משנה סוטה ט דפוסים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה סוטה ט: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

משנה א[עריכה]

עגלה ערופה, בלשון הקודש, שנאמר (דברים כא) כי ימצא חלל באדמה.

ויצאו זקניך ושפטיך, שלשה מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין.

רבי יהודה אומר: חמישה, שנאמר: זקניך, שנים, ושופטיך, שנים, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד.

משנה ב[עריכה]

נמצא טמון בגל, או תלוי באילן, או צף על פני המים, לא היו עורפין, שנאמר (שם) באדמה, ולא טמון בגל.

נופל, ולא תלוי באילן.

בשדה, ולא צף על פני המים.

נמצא סמוך לספר, או לעיר שרובה נכרים, או לעיר שאין בה בית דין, לא היו עורפין.

אין מודדין אלא מעיר שיש בה בית דין.

נמצא מכוון בין שתי עיירות, שתיהן מביאות שתי עגלות, דברי רבי אליעזר.

ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה.

משנה ג[עריכה]

נמצא ראשו במקום אחד [וגופו במקום אחר], מוליכין הראש אצל הגוף, דברי רבי אליעזר.

רבי עקיבא אומר, הגוף אצל הראש.

משנה ד[עריכה]

מאין היו מודדין, רבי אליעזר אומר, מטבורו.

רבי עקיבא אומר, מחוטמו.

רבי אליעזר בן יעקב אומר, ממקום שנעשה חלל, מצווארו.

משנה ה[עריכה]

נפטרו זקני ירושלים והלכו להן.

זקני אותה העיר מביאין עגלת בקר אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול (שם), ואין המום פוסל בה, ומורידין אותה לנחל איתן.

ואיתן כמשמעו, קשה.

אף על פי שאינו איתן, כשר.

ועורפין אותה בקופיץ מאחוריה.

ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד, ומותר לסרוק שם פשתן ולנקר שם אבנים.

משנה ו[עריכה]

זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן במים במקום עריפה של עגלה, ואומרים, (שם) ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו.

וכי על דעתנו עלתה, שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו (בלא מזון), ולא ראינוהו והנחנוהו (בלא לויה).

והכהנים אומרים (שם): כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל.

לא היו צריכים לומר (שם) ונכפר להם הדם, אלא רוח הקדש מבשרתן, אימתי שתעשו ככה, הדם מתכפר להם.

משנה ז[עריכה]

נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה, תצא ותרעה בעדר.

משנערפה העגלה, תקבר במקומה, שעל ספק באת מתחילתה, כיפרה ספיקה והלכה לה.

נערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג, הרי זה יהרג.

משנה ח[עריכה]

עד אחד אומר: ראיתי את ההורג, ועד אחד אומר לא ראית, אשה אומרת ראיתי ואשה אומרת לא ראית, היו עורפין.

עד אחד אומר ראיתי, ושנים אומרים לא ראית, היו עורפין.

שנים אומרים ראינו ואחד אומר להם לא ראיתם, לא היו עורפין.

משנה ט[עריכה]

משרבו הרצחנים, בטלה עגלה ערופה, משבא אלעזר בן דינאי, ותחינה בן פרישה, (בן פרישה) היה נקרא, חזרו לקרותו בֵּן הרצחן.

משרבו המנאפים, פסקו המים המרים, ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן, שנאמר (הושע ד) לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם וגו'.

משמת יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, בטלו האשכולות, שנאמר (מיכה ז) אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי.

משנה י[עריכה]

יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר.

אף הוא ביטל את המעוררין, ואת הנוקפין.

עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים.

ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי.

משנה יא[עריכה]

משבטלה סנהדרין, בטלה השיר מבית המשתאות, שנאמר (ישעיה כד) בשיר לא ישתו יין וגו'.

משנה יב[עריכה]

משמתו נביאים הראשונים, בטלו אורים ותומים.

משחרב בית המקדש, בטל השמיר ונופת צופים, ופסקו אנשי אמנה, שנאמר (תהלים יב) הושיעה ה' כי גמר חסיד וגו'.

רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע, מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות.

רבי יוסי אומר, אף ניטל שומן הפירות.

משנה יג[עריכה]

רבי שמעון בן אלעזר אומר, הטהרה נטלה את (הטעם ואת) הריח.

המעשרות נטלו את שומן הדגן.

(וחכמים אומרים), הזנות והכשפים כילו את הכל.

משנה יד[עריכה]

בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים, ועל האירוס.

בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות, ושלא ילמד אדם את בנו יוונית.

בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא הכלה באפריון בתוך העיר, ורבותינו התירו שתצא הכלה באפריון בתוך העיר.

משנה טו[עריכה]

משמת רבי מאיר, בטלו מושלי משלים.

משמת בן עזאי, בטלו השקדנים.

משמת בן זומא, בטלו הדרשנים.

משמת רבי יהושע, פסקה טובה מן העולם.

משמת רבן שמעון בן גמליאל, בא גובי ורבו צרות.

משמת רבי אלעזר בן עזריה, פסק העושר מן החכמים.

משמת רבי עקיבא, בטל כבוד התורה.

משמת רבי חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה.

משמת רבי יוסי קטנותא, פסקו חסידים.

ולמה נקרא שמו קטנותא, שהיה קטנותן של חסידים.

משמת רבן יוחנן בן זכאי, בטל זיו החכמה.

משמת רבן גמליאל הזקן, בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות.

משמת רבי ישמעאל בן פאבי, בטל זיו הכהונה.

משמת רבי, בטלה ענוה ויראת חטא.

רבי פנחס בן יאיר אומר, משחרב בית המקדש, בושו חברים ובני חורין, וחפו ראשם, ונדלדלו אנשי מעשה, וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון, ואין דורש ואין מבקש, ואין שואל, על מי לנו להשען, על אבינו שבשמים.

רבי אליעזר הגדול אומר, מיום שחרב בית המקדש, שרו חכימיא למהוי כספריא, וספריא כחזניא, וחזניא כעמא דארעא, ועמא דארעא אזלא ונדלדלא, ואין מבקש.

על מי יש להשען? על אבינו שבשמים.

בעקבות משיחא חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר.

הגפן תיתן פריה והיין ביוקר, והמלכות תהפך למינות, ואין תוכחה.

בית ועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת.

נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים.

(מיכה ז) בן מנבל אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו.

פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו.

ועל מי יש לנו להשען? על אבינו שבשמים.

רבי פנחס בן יאיר אומר, זריזות מביאה לידי נקיות, ונקיות מביאה לידי טהרה, וטהרה מביאה לידי פרישות, ופרישות מביאה לידי קדושה, וקדושה מביאה לידי ענוה, וענוה מביאה לידי יראת חטא, ויראת חטא מביאה לידי חסידות, וחסידות מביאה לידי רוח הקודש.

ורוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, ותחיית המתים באה על ידי אליהו זכור לטוב, אמן.

משנה סוטה ט: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב