ברטנורא על סוטה ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

עגלה ערופה בלשון הקודש - מה שהזקנים אומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל וגו', בלשון הקודש הוזקקו לאמרן:

שנאמר כי ימצא כו' - ובאותו פרשה נאמר וענו ואמרו, ונאמר להלן (דברים כז) וענו הלוים ואמרו, מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש:

היו יוצאים - ובאים שם ומודדים מן החלל לצד העיירות שסביבותיו לידע איזו קרובה:

אין ב"ד שקול - אין ב"ד עשויין שיהא אפשר לחלוק שוה בשוה, אלא שיהא הרוב לצד אחד לקיים אחרי רבים להטות. (שמות כג):

(ב)

נמצא סמור לספר - אצל גבול הגוים:

לא היו מודדים - דכתיב כי ימצא חלל, פרט לממציא את עצמו, שסמוך לגבול הגוים כאילו המציא עצמו למיתה הוא:

לעיר שאין בה בית דין לא היו מודדין - אין מודדין אלא מעיר שיש בה בית דין. ה"ק נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד אין מודדין לה, אלא לעיר שיש בה ב"ד מודדין. איזו עיר שיש בה ב"ד קרובה לו. ואי לא הדר תנייה, הוה אמינא אין מודדין כלל, ת"ל ולקחו זקני העיר, מכל מקום, דהאי העיר קרא יתירא הוא, דמצי למכתב והיה העיר הקרובה אל החלל ויצאו זקניה:

מכוון - מצומצם שאין זו קרובה לו מזו אפילו מלא חוט:

שתיהן מביאות שתי עגלות דברי רבי אליעזר - ואין כן הלכה, אלא שתיהן מביאות עגלה אחת בשותפות. והכי אמרינן בגמרא בבכורות:

אין ירושלים מביאה עגלה ערופה - דכתיב (דבריט כא) באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לרשתה, פרט לירושלים שלא נתחלקה לשבטים:

(ג)

נמצא ראשו במקום אחד - השתא לא מיירי תנא לענין מדידה. דמדקתני סיפא מאין היו מודדין, מכלל דרישא לאו במדידה עסקינן . אלא במת מצוה קנה מקומו עסקינן, דהיכא דנמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר, מוליכין ראשו אצל גופו וקוברין אותו במקום שנמצא הגוף, דגופיה בדוכתיה נפל ורישא הוא דנייד. דברי רבי אליעזר:

רבי עקיבא אומר מוליכין הגוף אצל הראש - דרישא היכא דנפיל נפיל וגופיה רהיט ואזיל. והלכה כרבי עקיבא:

(ד)

ר"א אומר מטיבורו - קסבר עיקר חיותא בטיבוריה הוא :

ר' עקיבא אומר מחוטמו - עיקר חיותא מחוטמו הוא, דכתיב (בראשית ז) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו:

ממקום שנעשה חלל מצוארו - דאין קרוי חלל אלא מן הצואר, כדכתיב (יחזקאל כא) על צוארי חללי רשעים, הלכך ממנו היו מודדים, כדכתיב אל החלל. והלכה כר"ע:

(ה)

נפטרו זקני ירושלים - שאינן באין אלא למדוד, כדכתיב ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו:

אע"פ שאינו איתן כשר - שלא נאמר איתן לעכובא אלא למצוה :

בקופיץ - סכין גדול:

מאחוריה - ממול ערפה :

מקומה אסור - לעולם:

ומותר לסרוק שם פשתן - עבודה שאינה בגופה של קרקע, דכתיב (דברים כא) אשר לא יעבד ולא יזרע, מה זריעה מיוחדת שהיא בגופו של קרקע אף כל עבודה שהיא בגופו של קרקע:

לנקר שם אבנים - לסתת שם אבנים:

(ו)

לא בא לידינו ופטרנוהו - בלא מזונות:

ולא ראינוהו והנחנוהו - בלא לויה:

(ז)

תצא ותרעה בעדר - כשאר חולין:

כפרה ספיקה - היא עשתה את שלה:

ואחר כך נמצא ההורג הרי זה יהרג - דכתיב בסוף פרשת עגלה ערופה (דברים כא) ואתה תבער הדם הנקי מקרבך:

(ח)

עד אחד אומר ראיתי ועד אחד אומר לא ראית - וכגון שבאו שניהם בבת אחת [אז] היו עורפים. אבל אם בא אחד תחלה ואמר ראיתי את ההורג, והימנוהו כבי תרי, שהתורה האמינתהו דכתיב (שם) לא נודע מי הכהו, הא נודע אפילו על פי עד אחד אין עורפין, אע"פ שבא עד אחד אח"כ והכחישו, אינו נאמן השני, שאין דבריו של אחד במקום שנים:

עד אחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראית היו עורפים - וכגון שהשנים והאחד פסולי עדות הן, דבפסולי עדות הלך אחר רוב דעות:

(ט)

בטלה עגלה ערופה - לפי שמכירין היו בהם מי רגיל להרוג :

בטלו האשכולות - איש שהכל בו. כלומר תורתם אמת מבלי דופי :

(י)

הודיית מעשר - מן הבית וגם נתתיו ללוי. מן הבית וגם נתתיו ללוי. לפי שעזרא קנס את הלוים שלא יתנו להם מעשר כשעלה מן הגולה ובני לוי לא עלו עמו, וצוה שיתנו המעשר לכהנים. ויוחנן כהן גדול בטל הודוי, שלא היה יכול לומר וגם נתתיו ללוי:

בטל את המעוררים - שהיו הלוים בכל יום אומרים על הדוכן עורה למה תישן ה', אמר וכי יש שינה לפני המקום, ועמד ובטלן:

את הנוקפין - שהיו מסרטין לעגל של קרבן בין קרניו כדי שיפול לו דם בעיניו כדי שלא יראה ויהא נוח לכפתו ולשוחטו. ועמד הוא ובטלו, שנראה כבעל מום. והתקין להם טבעות בקרקע להכניס צואר הבהמה לתוכה:

נוקפין - מכין. ודוגמתו [חולין ז'.] אין אדם נוקף אצבעו מלמטה:

היה פטיש מכה בירושלים - בחול המועד. חרשי נחשת וברזל היו מכין בפטיש לעשות מלאכת האבד שהיא מותרת במועד. ועמד הוא ובטלן, משום דאוושא מלתא טובא ואיכא זלזול מועד:

ובימיו אין אדם צריר, ל - שאול על הדמאי. שהוא אמר לבני דורו כשם שתרומה גדולה עון מיתה, כך תרומת מעשר וטבל עון מיתה. ותיקן שיוציאו מן הדמאי תרומת מעשר ומעשר שני בלבד, ולא יוציאו ממנו מעשר ראשון ולא מעשר עני, שיכולין לומר ללוי או לעני הבא ראיה שהוא טבל וטול. ומתקנה זו ואילך הלוקח פירות מן השוק לא היה שואל אם הן מתוקנין אם לאו, אלא מיד מפריש מהם תרומת מעשר ומעשר שני ואוכל את השאר, שכל הלוקח מעם הארץ פירות הם בחזקת שהם דמאי:

(יא)

סנהדרין - שם הדיינים. ונקראים סנהדרין ששונאים הדרת פנים בדין:

בטל השיר - דכתיב (איכה ה) זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם בזמן שבטלו הזקנים היושבים בשער שהם הסנהדרין בטלו הבחורים מנגינתם גם כן:

(יב)

משמתו נביאים הראשונים - כל הנביאים נקראים נביאים ראשונים, חוץ מחגי זכריה ומלאכי וחבריהן דאחרונים נינהו, שהיו בבנין בית שני:

בטל השמיר - כמין תולעת, ברייתו בשעורה. שהיו מראים אותו על האבנים הרשומות בדיו והן נבקעות מאיליהן, ובו פיתחו אבני האפוד והחושן, דכתיב בהו במלואותם שיהיו שלימות שלא יחסרו בהם אלא כותב עליהן בדיו ומראה להם שמיר על פני הדיו בחוץ:

ונופת צופים - דבש הבא ממקום ששמו, ציפיאה , ומשובח מאד:

ופסקו אנשי אמנה - אנשים שמאמינים בהקדוש ברוך הוא :

(יג)

הטהרה בטלה את הטעם - טהרה שפסקה מישראל, בטלה טעם הפירות וריחם. שבזמן שהיו ישראל טהורים ועוסקים בטהרה אף הקב"ה היה מטהר את הפירות מטעם רע וריח רע:

מעשר בטל שומן דגן - דמעשר איקרי חלב, כדכתיב (במדבר יח) כל חלב יצהר :

(יד)

בפולמוס של אספסיינוס - חיל שהביא אספסיינוס על ירושלים:

גזרו על עטרות חתנים - היו עושים לחתנים עטרות מאבן מלח שהוא צלול כעין הבדולח וצובעין אותה בגפרית כעין ציורין שקורין ניי"ל. ואית דמפרשי עטרות של הדס ושל ורד. ושניהם אסורים, ואין מותר אלא עטרות של קנים:

ועל האירוס - עשוי כמין נפה שדפנותיה עגולות ושוטחים על פיה עור דק ומכין עליו במקל דק ומוציא קול צלול. ובלע"ז קורין לו טנבורו:

עטרות כלות - כעין עיר עשויה מזהב:

ושלא ילמד אדם את בנו יונית - פירוש, חכמה יונית. והם רמזים וחידות שהיו ליונים, ולא היו מכירים בהם אלא הרגילים בהם. ובגמרא מפרש טעמא משום מעשה שהיה (כשיצאו) [צ"ל כשצרו] מלכי חשמונאי זה על זה, היו אותן שבפנים משלשלים לאותן שבחוץ בכל יום דינרין בקופה ומעלין להן תמידין, היה שם זקן אחד ולעז להם בחכמה יונית, כל זמן שהם עסוקין בעבודה אין נמסרין בידכם. אותו היום שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר. באותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזיר , וארור אדם שילמד לבנו חכמה יונית:

בפולמוס האחרון - הוא חורבן הבית. ושל טיטוס נמי הוה:

באפריון - כמו אהל של מעילין וטליתות מוזהבות:

ורבותינו התירו שתצא כלה באפריון - משום צניעותא. וכן הלכה:

(טו)

בטלו מושלי משלים - כגון ממשלות שועלים , דאמרינן בסנהדרין [לח:] כי הוי דריש רבי מאיר בפרקא הוה דריש תלתא שמעתתא ותלתא אגדתא ותלתא מתלי:

השקדנים - שוקדים על דלתות בית המדרש לילה ויום , כדאמרינן ביבמות [סג:] דאמר בן עזאי מה אעשה ונפשי חשקה בתורה:

הדרשנים - שהיה בקי במדרש טעמי מקראות, כדאמר [ברכות יב. ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא:

בטל כבוד תורה - שהיה נותן לב לדרוש על כל קוץ וקוץ [מנחות כח.]. וזהו כבוד תורה גדול, שאין בה דבר לבטלה:

בטלו אנשי מעשה - שעושים מעשים מופלאים כדאמרינן בתעניות [כה.] יאמר לחומץ וידליק ולעזים להביא זאבים בקרניהם:

קטנותם של חסידים - שהיו החסידים הולכים ומתקטנין והוא היה מקטניהן וסופן :

משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה - שעד שמת הוא היה בריאות בעולם והיו לומדים תורה מעומד [מגילה כא] ומשמת באת תשות כח לעולם והתחילו ללמוד מיושב. וזהו בטל כבוד תורה:

משמת רבי בטלה ענוה - תלמידיו של רבי הוסיפו וכתבו זה במשנה: