לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/שבת/פרק טו

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי





אסור להדוקיה - בנקב משום סחיטה ואע"ג דלא קא מכוין לסחוט אלמא לא ס"ל כר"ש בדבר שאין מתכוין:

הלכה כר' יהודה - בדבר שאין מתכוין דאסור:

בלי גברי - מתני לה לפלוגתא דרב ושמואל בלא אמוראים האומרים משמם אלא הם עצמם נחלקו בה:

תרגימנא - דלא תיקשי דרב אדרב:

הלכה כר"ש - דשרי בשמן וורד:

אבל לא מטעמיה - דאין הטעם כדבריו:

דאילו ר"ש סבר מסי - ואפ"ה שרי דאין לך דמותר לזה ואסור לזה:

מכלל דמסי - אפי' לת"ק דאי לאו דמסי למאי איצטריך ליה:

אע"ג דלא שכיח - שמן וורד במקומו של זה הסך ממנו ודמיו יקרים והכל יודעין שאינו סכו אלא לרפואה שרי דכל ישראל בני מלכים הם ור' יהודה אוסר דמוכחא מילתא ורב נמי כר"י ס"ל אלא במקומו הוא דשרי דשכיח דסכין שמן וורד ולא מוכחא מילתא:

פרק ארבע עשרה - שמנה שרצים


מתני' ואלו קשרים - המנוין באבות מלאכות דקתני הקושר והמתיר קשר של קיימא שאינו מתירו לעולם דומיא דקושרי חוטי יריעות הנפסקות:

קשר הגמלין וקשר הספנין - בגמרא מפרש להו:

כך הוא חייב על היתרן - כדילפי' בכלל גדול (לעיל דף עד:) מציידי החלזון שנצרכין לפרקים להתיר קשרי רשתות הקיימות כדי לקצרן או להרחיבן:

שיכול להתירו - דלא הדקיה:

אין חייבין עליו - ואפי' עשאו לקיימא:

גמ' זממא - מנקבין לנאקה בחוטמ' ונותנין בה טבעת של רצועה וקושרין אותה ועומדת שם לעולם וכשרוצה לקושרה לבהמה קושר רצועה ארוכה באותה טבעת וקושרין בה ופעמים שמתירה:

קטרא דקטרי בזממא - זהו קשר הרצועות שקושרין בטבעת:

איסטרידא - גם הוא כמין טבעת שעושין מן עקל או מן רצועה בנקב שבראש הספינה ואותו קשר מתקיים וכשרוצה להעמידו קושר רצועה באותה טבעת ומעמידה בה וכשרוצה להתיר מתיר הרצועה ונוטלה:

קטרא דקטרי באסטרידא - קשר רצועה הארוכה:

עניבה - ומהדקה שפיר לר"מ מהו:

מתני' יש לך קשרין שאין חייבין עליהן - חטאת כמו שחייבין על קשר הגמלין אלא פטור אבל אסור ובגמרא מפרש הי נינהו:

מפתח חלוקה - כמו שיש לגלחים כעין לשונות לכאן ולכאן וקושרים של ימין בכתף שמאל ושל שמאל בכתף ימין דכיון דכל יומא שרו ליה לא דמי מידי לקשר של קיימא ומותר לכתחילה:

סבכה - קוייפ"א (קויפ"א: שביס עשוי רשת) :

ושל פסקיא - אזור רחב וחוטין תלויין בראשו לקושרו בהן וקורין פינדור"ס (פינדנ"ץ: סרטים, כתפיות (להדק בגד על הגוף)) :

ונודות יין - של עור שכופפין פיהם וקושרין:

וקדרה של בשר - פעמים שקושרין בגד לפיה:

קושרין בפני הבהמה - חבל ברוחב הפתח: גמ'



קיטרא דקיטרי בזממא - רצועה ארוכה שמכניסין בטבעת אסור לכתחילה לקושרה שם מפני שפעמים שמניח שם שבוע או שבועיים וקושר ומתיר ראש האחד שנתון ביתד או בעמוד שאסור בו האנקה והגמל:

תרתי דשי - שתי פתחים היינו אותן לשונות והוויין זו למעלה וזו למטה זו לימין וזו לשמאל ואם אינה מתרת אלא האחד יכולה לפושטה וללובשה בדוחק:

מהו דתימא חדא מינייהו בטולי מבטיל לה - ותיהוי קשר של קיימא וכיון דלא ידעי הי מינייהו תרווייהו ליתסרו קא משמע לן:

פשיטא - דהא כל יומי שריא לה:

דרויחא - לא דחקתו בראשה אלא קושרתו בריוח שיכולה לחולצה מראשה כשהיא קשורה:

מהו דתימא מישלף שלפא לה - מראשה הכי והוה לה קשר של קיימא:

חייסה על שערה - שמא תוציא בדוחק ותינתק שערה ודפסקיא נמי איכא לשנויי כה"ג מהו דתימא מחתא ליה דרך רגלה ויוצאה קמ"ל דלא עבדה הכי משום צניעותא:

בדאושכפי - בקשר שהאושכף עושה כשתוחב הרצועה במנעל קושר קשר מתוכו שלא תוכל לצאת והוא קיים לעולם:

בדרבנן - כשקושרים סביב רגלים אין קושרין בדוחק שפעמים שחולצו כשהוא קשור ונועלו כשהוא קשור ומיהו קשר של קיימא לא הוי שבשעת הטיט מתירין אותו וקושרין אותו בדוחק שלא ידבק בטיט וישמט מרגליו:

בדבני מחוזא - שהם רחבי לבב ומקפידים על לבושיהן ונעליהן להיות מכוונין וקושרין אותו בדוחק וצריך להתירו ערבית:

בדטייעי דקטרי אושכפי - בסנדלים של ישמעאלים סוחרים שהאושכפים קושרים בהן הרצועות בקשר קבוע:

בדחומרתא דקטרי אינהו - אלו סנדלים של שאר אנשים שאין רצועות קבועות בהן ע"י אומן אלא הם עצמן קושרין אותם בחומרתא בעלמא וקושרין ומתירין ופעמים שמתקיים שבת או חדש:

דנפקי בי תרי - וצריך כל אחד ואחד לקשור לפי רגלו הלכך בכל יום קושרו ומתירו:

כה"ג - שאני מתירו עכשיו ונועל בני ושבת היתה:

השתא פטור אבל אסור הוה קשיא לי - אמאי אסור:

מ"ט - קשיא לך:

א"ל משום דבחול נמי - אני מתירו בכל יום וקושרו התינוק לפי רגלו:

אי הכי מותר לכתחילה - ומעיקרא סבר דלא רגיל למעבד הכי וקטרא דאושכפי הוה שרגיל להיות קבוע:

איפסיק רצועה דסנדליה - ונפל הסנדל מרגלו שע"י הרצועה הוא עומד שהסנדל פתוח מעל גביו וצדדיו של עץ או של עור שלוק וקשה והרצועות נקשרות על גב הרגל ומעמידות אותו:

שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה - דראוי לטלטול:

וכרוך - במקום הרצועה ונועלו עד שתכנס:

אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף - בחצר:

שבקיה - במקום שנפל מרגלך ולא תטלנו בידך להצניעו:

ומ"ש מדר' ירמיה - דשרא ליה ר' אבהו לנועלו ע"י גמי:

התם - בכרמלית כגון בקעה לא הוה מינטר:

והא מנא הוא - ואמאי אסור לטלטלו והא עדיין תורת מנעל עליו:

דאי בעינא הפיכנא מימין לשמאל - שהסנדל יש לו שתי תרסיות והן של עור מקום קביעות הרצועות אחת מבחוץ ואחת מבפנים לבין שני רגלים כעין שיש למנעלים שלנו וכשנפסק הפנימי ראוי הוא לתקנו ואע"ג שתיקונו ניכר וגנאי הוא מיהו לצד פנים לא מיתחזי וכשנפסקה חיצונה אינו הגון שוב לתקנו והך דאביי חיצונה איפסיק משום הכי אסריה רב יוסף אפילו לטלטלו וא"ל אביי והא אכתי מנא הוא דהפיכנא ליה לרגל האחרת ונמצאת החיצונה פנימית:

א"ל מדקא מתרץ רבי יוחנן - למילתיה דר"י לקמן ומפרש לה:

ש"מ הלכה כר"י - דאמר משנפסקה החיצונה לאו מנא הוא:

אזניו - שכלפי גב הרגל שאוחזו בהן כשנועלו:

תרסיותיו - מקום קביעות הרצועות:

הכף - שול"א בלע"ז (סוליה) שתחת פרסות הרגל:

טהור - דתו לא מתקני ליה וא"נ מתקני ליה חדוש הוא והשתא מיהא בטיל ליה:

טמא - לא פרחה טומאה מעליו דאכתי מנא הוא ואפילו נפסקה החיצונה דאי בעי מפיך ליה מימין לשמאל ונמצאת חיצונה נעשית פנימית: ואמר עולא גרסי':

אליבא דמאן - מהני תנאי א"ר יוחנן דמאי דסבירא ליה לענין טומאה ס"ל לענין טלטול שבת אבל לענין חליצה מודה לבר פלוגתיה:

אילימא לרבנן - אשמעינן רבי יוחנן דכי היכי דלענין טומאה משוי ליה מנא לענין שבת נמי מנא הוא אבל לחליצה לאו מנא הוא ואינו כשר לחליצה והא אנן תנן חלצה בסנדל של שמאל בימין שהחליצה ברגל ימיני ואם נעל בו סנדל שמאל וחלצה כשר ואי נפסקה חיצונה דסנדל של שמאל אמאי לא הוה כשר לחלוץ הואיל ובעלמא סנדל הוא משום דחזי להפוכי ה"נ חזי להפוכי:

אלא אליבא דר"י - אמרה ר' יוחנן למילתיה ולאשמעינן דבחליצה מודה ר"י דמנא הוא כגון שנפסקה חיצונה של שמאל הופכו לימין וחולץ וכדתנן של שמאל בימין חליצתה כשירה:

אימר דאמרינן חליצה כשירה - היכא דלא נפסקו תרסיותיו:

דלמילתיה - ברגל העשוי לו מנא הוא:

הכא למילתיה לאו מנא הוא - דהא ר"י לענין טומאה ושבת לאו מנא משוי ליה:

אימא וכן לחליצה - כדמפרש ואזיל ואשמעינן דכי אמרינן חלצה כו' ואליבא דרבנן לא מצינן


לאוקמיה לדרבי יוחנן ולמימר וכן לחליצה ולאשמעינן דמנא הוא דא"כ מאי אתא לאשמעי' ר' יוחנן כיון דלמילתיה מנא הוא בהדיא תנן לה מתניתין ומשום דאפכי לא מיפסל דתנן חלצה בשל שמאל בימין חליצתה כשרה והיינו דאמר לעיל דמתרץ רבי יוחנן אליביה דר' יהודה:

ומי אמר ר' יוחנן הכי - דהלכה כר' יהודה:

טמא מדרס - אם היה של זב והיה טמא מדרס לא טהר מטומאתו כשנפסקה ועודנו אב הטומאה:

מאי לאו - אפילו חיצונה ומשום דחזי לאפוכי ולתקנה וה"ה אע"ג דלא תיקנה דע"כ אי כשנפסקה פרחה לה טומאתה תו לא הדרה אלא להכי נקט תקנה משום סיפא לאשמעינן רבותא דאע"ג דתיקנה לראשונה כי הדר נפסקה שניה טהור מן המדרס:

אדתני נפסקה שניה - אע"פ שתקנה טהור מן המדרס דכיוון שנפסקו שתיהן בטיל ליה:

אבל טמא מגע מדרס - והוי ראשון לטומאה דעדיין כלי הוא דחזי למילתיה דהא מיתקנה ראשונה ואף למדרס הוא ראוי אי הוה נעיל ליה זב מכאן ולהבא מיהו מטומאת מדרס קמייתא דהויא עליה טהו' כדאמרינן לקמן פנים חדשות באו לכאן וכל תורת מנעל שהיתה עליה בשעת קבלת טומאה ראשונה הלכה לה וכיון דכלי הוא הוי ראשון שהרי נגע בעצמו כשהיה אב הטומא' וכל זמן שהוא כלי וראוי לקבל טומאה לא טהר מטומאת המגע:

ליפלוג כו' - למה לי למינקט נפסקה שניה דנפסקו שתיהן הא ע"כ הא שניה החיצונה היא ומשום היא לחודה הוה ליה למיתני טהור מן המדרס:

תהא משנתנו - הך דמדרס:

ד' אזנים ד' תרסיותים - והך דנפסק' שניה דקתני תרווייהו בחיצונות קאמר וסתמא כרבי יהודה דכיון דנפסקו חיצונות טהור:

שלא לשבר דבריו של רבי יוחנן - דאמר הלכה כרבי יהודה:

אמוראי נינהו - רבה בר בר חנה אמרה לההיא דלעיל והא רבין אמרה:

כל כלי בעלי בתים - לגבי כלי עץ תנא לה במסכת כלים:

שיעורן כרימונים - לטהר מטומאתן אבל פחות מכאן חייס עליה ולא מבטיל ליה:

וחזר וניקב כמוציא זית - אצל נקב הראשון:

עד שהשלים - הסתימה למוציא רימון:

הא מתקנה ראשונה - ולא בטל מתורת מנעל:

פנים חדשות - משירדה לו טומאת מדרס נתחדשו פנים הללו ואין זו הראשון שכבר נתקלקל בו כדי ביטולו:

לית דין בר אינש - אלא מלאך:

כגון דין בר אינש - גברא בכולא:

חמורו דר' פנחס - מפורש בהכל שוחטין (חולין דף ז.) ודרבי חנינא במסכת תענית (ד' כד.):

תרתי אוני - אזנים שכופלים לתוכו ובאחת מהן יכול להוציא היין:

שלאכא - ברצו"ן (ברוצו"ן: זרבובית) :

מהו דתימא מבטל ליה - לקשר שעל פיה ומוציא מה שבתוכו דרך שלאכא:

תרי איסורי - שני חבלים קושר ברחב הפתח זה למעלה מזה לישנא אחרינא תרי איסורי שקושרין היום בשני צידי הפתח ולא היתה תלויה בה מאתמול:



חדא מינייהו - אחד מן הראשים [ולל"א] חד מיניהו מבטל ליה כשיוציא הבהמה לא יתיר אלא תחתון ויוציאנה בדוחק:

מכלל דפליגי - בתמיה ואמאי איפלגו הא דמי להנך דלעיל:

מתני' קושרין דלי בפסקיא - ע"פ הבור דפסקיא לא מבטל [ליה] התם:

אבל לא בחבל - דמבטל ליה התם והוי קשר של קיימא שהרי קשור ותלוי שם תמיד:

ורבי יהודה מתיר - בגמרא מפרש:

גמ' בחבל דגרדי - פליגי דצריך לה ולא מבטל לה:

חבל דלי שנפסק - באמצעיתו:

לא יהא קושר - דקשר של קיימא הוא לעולם:

כורך עליו - מחבר שני ראשי הפיסוק זה על זה וכורך עליהם פונדא אזור חלול או פסיקיא פיישול"א (רצועה) :

ובלבד שלא יענבנו - לחבל דר"י סבר גזרינן עניבה אטו קשירה ורבנן לא גזרו:

מיחלף - אינו ניכר בין זה לזה ואי שרינן בדגרדי אתי למישרי בדעלמא:

וקושרו בפרה - ראשו אחד והשני באבוס ולא חיישינן שמא כשיתיר הפרה לא יתיר אלא הקשר שבראשה ויבטל החבל באבוס שיהא מוכן לכך או יתיר שבאבוס ויבטל אותו שבפרה ונמצא האחד של קיימא:

כלי קיואי - כלי אורגים ואיידי דאיירי בחבל דגרדי נקט לה הכא:

מותר לטלטלן - לשני הקנים לתשמיש אחר ואשמעינן דאין גרדי מקפיד עליהם ולא הוי מלאכתן לאיסור:

כובד העליון והתחתון - אנשובל"ש (כְּבָדים [הכובד העליון והתחתון הם הגלילים, שכורכים עליהם את חוטי השתי בנול האורגים]) :

מהו - מי אמרינן איידי דיקירי לא חזו סתמייהו לתשמיש אחרינא והוה ליה דבר שמלאכתו לאיסור:

ורפיא בידיה - רפויה היתה התשובה בפיו אם לאסור אם להתיר:

העמודים - טריור"ש (טילייר"ש: מתקני אריגה) בלע"ז אותם המנוקבות שאורגין בהן הנשים:

דקא עביד גומא - כשחולצן מן הארץ שהן תחובות בגומא מזיז העפר ועביד גומא מקום העמוד. מקצת עליו מגולין. משום ניטלין בשבת נקט לה דאי לא הוי מגולין אין לו במה לאוחזה:

אינו חושש - לפי שאינה מושרשת:

ולא משום מעשר - להיות בטילה בנטיעה זו וכשנוטלה יצטרך לחזור ולעשר:

לפי שאין ניטלין - אף בחול מפני כובדן הלכך כל מלאכתן לכך:

מתני' מקפלין את הכלים - בגדים כשפושטן מקפלין מפני שמתרככין מכיבוסם ומתקמטי' כשאינן מקופלים:

אפי' ד' או ה' פעמים - כדי לחזור וללובשן בו ביום:

מיוה"כ לשבת - כגון אם חל יוה"כ להיות בע"ש:

קריבין ביוה"כ - שחל להיות במוצאי שבת:

גמ' בשני בני אדם - כשמקפלין אותן מפשטין קמטיהן ונראין כמתקנין:

ישנים - קיפולן מתקנן יותר מן החדשים שהחדשים קשין מאליהן ואין ממהרין לקמוט:

צבועין - קיפולן מתקנן:

יש לו - אחרים להחליף היום לא:

כלי לבן שלהן - רבותא נקט וכל שכן צבועים:

יש לו להחליף יחליף - מי שיש לו בגדים לבד מאותן שלבש בחול יחליפם בשבת:

ישלשל בבגדיו - כלפי מטה שיראו ארוכים והוא מדת עשירים היושבים בביתם ואינם צריכים לסלק בגדיהם מן הארץ בשביל מלאכה וכבוד שבת הוא:

מכבדותי - שמכבדין בעליהן:

שלא יהא הילוכך כו' - לקמן מפרש להו:

ממצוא חפצך - כי ההוא דאמרינן בעירובין (דף לח:) לא יטייל אדם לסוף שדהו בשבת לידע מה היא צריכה [אחר השבת]:

חפצי שמים מותרים - כגון פוסקים צדקה ומשדכין על התינוקות ליארס (לקמן קנ.):



שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול - כגון מקח וממכר וחשבונות:

הרהור מותר - להרהר בלבו כך וכך יציאות אני צריך להוציא על שדה זו:

אם יכול להניח רגלו ראשונה - שעקר מצד זה להניח לצד זה:

קודם שתעקר שניה - שאין רחבה יותר מכדי פסיעה ורגלו אחת לצד זה ושניה לצד זה:

מותר - אף לדלג ולעקור את זו קודם שנחה ראשונה:

אסור - לקפוץ:

ליקף - למקום שהאמה כלה שם:

ליעבר - שישים רגלו במים:

זימנין דמיתווסן מאניה - ישורו במים:

שפיר דמי - לדלג:

מהו לפסוע פסיעה גסה - מי עבר משום מעשות דרכיך פסיעה גסה יותר מאמה פסיעה בינונית אמה:

קידושא דבי שמשי - השותה מיין של קידוש בלילי שבתות:

מהו לאכול אדמה - ארזיל"א (חומר, טין) בלע"ז מי גזרו בה משום שחיקת סמנים כשאר רפואה או לא:

שהיא מלקה - מביא לידי חולי:

מבשר אבותיו - שמתו שם בגולה: שקצים ורמשים הא ודאי אתמחוי אתמחו ולא נעשו עפר:

אלא כיון דמלקי - גזור בה משום אוכל שקצים ורמשים:

קדחו ליה תחלא - נקלטו השחלים באדמה וגדלו במעיו ונגע בלבו ומת:

שמלותיך - וכי ערומה היתה אלא שמלות מיוחדות והיינו דשבת:

ותרד הגורן והדר ותעש - שם סכה ולבשה שמלות נאות שלא יפגשו בה כשהיא מקושטת ויאמרו זונה היא:

שמואל - שהיתה שכינה קוראה לו מתוך ההיכל ולא היה יודע מי קורא לו וכתיב התם ויבן עלי כי ה' קורא לנער ויאמר לו לך שכב והיה אם יקרא אליך ואמרת דבר ה' כי שומע עבדך והוא לא רצה להזכיר השם שמא אין זו שכינה:

בני אדם המהוגנין - שבקוצרים לילך עמהם:

לישאל בנערה - כל נערות שרואה היה דרכו לישאל מי הן א"כ מסתכל בהן היה:

שני שבלין לקטה - כשהיא רואה שני שבלין שנפלו מן הקוצרים לוקטתן אבל שלש שוכבות יחד אין לוקטתן דהכי היא מתניתין (פאה פ"ו משנה ה) שני שבלים לקט ג' אינו לקט:

עומדות - שבלים עומדות ששכח בועז לוקטת מעומד דשכחת קמה נמי הוי שכחה:

נופלות - אותן שנשרו מן הקוצרים לוקטת מיושב ואינה שחה ליטלן משום צניעות:

רמז רמז לה - רוח הקדש נזרקה בו:

מצד הקוצרים - כל הקוצרים הפסיקו בינו לבינה ולא הושיבה בתוכם או אצלו רוח הקדש נזרקה בו ולרמז שמלכות בית דוד היוצאת משניהם עתידה ליחלק דאילו ישבה בתוכם לא היה זה רמז הפסקה בין שניהם:

ותאכל ותשבע - לשון עושר הוא דוד שלמה וחזקיה כתיב בהן עושר שהיו מביאים להן כל מלכי ארץ מנחה:

אהוריריה - ממונה על הסוסים ופרדות שלו:

ותחת כבודו - איידי דאיירי בקרא בפלוגתא דרבי יוחנן ור"א ורבי שמואל בר נחמני נקטיה להאי הכא: ה"ג רבי יוחנן אומר תחת כבודו ולא כבודו ממש רבי יוחנן לטעמיה דר"י קרי למאניה מכבדותי רא"א תחת כבודו ממש ר' שמואל בר נחמני אומר תחת כבודו כשריפת בני אהרן כו' והכי פירושא בין לרבי יוחנן בין לר"א גופן נשרף אלא רבי יוחנן משמע ליה תחת כבודו כמו תחת רגליו לשון תחתית וכבודו היינו בגדיו וה"ק תחת בגדיהם של חיילותיו של סנחריב יקד יקוד ולא בגדיהם נשרפו ור"א משמע ליה תחת לשון חליפין כמו ישלם תחת השור (שמות כא) משום דר"א לא קרי למאני' מכבדותיה לכך ע"כ כבודו היינו גופו וה"ק כבודו ממש ישרף ותחתיו יהא אפר ושריפה כיקוד אש ורבי שמואל משמע ליה תחת כר' יוחנן וכבודו כר"א הלכך קרא כר' יוחנן מידרש ותחת כבודו נשרף ולא כבודו ממש והאי כבודו גופו הוא והלכך כשריפת בני אהרן שריפת נשמה וגוף קיים כדאמרינן בסנהדרין בד' מיתות (ד' נב.):



מניין לשינוי בגדים - שהוא דרך כבוד לפני המקום:

ולבש בגדים אחרים - והוציא את הדשן הזקיקו הכתוב ללבוש בגדים פחותים בשעת הוצאת הדשן שאינה עבודה חשובה כדי שלא ימאסו בגדיו החשובים שעובד בהן עבודת אכילה ושתיה כגון קיטור וניסוך:

ותנא דבי ר' ישמעאל - בדרשא דהאי קרא:

בגדים שבישל בהם קדירה לרבו - דומיא דהוצאת הדשן:

אל ימזוג בהם כוס לרבו - לפיכך הוזקק ללבוש בגדים פחותים:

רבב - שומן וחלב:

חייב מיתה - שצריך להיות חשוב והגון לכבוד תורתו:

משניאי - שממאסין עצמן בעיני הבריות והבריות אומרים אוי להם ללומדי התורה שהם מאוסים ומגונים נמצא זה משניא את התורה:

רבד איתמר - שכבת זרע לשון מרבדים רבדתי ערשי (משלי ז) ריפדתיו וקישטתיו בבשמים מינים המכניסים תאוה ותזקק לי:

בגלימא - שהוא עליון אפי' רבב:

בלבוש - שהוא תחתון רבד אין רבב לא:

על המרדעת - של חמור:

חוצץ - כל דבר חוצץ לענין טבילה דקפיד עליה וכל חציצה שמקפיד עליו חוצצת:

תנן התם - במסכת מקוואות ונקט לה משום דבעי למימר של בנאים כו' לומר שדרך תלמיד חכם מקפיד על לבושיו:

משני צדדין - שהיה בו הרבה עד שנבלע בבגד ונראה לצד שני:

מרדעת מצד אחד או מב' צדדין - לר' ישמעאל דאמר בבגד מצד אחד מרדעת מאי אמר בה:

ר' יוסי אומר של בנאים - פליג אדר' יהודה ואמר לר' ישמעאל בגד של בנאים דהיינו תלמידי חכמים שמקפידין על לבושיהן מצד אחד ושל בור מב' צדדין:

שמחזירים לו אבדה בטביעת עין - כיון שאמר אני מכירה אע"פ שאינו נותן בה סימן כדאמר באלו מציאות (ב"מ כג:):

המקפיד על חלוקו להופכו - לובשו כשהוא הפוך מקפיד עליו והופכו שמקפיד עליו שלא יראו התפירות המגונות ואימרי החלוק:

בכל מקום - בכל הש"ס ואפי' במסכת כלה דלא רגילי בה אינשי וזה נתן לבו וגרסה מסכת כלה ברייתא היא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה:

ת"ח שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו - כדאמר בפרק ז' דיומא (דף עב:) כתוב א' אומר ועשית לך ארון עץ וכתוב אחד אומר ועשו ארון עצי שטים וגו':

למיטרח בריפתיה - דבר שאינו יכול לטרוח בו וחייו תלויין בו: אם יודע להשיב במסכת שהוא עוסק בה ממנים אותו פרנס באתריה:

ואם בכוליה תנויה - דקאי בהא מסכת ומהדר במסכת אחריתי:

אלו כלים האוליירין - הא דתנן בנאין מצד אחד היינו כלים של אוליירין בלנים שיש להם אלונטיאות חשובות להתעטף בהם בני אדם חשובים בצאתם מן המרחץ ומקפידים על טינוף מעט ובנאים לשון בי בני (לעיל דף לג:):

למימרא דחיורי נינהו - מדמקפידין על רבב שעליהם דאילו סומקי לא מיגנו בטינוף פורתא:

שמא לא אזכה - ואשב בין אותן שנדונין בגיהנם שדומין לשולי קדירה:

גלימי - סומקי:

חלבי שבת - כגון אברי תמיד של בין הערבים קריבים במוצאי שבת והוא יום הכפורים:

עולת שבת בשבתו - משמע למידרש בלא וי"ו ומשמע דעולת שבת קריבה בשבת אחרת לימד על חלבי שבת כו':

יכול אף של יוה"כ בשבת ת"ל בשבתו - וי"ו מיעוטו הוא בשבתו ולא בשבת אחרת:

שקריבים בי"ט - שחל להיות במוצאי שבת:

נדרים ונדבות - פלוגתא היא במסכת ביצה (דף יט.) ור' ישמעאל סבירא ליה כמאן דאמר קריבין הלכך כיון דנדרים ונדבות שיכול להמתין ולשחטן בחול ולהקריבן נשחטים ונקרבין ביום טוב קל וחומר בחלבי שבת שנשחטו כדרכן בזמנן וניתותרו הלכך לא איצטריך קרא עולת שבת בשבתו אלא ליום הכפורים:



כי הוינא בבבל - כשלמדתי תורה בבבל קודם שעליתי לא"י:

לא היו תוקעין - שש תקיעות שתוקעין בע"ש להבטיל ולהבדיל משום דיוה"כ קדוש כשבת ואסור בכל מלאכה:

ובמוצ"ש - אם חל בו יוה"כ:

לא היו מבדילין - בתפלה המבדיל בין קדש לקדש כמו שמבדילין בי"ט שחל להיות במוצ"ש:

דברי הכל היא - לא הוה מסיקנא אדעתאי דתיהוי בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא דמתניתין:

רבי עקיבא היא - דחשיב ליה יוה"כ כשבת הלכך לא בעי למתקע להבדיל בין זה לזה להיכרא דלא תקעינן אלא בין יום קל ליום חמור וכי היכי דבשבת לא תקעי להבדיל כהנים מלהקריב חלבי שבת ביוה"כ ביוה"כ נמי לא תקעינן להבדילן מלהקריב חלבי יוה"כ בשבת:

דאי ר' ישמעאל - כיון דקיל ליה יוה"כ משבת ליתקע להבטיל מהקריב חלבי יוה"כ בשבת ובתקיעה זו יבינו שהוא יום הקל ולכשיחול יוה"כ במוצאי שבת ולא יתקעו ידעו שמותר להקריב בו חלבי שבת:

זריזים הם - בקיאים הן בכל ואין צריכין סימן דכתיב בהן יורו משפטיך ליעקב (דברים לג):

והתנן - במסכת סוכה:

ג' להבטיל כו' - ומני להו בתקיעות שבמקדש אין פוחתין מכ"א תקיעות במקדש וקס"ד מדתקעי' להו במקדש להיכרא דכהני' תקעי להו:

כדאמר אביי - בסדר יומא בפרק ג' גבי נברשת שעשתה הילני המלכה על פתחו של היכל בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאות הימנה והכל יודעים שזמן ק"ש הגיע ומותבינן ורמינהו הקורא ק"ש עם אנשי משמר לא יצא אלמא לאו בזימנא קריין ואמר אביי הא סימן דנברשת לשאר עמא שיקראו ק"ש בעונתה וליתקע. בין לר"ע בין לרבי ישמעאל לאודעי דקל הוא משבת דיוה"כ שרי בקניבת ירק תלוש לנתק העלין מן הקלחין כדי להשוותם שיהו מוכנים לחתכן ולפרמן דאמרינן לקמן דשרי משום דהוי עינוי שרואה ומזמן ואינו אוכל:

קניבה - כי ההיא דכלל גדול (לעיל עג:) האי מאן דקניב סילקא אלא דהתם במחובר והכא בתלוש:

לפי שאין דוחין שבות להתיר - תקיעת שופר שבות הוא וקאמרת דלידחיה להודיע היתר בקניבת ירק אין דוחין שבות להתיר אלא לאסור כגון יו"ט שחל להיות בע"ש תוקעין להבטיל ולהבדיל:

ורב ששת בריה דרב אידי אמר לעולם דוחין שבות להתיר - אי הוה מיבעי' לן היתרא האידנא אבל השתא דלא מיבעי לן קניבת ירק ביוה"כ שחל להיות בע"ש שהרי בשבת לא יבשלום ולא תהא תקיעה זו אלא להודיענו היתר בשנה אחרת שיחול יה"כ באמצע שבת לא התירו:

שבות קרובה - כלומר דחיוב שבות התירו לצורך דבר קרוב ולא לצורך דבר רחוק:

תוקעין - להבטיל את העם ממלאכה המותרת ביו"ט כגון אוכל נפש ולהבדיל בין הקודש ובין החול:

ולא מבדילין - בתפלה ועל הכוס דלא תקנו לומר הבדלה אלא ביציאת קודש ובכניסת חול ולא בכניסת קדש וביציאת חול דהתם שייך לקדושי יומא וקדוש יום שמקדשין על היין הוי היכירא דיליה:

מוצאי שבת - ואם חל יו"ט במוצאי שבת מבדילין בתפלה ועל הכוס המבדיל בין קודש לקודש מפני שהקודש חמור יוצא ונכנס קל:

ולא תוקעין - מבעוד יום להבטיל ולהבדיל דהא היוצא חמור והיום לא עשו שום מלאכה:

ואמאי - אי ס"ד דוחין שבות להתיר לצורך דבר קרוב יתקע משחשיכה לידע דשרי בשחיטה לאלתר:

אסור בקניבת ירק - ולא מבעי בשבת דעלמא דאסור משום שבות דקטרח משבת לחול אלא אפילו האידנא דיש כאן עינוי דהא בשאר יוה"כ ששאר שבות אסור זה מותר השתא דחל בשבת לא שרו רבנן: אמר רב מנא תנא כו':

ת"ל - בשבת בראשית שבתון שבת קדש ושבתון משמע שבות:

ולמאי - באיזה קניבה אסר לן קרא:

אילימא במלאכה - כגון מחובר:

הא כתיב לא תעשה כל מלאכה - והא תו למה לי:

אלא לאו לקניבת ירק - בעלמא בתלוש דמידי דלאו מלאכה קאי עליה בעשה דשבתון שבות וכיון דמדאורייתא אסור בכל שבתות השנה הכא לא שרינן ליה משום עגמת נפש למידחי איסור דאורייתא ובשאר יוה"כ שרי לעגמת נפש ואע"ג דכתיב ביה נמי שבתון שבות לאו ממלאכה הוא אלא מכל דבר המעכב מלהתענות מדסמכינן לועניתם הכי דרשינן לה בפרק בתרא דיומא (דף עד.) לרחיצה וסיכה ודומין להם:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/שבת/פרק_טו"