאסהודי אזליתו ועוד ראי' גדולה שבראיי' בלבד אין הפסול פוסל את הכשר ואע"פ שמתכוין לראות כדי להעיד דתנן בפ"ק דראש השנה אב ובנו שראו את החדש ילכו לא שמצטרפין זה עם זה אלא שאם יפסל אחד מהן יצטרף השני עם אחר אלמא אע"פ שראו ביחד כדי להעיד אין זה פוסל את זה מכל הני נראה לי לומר שאין הפסול פוסל את הכשרין בראיי' בלבד ואע"פ שנתכוונו להעיד עד שיעידו ביחד. ואותו הפתרון שדחה רבי' שלמה ספרדי הוא העיקר וכך היא פתרון כל השיטה ר' יוסי הי' מחלק בין דיני ממונות לדיני נפשות דדוקא בדיני נפשות אמרי' דנמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אבל בדיני ממונות לא. ור' פליג עלי' דאחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות עדותן בטלה בזמן שכשבאו ביחד להעיד בב"ד התרו בהן ב"ד באותן העדים ומה היא התראה כדאמרי' בגמרא היכי אמרי' להו למיחזי אתיתו אי לאסהודי אתיתו שקודם שיעידו שואלין אותן ומתחיל בהם שיגידו להם האמת למה באו אם באו להעיד או אם באו לראות היאך יגמור דינו של זה וכל מי שיאמר להעיד באנו אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה וכל מי שיאמר כי אני לא באתי להעיד שתתקיים העדות על פי מפני שאני קרוב אלא באתי לראות היאך יגמור דינו של זה. אע"פ שגם הוא הי' בראיית המעשה עמהם ומספר המעשה לב"ד עמהם כיון שהוא אומר כי לא באתי להעיד שתסמכו על פי אלא לראות באתי איני פוסל אותן אבל אם לא התרו בהן אלא באו כולם והגידו לב"ד והקרוב עמהם אינה בטלה שכך דרך העולם כל הרואים את המעשה באים לב"ד. בין רחוקים בין קרובים ומגידים הדבר שראו אבל לא על דעת זו שיסמכו ב"ד בעדותם כי הם יודעים כי הם קרובים אלא באים כדי לראות מה יהא בסופו ומגידים מה שראו לב"ד כדי לאמת דברי העדים הראוים להעיד. וזה הוא מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש שאם באו והגידו לב"ד מה שראו בעבור זה תיבטל עדות הכשרים אם לא נתכוונו להעיד ולהיגמר הדין על פיהם. אין זה דין שלא תיבטל עד שיתכוונו להעיד וכל מה שכתבתי במהדורא בתרא דמכות על כל זו השטה הכל הבל. וכך מצאתי כתוב בהלכות הגאונים וכן אמר ר' צמח גאון הלכה כרב נחמן דאמר הלכה כר' הילכך היכא דאתי לב"ד אמרי' להו לאסהידו אתיתו אי למיחזי אי אמרי למיחזי אתינן ולא לאסהודי לא מיפסלי הנך כשרין ומה דמסהדין שפיר מסהדין:
היו שנים רואין אותו מחלון זו ושנים רואין אותו מחלון זו ואחד מתרה בו באמצע בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו עדות אחת ואם לאו הרי הן שתי עדיות לפיכך אם נמצאת אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין והשני' פטורה. פי' אימת קאמרי' שאם העידו כולן ביחד שהן עדות אחת בין לגבי נמצא א' מהן קרוב או פסול שתהא כל העדות בטלה ובין לגבי זוממין שאינן נהרגין עד שיוזמו כולן דוקא אם היתה ראייתן כאחת שראו זא"ז. ואז הושוו כולן להיות ככת אחת אבל אם שנים היו רואין מחלון זה היאך הי' הורגו ושנים מחלון זה. והמתרה הי' עומד באמצע ומתרה בו נמצא כל השנים ושנים יכולין להעיד שהרגו על פ' התראה ויגמור הדין על פיהם ויהרג והרי הן עכשיו שתי כתות כיון שלא ראו אלו את אלו. ואם העידו שתי הכיתות עליו אע"פ שהעידו ביחד לא מצטרפי להיות ככת אחת שאם הוזמה הכת האחת ובטלה עדותה לא בטלה הכת השניי' אלא נהרג על ידן. וגם הכת שהוזמה נהרגת ולא אמרי' שלא תיהרג עד שיוזמו כולן אבל אם היו מקצתן רואין אלו את אלו. אע"פ שאין כולן רואין אלו את אלו נתחברו כולן להיות ככת אחת שאם ילכו להעיד כולן ביחד והוזמו מקצתן בטלו כולן ואינו נהרג על פי השאר וגם המוזמין אינן נהרגין עד שיוזמו כולן ודוקא אם העידו כולן בבת אחת כל אחד בתוך כדי דיבורו של חבירו או שהתרו בהן ואמרו כולן לאסהודי אתינן כדאמרן אבל אם באו לב"ד בזו אחר זו כל כת עומדת לעצמה. ואם נמצאת אחת מהן זוממת הן נהרגין והוא נהרג על פי הכת השניי' שאע"פ שהיתה ראייתן כאחת בעינן נמי שתהא הגדתן כאחת כדפרישית וכל זה היא אליבא דכ"ע וליכא מאן דפליג ואחרי שביארתי דין צירוף העדים היאך נעשין עדות אחת אני רוצה לבאר דין אין עד נעשה דיין אנה ראוי' לה' אמר ומה הוא טעם הדבר למה אין עד נעשה דיין. מה שכתב רבי' שמואל דעד שהוזמן להעיד שוב אינו ראוי להיות דיין דאין עד נעשה דיין ואוקי ההיא דתנן בראש השנה ראוהו שלשה והן ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד כו' התם הוא שלא הלכו מתחלה כדי לראותו על מנת להעיד דא"כ שוב אין היחיד יכול להיות דיין. דאין עד נעשה דיין אבל כשראוהו ממילא בלכתם בשוק או שהיו יושבין במקום אחד ומשם ראהו אינו נראה לי אלא אע"פ שראה כדי להעיד וגם הוזמן בפירוש והוקבע להיות עד אם יש אחרים בלא לו שיעידו לפניו יכול להיות דיין כיון שאינו בצירוף הדיינין ובצירוף העדים שהרי יש שני עדים בלא לו. והילכך יכול להצטרף בצירוף הדיינין כאשר אני עתיד לבאר. וגם מה שכתב רבי' יצחק זצוק"ל בתוספותיו דשלשה שהוזמנו להעיד ביום כיון שהיא שעה הראוי' לדון יכולין לדון היום ומחר על פי אותה הראייה שראו הן בעצמן דאמרי' בהו לא תהא שמיעה גדולה מראיי' והאי דקי"ל אין עד נעשה דיין כשראה ביום היינו אם העיד כבר בב"ד אי נמי חתם על השטר לשם עדות כו' כל זה אינו נראה לי שאע"פ שראו את העדים ביום. כיון דלשם עדות הוזמנו אינן יכולין לדון על פי ראיית עצמן. ונמצא הן עדים והן דיינים ואנן בעי' שיוגמר הדין ע"פ שני עדים ושלשה דיינים כאשר אני עתיד לבאר. ומה שחילק ואמר שאם כבר הגיד עדותו שוב אינו נעשה דיין. וגם מה שכתבתי בפ' החובל במהדורא בתרא. וחילקתי בין עד שראה ועדיין לא הגיד ובין עד שהגיד שזה נעשה דיין וזה אינו נעשה דיין אינו נראה לי שבין הגיד בין לא הגיד תורה אחת להם. אם הוא רוצה להצטרף עם הדיינים ועם העדים אין עד נעשה דיין שיהא הוא עד והוא דיין. ואע"פ שלא הגיד עדותו ואם יש שנים עדים בלא לו. אע"פ שכבר הגיד עדותו יכול להצטרף עם הדיינים כיון שיש שנים עדים אחרים בלא לו. והדין עמד בשני עדים ושלשה דיינים וטעם דאין עד נעשה דיין לא מפני שמיפסל גופו כיון שראה או כיון שהגיד דאדרבה זה שראה העדות הוא יודע לרדת לעומקו של דין יותר מן האחרים ולא פסיל גופייהו אלא ר"ע ודוקא בדיני נפשו' משום דכתיב והצילו העדה דבעינן דיינין הראוים להפוך בזכותו אבל בשאר עדיות לא. א"כ טעם הדבר כדפירש רבי' שמואל משום דכתיב ועמדו שני אנשים אשר להם הריב לפני ד' והאי שני אנשים בעדים קא מיירי כדדרשינן בסנהדרין אשר להם הריב אלו בעלי דינין שני האנשים אלו העדים לפני ד' הם הדיינים נמצינו למדין מיכן שצריך להיגמר הדין ע"פ שני עדים ושלשה דיינין. וההיא דראש השנה דאמרי' לא תהא שמיעה גדולה מראיי' זה נאמר כשהדיינים בעצמן ראו הלבנה ביום שהן ראויין להיות דיינין שמקדישין על פי ראייתן ואינם צריכים עדים שם כיון שהדיינים ראו אותה דהשתא ע"פ שמיעה מקדשין ע"פ ראיי' לא כ"ש יותר היא חשובה ראייתן משמיעתן ויותר הם ברורים בדבר בראיית עצמן בשמיעה ששמעו מפי העדים שהרי כל ב"ד שמודה הנתבע בפניהם (אין) גומרין הדין ע"פ אותה ההודאה או אם רואין שזה חוטף מזה בפניהם. (אין) גומרין הדין ע"פ אותה הראיי' ואינן צריכין לעדים אחרים שיעידו להם וה"ה נמי בקידו' החוד' מקדשין ע"פ ראיית' ואינן צריכין לשו' עדו' אחרת אבל אם ראו בלילה כיון שאינן ראויין לדון אותה שעה נמצא שהן עדים ואינן יכולין לקד' ע"פ ראייתן אאין העד כשר להיות דיין שיהי' הוא עד והוא דיין אלא צריכין דיינים אחרים לקדש ע"פ עדותן. וכן נמי עדי' שהוקבעו להעיד אינן יכולין לגמו' הדין הם בעצמ' ע"פ ראיית' ואע"פ שמקבלין אותן עכשיו דיינין עליהם מפני שאע"פ שביו' ראו עדי' הם ואין עד רשאי להיו' דיין. אלא צריכים דיינים אחרים לגמור הדין ע"פ עדותם ואע"פ שלא הגידו עדותן אינן יכולין לדון ע"פ ראייתן כיון שאין שם עדים אחרים. דבעי' שיוגמר הדין ע"י חמשה. היכא דהן עדים שנים עדים ושלשה דיינים. ולא שיהי' א' מן העדים דיין. אבל ודאי אם היו העדים רבים אע"פ שהלכו קצתם והגידו עדותן לפני ב"ד ולא הספיקו אותו ב"ד לגמור הדין עד שהלכו להם או מת אחד מהם. ורוצים בעלי הדין לצרף אחד מן אותם העדים שכבר הגידו עדותן עמה' או שניהן כיון שיש עדי' אחרי' שמעידים לפניהם שלא יפסקו הדין על פי עדותם אלא ע"פ עדים אחרים מצטרפין הן שהרי יש כאן שני עדים ושלשה דיינים. ואע"פ שכבר העידו לא נפסל גופן בכך שלא הקפידה תורה אלא שלא יהי' הוא עד והוא דיין ואע"פ שלא הגיד. אבל אם יש עדים אחרים בלא לו אע"פ שהגיד יכול הוא לחזור ולהיות דיין. זאת היא הסברא שנראית בעיני עיקר ואין לזוז ממנה ואי ס"ד כל זמן שהן יושבין ניחוש דילמא הדר בי'. מיכן מפרש רבי' שמואל זצוק"ל. דאמאי דאמרי' (מכי) [גבי] שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו עושין דין דוקא במתנת ש"מ דהדרא אינן עושין דין. ואינו נראה לי כלל דאי במתנת ש"מ מיירי היינו מתנת בריא. ואמאי נקט שיכנסו לבקר את החולה. ותו דכל האי אם רצו עושין דין לא ילפי' אלא דאורעה כל הפרשה להיות דין ופרשות נחלות בש"מ מיירי ולא בבריא. מש"ה נראה לי לפרש דאע"ג דש"מ אם עמד מתנתו בטלה מ"מ מחליו יחזור לו. ולא אמרי' לא נעשה דבריו כ"א לאחר מיתה כי השכיב מרע רוצה שיתקיימו דבריו בחייו. ואע"פ שיכול לחזור במתנתו כל כמה דלא הדר בי' בפירוש אנן עבדי' כפי צוואתו ויהבי' לי' ואי הדר ביה ש"מ ליהדר והאי דאמרינן הכא ניחוש דילמא הדר ביה לאו למימרא דאם עמדו תו לא מצי למיהדר בי' דש"מ לעולם חוזר. אלא ה"פ כיון דאמרת דקנין חוזר כל זמן שהן יושבין אלמא לא נגמר הקנין ואינו קונה אלא כשיעמודו דכ"ז שהן יושבין הוא נושא ונותן בדעתו אם רוצה שיוגמר ולפיכך כ"ז שהן יושבין אינו נגמר אי הכי צווחת ש"מ נמי נימא כל זמן שהן יושבין לא נגמרה מחשבתו עדיין ואע"פ שכבר צוה ע"ד כן צוה אם תיגמר מחשבתו ולא תיגמר מחשבתו אא"כ עמדו דלא אלימ' צוואת ש"מ מקנין דבריא. וכי היכי דקנין דבריא לא נגמר אא"כ עמדו הה"נ צוואת ש"מ לא תיגמר אא"כ עמדו והיאך הן עושין דין מיד ונותנין המטלטל לאותו פלו' שציוה מיד ומשני דלא עבדי' דינא אלא דקמו והדר יתיבו שכבר גמר מחשבתו ונתקיימה צוואתו והילכך יהיב' ההוא מטלטל שצוה לאותו פלוני. אבל מיהו אע"ג דיהבי' לי' אם רוצה לחזור בו יכול לחזור בו כדין שכיב מרע. ומהדר לי' אבל מיהו כל כמה דלא חזינן בפירוש דהדר בי' אנן עבדי' כפי צוואתו ולא חיישי'. דילמא ליהדר בין שכך היא רצונו של שכיב מרע שנקיי' דבריו מיד:
(ז) עיין עליו ה"ה דמרבי' נמי מההיא עיין עליו ממזר שהוא יורש כדמרבי' לענין יבום בפ"ב דיבמות:
(ח) אפילו נשיא שבישראל אין שומעין לו כלומר שאין בישראל כמותו אם רוצה לעשות תקנה זו בישראל שלא כדין אלא מחמת צורך שעה. כדאמרי' לקמן שעשו לשבט בנימן אין שומעין לו דחיישי' שמא מן הצדוקין הוא או שלא לחזק דברי הצדוקין:
(ט) מלמד שבא צבעון על אמו. ואין לומר שבא שעיר על אשת צבעון כלתו וילדה את ענה והרואה סבור שהוא בן צבעון שלא הי' קורא אותו הכתוב בן צבעון אם לא הי' בנו אבל בן שיער קורא אותו אע"פ שלא היה בנו דבני בנים הרי הן כבנים:
(י) כי על זה בחרת (מעוט) [מעוני כצ"ל] פי' אע"פ שמת כל מקנהו הנכסים שהי' לו בביתו לא מצאנו שאיבדם. והאי דקאמר ערום יצאתי מבטן אמי מתנחם הי' על בניו שמתו ועל מקנהו והאי דכתב ויתנו לו איש נזם זהב א' ואיש קשיטה אחת מפני רוב ההפסד שבא לו למלאות קצת חסרונו:
(יא) אלא מה אני מקיים לשמות מטה אבותם כו'. ראיתי שנתקשה בזה רבי' יצחק זצוק"ל כיון דמחזירין הירושה ליוצאי מצרים ואם היו שני אחין יוצאי מצרים ולזה בן א' בבאי הארץ ולזה ט' ונטלו בארץ י' חלקים ובחזרה שעשו האחד נוטל ה' חלקים והט' יטלו ה' חלקים א"כ מה הועלנו ממאי דאמרי' לבאי הארץ כל הירושה ליוצאי מצרים כיון שנוטלים שוה בשוה. והרבה לומר הנה דברים שלא נראו לי וזאת היא תשובתו אם הי' שבט ראובן חמשים אלף איש הי' עושה מכל חלקו חמשים אלף חלקים ואלו שני האחין שהיו יוצאי מצרים ועכשיו יש להם י' בנים בבאי הארץ אם לא נתחלקה הארץ לבאי הארץ אלא ליוצאי מצרים. לא היו נוטלין אלא עשרה בנים מאותן נ' אלף חלקים אלא שני חלקים כנגד שני אבותיהם שהיו מיוצאי מצרים עכשיו דאמרי' שלבאי הארץ נתחלקה הארץ הן נוטלין מאותן נ' אלף חלקים י' חלקים לפי חשבונם ואחרי כן הם מחזירין ליוצאי מצרים ונמצא ביד הבן האחד ה' חלקים וביד הט' בנים ה' חלקים נמצא שהרויחו בעבור באי הארץ ח' חלקים:
(יב) אמר ליה ר"פ לאביי בשלמא למ"ד ליוצאי מצרים היינו דכתיב בין רב למעט כו' פי' אע"ג דלקמן בעינן למילף מהכא דארץ ישראל לשבטים איפלג והיינו דכתב בין רע למעט. נ"ל לומר דבכעין את"ל קא"ל וה"ק ליה בשלמא אי אמרי' לשבטים איפלג ליכא למימר מידי אלא אי אמרת לקרקף גברי איפלג בשלמא למ"ד ליוצאי מצרים מתוקם שפיר שאם היו שני אחין יוצאי מצרים לזה בן א' בבאי הארץ ולזה ט' בנים כך מגיע לזה כמו לאילו נוטל זה המיעוט כמו אלו המרובים אלא למ"ד לבאי הארץ מאי בין למעט ואי משום דע"י החזרה חוזרין להיות שוין הא מלשמות מטות אבותם ינחלו נפקא ומ"מ בעת נטילתו כ"א וא' נוטל חלקו וכן מתפריש נמי מאי דצווחי בני יוסף באת"ל שאם נאמר דלשבטים איפלג ודאי מן הדין קא צווחי אלא אי אמרת לקרקף גברי איפלג קשיא למ"ד לבאי הארץ ומשום דלקמן עבוד לה בעיא משמע דלא הוה פשיטא ליה שפיר ודברי רבי' שמואל זצוק"ל שמשבש הגירסא וגורס לרב תרבה ולמעט תמעיט אינם נ"ל:
(יג) הא כמ"ד ליוצאי מצרים הא כמ"ד לבאי הארץ פי' הא כמ"ד ליוצאי מצרים דוקא ולא לבאי הארץ דהיינו ר' יאשי' והא כמ"ד אף לבאי הארץ דהיינו רשב"א דלאו למ"ד לבאי הארץ דוקא דהיינו ר' יונתן ליכא לאוקמה דמרגלים אין להם חלק שיטלו יהושע וכלב חלקן ולא כל [דור] המדבר שהיו יוצאי מצרים ובחזרה לא מצית לאוקומי שהן בני המרגלים יטלו חלק בעבורם שהן באי הארץ ויחזירו למרגלים כדי להשוות החלקים יבואו יהושע וכלב ויטלו חלקם זה אין לומר דא"כ נמצא שהן יורשין בני המרגלים ובני המרגלי' ישארו ריקם הילכך לא מתוקמא אליבי' כלל:
(יד) דרשניות הן שהיו אומרות אלו היה לו בן לא דברנו פי' רבי' שמואל זצוק"ל כבר היו יודעות פרשות נחלות כדאמרן לעיל דלא הוה מספקא להו אלא אם נוטלות חלק בכורה ואינו נ"ל דאם פרשת נחלות ידעו מה להן לומר ואם לאו תתייבם אמנו א"ו אע"פ שמשה היה יודע לא נצטוה לומר לישראל עד שבאו בנות צלפחד וזכו שתיאמר על ידן והאי דקאמר דרשניות היו נ"ל לומר שדרכו אותו ממאי דכתב למשפחותם לבית אבותם ומשם למדו כיון שאין הבן מתייחס אחרי אמו אלא אחרי אביו ש"מ שאין הנקבה נחשבת במקום זכר כלל:
(טו) זו יוכבד שהיתה הורתה בדרך ראיתי מתמיהים והרי אסור לשמש מטתו בשני רעבון ונ"ל שאין לתמוה על מה שעשו הראשונים קודם מתן תורה דממי שהיה מקיים יש ללמוד ומי שלא היה מקיים אין ללמוד שעדיין לא נתחייב והרבה אתה מוצא לקדמונים שהיו קודם מתן תורה שעשו שלא כתורה מפני שעדיין לא ניתנה התורה הילכך מיוסף שלא שימש יש ללמוד איסור ומלוי ששימש אין ללמוד היתר:
(יו) חכם מתיר ואין הבעל מתיר פי' עוקר את הנדר מעיקרו ע"י חרטה ומתיר את הקשר כאלו לא היה ואם עבר נדרו קודם התרה אינו לוקה דכיון דנתחרט והתירו החכ' כאלו לא נדר כלל הוי אבל בעל שהוא מפר את נדרה בע"כ אינו מתיר את הקשר ועוקר הנדר למפרע אלא משעת הפרה ואילך ואם עברה על נדר' קודם הפרה לוקה ובעל מפר בע"כ אע"פ שלא נתחרטה אבל חכם אינו מפר בע"כ אלא ברצונו של נודר אם יתחרט והילכך בעל שאמר בלשון התרה וחכם שאמר בלשון הפרה לא אמרו כלום:
(יז) מאי דרוש זה הדבר פי' לא שהם דרשו. מה שלא קיבלו ממשה אלא ממשה קיבלו כך ולא רצו לפרסם את הדבר לרבים שלא יפקפקו בציווי עד שיתיישבו בנחלותיהן ואחר שנתיישבו בנחלותיהן ופרסמו הדבר ברבים שזה הציווי לא היה אלא לאותו הדור בלבד עשו אותו יו"ט:
(יח) זבולן עולה תחום עכו עולה פי' האי דנקט זבולן ונפתלי משום דזבולן נטל חלקו במערבו של א"י סמוך לעכו שנאמר והוא לחוף אניות והים הוא מערבו של א"י וים גנוסר הוא במזרחו של א"י כדמוכח בפ' אלה מסעי ונקט לך שתי קצות א"י מזרח ומערב:
(יט) וקסבר מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין רבי' שמואל זצוק"ל גריס ליה ובספרים מדויקים ראיתי ואינו כתוב שם וגם רבי' יצחק זצוק"ל לא ניחא ליה דמה הרמה צריך במתנות כל היכי דקיימי מסומנים ועומדין הן ולא דמי לתרומה ומעשרות דלא מיקבעי אלא בהפרשה וקריאת שם:
(כ) בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דאמר ממון בעלים הן פירש נראה לי דכל זה אליבא דר' אבל רבנן דפליגי עליה דרבי אפי' אי ס"ל כריה"ג כיון דמחיים לא מצי לאיתהנויי מינייהו אע"ג דלית בהו מעילה אסירי בגיזה ועבודה ואין בהן היתר אלא לאחר שחיטה כראוי חשיבי להו וכי היכי דפליגי עליה דרבי בשבח פליגי נמי בהא:
(כא) השתא מושכרת ומוחכרת דלאו ברשותא [דמרא דידהו] קיימא אמרת שקיל כו' נ"ל דהאי מושכרת ומוחכרת לאו על שכירות הפרה דעבדא בתר מיתת אבוהון נקט ליה כדכתבי' במה"ק וכדמשמע פתרון רבי' שמואל זצוק"ל דא"כ לא הוה אמר רועה באפר מבעי' דרוע' באפר וילדה הוה העובר בחיי אבוהון ואחרי כן השביח אבל השכירות לא בא אלא לאחר מיתת אבוהון נרא' לי דשכר הפרה שהרוויחו אחר מיתת אביהם אע"פ שאביה' השכירה עד שיהא הגורן ומת בתוך הזמן כיון שעשאתו הפרה אחר מיתת אביהם אפי' ר' מודה דלא שקיל פי שנים דעד כאן לא פליג ר' אלא בשבח שהתחיל בחיי אביהם והוסיף מאליו אחר מיתתו כגון חפירה והוי שובלי שלופפי והוי תמרה או פרה מעוברת וילדה אבל פרה ונתעברה אחר מיתת אביהם או אילני וטעני פירי מודה ר' דלא שקיל וכן מה שהפר' נשכרת אחר מיתת אביהם והאי דקתני וילדה אתרוייהו קאי בין אפרה רועה באפר בין אפרה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים ומש"ה אמר רועה באפר מבעיא דתרוייהו אעובר קיימי:
(כב) ואם אמר אינו נוטל ואינו נותן רשאי כ' רבי' יצחק זצוק"ל דאלו בחל' פשיטות אם אמר אינו נוטל ואינו נותן רשאי דמשעת מיתה זכה והרי הוא כאלו אמר לו אין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה ואינו נר' לי דזה הלשון אינו מועיל אלא כשיש לו דבר עם אחר ומסתלק ממנו ונותנו כולו לחבירו אבל זה אין לו שיתוף עמו בחלק פשיטותו וגם האחין אינן רוצין לקנות חלקו ולזכות בו ולפרוע חובו הילכך אינו יכול להסתלק ונר' לי דהאי נפקא מינה שאם הוא יכול להסתלק נשאר הטורח על ב"ד לשום הנכסים ולפרוע בעל החוב וצריכין להכריז עליהם כמה שעושין כשנזקקין בנכסי יתומי' לפרוע כתובת האלמנה או כשנפרעין שלא בפניו שהלך למדינת הים אבל אם הבעלי' שם ב"ד כופין אותן שיפרעו את חובן או שישומו לו מנכסיו וא"צ ב"ד לטרו' ולהכריז:
(כג) שאם אמר איני נוטל ואינו נותן רשאי פי' דוקא הבכור דקריי' רחמנ' מתנה יכול לומר איני נוטל ואיני נותן אבל הפשוט א"י לו' כן ונ"ל דהא נ"מ כדאמרי' בי דינא דזבין אחריותא איתמי וארמלתא דזביני אחריותא איתמי ומוכיח מיכן דבעל חוב שנטל אחת מן השדות של יתומים אחר מיתת אביהם אחריו' הוא על יתומים שאם נלקחו מיד בע"ח שבא א' וטען כי ממנו נגזלה חוזר וגובה מן היתומים משאר נכסי אביהם שירשו ולענין זה הוא אומר שאין הפשוט יכול לו' איני נוטל ואיני נותן שאם אומר היורש ללוקח זה השדה שהניח אבי (אני) [איני] רוצה לירש אותו טול אותו אתה בחובך (ואני) [ואיני] רוצה להתחייב באחריותו אינו יכול אלא כיון שירש שדות אחרים בע"כ אחריותו של בע"ח עליו אבל הבכור משום דקריי' רחמנא מתנה יכול לומר בחלק בכורתו איני רוצה ליטול אותה אלא הרי הוא כאלו היתה ביד אבי תגבה חובך ממנה ולא אתחייב באחריות' מחלק פשיטותו ובע"כ של בע"ח דוחה אותו הבכור בחלק בכורתו שיגבה משם ולא יתחייב באחריותה:
(כד) אלא לר' ואלא הא דתניא ירשו שט"ח בכור נוטל פי שנים קשיא לי ואמאי לא אוקמנא למילתי' דשמואל במלוה ע"פ ונימא דלר' קאמר דע"כ לא קאמר ר' אלא במלוה בשטר דכיון דנקט שטרא כמאן דגביא דמיא דתו לא מצי למיכפריה אבל מלוה על פה דמצי למיכפריה ולמימר לא לויתי אי נמי פרעתי אפי' ר' מודה דלא שקיל. ואמאי אוקימנה מילתיה. דלרבנן קאמר ופליג אשלחו מתם. ונ"ל (דלא) לומר דמאן דס"ל דבכור שקיל פי שנים במלוה ל"ש לי' בין מלוה ע"פ למלוה בשטר. דכיון דאבוה אוזפינהו והוה עתיד למיגבינהו כמאן דגבי דמי ואע"ג דליכא סהדי דלא איברי סהדי אלא לשיקרא ואע"ג דקתני ירשו שט"ח ובגמרא נמי אמרי' מלוה כיון דנקט שטרא לאו למעוטי מלוה ע"פ קאמר אלא משום דסתם מלוה בשטרא קא מוזיף וה"ה למלוה ע"פ שאלו היה חילוק ביניהם לא היינו מעמידים דברי שמואל בפלוגתא עם שלחו מתם. אלא היינו מעמידין דבריו במלוה ע"פ:
(כה) בין במלוה בין ברבית. פי' דוקא ברבית שעלה בחיי אביהם כדפירשו רבי' שמואל ורבי' יצחק זצוק"ל אבל רבית שעלה אחר מות אביהם בחזקת כל היורשים הוא. ולא כמו שכתבתי במה"ק. מה שהייתי סובר במה"ק לומר שלוקח הבכור בשכר הפרה שעשתה אחר מיתת אביהם פי שנים מפני שהשכירה אביהם בחייו הוה מן דינא נמי דלישקול ברבית ואע"ג דלא מטי זימני' בחיי אביהם. אבל השתא דהדרי בי' מן השכר דלא שקיל במאי דעבדא אחר מיתת אביהם ה"ה ברבית דלא שקיל במאי דסלק אחר מיתת אביהם. ושכר הפרה שעשתה בחיי האב ולא הספיק לגבותו היינו מלוה דפליגי ר' ורבנן:
(כו) לטעמא דבני מערבא קאמרי ולן לא ס"ל. יפה פי' רבי' שמואל זצוק"ל. דלא סבירא לן כבני מערבא דאמרי דבכור שקיל פי שנים במלוה אלא כדשמואל. דאמר אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין גבו מעות בין גבו קרקע. דהכי אמרי' בשילהי מסכתין ורבה אמר דבר תורה א' מלוה בשטר וא' מלוה ע"פ אינה גובה אלא מנכסים בני חורין שיעבודא לאו דאורייתא כו' ואקשי' ומי אמר רבה הכי והא אמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו. פי' אלמא דסבר רבה דהיכא דגבו קרקע שקול בכור פי שנים דכיון דהאי קרקע הוה משועבד לאבוהון כמוחזק ביד אבוהון דמי וקרינין בי' בכל אשר ימצא לו. אי אמרת שיעבודא לאו דאורייתא היכי קרינא בי' בכל אשר ימצא לו. ומתרץ רבה טעמא דבני מערבא קאמר ולי' לא ס"ל פי' לא ס"ל כוותיהו. אלא כשמואל וכרב פפא דבין גבו מעות בין גבו קרקע אין לו. אלמא מוכיח בפירוש מהתם דרבה ס"ל דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה ולית לי' דרבי דאמר בכור נוטל פי שנים במלוה. אבל בפ' שור שנגח ד' וה' שוורים בה' וזה וזה חייבין מיתה מוכיח דרבה ור"נ ס"ל כרבי דאמרי' התם ת"ר והמית איש או אשה אמר ר"ע מה בא זה ללמדנו כו' עד אלא להקיש אשה לאיש מה איש נזקין ליורשיו אף אשה נזקי' ליורשי' ואקשינן וסבר ר"ע לא ירית לה בעל והתניא וירש אותה מיכן שהבעל יורש את אשתו דברי ר"ע ומתרצי לה רבא ור"נ בגרושה. ואקשי' ונוקמה רבה כגון שגבו מעות ור"נ כגון שגבו קרקע דאמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו. ור"נ אמר גבו מעות יש לו גבו קרקע אין לו ומתרץ הנ"מ לבני מערבא אליבא דרבנן כי קאמרי הכי כר' ומפרש התם המורה דרבה ורב נחמן ס"ל כר' דאמר בכור נוטל פי שנים במלוה בין גבו קרקע בין גבו מעות להכי מוקמי לה בגרושה וא"א לפרש כן. משום דקשיא הא דבשילהי מסכתין אלא כך יש לפרש שם דלהכי אוקמה בגרושה כי היכי דתיתי מילתי' דר"ע אפילו כר' ולא בעי לאדחוקי בגבו קרקע או בגבו מעות ולאוקמה מילתי' דר"ע כרבנן ולא כר' אהכי נקטו תירוצא דגרושה לרווחא דמילתא כי היכי דתיתי מילתא דר"ע אליבא דכ"ע ולעולם רבה ור"נ לא ס"ל לא כבני מערבא אליבא דרבנן ולא כרבי אלא כשמואל ור"פ דאמרי בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו דכל מלוה ראוי הוא:
וראיתי שר"ת זצוק"ל פי' דרבה ורב נחמן ס"ל כרבי ומסתייע מההיא דאמרי' בפרק שור שנגח. ואמר דאי כדברי הקונטרס דפירש דס"ל דבין קרקע בין מעות אין לו א"כ הו"ל לרבינא למימר אמימר כשלחו מתם ס"ל דמה לו אצל רבה ור"נ הא אינהו לא ס"ל כלל כוותי' ואינם נראין לי דבריו שבשום טצדקי שבעולם לא נוכל להעמיד רבה כר' משום קושיא דשילהי מסכתין והאי דקאמר רבינא נהרדעי לטעמייהו ולא אמר אמימר כשלחו מתם ס"ל מפני שמה דשלחו מתם ידוע היה להם ובאו לחלוק על שמואל. וכי דריש אמימר דבכור נוטל פי שנים במלוה כדשלחו מתם אמר רבינא דאמימר דמסתייע לבני מערבא נהרדעי לטעמייהו שגם רבה ורב נחמן ס"ל כוותייהו. דמדפרשו למילתייהו דבני מערבא סבר רבינא דכוותייהו ס"ל. וכולהו לית להו דשמואל ולא ידע רבינא מאי דאהדר רבה לאביי דטעמא דבני מערבא מפרשינן אבל אנן לא ס"ל כוותייהו אלא כשמואל:
(כז) ניכסיי לסבתא ובתרה לירתאי הו"ל ברתא כו' ובכל הספרי' כתוב ובתרה לירתה הוה ליה ברתא וטעות גדול היא:
(כח) אמר רב הונא לירתאי ואפילו לירתי ירתאי פי' עד כאן לא אמר ר"ה הכי אלא משום דלירתאי משמע גם ירתי ירתאי אבל אילו אמר בפירוש ובתרה לבתי ומתה הבת בחיי הזקנה אין הנכסים ליורשי הבת ואפילו אית לה ברא כדבעי' למימר לקמן. נכסיי לך ואחריך לפלוני ומת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון ורב ענן סבר דכך הוא כשאמר לירתאי כאלו אמר בפירוש לבתי ולאו ירתי ירתאי בכלל הילכך השתא דשכיבא הבת אין הנכסים ליורשי' אפילו לבנה אלא ליורשי סבתא ושלחו מתם דהילכתא כרב ענן דבעל לא ירית ולאו מטעמי' דאי אית לה ברא ה"נ דירית דלירתאי גם לירתי ירתאי משמע אלא בעל משום דהו"ל ראוי ולא כר"ה דסבר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי שאינו כאומר מעכשיו אלא אין הבת זוכה אלא במיתת הסבתא וכבר במיתת הסבתא אין הבת בעולם. אבל אלו אמר לבת מעכשיו אחר מיתת הסבתא היתה זוכה למפרע מעכשיו ואפילו מתה בחיי הסבתא היה הבעל זוכה בנכסי' דאיגלאי מילתא דבחיי הבת זכה בגוף הנכסים אמר רבה מסתברא טעמא דבני מערבא דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זבוני פי' רבה ס"ל כר"י דאמרי' לקמן בפירקין אמר ר' יוחנן הלכה כר"ש ב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם קדם הראשון ומכר מה שמכר מכר דלא אמרי' כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אבל ר"ה דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי ס"ל כר' דאמר לקמן נכסיי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות אלמא כאלו מעכשיו הקנה לו גוף הנכסים דמי וכך פי' ר' יוסף בן מג"ש זצוק"ל דבר זה נפתח בגדולים זו היא חלוקת ר' ורשב"ג ונסתיים בקטנים זו חלוקת האמוראים והיא פתרון נראה מאוד שכמו שסבר ר' שאין הראשון יכול למכור מפני שמעכשיו הקנה אותם לאחריך כך הוא סובר ר"ה ולא הוו ראויין אלא מוחזקין לבת ולא כמו שפירש רבי' שמואל זצוק"ל גדולים קורא רב הונא וקטנים אמר ר' אלעזר על עצמו דר"א לגבי ר"ה לאו קטן הוה אלא ודאי גדולים הוא ר' וקטנים ר"ה. ומיהו אע"ג דסבר רבי דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי לאו לכל מילי דמי אלא לענין זה שלא יוכל הראשון למכור אבל אם מת שני בחיי ראשון לא זכו יורשי שני אלא יחזרו ליורשי נותן כדבעי' למימר לקמן אליבא דר' שאין השני קונה אלא לאחר מיתתו של ראשון. ולא דמי לכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה שאפי' מת הבן בחיי האב יורשי הבן עומדין תחתיו. וה"נ איצטריך רב הונא למימר לירתאי ואפי' לירתי ירתאי. אבל אלו אמר ובתרה לבתי אפי' בני הבת לא היו יורשין. כיון שמתה הבת בחיי הזקנה שאין הבת קונה אלא במיתת הסבתא. ואלו אמר בפירוש מעכשיו. אפי' מתה הבת בחיי סבתא היו יורשים יורשי הבת. וגם בעל הבת הי' יורשה. וכן הכותב נכסיו לבתו מהיום ולאחר מיתה וניסת ומתה הבת בחיי האב הבעל יורשה ולא יקראו ראוי כיון דאמר מהיום. וקשיא לי במאי דאמר רבה דאי קדמה סבתא וזבנה זבונה זיבוני ממאי דאמרי' לקמן בפירקין ההיא איתתא דהוה לה דיקלי בארעא דרב ביבי בר אביי כל אימת דהות אזלה למיגרי' הוה קפיד עלה ואמר קא דיישית לארעאי. אקניתי' ליה כל שני חיי אקני' לבנו קטן. א"ל רב הונא ברי' דרב יהושע משום דאתון ממולאי אמריתן מילי ממוליאתא אפילו רשב"ג לא אמר אלא לאחר אבל לעצמו לא ופירש רבי' שמואל זצוק"ל אפילו רשב"ג לא קאמר דמה שמכר ראשון הוה מכור אלא כשאמר לו נכסיי לך ואחריך לפלוני אבל כשאמר ואחריך לעצמי כי הך אתתא דלא אקניתה לך אלא כל ימי חייך ורוצה היא שאחריך יחזור לה אפילו רשב"ג מודה דלא אקניא לך אלא פירות ומאי דאקני' לברך לא אהני מידי אלא פירו' כל ימי חייך וה"נ כיון דאמר ובתראי לירתאי הרי לעצמו אמר א"כ לא הקנה לסבתא אלא פירו' והיכי אמר רבה דאי קדמה סבתא וזבנה זיבונה זבוני ויש לתרץ דשני בין לירתאי בין לעצמו אבל דחוק נ"ל תירוץ זה ביותר והנכון בעיני לפרש ההיא דרב ביבי כמו מה שפירש רבי' חננאל זצוק"ל אפילו רשב"ג דאמר אם נתנ' במתנה מה שעשוי עשוי לא אמר אלא בזמן שהקנה לאחרים אבל לבנו לא דבנו כי עצמו דמי זה היא פתרון נאה ביותר ובנו קטן גרסינן דהוה כי גופו כיון דסמוך על שלחנו והו"ל כאלו לא יצאו הנכסים מרשותו אבל אם הי' מוכר או נותן לאחר ה"נ דמה שעשה עשוי שאין חילוק בין היכא דאמר אחריך לפלוני ובין היכא דאמר אחריך לי:
(כט) אמר רב פפא הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק פי' מפני שלא מצינו דבעל לא ירי' בראוי לא משנה ולא ברייתא ובפ' יש בכור לנחל' תנן הבכור נוטל פי שנים בניכסי האב ואינו נוטל פי שנים בניכסי האם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונות ולא היבם וכולן אינן נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק כולהו תנן ובעל לא תנן ולא אמרי' לה לעיל אלא מימרא אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן אמר ר' ינאי אמר רבי ומטו בי' משמי' דריב"ק מנין לבעל שאינו נוטל בראוי כבמוחזק כו' להכי איצטריך לי' למיפסק הלכ' שאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות פי' ר"פ אתא למיפסק הלכה כרבנן שאין הבכור נוטל פי שנים לא במלוה ולא בשבח דאישתני כגון חפירי והוי שובלי שלופפא והוי תמרא והאי דנקט מלוה לאו למעוטי שבחא אלא משום רבותא דלא מבעיא שבחא דלא הוה בימי אבוהון דלא שקיל. אלא אפילו מלוה דהוה נמי בימי אבוהון לא שקיל ולאפוקי מבני מערבא דאמרי ע"כ לא פליגי רבנן אלא בשבחא. אבל מלוה כמאן דגביא דמיא. ואתא למימר כשמואל דאמר דפליגי רבנן נמי במלוה להכי נקט מלוה ולא נקיט שבחא. אי נמי משום דשבח הוא משנה שלימה בבכורות שאינו נוטל בשבח כדכתבית לעיל אבל דין המלוה לא תנן התם אי הוה ראוי אי לא להכי נקט מלוה וכל עיקרו של ר"פ לא בא אלא לפסוק הלכה כרבנן ולא כר' ולאשמועינן דאפילו במלוה נמי פליגי רבנן ואתי לאיפלוגי ר"פ על אמימר דדריש בכור נוטל פי שנים במלוה ואתי לאפלוגי נמי על הני אמוראי דלעיל. דאמרי עשה כר' עשה או מותר לעשות כרבי ופסק הילכתא כרבנן שאפילו במלוה אינו נוטל פי שנים וכ"ש בשבח. וכ"כ בה"ג אי שבק אבוהון הלואה אי נמי אישבחו ניכסי לאחר מיתת אבוהון לא שקיל פי שנים דאמר ר"פ הילכתא אין הבכור נוטל פי שנים לא במלוה ולא ברבית מ"ט כיון דבעידנא דשכיב אבוהון הלואה לא הוית גבי' ושבח ניכסי לא הוה בעינא בכל אשר ימצא לו וליכא. וראיתי שרבי' יצחק זצוק"ל מגמגם בתוספותיו אם פסק ר"פ גם בשבח וחלק על האמוראים דלעיל דפסקו הלכה כר'. ואינו נ"ל אלא כמו שכתבתי דנקט מלוה וכ"ש שבח. ולא איצטריך לי' למימר אלא מלוה ולאפוקי מבני מערבא. (ובין) [וכיון] דמלוה חשובה ראוי גבי בכור ה"ה נמי דחשיבא ראוי לגבי בעל שאם נפלו לה לאשה שטרות בירושה או אם הי' לה מעות והלוית אותם קודם שנישאת ולא הספיקה לגבותם עד שמתה אין הבעל יורש אותה המלוה. דכי היכי דבכור לא שקיל פי שנים במלוה דהויא ראוי הם ה"נ בעל. וכ"כ גם רב אחאי גאון זצוק"ל בפרשת פנחס. ברם צריך אלו היכא דנפלו לה מלוה בירושה בין מלוה בשטר בין מלוה ע"פ ומתה מיקמי דניגבייה בעל מירת לה לההיא מלוה אי לא ראוי היא ולא ירית לה או דילמא מוחזק הוא וירית לה. מי אמרי' כיון דנכסי ההוא יזופא משעבדין לה כי מוחזק דמיא. או דילמא כיון דמחוסרין גוביינא כראוי דמיא. ת"ש דאמר ר"פ הילכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה אלמא ראוי הוא ובעל נמי לא שקיל בראוי ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות ובמלוה שעמו פלגי קאמר מיהת אין הבכור נוטל במלוה אלמא ראוי הוא. וכך מוכיח נמי בפ' שור שנגח אליבא דרבנן דאין הבעל יורש את המלוה. מדמקשה תלמודא לרבה ור"נ ונוקמה רבה כגון שגבו מעות ור"נ כגון שגבו קרקע כדכתבית לעיל ש"מ דמלוה לאו בעל ירית לה אלא יורשי האשה וראיתי שרבי' יצחק [כתב] דדוקא בכור אינו נוטל במלוה אבל בעל שקיל דכי היכי דשקיל בעל שבחא שקול נמי מלוה. ואינו נ"ל דשבחא פשיטא ודאי דשקיל בעל דמכי מתה אשתו כל נכסי' הן לבעל ואין מי שיעכב על ידו. והילכך אם השביחו לעצמו השביחו. ולא דמי לבכור שהאחין מעכבין עלי' אבל המלוה כי היכי דחשיבי ראוי לגבי בכור הם ה"נ חשיבא ראוי לגבי בעל ואין לחלק ביניהם וכיון שהתלמוד כתב פסק הילכתא דר"פ בתר רבא ואמימר ש"מ דכך היא סברת התלמוד שהלכה כר"פ ולא כרבא ולא כאמימר:
(ל) ומר סבר בכולהו. פי' בין בחלק אחיו בין בחלק בכורתו. אבל חלק פשיטותו ודאי מכור הוא. כדכתבית במה"ק וכ"כ גם רבי' יצחק זצוק"ל:
(לא) והילכתא יש לו לבכור קודם חלוקה פי' לא נאמר יש לו לבכור קודם חלוקה אלא שיכול למכור חלק בכורתו קודם שחלק. ואם ויתר במקצת ויתר בכולם אבל לענין שבח לא נאמר שיהא לו קודם חלוקה וישביח חלקו לעצמו אלא בשבח הוה הלכה כר"פ. תדע דהכי הוא מדאמרי' בשילהי פרק יש בכור לנחלה. ולא היבם. מ"ט דבכור קריי' רחמנא אמר אביי לא שנו אלא שבח ששבחו נכסים בין מיתה לייבום. אבל בין יבום לחלוקה שקיל. מ"ט [יקום] על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם רבא אמר אפילו בין ייבום לחלוקה נמי לא שקיל. מ"ט כבכור מה בכור אין לו קודם חלוקה אף האי נמי אין לו קודם חלוקה פי' במתני' תנן שאין הבכור נוטל פי שנים בשבח וסתם מתני' הוא רבנן ולא רבי. וקתני נמי ולא היבם שהיבם הוא יורש חלק המת. ונמצא שיש לו שני חלקים בנכסי אבוהון כמו הבכור. וקאמר שאינו נוטל פי שנים אלא בגוף הנכסים שהניח אביהם. ולא בשבח שהשביחו נכסים אחר מיתת אביהם. ואתא אביי למימר דדוקא בשבח ששבחו נכסים בין מיתה לייבום לא שקיל אבל בין ייבום לחלוקה שקיל דמשעה שייבום כבר קם על שם אחיו. ורבא אמר אפי' בין ייבום לחלוקה נמי לא שקיל דבכור קרי' רחמנא מה בכור אין לו שבח קודם חלוקה כדתנן במתני' דאין לו שבח ולא אמרי' משעה שמת אביו זכה הבכור בחלקו וישביח בעבורו אלא עד שעת חלוקה אין לו שבח אף יבם נמי אע"פ שייבם וזכה בחלק אחיו אין בו שבח עד שעת חלוקה וקי"ל דכל היכי דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא. בר מיע"ל קג"ם. והכא היכי פסק הילכתא יש לו לבכור קודם חלוקה א"ו יש לו לא נאמר אלא שיוכל למכור ולמחול חלק בכורתו. אבל לא נאמר לענין שבח שבכל מסקנ' דהילכתא שמדבר לענין שבח לא נאמר זה הלשון. אבל ודאי ההי' דבכורות מיירי בשבח בפירוש והילכך לא קשיא הילכתא אהילכתא ורבי' יצחק מפאס זצוק"ל הביא כל זה בפיסק' ואמר וליתא להא דרבא דהא איפסקא הילכתא בהדי' דיש לו לבכור קודם חלוקה ואינו נ"ל שאין פתרונם שוה כדפרישית ותו דאפילו אביי התם לא פליג על רבא אלא ביבם ואמר דיש לו ליבם שבח קודם חלוקה משעה שייבם וקם על שם אחיו. ולא הוה משוה היבם לבכור אבל בבכור מודה דאין לו שבח קודם חלוקה דהא מתני' הכי קתני שאין לבכור פי שנים בשבח והיא רבנן דפליגי עלי' דר' ורבא הוה משוה היבם לבכור א"כ איתברר דלית למידחי ההיא דהתם כלל ובעל כרחין אית לן למימר דההיא דפסקו הילכתא דיש לו לבכור קודם חלוקה הכא למכור ולמחול איפסקא ולא לענין שבח וראיתי שכתב רבי' נחשון גאון זצוק"ל וכיון דקי"ל הילכתא יש לו לבכור קודם חלוקה משעתא דשכיב יעקב קמו להו תרי חולקין ברשותא דראובן וכל שבח דאשבחו בין מיתה לחלוקה ברשותא דראובן אשבחו ושקיל ראובן פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם וכן במלוה וכן ברבית וליתא לדרבנן דעבד לי' עובדא ר' אשי כר' הילכך שקיל בכור פי שנים בין במלוה בין ברבית בין שטרות דאית לי' על אחרים. ואינו נ"ל מה שכתב כמו שביארתי דהאי הילכתא דיש לו בכור קודם חלוקה לא שייכא בהילכתא דר' פפא ול"פ עלוי' וגם רבי' יצחק מפאס זצוק"ל כתב חזינן מאן דפסק הילכתא כר' דאמר בכור נוטל פי שנים במלוה ואייתי לה ראי' מההיא דאיפסקא הילכתא דיש לו לבכור קודם חלוקה שמעינן דאע"ג דלא מטיא לידי' כמאן דמטיא לידי' דמי הילכך הילכתא כרבי דאמר בכור נוטל פי שנים במלוה וההוא סברא לא דסמכא הוא דלא איפסקא הילכתא דיש לו לבכור קודם חלוקה אלא במאי דאתא לידי אבוה ואיתיה השתא ברשותיה אבל מלוה דליתיה ברשותיה לא שייכא בהא מילתא כלל וכן כתב רבי' האי גאון ז"ל כי האי סברא:
(לב) ההוא דאתא לקמי' דרבא בר רב חנן אמר מוחזק אני בזה שהוא בכור כו' וכן ההוא דאתא לקמי' דר' חנינא אמר מוחזק אני בזה שהוא בכור כו' עלה בדעתי לומר אפי' עד א' נאמן ולא מצרכינן שני עדים בדבר כדאמרי' גבי יבם ואשתמודעינוהי דאפי' ע"י אשה וקרוב משום דגלויי מילתא בעלמא הוא והה"נ הכא ורבי' שמואל זצוק"ל מצריך שני עדים ואינו נ"ל דל"ש בכור מיבם וגם לשון התלמוד אינו מוכיח כדבריו דא"כ הו"ל למימ' הנהו דאתו ולא ההוא דאתא וכך ראיתי כתוב לרבי' שלמה ספרדי משום רבי' חננאל זצוק"ל וקי"ל עד מפי עד כשר בבכור אחרי כן התבוננתי וראיתי שיפה פי' רבי' שמואל זצוק"ל שהי' עד אחר עמו וכך פירשו נמי חכמי מגנצא ומה שכתבתי לעיל דע"א נאמן בבכור והבאתי ראי' ממאי דאמרי' גבי יבם ואשתמודעינוהי אפי' ע"י אשה וקרוב משום דגלויי מילתא בעלמא היא אינה ראי' דדוקא באיסור' אמרי' הכי אבל בממונא בעינן תרי סהדי ומ"ש רבי' חננאל זצוק"ל וקי"ל עד מפי עד כשר אינו נ"ל דהא תנן לקמן בפירקן האומר זה אחי אינו נאמן ומוקמי' לה בגמ' דקאמרי אחין אין אנו יודעין ש"מ דלענין ממונ' בעינן שני עדים ומ"ש בכור מאח ובההוא דאתא לי' אחא מבי חוזאי מצריכינן שני עדים שאין לך דבר בממון פחות משנים והאשה שאמרה מת בעלי או עד א' שאמר מת בעלה אין האחין נכנסין לנחלה על פיהן ה"נ לגבי בכור שני עדים בעינן ואין ע"א נאמן עליו כי אם אביו לבדו והכא אמרי' בפ' עשרה יוחסין אמר רב נחמן ג' נאמנין על הבכור ואלו הן חיה ואמו ואביו חי' לאלתר אמו כל שבעה פי' כל זמן שלא מסרתו ליד אביו למולו אביו לעולם כדתניא יכיר יכירנו לאחרים כו' ואמרי' התם תניא נאמנת חי' לומר זה יצא ראשון וזה יצא שני במה דברים אמורי' שלא יצאה וחזרה אבל יצאה וחזרה אינה נאמנ' ודוקא אלו ג' נאמנין עליו אבל עידי אחריני לא עד דאיכ' תרי סהדי:
(לג) כותבין הרשאה זה לזה אי קשיא והא רב פפא גופי' הוא דאמר לעיל אין לו לבכור קודם חלוקה ואינו יכול להקנות חלקו לאחרים. תשובה יש לומר דהדר בי' כדפסקי' הלכה יש לו לבכור קודם לחלוק' אי נמי אפילו למ"ד אין לו דוקא להקנות קנין גמור אינו רשאי אבל להרשות את חבירו שיתבע בעבורו רשאי כדכתבי' בב"ק במהדורא בתרא גבי הלואה שאע"פ שאין אדם יכול להקנותה לחבירו קנין גמור יכול להקנותה לשלוחו ולהרשותו עלי':
(לד) כך נאמן לומר זה בן גרושה ובן חלוצ' עיין בפ' החולץ במהדורא בתרא מה שהקשיתי ותירצתי דר' יהודה אדר' יהודה:
(לה) תיובתא דכולהו תיובתא פי' שלכל עדיו' שבעולם הוא פסול פיתח ונסתמא ואע"פ שראה בעודו פיתח שראובן הלוה לשמעון ונסתמא אינו יכול להעיד עליו עכשיו כיון שעכשיו אינו יכול לראות דבעי' שיהא כשר בין בשעת ראיי' בין בשעת הגדה:
(לו) האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כתב רבי' יצחק זצוק"ל וכשם שנאמן על התינוק לומר בכור הוא כך נאמן על אחרים לומר ממזרי' הן ואינו נ"ל כלל דבפ"ק דכתובות הוכחתי שאשה נאמנת לומר מפלוני נתעברתי ואע"ג דקאי אותו פלוני ומכחיש לה וה"נ אי אמר בעל דהנך בני לאו מנאי נינהו אלא זינתה עם אחרים והוא אמר' מני' איהי מהימנא וכך כתבתי גם בפ' עשרה יוחסין ועד כאן לא פליגי רב ושמואל אלא בארוסה שעיברה וארוס אומר לא מיעברא מינאי ואיהי אומרה מני' דרב אמר חוששין לספק ממזר ושמואל אמר איהי מהימנא ודוקא בארוסה פליג רב דסבר כי היכי דאיפקיר' נפשה גבי ארוס אפקירה נפשה לאחרינא אבל בנשואה מודה דאיהי מהימנא ובארוסה נמי קי"ל כשמואל הילכך ה"נ איהי מהימנא ולא הוא ואע"ג דלא קיימת איהי קמן כגון דליתא או מתה כיון שהוא אומר כי אינם בניו מנ"ל שיהא נאמן לפוסלן לא האמינתו תורה אלא על בניו ולא על אחרים ומאי דתנן בפ' עשרה יוחסין האומר בני זה ממזר הוא אינו נאמן ור' יהודה אומר נאמן פי' המורה שם כגון שהוא אומר באתי על אחת מחייבי כריתו' שהוא בנו אבל לא שיאמר אשתו זינתה מאחר שאינו עושה אותו בנו ודוקא בשאין האם מכחישתו כדפרישי' התם אבל אם היא מכחשתו היא נאמנת הילכך אין לפרש תינוק בין הבנים אלא תינוק גדול קצת כמו תינוקת של בית רבן והבנים היו כמו כן קטנים ויש לך נער שנר' קטן מחביריו מפני שהוא גוץ בגופו ובאבריו והוא גדול מהם בשנים ובכה"ג אמרי' דהוא נאמן ואע"פ שהיינו מוחזקין עליו שהוא קטן מהם אומר ר' יהודה שהאב נאמן לעשותו בכור ולהכחיש החזקה וכך פירשו כל המפורשי' רבי' שמואל ורבי' יוסף בן מיגש ורבי' ברוך ורבי' שלמה בן היתום זצוק"ל שהוא נאמן האב להכחיש החזקה שהיינו מוחזקים אבל על דבר ברור שיעשה הקטן בכור והגדול ממזר אין אחד מהם שפירש כך ואילו כן הי' שהי' ר' יהודה מאמינו לעשות הקטן בכור והגדול ממזר א"כ היכי שייך למיתני וכשם שאינו נאמן לומר זה בני בכור כך הוא נאמן לומר זה בן גרוש' ובן חלוצה ואי פירושא הוי דהוא נאמן לעשו' הקטן בכור והגדולי' ממזרים א"כ מאי איצטריך תו למימ' שגם הוא נאמן לו' זה בן גרוש' ובן חלוצה הוא. השתא לעשותו ממזר נאמן לעשותו חלל לא כ"ש אלא ש"מ כשמעיד על בנו שהוא בכור אינו עושה האחרים ממזרים אלא לבד שהוא מכחיש החזקה אבל מ"מ כולם הם בניו אלא שזה גדול באיברי' וזה גדול בשנה:
אבל שני בני אדם ושתי שדות לא כתב רבי' יצחק זצוק"ל שאף אותו שאמר לו לשון מתנה הוי פלוגתא לקמן בפ' מי שמת קנה את וחמור הואיל ולשניהן ניתן ביחד ואינו נ"ל דלא דמי כלל דחמור כ"ע ידעי דלא קני הילכך כי אמר לי' את וחמור יש לומר הפליגו בדברים ולא קנה אבל לזה במתנה ולזה בירושה הוא לשניהן נתכוין ליתן אם האחד לא קנה מפני שהיא מתנה על מה שכתוב בתורה למה לא יקנה חבירו אילו הקנה אדם פירות דקל שלו לשני בני אדם לזה בשנה זו שהי' טוען פירות ולזה בשנה הבאה דהו"ל דשלב"ל נאמר כמו שזה לא קנה גם זה לא קנה אין זו סברא של כלום:
(לז) אי לאפוקי מדרבא מוסיף הוא אי קשיא והא משמע דפליג על ר' אבא דאיהו לא אכשיר אלא שלישי בשני ולא בראשון ורבא אכשיר אף בראשון נ"ל לומר דרבא לאו לאיפלוגי עלי' דר' אבא אתא אלא ה"ק דהכא שלח ר' אבא אף בראשון ולא כדקאמריתו אתון דדוקא בשני והילכך לא מצינן למימר לאפוקי מדרבא דלא לאפלוגי עלי' אתא אלא מוסיף הוא ואומר דהכי שלח ר' אבא:
(לח) פיסקא מת שני בחיי ראשון כו' רבי יצחק זצוק"ל סובר דוקא אם מת שני בחיי ראשון וחזרו ליורשי ראשון מפני שלא היו עתידין הנכסי' להתקיים לו שהרי אמר ואחריו לשלישי ונמצא שלא נתן לו אלא פירות בחייו אבל אם מת שלישי בחיי שני יחזרו ליורשי שני אי נמי אם לא הי' שם שלישי ומת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי שני כיון שהגוף הוקנה לו ואינו נ"ל דהא גבי סבתא טעמא דאמר ובתרה לירתאי פליג ר"ה ואמר אפי' לירתי ירתאי אבל אילו אמר בפי' ובתרה לבתי אפילו רב הונא מודה שאם מתה הבת בחיי סבתא שאין הנכסים אלא ליורשי הסבתא ולא ליורשי [הבת] ואפילו יש לה בנים כדכתבית לעיל וה"נ אפילו לא הוה אלא [שני ומת] בחיי ראשון יחזרו ליורשי ראשון והשתא דאינון תלתא ה"ה דאם מת שלישי בחיי שני שיחזרו ליורשי שני והאי דנקט מת שני בעבור רבותא דאע"ג דשלישי קיי' והוא רצה שהשלישי יהי' אחרון אפ"ה כי מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי ראשון ולא לשלישי שלא הקנה לשלישי אלא מכח השני וכיון שלא בא לידי שני אין השלישי זוכה מידי הראשון:
(לט) וירושה אין לה הפסק. פי' שהרי לא יכלו היורשין לעול' עד ראובן א"כ זה שאמר ואחרי לפלוני אינו אלא כמפליגו בדברים שלעולם לא תהי' אחרית לאותו ראשון:
(מ) תיובתא דכולהו ותיסברא והא אמר רבא הלכה כריש לקיש בהני תלת אלא לא קשיא כאן בתכ"ד כו' כך נ"ל הגירסא ולא גרסי' תיובתא ולא לימא תהוי תיובתא דר"ל אלא המתרץ אומר לו אם באת להקשות מזו הברייתא א"כ יעקרו דברי ריש לקיש. אלא לא קשיא כאן בתכ"ד כו' וניתרצו כולן. ופתרון רבי' שמואל זצוק"ל לא נראה לי:
(מא) והילכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי בר מע"ז וקידושין עיין בקונטרסי בפ' בתרא דנדרים ובפ' מרובה במהדורא בתרא ובפ' שבועות העדות במהדורא בתרא ובתמורה בפ' כיצד מערימין:
(מב) פיסקא רב אמר במזכה להן על ידה ראיתי מקשים מדאמרי' בפ' בתרא דנדרים בה' המודר חתנו ממנו הנא' והוא רוצה לתת לבתו מעות אמר לה הרי המעות הללו נותנין לך במתנה על מנת שאין לבעל' רשות בהן אלא מה שאת נושאה ונותנ' לפיך ואמרי' עלה אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאה ונותנ' לפיך אבל אם אמר לה מה שתרצי עשי בו קנה יתהון בעל ורב סבר כר"מ דאמר יד אשה כיד בעלה דמי' וא"כ היכי מצי' להקנות לבני' על ידה ומה היה מועיל הא לא נפקו הנכסים מרשות הבעל ועוד תיקשי דרב אדרב דבפ' חזקת הבתים אמרי' אמר רב המוכר שדה לאשתו קנת' והבעל אוכל פירות המתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ואם יד אשה כיד בעלה היכי מצי' למיקני המתנה הא לא נפקי מרשות בעל ומתרצי' דהכי אמרי' התם בנדרי' גבי (הביא) [ההוא] דתנן בעירובין והמזכה להן ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י אשתו ורמינן עלה ההיא דתניא ואלו שאין זכין להן בנו ובתו הקטני' ועבדו ושפחתו הכנעני' ואשתו ופריק ר' אשי מתני' דתנן ומזכה להן ע"י אשתו בשיש לה חצר באותה מבוי עסקי' דמיגו דזכי' לנפשה זכי' לאחריני אלמא יש זכיי' לאשה מבעלה שהוא רוצה לסלק עצמו ומזכה לאשתו אבל לזכות לאחרי' על ידה אינו יכול כ"א ע"י מיגו דזכי' לנפשה והילכך יכול בעל למכור או ליתן שדה לאשתו וה"נ מיגו דזכי' לנפשה שהרי כתב לה קרקע כל שהוא זכי' נמי לבנים ורבי' שמואל זצוק"ל פירש במזכה להן על ידה שנתנה לו סודר שלה להקנות בו לבנים כדקיי"ל בכליו של קונה ואין הלשון מוכיח כן אלא שאמר לה זכי בעבור פלוני בני:
(מג) ר' יוסי אומר אם קיבל' עלי' כו' כתב ר' יצחק תמי' לי וכי לר' יוסי לי"ל לקח מן האי' וחזר ולק' מן האש' מקחו בטל דהא לשם יותר קיבלה שהקנ' לו בקנין השיעבוד שהי' לה על אותה שדה ואעפ"כ אמרי' לא עשה ולא כלום גו' ונ"ל דל"ק כלל דהתם כשלא מכר כל נכסיו לא מחלה בכל לב ומציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי אבל כשמחלק כל נכסיו ואינו משייר לעצמו כלום אילולי שבכל לב היא מוחלת לא הית' עושה בזה נחת רוח לבעלה:
(מד) האומר איש פלו' יירשני כו' שאני אומר כיון שעשאה שותף בין הבנים איבדה כתובתה פי' האי לא אתי' אלא כשמואל ואע"ג דאיתותב יש לומר קבלה היתה בידם כך או שום ברייתא מצאו וסמכו עלי' או י"ל כולה ר' יוסי הוא ור' יהודא לא בא לפרש דברי ת"ק כ"א דברי ר"י ולעולם כתיבה בלא קבלה וקבלה בלא כתיב':
(מה) ולא תשיימיה את דאמירתי לגבוה כולי כת' רבי' יצחק זצוק"ל תימא לי דא"כ דבאמירה אם נתרצ' לגבוה אינו יכול לחזור בו מה הוא הא דתנן בקידושין רשות הגבוה בכסף דמשמ' דוקא בכסף ולא באמיר' וגם בערוכין אמרי' גבי שום הקדש שאם שמה ביוקר אינו יכול לחזור בו גו' ואינו יודע מה קשיא לי' והרי משנה אחת היא התם רשות הגבוה בכסף רשות ההדיוט בחזקה. אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואמרי' בגמ' ת"ר כיצד רשות הגבו' בכסף גזבר שנתן מעות במטלטלין אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט האומר שור זה עולה בית זה הקדש אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך ויחזיק. ואמרי' נמי התם משכו במנה ולא הספי' לפדותו עד שעמד במאתים נותן מאתי' מ"ט ונתן הכסף וקם לו:
(מו) הכא אע"ג דמוחזק לן דאית לי' אחי כתב רבי' שמואל זצוק"ל חזקה בעלמא בלא עדים ואגב שוטפיה לא דק דאפי' איכא עדים נמי נאמן ע"י מיגו שאין המיגו [מכחיש] את העדי' שהעדים מעידים על האחים וזה אומר שיש לה בנים ואע"ג דפשטא דההיא מתני' הכי משמע דמוחז' לן דאית לי' אחי ולית לי' בני ואשתו היתה בחזקת זקוק' ליבם ואמר יש לי בנים ואינה זקוקה אפ"ה ה"א התם דלא מוחזק לן דאית ליה אחי וה"ק להו אם יבא שום אדם ויאמר שיש לי אחים אל תחושו עליו שכבר יש לו בנים והתם הוא דנאמן אבל היכא דמוחזק לן דאית לי' לא יהא נאמן להוציא' מחזקתה קמ"ל הא דאע"ג דמוחזק לן דאית ליה אחי נאמן:
(מז) אזל לי' הואיל דרב יוסף דקס"ד אינו נאמן כלל משום ההוא טעמא דכל דמגרש קלא אית ליה הילכך אפילו על ידי מיגו לא מהימן ואקשי ליה והאמר רבי חייא בר אבין אמר ר' יוחנן בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן וא"כ קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן. ה"ג אלא לא קשיא כאן למפרע כאן להבא. ולעולם לא אזל הואיל דרב יוסף דלהבא נאמן משום מיגו:
(מח) אמר למפרע מהו להימוני' להבא כו' כתב ר' יצחק זצוק"ל תימה מאי שנא מאומר זה בני דאע"פ שהוא נאמן ליורשו אינו נאמן להחזיקו בבן להורגו על פיו. אם הי' חובל בו. דהא נמי פלגי' דיבורי' הוא. וכן נכסים שנפלו לו לאחר מיכן או כשהוא גוסס אליבא דר"מ דאינו נאמן. וכן האשה שאמרה מת בעלי שנאמנת לינשא ואין האחין נכנסין לנחלה על פיה והרבה הנה דברים שלא נראו לי כלל. וכל אלה הגמגומים לפי פתרון רבי' שמואל זצוק"ל באים אבל לפי פתרוני שפירשתי כגון שנתכוין להעיד על למפרע כגון שזינתה ורוצה לפוטרה אין להקשות כלל דההיא ודאי מקרי פלגי' דיבורי' שעיקר עדותו אין אנו מאמינים ונראה למפלג דיבורי' להמוני' להבא. אבל כל אותם שהביא במה שנתכוין להעיד נאמן הוא. ואע"פ שיש ענינים שאינו נאמן בהם לא יקרא זה פלגי' דיבורי' שבמה שנתכוין להעיד נאמן הוא:
(מט) אם הקלנו בשבוי' נקל באשת איש פי' השבוי' חומרא דרבנן היא שאסרו' לכהן שמא ניטמא' דמן דינא בחזקת כשרו' עומדת כדסב' ר' דוס' שהי' מכשירה לכהונ' והילכך אע"ג דאמרי שיש עדים היודעי' כי ניטמא' עד שלא באו לא מפקי' לה מחזקת' אבל אשת איש בחזקת איסור לעולם עומדת ולא מישתריא לעולם אלא עד שיתברר שאין לו אחים במותו והילכך אי אמרי דיש עדים היודעין שיש לו אחים יש לחוש שלא תינשא לשוק עד שיבאו אותם העדים ויעידו מה שהן יודעין:
(נ) מת יחזרו נכסים למקומם ראיתי מקשים ממאי דאמרי' בפ' החולץ גבי ספק ובני יבם שבאו לחלוק בניכסי יבם לבתר דפלג יבם בניכסי מיתנא אמר להו ספק מה נפשייכו אי אחוכון אנא הבא לי (מתנא) [מנתא] בהדייכו ואי לאו אחיכון אנא אהדרי לי ניכסי דאבא דפלג אבוכון בהדאי ואמר ר' אבא קם דינו ומה שנעשה בראשונה עשוי ואע"ג דאי הוה אכתי למיפלג הנכסים בין הספק ובין היבם והוה טעין הספק עם בני היבם כך טענתו טענה מיהו השתא קם דינא והכא אמאי אמרי' דאם מת יחזרו נכסים למקומן לימרו אחין מה שלא נטל מתחילה מחלקינו כדין נעשה והשתא דהוא מת וזה מודה דהוה אחינא נירש נכסיו ונ"ל לתרץ דהתם דפלג ספק עם יבם בניכסי מיתנא והשתא דמית יבם ובעי למידן עם בני יבם דדחו לי' מנכסי יבם ואמרי לי' דברי' דמיתנא את ואיהו אמר להו א"כ אהדרו לי דינא דעבד היבם אבוכון בהדאי ושקל פלג' בניכסי מיתנא דינא היא דאמרי לי' בני יבם כבר קם דינא דעבדת עם יבם אבינו ולא מצי ספק למהדר דינא משום דאינון תרי גופי יבם ובני יבם אבל הכא מה בעי אחין למימר להאי אח כבר קם דינא מאי דיהבת לי' מדידך ואנן לא יהבינן לי' מדידן והשתא ניפלוג בהדך כיון דחד גופא היא אמר להו כי יהבית לי' אנא מנתא מדידי אתון לא יהבתון לי' מידי אם כן חלקו שהיית' ראויין ליתן לו עמכם היא ועכשיו שמת הרי אתם יורשים אותו החלק ועמכם הוא ועד עכשיו הי' בגזלה אצלכם ועכשיו הוא לכם בירושה אבל בחלקי מה טענה יש לכם לירש הילכך לא דמי לההי' דינא כלל ואכתי קשיא לי דהתם נמי אומר הספק לבני היבם אותו השדה שחלק אביכם עמי מניכסי המת הוא עכשיו בידכם או תנו לי חלק בכל ניכסי היבם אם אני אחיכם או אם איני אחיכם ואני בן המת תנו לי אותו השדה שנטל ממני אביכם ואתם יורשים אותו עכשיו וכך שורת הדין נותנת שיתנו לי אותו השדה ממ"נ אלא משום דכבר קם דינא אלא פוטרין אותו ה"נ נימא קם דינא ונראה לי לומר דהיכא אמרי' דקם דינא הנ"מ לאחזוקי בידיהו מאי דנקטי ולא מצי ספק לאפוקי מידייהו אבל הכא דאחין לא נקטי מידי אלא הן באין לירש אותו האח ולירש גם אותו השדה שהי' של זה בחמס לא אמרי' קם דינא להוציא וליתן להם אלא ממ"נ אותו השדה של זה האח הוא:
(נא) ואלא דקאמרי לאו אחינא הוא אימא סיפא נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו. פי' וכיון דמודים שאינו אחיהם למה יירשו עמו הכל יהי' של אותו האח ואע"פ שגם אותו האח מודה כי אחיהם היא וראוים הם לירש עמו אפ"ה יותר אנו תופשי' הודאת המקבל מהודאת הנותן שאם הנותן מודה כי אני חייב לך והמקבל מודה שאינך חייב לי בתר הודאת המקבל אזלי' ולא בתר הודאת הנותן כדנפקא לן מטענו חטים והודה לו בשעורים דפטור אף מדמי שעורים ואע"ג דהאי מודה כי שעורים הפקדת לי ופיו כמאה עדים ובעי למיתב לי' כיון דמקבל מודה שלא הפקדתי לך שעורים פטור דבתר הודאת מקבל אזלי' ולא בתר הודאת הנותן וכדכתבית לעיל בפ' המוכר את הבית גבי האחין שחלקו. הילכך כל הנכסים הם של זה האח שהחזיקן כי הוא אחיו. וגם הוא הי' מודה לו כל ימי חייו כי הוא אחיו ואם יבא קרוב מעלמא כגון דודו או בן דודו ורוצה לירש אותו אומר לו זה האח אני אחיו שהרי הוא בעצמו העיד כל ימיו כך ואין לכם טענה עלי כי אם אחיי היו ראוים לירש עמי וכיון שלא רצו לקבל חלקם אני אקח הכל שאם הם חמשה אחים והארבעה אינ' רוצים לירש מי יירש כל הנכסים. כי אם האח האחד החמישי שרוצה לירש ור' יצחק כ' שלא יירש זה האח אלא חלקו וחלק שאר אחיו יהא מונח עד שיבא שום יורש אע"פ שאינו אחיו ויטול אותם והרב' לומר דברים שאינם נראין לי כלל:
(נב) אמר רבא זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור קשיא לי טובא אטו בכי האי גוונא דלא ה"ל למידע יש לומר בריא ושמא ברי עדיף אם כן האומר לחבירו שורך הזיק את שורי והוא אומר איני יודע נימא ברי עדיף ויתחייב לו אין לדבר סוף. אלא ודאי לא אמרי' הכי אלא במילתא דהו"ל למידע ומספק נפשי' כגון מנה לי בידך שהלוותיך והלה אומר א"י דהו"ל למידע ואם לא הלוהו יאמר לא הלויתני השתא דמספק נפשי' ואומר איני יודע נותן אמתלא לדברי התובע מש"ה אמר ברי ושמא ברי עדיף אבל הכא דלא הו"ל למידע ליכא למימר הכי ומה זה שדיקדק רבא מיכן ואביי הוצרך לדחותו שאני הכא דכמנה לאחר בידך דמי. ויש לומר כיון דהאי אח מסהיד עלי' שהוא בעל דינו כמותם אע"ג דאינהו לא הוה להו למיד' אמרי' בהו ברי ושמא ברי עדיף למאן דמחייב ואלו היה טעין האי אח דברי לי דאנ' אחיכון הוה מחייבי אבל בודאי אי לא הוה האי אח דאודי לי' לא הו' מחייכי אע"ג דאיהו טעין ברי ואינהו טעני שמא:
(נג) כי תבעי לך בשבח שאינו מגיע לכתפים מאי תיקו פי' וכל תיקו דממונא הוה קולא גבי נתבע וה"נ מאן דשקיל גוף השדה הוא זוכה גם בשבח שעליו:
(נד) אי זו היא מתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ דלא קניא אלא לאחר מיתה כל שכתיב בה מהיום ולאחר מיתה ראיתי כתוב הקש' רבי' תם זצוק"ל והא לא דמיא האי מתנת בריא למתנת ש"מ דש"מ יכול לחזור בו קודם שימות והבריא אינו יכול לחזור במתנתו ועוד דלפי האי פירושא קשיא בסוף פ"ק דב"מ ממתני' לבריית' דתנא התם מצא גטי נשים ושחרורי עבדים דייתיקי מתנה ושוברין ה"ז לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן וקא דייק עלה בגמרא טעמא דלא אמר תנו הא אמר תנו נותנין. ורמינהו מצא דייתיקי ומתנות אע"פ ששניהם מודים ה"ז לא יחזור לא לזה ולא לזה ומתרץ מתני' בש"מ וברייתא בבריא ותמי' רבי' תם אכתי תיקשי התם ממתנות למתנות דתירוצא דהתם לא קאי אלא אדייתיקאות לפיכך פירש ר"ת דכל היכא דכתב מהיום ולאח' מית' משמע מהיום תתחיל לקנות ולא תגמור המתנה אלא לאחר מיתה והשתא קאי האי פירוש' דהכא שפיר אי זו היא מתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ דלא קני' אלא לאחר מיתה וגם יכול לחזור בו כל שכתוב בה מהיו' ולאחר מיתה אבל בריית' דאוקמינ' התם בברי' יש לפרש דבשטר מתנ' שאין כתו' בו מהיום ולאחר מיתה מיירי. דכה"ג בריא לא מצי למיהדר בי'. והא דאמרי' לקמן הכותב נכסי' לבנו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מית' ומפרש בגמרא דגופ' קני מהיום ופירא לאחר מיתה היינו כשלא חזר אבל אי בעי למיהדר בי' ודאי מצי מהדר בי'. ואינם נ"ל דבריו כלל לעקור יסודו' עולם משום פירכי דמיפרקי שפיר וקורא אני עליו הבל הבלים אמר קהלת דבכולה תלמוד' קיי"ל דכל האומר מהיום או מעכשיו קנה למפרע ואי בעי למיהדר בי' קודם שימות אינו יכול בין לגבי גט בין לגבי קידושין אי אמר מהיום ולאחר שלשי' יום לא מצי' הדרא בי' וכן לגבי מתנה. ולקמן נמי תנן האב אינו יכול לימכר מפני שהן כתובין לבן והרי כשמוכרן לאחר חוזר בו ממתנ' [ברי' ואפ"ה] תני בי' אינו יכול למכור אלמ' לא מצי הדר בי' והאי דקאמרי' איזו הוא מתנת ברי' שהיא כמתנ' ש"מ כבר פי' דלא קני' אלא לאחר מית' דאלמ' דלא מדמי לה למתנ' ש"מ אלא בהא מילת' בלחוד אבל לענין מיהדר בי' האי כי דיני' והאי כי דיני' ומאי דקשי' לי בשנים אוחזין כבר פירש' התם המור' שפיר ולא קשי' ולא מידי הילכך אין צורך לעקור הלכ' קבוע' ולהעמיד' ללמה ולא כלום:
(נה) איתביה ר' יוחנן לריש לקי' כו' עד ואם אית' ליורשי נותן מבעי' לי'. פי' נראה לי דר' יוחנן ס"ל דלית לי' להאי תנא שהראשון יכול למכור הגוף אם כן נמצא שלא זיכה לו אלא אכילת פירות כל ימי חייו והגוף הקנה לשני אם יהי' חי אחרי מותו של ראשון ועכשיו שמת שני בחיי ראשון שלא נתקיימ' מתנת השני כלל שלא אמר לו מעכשיו או מהיום שיקנ' למפרע א"כ לכשימות הראשון דין הוא שיחזור הגוף ליורשי הנותן שהרי לא נסתלק מן הגוף אלא אם יקנה השני והשתא דשני לא קנה יחזור לנותן וליורשיו הניחא אי אמרת קנין פירות כקנין הגוף דמי יש לומר דס"ל להאי תנא דקנין הראשון קנין גמור הוא. ואע"פ שאינו יכול למכור מפני שאמר לו ואחריך לפלוני ורוצה שיהא הגוף לפלוני אבל כיון שמת אותו פלו' יתקיימו הנכסים לראשון קנין גמור שהנותן סילק עצמו מהם משע' שנותנ' לראשון דקנין פירות כקנין הגוף דמי והילכך אם מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי ראשון אלא אי אמרת קנין פירות לאו כקנין הגוף נמצא שלא נסתלק הנותן מגוף הנכסים אלא הגוף תלוי ועומד אם ימצ' השני אחרי מותו של ראשון יהי' לשני ואם לא ימצא יהי' של נותן. ואין כח לראשון בגוף הנכסים כלל ואמאי יחזרו ליורשי ראשון אלא ודאי משום דקסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי וריש לקיש תירץ אחריך שאני דקסב' הראשון יכול למכור הגוף שאם הגוף זכוי לו ואין לו לשני אלא מה ששייר ראשון משום האי טעמא יחזרו ליורשי ראשון אבל אי הוה סבר שאינו יכול למכור הגוף אע"ג דבעית למימר קנין פירות כקנין הגוף דמי לא נסתלק הנותן מגוף הנכסים אלא בקנינו של שני וכיון דשני לא קנה יחזרו לנותן וליורשיו אלא ודאי טעמא דידי' משום דקסב' שגם הגוף הקנ' לראשון ויוכל למכור והקש' לו ר' יוחנן והתניא יחזרו ליורשי נותן פי' ואם הדין נותן שהראשון יכול למכור גוף הנכסים א"כ נסתלק הנותן לגמרי מאלה הנכסים משעה שנותנ' שהגוף יהי' או של ראשון או של שני ולמה יחזרו ליורשי נותן א"ו ש"מ שאין הראשון יכול למכור גוף הנכסים והני תרי תנאי תרווייהו ס"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי אלא בהא קמיפלגי דמאן דאמרי ליורשי ראשון סבר כיון דקנין פירות כקנין הגוף דמי נמצא שהנותן סילק עצמו מהם כדכתבית לעיל ומ"ד ליורשי נותן סבר אע"ג דקנין פירו' כקנין הגוף דמי הרי לא נסתלק מגוף הנכסים אלא בזכייתו של שני וכיון דשני לא קנה יחזרו ליורשי נותן ומ"מ ההיא דתני ליורשי ראשון קשיא לך ור"ל מתרץ אלא אחריך תנאי היא פי' לא כמו שתירצתי עד עתה דלכ"ע יכול הראשון למכור שא"כ לא הי' אומר ליורשי נותן אלא תנאי היא ר' ור' שמעון דר' סבר אינו יכול הראשון למכור גוף הנכסים ורשב"ג סבר יכול ותרווייהו ס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ור' סבר יחזרו ליורשי נותן שלא זוכה לראשון אלא פירות והגוף זוכה לשני אם ימצא (כמותו) [במותו] של ראשון וכיון שמת בחיי ראשון ולא קנה חזר גוף הנכסים לנותן וליורשיו ורשב"ג סבר שגם הגוף הקנה לראשון מיד שהרי הוא יכול למכור מיד ולא הקנה לשני אלא מה שמשייר ראשון והילכך נסתלק הנותן מאלה הנכסי' סילוק גמור ואם לא יקנה שני נגמרו לראשון ור' יוחנן סבר אי איתא דפליגי הני תנאי בפלוגת' דר' ורשב"ג אמאי איפליגו בכי האי גוונא יחזרו ליורשי ראשון או ליורשי נותן ליפלגו בפירוש אם יכול למכור הראשון גוף הנכסים ואם לאו וממילא ידענא האי דינא אי ליורשי ראשון או ליורשי שני ומדלא איפלוגי במכירת הנכסים ש"מ דתרווייהו כר' ס"ל שאינו יכול הראשון לימכור ולא איפלוגי אלא אי חשיב סילוק גבי נותן מפני שיש לראשון קנין פירות וקנין פירות כקנין הגוף דמי אי לא כדפרישית ובין ר' יוחנן בין ריש לקיש מוקמי מילתייהו אליבא דכ"ע כך נ"ל פתרון שיט' זו ולא כמו שכתבתי במה"ק:
(נו) יורד הראשון (ומוכר ואוכל) [ומכר ואכל כצ"ל] פי' נרא' לי דוקא מכר ואכל אבל אם מכר והדמים קיימים או שקנה בהם מלבושים אחרי מותן הכל הם לשני:
(נז) אביי אמר עם גמר מיתה ורבא אמר לאחר גמר מיתה. פי' עם גמר מיתה הוא כשמתחילים אבריו למות ויש לו חול' שמתים אבריו כאחד אחד ושוהה הרבה במיתתו ונפק מינה לירד מקבל המתנה וליכל הפירות דלאביי יורד ואוכל משעה שיתחילו איבריו למות ואין היורשין יכולין לעכב על ידו ולרבא אינו יורד ואוכל כ"א אחר שתיגמר מיתתו:
(נח) ודווקא דאיכא אתרוג לכל חד וחד אבל פריש או רמון לא כיון שגירסא זו כתובה בכל הספרים נראה לי דה"ג אם יכול לאוכלן יצא ואם לאו לא יצא עד דאיכא אתרוג לכל חד וחד ודוקא אתרוג אבל פריש ורימון לא:
(נט) אקנייה לבנו קטן דווקא נקט קטן כדפרישית לעיל גבי סבתא ואע"ג דאמרן לעיל דרשב"ג לא אמר אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא אמרי' נמי איזה רשע ערום כו' וא"כ רב ביבי היכי עבד לכתחל' ונ"ל דפתרון לכתחלה הוא כך שאם יבא לימלך לב"ד אמכור אל יאמרו לו תמכור מפני שיקרא רשע ערום ובהא פליגי רבי ורשב"ג דר' הוה מתיר ליה לזבוני פירות ומותר להשיאו עצה בכך ורשב"ג אסר אבל אם מקבל המתנה יודע הדין ורוצה לעשות דבר שלא יצא מידו לעולם הרשות בידו דדווקא לייעץ לאחר יקרא רשע ערום מפני שמרויח לזה ומפסיד לזה אבל להרויח לעצמו רשאי ורשאי הוא לעשות ודברי רבינו שמואל זצוק"ל לא נראו לי:
(ס) אמר רב יהודא אמר שמואל הכותב נכסיו לאחד ואמר הלה אי אפשי בהן קנה ואפי' עומד וצווח פי' מדאמרי' לקמן זיכה לו ע"י אחר ש"מ דעד השתא מיירינן כשזיכה לי ע"י עצמו שכתב השטר ומסרו לידו ואי צווח מעיקרא ואמר אי איפשי בה אע"ג דמסרה לידו לא קנה ואין בעל חובו גובה ממנה אבל אם שתק ואח"כ צווח ואמר אי אפשי בה קנה משעה ששתק ובאומרו עכשיו אי אפשי בה אינו יכול להסתלק ממנה עד שיתננה מתנה או לבעלים הראשונים או לאחרים ובעל חובו גובה ממנה ובזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח אוקימנה פלוגתא דרבנן ורשב"ג וה"נ אוקימנה פלוגתייהו בשלהי פ' השוחט חולין ובר"פ השולח גט אמרי' אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו מבוטלת תיבטל אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין פי' בצווח מעיקרא מיירי דאי שתק ולבסוף צווח הא אמרן דקנה א"ו בצווח מעיקרא ואע"פ שבאה המתנה לתוך ידו לא קנה אבל בעינין שיאמר דבר שמשמשת לשון עבר כמו בטלה הוא ואינה מתנה אבל אם אמר תיבטל משמע לעתיד ומש"ה לא אמר כלום דאינו מבט' עכשיו אלא לעתיד וכיון שעכשיו קונה אותה שוב אינו יכול לבטלה וכן נמי מבוטלת לעתיד משמע ונ"ל דלא גרסי' אי אפשי בה גבי לא אמר כלום אלא גבי דבריו קיימין דאי איפשי בה לאו לעתיד משמע אלא איני רוצה זה המתנה וה"נ אמרן דאי צווח מעיקרא ואמר אי אפשי בה לא קנה והמורה גריס לי' גבי לא אמר כלום ומפרשים אחרים גרסי לי' גבי דבריו קיימין וכך נראה לי עיקר ובכריתות בתחלת פ' המביא אשם תלוי אמרי' אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה פי' כיון שהנותן סילק עצמו מעלי' ומקבל המתנה לא רצה לזכות בה הרי הוא הפקר וכל המחזיק בה זכה בה ולא אמרי' אדעתא דהכי נסתלק ראובן הנותן כדי שיקנה שמעון המקבל וכיון ששמעון אינו רוצה לקנות תיהדר לראובן אלא הרי הוא הפקר וכגון שהגיעה המתנה לידו של שמעון ויצאת מידו של ראובן אבל אם עדיין לא יצאת מידו של ראובן הרי לא נסתלק ממנה ושמעון נמי לא שתק ולבסוף צווח אלא מיד אמר אי אפשי בה אבל אם שתק ולבסוף צווח הא אמרן דקנה ואינו יכול להסתלק ממנה אך אם יחזור ויתננה מתנה גמורה ואקשי' ומ"ש מהא דאמר רבה בר אבוה אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר מאחר שבא' מתנ' לידו מתנה זו תיבטל מבוטלת היא לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנ' אי אפשי בה דבריו קיימין מאי לאו דבריו קיימין והדרא למרא לא דבריו קיימן דהוא לא קנה לה ולמרא נמי לא הדרא אלא כל המחזיק בה זכה בה הכין צריך למיגרס אבל בספרים גריס איפכא וגם המור' כדגרסינ' אלא דגריס אי אפשי בה גבי לא אמר כלום וזה לא יתכן בשום ענין שבעולם אלא גבי דבריו קיימין גרסי' לה וה"פ מקשי' לר"ל דאמר דכל זמן שהנותן מסתלק והמקבל אינו רוצה לזכות שהיא הפקר והא הכא דאמר דבריו קיימין דלא קנה אותה והדרא למרה ולא הויא הפקר ותירץ לא הא דאמר דבריו קיימין דלא קנה אותה אבל מיהא הפקר הויא ולא הדר' למרה תו מקשי' ליה מהא דתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום והא ידיי מסולקות הימנה דכי א"א בה דמי וקתני לא אמר כלום פי' לר"ל דאמר דכי מסתלקי נותן ומקבל דהוי הפקר והא ה"נ מסתלק בעל השדה באומרו ידיי מסולקות הימנה ויהיה הפקר ומתרץ שאני התם דאמרי' כי סליק נפשי' מדין ודברים מגופה דשדה לא סליק נפשי' פי' אי אפשי בה חשיב סילוק גבי מקבל שעדיין לא קנה השדה כי הוא אמר אי אפשי בזו המתנה לקבלה הילכך כיון דנותן נסתלק ומקבל לא רצה לזכות הויא הפקר אבל הכא שגוף השדה הוא שלו בלשון גרוע זה אינו מסתלק מגופה של שדה אלא מדין ודברים בעלמא תו מקשי' לי' ממאי דתניא הכותב נכסיו לאחרים והיו בהם עבדים ואמר הלה אי אפשי בהן אם היה רבן שני כהן אוכלין בתרומה רשב"ג אומר כיון שאמר אי אפשי בהן כבר זכו בהן יורשין בשלמא לרשב"ג קסבר כי יהיב אינש מתנה אדעתא דמקבלין לה מניה. כי לא מקבלין לה מני' הדרא למרא אלא לת"ק כי אמר שני אי אפשי בהן כל המחזיק בהן זכה הוה להו עבדים זרים וקאכלי תרומה זרים. פי' הא מתניתא איתוקמא הכא ביש נוחלין ובפ' השוחט דבזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח פליגי ומשום הכי אמרי רבנן דאם היה רבן שני כהן אוכלין בתרומה דכיון דשתק קננהו ותו לא מצי למיהדר ולפום האי מסקנא ל"ק לר"ל ולא מידי דריש לקיש מיירי בצווח מעיקרא כדפרישית אלא הכא מקשה ליה כפי משמעותה דברייתא דמשמע דבצווח מעיקרא פליגי ובהכי מיירי כדאיירי ריש לקיש והשתא לא אתי ר"ל כחד מנייהו. לא כרשב"ג ולא כת"ק ובשלמא [רשב"ג] פליג עלוי' דר"ל וסבר כיון דמקבל לא בעי למקני נותן לא אסתלק אלא ת"ק כיון דמקבל אינו קונה אמאי מאכיל את העבדים תרומה אלא ש"מ מדהאכילם תרומה ש"מ אע"ג דאמר אי איפשי בה לא מסתלק המקבל אלא הרי הן שלו וקשיא לר"ל דאמר דמסתלק והרי הן הפקר ואלו הי' רוצה היה מתרץ לו דההיא מתניתא בשתק ולבסוף צווח ולא קשיא ליה אבל לעולם בצווח מעיקרא מסתלק אלא לפי שיטתו השיבו דאע"ג דסברת דבצווח מעיקרא אמר ת"ק דרבנן שני אם הוא כהן מאכילם בתרומה הנ"מ גבי עבדים דלא נפקי לחירות גמור ע"י הפקר וצריכין גט שחרור ומעוכב גט שחרור אוכל בתרומ' אבל בשאר מטלטלין מכי אמר מקבל אי אפשי בהן הוו להו הפקר גמור ומסתלק אבל מ"מ זו הברייתא אינה מדברת אלא בשתק ולבסוף צווח ובזיכה לו ע"י אחר כדמוקמינן לה הכא ולא קשיא ולא מידי אלא רבותא עשה לו שאף לפי סברתו שסבר להקשות לו לא קשיא ליה והמורה סבר שהמקשה כפי המסקנא שהעמדנו כאן בשתק ולבסוף צווח קא מקשה ליה ומפר' שגם ריש לקיש אחר שקיבל המתנה וזכה בה מיירי דכי אמר אי אפשי בה לשון הפקר הוא ומשום הכי המחזיק בה זכה וא"א בה לא משמע לשעבר אלא לעתיד אבל היכא דצווח מעיקר' שלא רצה לזכות בה מודה ר"ל דהדרא למרה כרשב"ג ורב ששת דאמר דכי אמר אי אפשי בה לא אמר כלום והרי הוא שלו מוקמי במקרקעי ודריש לקיש במטלטלי וגם מאי דאמר בטלה היא ואינה מתנה דבריו קיימין והדרא למרה לא קשיא לריש לקיש כדפירש רשב"ג ואם הי' רוצה מתחלה היה מתרץ כך כדמתרץ לבסוף לרשב"ג אלא הולך ומדחה אותו בכל מה שיכול ואחרי כן חוזר לתירוץ זה וכל הדברים הללו הם דחוקים ביותר שאין הלב מקבלם ועוד אפילו אם העמיד דרב ששת במקרקעי כיון שזכה בשטר המתנה קנאם וכי אמר אי אפשי בהן דהוא לשון הפקר אמאי לא יחול ההפקר עליהן כמו דחייל אמטלטלין וכל זה לא הזקיקו למורה לפרש כך אלא משום דסבר שהמקשה לפום מאי דאוקימנא לה בשתק ולבסוף צווח קא מקשה ולהכי אוקי מילתי' דריש לקיש נמי הכי ולא היא שאינו סובר להקשותו אלא ממשמעותו דמשמע בצווח מעיקרא ולעולם ריש לקיש נמי לא איירי אלא בצווח מעיקרא ומש"ה מאי דאמר רב ששת לא אמר כלום לא קשיא לי' וממאי דאמר דבריו קיימין קשיא לי' ומפני שלא להאריך הדברים כתבתי דברי המורה ומה דקשיא לי' בקיצור ובפ' שנים אוחזין בטלית בה' זה ישבע אמרי' בעי ר' זירא תקפה אחד בפנינו מהו היכי דמי אי דאישתוק אודיי אודי לי' אי דקא צווח מאי הו"ל למיעבד לא צריכא דשתק ולבסוף צווח מי אמרי' מדאשתק מעיקרא אודיי אודי ליה או דילמא כיון דקצווח השתא איגלאי מילתא דהאי דאישתק מעיקר' סבר דחזי לי רבנן ואין לפשוט אותה האבעיא מכאן דהכא אמרי בשתק ולבסוף צווח כ"ע ל"פ דקני מפני שאין ליתן שום טעם למה שתק מתחלה כמו שיש ליתן טעם שם דחזו לי רבנן. ובזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח נמי דהויא פלוגתא לא דמי טעמייהו אהדדי. והילכך אית למיבעי ההיא דר' זירא בין לת"ק דלית לי' הוכחה בין לרשב"ג דאית לי' הוכחה כאן לא אמר רשב"ג התם יוכיח סופו על תחלתו משום דכי שתק אכתי לא מטיא לידי' מידי אבל הכא דתקפה בפנינו איבעי לי' למצווח מעיקרא אי נמי אפילו לרבנן עד כאן לא אמרי דלא הוי הוכחה אלא התם דלא הו"ל למישתק מעיקרא אבל הכא דשתק קסבר משום דחזו לי רבנן איכ' למימר דהשתא דצווח אמרי' יוכיח סופו על תחלתו:
מאי דעבד עבד פי' לאו דוקא דיעבד אלא אפילו לכתחלה נמי מרשין אותו ב"ד כיון שהוא טורח ומרויח בעבורן אבל מיהו זה יש לדקדק מיכן טעמא בגדל אחי אמרי' מאי דעבד עבד אבל אם לא הי' טורח בעבורם לא אמרי' מאי דעבד עבד אלא מעלין להם בחלקו כל מה שלבשו מפני שהיו קטנים ולא היו בני מחילה וב"ד נמי אין מרשין אותן ומאי דאמרי' בפ' ארבעה אבות נזיקין האחין שחלקו שמין מה שאליהן אבל מה שלבשו ובלו אין שמין ההיא מיירי באחין גדולין כדפרישית התם במהדורא בתרא שהיו כולן אוכלין ולובשין מתפושת הבית והיו מתרצין בכך ולא היו מקפידין ומוחלין זה על זה ואפ"ה כשבאו לחלוק שמין מה שעליהן דכל זמן שלא חלקו מוחלין זע"ז אבל משעת חלוקה ואילך אינם מוחלין חוץ ממה שעל נשיהן ובניהן ובנותיהן וגדול אחי שמשעה שקנו אותם הויא מחילה גמורה גבייהו. אבל אלה שהם קטנים לאו בני מחילה נינהו:
מתניתן בשרכא פי' איש יודע ציד ואינו מתעסק להרויח. איש יודע ציד [תרגומיני' נחשירכן כצ"ל]:
לוותה ואכלה ועמדה ונישאת מהו. כתב רבי' יצחק זצוק"ל. נ"ל דדוקא כגון שמתה בחיי בעלה עד שלא תבעו מלוה אבל אם היא בחיים עדיין ויש לה נכסי מלוג אז אין שייך לומר בעל לוקח הוי שהרי הגוף שלה הוא בההיא שעתא ואפילו חבלה באחרים משמע בהחובל שמוכרת נכסי מלוג בטובת הנאה ומשלמת וכ"ש מה שלות' ואכלה ואינו נ"ל דאי אמרי' בעל לוקח הוי אפילו הגוף הוא של בעל שהרי אינה יכול' למכור כתקנת אושא והילכך אין בעל גובה בנכסי' אפי' בחייה אבל מיהו אע"ג דהוי לוקח לא שימכרם הבעל שהרי אם ימות או אם יגרש חוזר הגוף לאשה וגם לא זיכו אותו אלא שיאכל פירות ולא שימכור הנכסים ומאי שמסתייע ממאי דאמרי' בהחובל שאם חבלה באחרי' שהיא מוכרת בטובת הנאה ומשלמת אין זה סיוע של כלום שאם תמכור בטובת הנאה מה מפסיד הבעל ומה נחסר אבל אם גובה מנכסי' הבעל נחסר ומפסיד ובוודאי בהלוואה נמי אם אומר לה המלוה תמכור בטובת הנאה ותפרע לי הדין עמו אלא כגון דלא ספקה טובת הנאה לפרוע המלוה והוא צריך לגבות מגוף הנכסים וכשמתרץ לקמן לא נישאו גדולות לבעל ינשאו קטנות לבעל. פירוש ה"נ הוי מצי לשנוי כגון שלא מתה בחיי בעל אלא הא עדיפא לי' לשנויי דאפילו במתה בחיי הבעל מוקי לה ואינו נר' לי שאם הי' מועיל לו זה התירוץ לא הי' נדחק לכך א"ו אי לוקח הוי אפילו בחייה נמי לא שקיל: