תוספות יום טוב על סוטה ט
<< · תוספות יום טוב · על סוטה · ט
עגלה ערופה בלשון הקדש. עיין מ"ש בשם התוס' בר"פ דלעיל:
שנאמר כי ימצא. ה"ק שנאמרו ענו ואמרו כו' [כמ"ש הר"ב]. וסדר עגלה ערופה כיצד כי ימצא וכו' [גמרא]:
שלשה מב"ד הגדול. מפרש בגמ' בברייתא זקניך שנים. ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן שלשה:
רבי יהודה אומר חמשה שנאמר זקניך שנים ושפטיך שנים. ותנא קמא ההוא מבעי ליה למיוחדין שבשופטיך. ור"י וי"ו דושפטיך דריש למנינא להביא עוד שנים. ות"ק וי"ו לא משמע ליה. גמרא. ומדלא כתב הר"ב הלכה כמאן. ש"מ דס"ל ככללין דהלכה כת"ק. אבל במשנה ג' פ"ק דסנהדרין תנן להו בלשון פלוגתא דר"ש ור"י ופסק כר"י. וכן פסק הרמב"ם כאן והתם. ובחיבורו פ"ה מהלכות סנהדרין ובפ"ט מהלכות רוצח ושם כתב הכ"מ דבתרי סדרי יש סדר למשנה והוי סתם ואח"כ מחלוקת. ואין הלכה כסתם והדרין לכללין דר"ש ור"י הלכה כר"י ע"כ. אלא שלא פירש זו מנין לו שיש לסדרים סדר ואדרבא נמצא להתוס' בהפך בפ"ח דשבת דף פ"א דאדר"י אסר לקנח בחרס בשבת אמרינן אלמא דבר שאין מתכוין אסור. והא אר"י הלכה כסתם משנה. ותנן נזיר חופף ומפספס. והקשו בתוס' דמאי קושיא דהא הוה מחלוקת בפ"ב דביצה רי"א כל הכלים אין נגררים כו'. ובתרי מסכתות אין סדר ושמא סתם ואח"כ מחלוקת הוא. ותירצו דאע"ג דלכולהו אמוראי בתרי מסכתות אין סדר ואין הלכה כסתם. רבי יוחנן אית ליה דאפילו בתרי מסכתות הלכה כסתם. דמסתמא סתם לבסוף ואין לנו לומר שסתם רבי קודם ושוב חזר ממה שפסק. ע"כ. וכ"כ בפרק החולץ דף מ"ב וא"כ ה"נ אית לן למימר דמסתמא סתם דהכא נשנה אחר מחלוקת דסנהדרין. והלכה כסתם. אבל נ"ל דמשם ראיה דנוכל לומר שהרמב"ם מתרץ קושית התוס' בכך דלהכי מקשה גמרא מסתם דבנזיר אע"ג דמחלוקת היא בביצה משום דכיון דבתרי סדרי נינהו. ונזיר בסדר נשים שאחר סדר מועד אמרינן דיש סדר והוה מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם. וטעמא רבה איכא דכיון דנקטינן בסידרייהו באסמכתא דקרא (ישעיה ל"ג) והיה אמונת עתך כדאיתא בפ"ב דשבת דף (ל"ב) [לא. ] אית לן למימר דכסדר האסמכתא למדם רבינו הקדוש. מה שאין כן סדר המסכתות שבכל סדר וסדר. אע"פ שמפני טעם ונימוק סדרן. מ"מ הואיל ולא באסמכתא דקרא נסדרו לא היה מלמדן עם תלמידיו אלא במקום שלבם חפץ. ומיהו לדעת הרי"ף והרא"ש נמי אין סדר אפילו בתרי סדרי. כמו שאכתוב בשמם במשנה ט' פרק קמא דקדושין בס"ד. [ושוב ראיתי בתשובות מהר"ם רוטנבורג הנדפסים בפראג ששם בסימן תתקפ"ב בפסקא המתחלת ומעשה היה כו' כתוב אסתם בשבועות ומחלוקת בכתובות הוי תרתי מסכתות ואין סדר ולכן אין לחוש על הסתם שבשבועות. ע"כ. אע"ג דמסכת שבועות שבסדר נזיקין מאוחר לכתובות שבסדר נשים. ועיין מ"ש במשנה ה' (פ"ה) [פ"ז] דתמורה]. ועוד בגמרא פ"ב דקדושין דף נ"ד מייתי ראיה דהלכה כר"מ דהתם מדסתם לן תנא כוותיה בסדר זרעים. ואע"ג דמסקנא משום דבבחירתא סתם כוותיה מ"מ חזינן דגמרא סברה דכל היכא דאשכחן סתם ומחלוקת בתרי סדרי שיש לפסוק כסתם. ואין מוקדם ומאוחר בהן. ועוד קשיא לי על פסק הרמב"ם דהתם גופיה בסמיכת זקנים לא פסק כר"י כמו שאכתוב שם בס"ד. ועיין מ"ש במשנה ב' פ"ט דסנהדרין. [ובני מהר"ר אברהם שיחי' מחבר פי' לירושלמי הראה לי דבירושלמי הכא ובסנהדרין פ"ק דף י"ט ע"א. א"ר נראין דברי ר"ש בסמיכה ודברי ר"י בעריפה וכו']:
נמצא סמוך לספר. כתב הר"ב דכתיב כי ימצא. פרט לממציא כו'. וכתבו התוס' בפ' הנחנקים ד' פ"ו דליכא לאקשויי אדהכא מדכתיב (דברים כ"ב) כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל. דאימא ה"נ פרט לממציא כו'. כגון בית פלוני דשכיחי ה"נ דפטירי. [ואין חילוק בין לשון פרט למצוי דהתם או פרט לממציא דה"נ בגמרא דהכא גרס פרט למצוי והרמב"ם בפירושו כתב פרט לממציא. ובחבורו פרק ט' מהל' רוצח נראה דגרס פרט למצוי. ועיין מ"ש במשנה ב' פרק ב' דמכות] דהכי נמי דרשינן מכי ימצא באדמה. דהוי כמסקנא דהתם דדרשינן מונמצא בידו וה"נ באדמה כמו בידו:
או לעיר שאין בה ב"ד. דבעינן זקני העיר וליכא. גמ':
דברי ר"א. גמ'. קסבר אפשר לצמצם וקרובה. ואפילו קרובות. פירש"י כמו ובהמה רבה (יונה ד') וכתב הר"ב ואין כן הלכה אלא שתיהן מביאין עגלה אחת בשותפות. והכי אמרינן בבכורות פ"ב דף י"ח דקסברי א"א לצמצם ויביאו בשותפות ויתנו ביניהן ויאמרו אם זו היא הקרובה הרי היא שלהן. ואלו יקנו להם חלקם במתנה. ואם אלו וכו':
נמצא ראשו כו'. כתב הר"ב במת מצוה קנה מקומו לקוברו שם [עסקינן] דזה אחד מעשרה תנאים שהתנה יהושע בפרק מרובה [ב"ק דף פ"א]. רש"י:
רבי אליעזר אומר מטבורו. פי' הר"ב קסבר עיקר חיותא בטבוריה הוא כו'. וז"ל הרמב"ם לפי שהוא אמצעות הגוף הכולל כלי המזון שבהם נמשך המאכל. ר"ע אומר מקום שאיפת הרוח הוא הצורך הגדול בחיות לפי שנאמר כל אשר נשמת רוח חיים באפיו:
רבי עקיבא אומר [כו']. כתב הר"ב והלכה כר"ע. וכ"כ הרמב"ם וכתב הכ"מ בפ"ט מהלכות רוצח. ויש לתמוה דהא קי"ל משנת ראב"י קב ונקי וצריך לומר שסובר שלא נאמר כלל זה לדחות מאי דקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו ע"כ. ועיין מ"ש כבר בזה במשנה י' פ"ח דעירובין בס"ד:
ואין המום פוסל בה. דמהו דתימא ניליף מק"ו. ומה פרה שאין השנים פוסלות בה [כדתנן בר"מ פרה כשירה הזקנה וכו'] מום פוסל בה דכתיב (במדבר י"ט) אין בה מום. עגלה ששנים פוסלות בה [כדתנן התם]. אינו דין שיהא מום פוסל בה קמ"ל דלא. דשאני התם דאמר קרא (שם) אשר אין בה מום. בה מום פוסל. ואין מום פוסל בעגלה. כך למדתי מהגמרא:
ואיתן כמשמעו קשה. פי' הרמב"ם חזק ההמשכה. וכ"כ בחבורו פ"ט מהלכות רוצח ומורידין אותה אל נחל ששוטף בחזקה וזהו איתן האמור בתורה. ע"כ. אבל רש"י מפרש בפירוש החומש נחל איתן קשה שלא נעבד. ע"כ. לדבריו נחל האמור כאן אינו של מים. אלא עמק. וכן מביא רש"י מה שדרשו בפרקין א"ר יוחנן בן שאול מפני מה אמרה תורה הביאו עגלה בנחל. אמר הקב"ה יבא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאין עושה פירות וכו'. ופירש"י נחל איתן קשה. ע"כ. אבל נראה בעיני דהיינו פלוגתייהו דרבי יאשיה ור' יונתן בברייתא בגמ'. אשר לא יעבד ולא יזרע לשעבר דברי ר' יאשיה [דדריש אשר דמוכח דלאו לשון צוואה היא. אלא לישנא דלשעבר] ר' יונתן אמר להבא. דרש"י נסיב לה בפי' החומש אליבא דר' יאשיה משום דמשמעות דאשר הכי משמע טפי דלא בא לאוסרו להבא. אבל הרמב"ם בפירוש המשנה דבהדיא תנן ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד. ש"מ דמתני' דלא כר' יאשיה אלא כר' יונתן. [ועיין מ"ש עוד לקמן בזה] הלכך ניחא להרמב"ם טפי לומר דנחל היינו נהר. שכן פירושו ברוב המקומות. ועוד דכן דוירחצו את ידיהם משמע מהנחל. והשתא האי דדריש רבי יוחנן בן שאול לא אתיא אלא אליבא דר' יאשיה. דאי לרבי יונתן אדרבה כל נחל מגדל ועושה פירות אם בעצמו בדגים. ואם בשפתו לכשיזרע או יעבד. ועוד י"ל דלהרמב"ם לרבי יאשיה נמי נחל היינו נהר. אלא דקרא אתני שיהא המקום שעורפים בו הוא במקום שלא נעבד בו. ואתיא רבי יוחנן בן שאול ככ"ע ומתני' מיהא דלא כר' יאשיה דהא אליביה לא אסרה תורה לזרוע כו' לפיכך ניחא להרמב"ם לפרש קשה על חוזק הנהר:
אע"פ שאינו איתן כשר. פי' הר"ב שלא נאמר איתן לעכובא אלא למצוה. וכן פירש"י. וקצת קשה. דהוי ליה למתני ואם אינו איתן כשר שזהו ל' דיעבד. אבל לשון אע"פ משמעותו להוציא ולאפוקי שלא נטיל עוד תנאי בדבר. ועוד דלשון אם אינו כו' לשון קצרה הוא. מלשון אע"פ שאינו כו'. ולמה לו להאריך. והרמב"ם פי' וז"ל ענין איתן גדול כמו שאמר. גוי איתן הוא (ירמיה ה') . ואומר אם היה חזק ההמשכה ואפילו שלא היה גדול השיעור כשר. וכבר פירשו איתן קדמון. ע"כ. בא לומר שאיתן יש בו שני פירושים גדול וחזק. ושאמר התנא דקפידת הכתוב על החוזק. ואע"פ שאינו גדול. ומעתה ל"ק מ"ש הכ"מ וז"ל ודע ששם במשנה שנינו אע"פ שאינו איתן כשר. ופירש"י דלא כתיב ביה עכובא. ולא נאמר אלא למצוה. ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ע"כ. שמבואר נגלה שלא השמיטו שהרי לפי פירושו ה"ק אע"פ שאינו גדול וא"כ מכיון שכתב נחל ששוטף בחזקה. וזהו איתן האמור בתורה. כבר נכלל בזה שאין עוד תנאי בענין איתן אלא מה שביאר בלבד ששוטף בחזקה. וא"ת ולהרמב"ם שכתב דממעטים גדול ואמאי. והא כתיב גוי איתן. וכי תימא דהיינו דכתב וכבר פירשו איתן קדמון דא"כ נצריך להיות קדמון ולא שיהיה עשוי מחדש. אבל ודאי שז"ש וכבר פירשו איתן קדמון ר"ל וגם זה הפירוש ממועט בדברי משנתינו באמרה אע"פ שאינו איתן ולא הצריכה אלא שיהיה קשה בלבד ולא זולת. והדרא קושיא לדוכתיה דהיאך ממעטינן הני פירושים וקרא כתיב גוי איתן ל"ק דקראי אחרינא כתיבא כדאיתא בגמ' ת"ר מנין לאיתן שהוא קשה שנאמר (במדבר כ"ד) איתן מושבך ושים בסלע קנך. ואומר (מיכה ו') שמעו הרים את ריב ה' והאיתנים מוסדי ארץ:
מאחוריה. פי' הר"ב ממול ערפה דגמר עריפה עריפה מחטאת העוף. גמ'. ועיין בפירוש משנה ה' פ"ו דזבחים:
ומותר לסרוק כו'. פירש הר"ב מה זריעה כו'. אף כל עבודה כו' ואימא אשר לא יעבד בה כלל ולא יזרע פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט זריעה אין מידי אחרינא לא אשר רבויא הוא ) גמ'. והיינו נמי כר' יונתן דאדאמרינן ר' יאשיה מאשר נ"ל כמ"ש לעיל. קאמרינן ור"י אשר רבויא הוא:
במקום עריפה של עגלה. גמ'. ת"ר ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל שאין ת"ל הערופה. ומה ת"ל הערופה על מקום עריפתה של עגלה:
ופטרנוהו בלא מזון כו'. כן הגי' בספרים. והר"ב שפירש בלא מזונות כו' לפי שבגירסתו ל"ג בלא מזון. וכן ל"ג בלא לויה אלא בברייתא בגמ'. וכ"כ רש"י ופטרנוהו. בגמ' מפרש בלא מזונות וגירסתם מצאתי בנוסת משנה שבירושלמי:
בלא מזון. והוצרך ללסטם את הבריות ולכך נהרג. רש"י:
והנחנוהו בלא לויה. יחידי בלא חבורה. רש"י:
והכהנים אומרים. כדכתיב לעיל (דברים כ"א) ונגשו הכהנים בני לוי ולא פירש על מה הם נגשים. רש"י:
כפר לעמך וגו'. עיין במשנה ח' פ"ג דיומא כתבתי דבמקום שנאמר כפרה ילפינן מחורב דבעי למימר אנא כדאשכחן להלן. אנא חטא וגו'. ופרכינן התם בגמרא דף ל"ז בעגלה ערופה נמי. וקאי בקשיא:
לא היו צריכים לומר ונכפר כו'. כלומר ונכפר דכתב בקרא לאו אוענו ואמרו קאי שיהא אף זה בכלל אמירה אלא מלתא באנפי נפשה היא שרוח הקדש בשרה כו'. [רש"י]:
נמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר. פירש"י דס"ל האי תנא דעגלה ערופה אין ירידתה לנחל איתן אוסרתה אלא עריפתה. והרמב"ם בפ"י מהלכות רוצח פסק שירידתה לנחל איתן אוסרתה בהנאה. וכתב הכ"מ דאפ"ה תצא ותרעה בעדר. משום דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשה שהרי דבר מצוי הוא שימצא ההורג. וכ"ש לפי מה שפירשו קצת מפרשים שמתועליות המדידה והענינים הנעשין במצוה שעל ידי כך הוא קרוב שיתגלה מי הוא ההורג. דהא ודאי מעיקרא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג ולא גמרי ומקדשי. ע"כ:
תקבר. דאסורה בהנאה עיין בפירוש הר"ב משנה ט' פ"ב דקדושין:
עד אחד אומר ראיתי וכו'. עיין מ"ש בכולה מתניתין בפ"ו משנה ד' וכן שם בפירוש הר"ב דמה שחסר בזו. גילה בזו. כי שתיהן בענין אחד ואין חלוקה ביניהן:
אשה אומרת כו'. לשון הרמב"ם בפרק ט' מהלכות רוצח אשה אומרת כו' בין שבאו שתיהן כאחת בין שבאו זו אחר זו. ע"כ. וכתב הכ"מ דעד כאן לא מפלגינן בין באו בבת אחת לבאו בזה אחר זה. אלא דוקא כשהעד הראשון הוא כשר ולאפוקי מהראב"ד שכתב על זה נראה מהגמרא שהוא שבוש דבזה אחר זה הראשון עקר. ואפילו אשה. עכ"ל הכ"מ. ולי קשיא ) לשון הרמב"ם שבפי"ב מהלכות גרושין לענין עדות היתר א"א לא ביאר בזה כלל ולא עוד אלא שהמגיד כתב עליו שם וז"ל וה"ה לאשה אומרת מת והתירוה לינשא על פיה ואח"כ באה אשה אחרת ואמרה לא מת לא תצא מהתירה הראשון וזה מוסכם ע"כ ואין לחלק דהתם בהתירוה דהכא נמי בעינן שהב"ד הורו על פיה שלא תיערף וכמ"ש בשם התוס' בענין עדות סוטה בפ"ו וצ"ע:
משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה. פירש הר"ב לפי שמכירין כו' כדת"ר [לעיל] לא נודע מי הכהו הא נודע מי הכהו אפי' א' בסוף העולם [הכיר בו] לא היו עורפין:
משבא אלעזר בן דינאי. ורצחן מפורסם היה כדאמרי' בעלמא בפ"ב דכתובות דף כ"ז אדתנן ע"י נפשות אסורה כגון אשתו של בן דינאי ופירש שם רש"י רוצח היה ואלעזר שמו כדאמר בפרק עגלה ערופה:
ותחינה בן פרישה. בן פרישה היה נקרא. ה"ג בס"א. אבל בן דינאי לא הוצרכו להחזיר ולשנות שמו כי זה [השם] בן דינאי נאה לו כי ראוי לדונו. א"נ לשון איש ריב ומדון. וכהר"ר זנוויל כ"ץ אמר לקיים גירסת הספר ולהגיה ותחלה במקום ותחינה ואין נ"ל שהרי תחלה בן דינאי היה נקרא ואם גם זה השם נשתנה הוה ליה לתנא לומר כן שנשתנה בשתי אלו השמות. ועוד למה נשתנה פעמיים:
בן הרצחן. ירושלמי בריה קטילה:
שנאמר לא אפקוד וגו'. ולא מייתי קרא דונקה האיש דכתב הר"ב במשנה ב' פ"ק וילפינן מיניה לכל עון דזנות שבאיש כדאיתא לעיל ריש פ"ד דבהאי קרא טפי טובא קמ"ל. והכי איתא בגמ' ת"ר ונקה האיש מעון. בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו. ואומר לא אפקוד וגו' מאי ואומר. וכי תימא עון דידיה אין. דבניה ודבנתיה לא. ת"ש לא אפקוד וגו'. וכי תימא עון א"א אין. עון דפנויה לא. ת"ש כי הם עם הזונות יפרדו ) (הושע ד'). [ועמ"ש סוף משנה י"ב] ועמ"ש במשנה ה' פ"ג:
בטלו האשכלות. פי' הר"ב איש שהכל בו. כלומר תורתם אמת מבלי דופי ושכחה ומחלוקת. רש"י בגמ'. ובמשנה כתב עד ימיהן לא היה מחלוקת בחכמי ישראל כולן היו אומרים דברים כנתינתן למשה מסיני והן הראשונים שנחלקו בסמיכות קרבנות ביו"ט כדאמרינן בחגיגה [טז:] והוא היה מחלוקת ראשון שהיה בישראל בדברי תורה. ע"כ. והרמב"ם פי' אשכלות כינוי על אדם הכולל המדות המעלות והחכמות לפי מיניהם והוא מה שאמרו אשכלות איש שהכל בו:
שנאמר אין אשכול וגו'. לראיה שאשכול נאמר לכנוי בן אדם החשוב בעיני אלהים יתברך:
יוחנן כהן גדול כו'. משנה זו שנויה כבר בסוף מסכת מעשר שני. ועיין מ"ש שם בס"ד:
סנהדרין. כתב הר"ב שונאי הדרת פנים. ועיין מ"ש בריש מסכת סנהדרין:
בטלה השיר מבית המשתאות. פירשו הפוסקים בשם רבינו האי גאון ז"ל דהיינו שיר של אהבה שבין אדם לחברו ולשבח יפה ביפיו. אבל שירות ותשבחות וזכרון חסדים של הקב"ה מנהג כל ישראל לאמרן בבית חתונה ובבית המשתאות בקול נגינות ובקול שמחה:
שנאמר בשיר לא ישתו יין. והר"ב שכתב דכתיב זקנים משער שבתו וגו'. משום דמנלן דמשבטלה סנהדרין כתיב. כדאיתא בגמ'. וקרא דזקנים וגו' לא כתיב ביה דאסור אלא משמע דנשבת מאליו להכי מייתי מתני' קרא בשיר לא ישתו דלמיסר משמע. מ"ש הר"ב הזקנים היושבים בשער. לשון הרמב"ם והם הזקנים שאמר הקב"ה עליהם תתן לך בכל שעריך:
בטל השמיר. כתב הר"ב ובו פתחו אבני האפוד וכו'. דכתיב בהו במלואותם שלא יחסרו בהם וכו'. ומראה להם וכו' והן נבקעות מאליהן כתאנה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום וכבקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסרה כלום. [ברייתא בגמ']:
ונופת צופים. פי' הר"ב דבש הבא ממקום ששמו ציפיאה ומדקדוק הלשון ששם העצם לא יתרבה. וא"כ היאך אמרו צופים. ונ"ל לדברי הר"ב שהמקום ההוא נקרא צופים בלשון מקרא כמה דאת אומר הרמתים צופים בריש שמואל וכן נקרא בימי התנאים. אלא שנשתבש אח"כ בפי ההמון ובימי הר"ב והיו קוראין אותו צופיאה. ול' הרמב"ם מין דבש שהיה בא מא"י נקרא צופים משמע שר"ל שהדבש נקרא צופים. ובגמ' זה דבש הבא מן הצופים ופירש"י ההרים הגבוהים שמשם צופין למרחוק ומפרשינן בגמ' כדמתרגם רב יוסף [כאשר תעשינה הדבורים] (דברים א') כמה דנתזין דבריאתא ושייטין ברומי עלמא ומייתין דובשא מעשבי טורייא. וזה מן התימה על הר"ב שמפרש בענין אחר ממה שאמרו בגמ'. ואע"ג דבתר הכי מייתי גמ' מתני' ט' פ"ה דמכשירין דתנן בה דבש זיפים. ואיכא דמפרש על שם מקומו כדכתיב (יהושע ט"ו) זיף וטלם ובעלות. לא משמע דמייתי לה לענין פירושא דמשנתינו. אלא דאגב דתנן הכא נופת צופים ומפרשינן בדבש טוב ומשובח. מייתי ליה מתניתין דמכשירין דמיירי נמי בדבש המשונה משאר דבש בענין העובי. אבל לא לומר דכי היכי דהתם איכא דמפרש על שם מקומו. הכי נמי הכא דכוותיה דאי הכי כי היכי דהתם מייתי ליה קרא דכתיב ביה מקום הנקרא זיף הכי נמי הוה ליה למיתי הכתוב דכתיב ביה מקום הנקרא צופים:
ופסקו אנשי אמנה. פי' הר"ב אנשים שמאמינים בהקב"ה. גמ'. ופי' רש"י מאמינים בהקב"ה לוותר ממונם לנוי הדור מצוה ולצדקה ולהוצאות שבתות ויו"ט:
שנאמר הושיעה ה' וכי גמר חסיד. וסיפיה כי פסו אמונים מבני אדם. ואע"ג דדוד אמרו מצינו לו כמה מזמורים שאמרן על העתיד וחכמינו ז"ל ידעו שזה שפסקו ) אמונים היה משחרב בהמ"ק [ודכוותיה נמי במ"ט]:
הטהרה נטלה. ול' הר"ב בטלה וכן ל' הרמב"ם. והכי איתא בברייתא בגמ':
המעשרות נטלו את שומן הדגן. פי' הר"ב דמעשר אקרי חלב. כדכתיב כל חלב יצהר וכן פירש"י בגמ'. וסיפיה דקרא וכל חלב תירוש ודגן. ואע"ג דקרא בתרומה משתעי [בפרשת קרח] כבר כתבתי במסכת דמאי רפ"ד שהשאילו שם מעשרות לכל המתנות אבל קשה לי אמאי נקט ר' שמעון בן אלעזר שומן דגן טפי משומן יצהר ותירוש. והא בהו נמי שייך לשון שומן כדר' יוסי במתניתין דלעיל שומן הפירות. ושמא משום דדגן הוא צורך לבני אדם יותר מהכל. אבל הוא הדין לאינך:
בפולמוס. פירש הר"ב חיל וכן פירש"י. ובאיוב ה' ואל מצנים יקחהו מתורגם ופולמסין במאני זיינא ידבריניה:
עטרות חתנים. פי' הר"ב מאבן מלח כו'. גמ'. ובפ"ק דגיטין דף ז' מייתי לה ופי' התוס' עטרות שעושין כעין כיפה למעלה מראשו. אבל בראשו לא דהא של קנים אמרי' נמי דעושין ואין דרך לשום עטרה של קנים בראש האדם:
עטרות כלות. פירש הר"ב כעין עיר כו'. ועיין מ"ש בשם התוספות ברפ"ו דשבת:
ושלא ילמד אדם את בנו יונית. כתב הר"ב מפרש בגמרא משום מעשה שהיה (כשיצאו) [צ"ל כשצרו] מלכי חשמונאי זה על זה כו' ותימה דהא בפולמוס של טיטוס תנן והוא החריב הבית כמ"ש הר"ב. ואע"פ שזה לא היה בפולמוס האחרון שהוא החורבן. מ"מ הוא שהחריב ותנן בספ"ז אגריפס המלך וכו' ופירש הר"ב מזרעו של הורדוס היה ובימיו נחרב בית שני. ומצאתי בתוספות ספ"ז דב"ק שהקשו כן. דטיטוס היה בשעת החורבן כדאמרי' בהניזקין ומלכי בית חשמונאי קדמו טובא. כדאמרינן בפרק קמא דעבודה זרה. ותירצו די"ל דמעיקרא גזרו ולא קבלו מנייהו. א"נ אי הוה בעי למיקם [בארור] לא היה מקרי עבריין. אבל לבסוף איכא גזירה דרבנן ע"כ. [ובמנחות פרק ר' ישמעאל דף ס"ד מסיימי. ומיהו קשה דהא אמרינן [שבועות דף ל"ז] ארור בו קללה בו נדוי]. ומ"ש הר"ב באותה שעה אמרו ארור שיגדל חזיר. גמרא. ותימה דלא תנן לה נמי וי"ל דשנויה היא בהדי איסור גדולין דספ"ז דב"ק [ד' פ"ב] ולא הוצרך לשנותה בכאן. ועי' מ"ש שם בשם התוספות:
ורבותינו. ר"ל רבינו הקדוש המחבר. רמב"ם:
מושלי משלים. לשון הר"ב כגון ממשלות שועלים וכו'. וז"ל רש"י מושלי משלות לתת (אות) אמלתא וטעם לחכמה ליכנס בה בשערי בינה כגון ממשלות שועלים כו' ע"כ. וללשון זה ניחא לישנא דכגון. וכן ממשלות ומ"ם ראשונה במקום מן:
השקדנים לשון הר"ב שוקדים על דלתות בית המדרש כו'. וכן לשון רש"י. ולשון הכתוב (משלי ח) הוא לשקוד על דלתותי יום יום ומפרש בשרשי [ר' דוד] קמחי. ענין המהירות וההשתדלות וההתמדה על הדבר:
משמת ראב"ע פסק העושר כו'. כדאמרינן תריסר אלפי עגלי הוה מעשר מעדריה כל שתא. רש"י:
שהיה קטנותן של חסידים. פירש הר"ב מקטניהן וסופן וכן פירש רש"י. ולבי מהסס שא"כ כינוי השם שלא לכבודו. והרמב"ם כתב ופירוש קטנותם של חסידים בכללם ושרשם לפי ששורש הדבר התחלתו קטן עכ"ל. ובירושלמי מצאתי בנוסח המשנה שהיה תמציתן של חסידים וכן עוד שם בברייתא:
זיו החכמה. כתב רש"י זה לא ידענא מאי היא ע"כ. ואנא לא ידענא אמאי לא מפרש כעין שמפרש לזיו הכהונה דלקמן:
בטל כבוד התורה. כתב הר"ב שעד שמת כו' והיו לומדים תורה מעומד. עיין מ"ש במשנה ד' פרק קמא דאבות:
ומתה טהרה ופרישות. לא ידענא אמאי נקט לשון משונה ולא קאמר ובטלה:
זיו הכהונה. לשון רש"י שהיה חכם ועשיר. וכהנים רבים אוכלים על שלחנו ע"כ. ונ"ל שז"ש חכם צ"ל א) כהן. שכן היה כהן כדתנן במסכת פרה פרק ג' משנה ה' ועוד אמרו בסוף פרק ד' דפסחים [ד' נ"ז] שצווחה עזרה שאו שערים ויכנס רבי ישמעאל בן פאבי תלמידו של פנחס וישמש בכהונה גדולה:
רבי פנחס בן יאיר כו'. בנוסחא אחרינא שהיא ברייתא. ולכך לא פירשוה הרמב"ם והר"ב. אבל בנוסח בבלי וירושלמי היא במשנה עד רבי פנחס בן יאיר תניין. וכן גי' רש"י:
חברים. ר"ל תלמידי חכמים. וכבר כתבתי בשם הרמב"ם בפ"ב דדמאי משנה ג' שנקראו כן על שם שחברתם חברה נאמנת ע"ש:
ובני חורין. לשון רש"י מיוחסים:
חפו ראשם. שגברה יד עזי פנים ממזרים שהם עשירים. ואלו עניים:
ונדלדלו אנשי מעשה. אין חש להם:
ואין דורש. לישראל:
ואין מבקש עליהם רחמים. עכ"ל רש"י:
ואין שואל. בשלום חברו. כן נ"ל:
רבי אליעזר הגדול. הוא רבי אליעזר בן הורקנוס תלמיד ריב"ז כנזכר בפרקי אבות [פ"ב מ"ח] :
שרו חכימיא. לשון רש"י. התחילו החכמים:
ספריא מלמדי תינוקות שהם קטנים מן החכמים. ע"כ:
כחזנא. עיין פירושו ריש פ"ז דיומא: כעמא דארעא. כעמי הארץ ב) כעממים בגוים. רש"י:
ואין שואל ואין מבקש. הכי גרסינן במשנה בגמרא דבבלי וירושלמי. ולא קשיא דלא אמר ואין דורש. כיון דתרי תנאי נינהו. ולישנא דמר הכין. ודמר הכין:
בעקבות משיחא. בסוף הגלות לפני ביאת המשיח. רש"י:
ויוקר יאמיר. וכן הגירסא בבבלי וירושלמי. ורש"י לא פירש כלום ואולי גירסתו כגירסת בעל עין יעקב דגריס ויוקר יהא. וכן מצאנו במדרש רבה שיר השירים בפסוק התאנה חנטה. ויוקר הוה. ובפרק חלק דף צ"ז גרסינן והיוקר יעוות ופירש"י היוקר יעוות. שלא יכבדו זה את זה. יקר כבוד. ל"א היקר יעוות מכובד שבהן יהא עותן ורמאי. מ"ר ע"כ. והר"ר נתן פלאצקע"ר אמר כי יאמיר מענין גבהות כמו שפירש הר"ב על אמרכל במשנה ב' פ"ה דשקלים. וכיוצא בזה פירש הרד"ק בראש אמיר דישעיה י"ז שהוא הסעיף העליון ויהיה ענינו בכאן שהיוקר יגדל עד למעלה כאדם האומר יש יקרות שאין למעלה הימנו. עוד יש לפרש מלשון את ה' האמרת היום (דברים כ"ו) שפירש"י מל' אהבה ויוקר כפירוש ראשון שכתב רש"י בפרק חלק. שענינו כבוד. והמכוון שהכבוד יהיה נאהב מאד לרדף אחריו. והרי זה דוגמת וחוצפא יסגא ומענינו:
והיין ביוקר. שהכל עוסקין במשתאות. רש"י:
ואין תוכחה. אין לך אדם שיכול להוכיח שכולם נכשלים בחטאות וכשמוכיחין א"ל אתה כמוני. רש"י:
בית ועד. של חכמים יהיו לבית זנות. שכלו החכמים ואין לומד תורה ויהא חרב מאין איש ובעלי זימה מתגודדים שם מפני שחוץ לעיר היו בתי מדרשות שלהם. רש"י:
מאמר רבי פנחס בן יאיר
[עריכה]רבי פנחס בן יאיר כו'. ליתא בבבלי ולא בירושלמי בנוסח המשנה. ולא בגמ' דהכא. אבל בלשון אחרת שנויה בברייתא דספ"ק דע"ז דף כ' בבבלי. ובירושלמי פ"ג דשקלים מסכים לנוסחאתינו אלא דל"ג פרישות ובעל יפה מראה יהיב טעמא משום דכולהו מייתי להו מקרא [כדאיתא התם בירושלמי] ודטהרה מביאה לידי פרישות. ושפרישות מביאה לידי קדושה לית ליה קרא. ע"כ. ולי נראה דהירושלמי ס"ל דאין בין טהרה לפרישות דהיינו מטהר עצמו היינו פורש עצמו מדבר המותר. ובירושלמי פ"ק דשבת איתא נמי בגירסא אחרת קצת. אבל בעל יפה מראה תקנה כגי' דשקלים:
זריזות מביאה לידי נקיות. פירוש זריזות שהוא זהיר ומהיר במצות. כד"א זריזין מקדימין למצות. וזהו פירוש הר"ן במסכת ע"ז. וכן בכללו שהוא זריז להשמר עצמו שלא תבא עבירה לידו. וזהו פירש"י. ופירוש נקיות נקי באין חטא:
ונקיות מביאה לידי טהרה. פירש"י צח ומלובן ועדיף מנקי ע"כ. ואי הכי נוכל לעשות כמה חלוקות בבחינת הנקייה. וכן בכולן. ונראה לי כפירוש שכתב בעל יפה מראה בשם נ"י כלומר טהרת הלב כשימנע עצמו מעבירות יגרום לו שאפילו במחשבתו לא יחטא ומה שהקשה עליו בעל יפה מראה דקרא דמייתי בירושלמי. וכפר עליה הכהן וטהר (ויקרא י"ב) . לא רמיזא ביה טהרת המחשבה. נ"ל דאי משום הא לא איריא דהא בטהרה מביאה לידי קדושה דמייתי מדכתיב (שם ט"ז) וטהרו וקדשו הוצרך הוא עצמו לפרש שאינו אלא דוגמא בעלמא וה"נ נימא דכותה וי"מ [-י'פה מ'ראה] פירש דטהרה דהכא היינו אוכל חוליו בטהרה:
וטהרה מביאה לידי פרישות. אף מדבר המותר פורש להחמיר על עצמו. רש"י:
ופרישות מביאה לידי קדושה. פי' י"מ [-י'פה מ'ראה] שהוא פרישות טפי להתקדש אפי' מהצריך לגופו כגון נזירות היין ותעניות וסגופים. ע"כ. ויהיה פירוש קדש עצמך במותר לך שארז"ל [יבמות כ. סנהדרין נג. ]. כלומר במותר וצריך לך:
וקדושה מביאה לידי ענוה. פירש י"מ [-י'פה מ'ראה] בשם הר"ן מתוך שהוא מבזה עניני העולם בא לידי ענוה:
וענוה מביאה לידי יראת חטא. כתב י"מ [-י'פה מ'ראה] הר"ן פירש שהוא ירא ממנו כירא מן האויב. ולא הונח בזה. דמאי רבותא דיראת חטא בתר פרישות וטהרה וקדושה. וי"ל דיראת חטא היינו שמצד החטא בעצמו מתירא. ולא מיראת הפורענות אלא מאהבת המקום או מפני מוראו ואין זה מורא פורענות אלא שמוראו וגדלו ואימתו מוטלת עליו. א"נ ר"ל שמדקדק מאד פן יכשל בחטא אפי' בשוגג ע"כ. ועיין מ"ש במשנה ח' פ"ב דאבות:
ויראת חטא מביאה לידי חסידות. כתב י"מ [-י'פה מ'ראה] הר"ן פירש שכל מעשיו לשם שמים. ולי נראה לפרש דהיינו ויתורו עם חביריו לפנים משורת הדין במשאו ומתנו. ע"כ. ) (וכהר"ן) בפירוש הר"ב משנה ח' פ"ב דאבות. ובמשנה ג' פרק ט"ז דשבת כתבתי דויתור החסיד משלו במקום שיש נדנוד עבירה הוא. ומפירש"י העתקתיו:
וחסידות מביאה לידי רוח הקודש. פירש רש"י להשרות עליו שכינה. ע"כ:
ורוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים. בירושלמי דכתיב (יחזקאל ל"ו) ונתתי רוחי בכם וחייתם שבתחלה יתן בהם רוח הקדש. וע"י זה יחיו. וכן פי' נמוקי יוסף ונתתי רוחי בכם. שרוח הקדש נדבקת בהם. ואע"ג דפשוטו נתינת הרוח בגופם כדי שיחיו. כדכתיב התם (יחזקאל ל"ח) מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו. אפשר דמדכתיב הכא רוחי ולא קאמר רוח כדכתיב לעיל מיניה ונתתי בכם רוח וחייתם משמע הרוח המיוחד להם. דהיינו רוח הקדש. לשון י"מ [-י'פה מ'ראה]:
תחיית המתים בא ע"י אליהו ז"ל. ובירושלמי תחיית המתים מביאה לידי אליהו. ומייתי מדכתיב (מלאכי ג') הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא. ופי' הר"ן וכיון דבשביל אותו יום אתי אליהו. נמצא שתחיית המתים גורמת לאליהו שיבא:
משנה סוטה, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב