לדלג לתוכן

רי"ף על הש"ס/כתובות/פרק ט

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק ט

[עריכה]

הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה אם כן למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שאם מכרה ונתנה קיים כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן הרי זה אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה רבי יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירות ופירי פירותיהן עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותיך אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה אינו יורשה רשב"ג אומר אם מתה יירשנה מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל:

גמ' תני רבי חייא האומר לאשתו. וכי כתב לה מאי הוי והא תניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת ממנה לא אמר כלום אמרי דבי ר' ינאי בכותב לה ועודה ארוסה וכדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר מתנה עליה שלא יירשנה וכדרבא דאמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו מאי כגון זו כדרב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר (דף רי"ף מא:) לבעלה איני נזונת ואיני עושה אי הכי אפילו נשואה נמי אביי אמר נשואה ידו כידה רבא אמר ידו עדיפא מידה ונפקא מינה לשומרת יבם שאם מתה נבסיה לבעלה ואם מת הבעל והניח אשתו שומרת יבם כל הנכסים שנפלו לה בחיי בעלה לא נתרוקנה בהן הרשות לעצמה אלא עדיין רשות בעלה עמה שהרי יש לה ליבמה בהן רשות מחמת בעלה וידו עדיפא מידה איבעיא להו קנו מידו של בעל ועודה ארוסה מהו אמר רב יוסף מדין ודברים קנו מידו ור"נ אמר מגופה של קרקע קנו מידו והלכתא מגופה של קרקע קנו מידו בין בעורר על קניינו בין בעומד:

ר' יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות:

ת"ר אלו הן פירות ואלו הן פירי פירות הכניסה לו קרקע ועשתה פירות הרי הן פירות מכר הפירות ולקח מהן קרקע ועשתה פירות הן (דף רי"ף מב.) הן פירי פירות:

רשב"ג אומר אם מתה יירשנה מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה אמר רב הלכה כרשב"ג ולית הלכתא כוותיה דקי"ל (לעיל דף נו.) דבר שבממון תנאו קיים:

ירושלמי (כאן הלכה א' בסופו ע"ש) א"ר יוסי אלין דכתבין לנשיהן אי מיתה בלא בני כל מאי דילה תהדר לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים:

מתני' מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן רבי עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה הניח פירות תלושין מן הקרקע כל הקודם בהן זכה (דף רי"ף מב:) זכתה אשה יתר על כתובתה ובע"ח יתר על חובו המותר ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ר"ע אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה:

גמ' מאי כושל בעל חוב ואמאי קרי ליה כושל דלא גבי אלא בראיה ומאי שנא פקדון ומלוה משום דמטלטלי לבע"ח לא משתעבדי והני כיון דלא אתו לרשות יורשים משתעבדי לבע"ח מדר' נתן דתניא מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר (במדבר, ה) ונתן לאשר אשם לו ור"ע מאי איריא מותר כולהו נמי דיורשין הוו אין הכי נמי ואיידי דאמר ר' טרפון מותר אמר איהו נמי מותר ור' עקיבא תפיסה לא מהניא כלל אמר רבא אמר רב נחמן מהניא כשתפס מחיים אבל לאחר מיתה לא והלכה כרבי עקיבא דקי"ל הלכה כר' עקיבא מחבירו ואמרינן נמי דון דייני כרבי טרפון ואהדרה ר' שמעון בן לקיש לעובדא כר"ע אלא מיהו הנ"מ בזמן דמטלטלין לא הוו משתעבדי לבעל חוב אבל האידנא דמטלטלי משתעבדי לבעל חוב גבי בע"ח מנייהו דיתמי בין תפס בין לא תפס ההוא בקרא דיתמי דתפס תורא מיניה בעל חוב אמר אנא מחיים תפיסנא ליה ובקרא אמר לאחר מיתה תפסתיה אתא לקמיה דרב נחמן א"ל אית לך סהדי דלאחר מיתה תפסיה א"ל לא א"ל מגו דיכול לומר לקוח הוא בידי יכיל למימר מחיים תפיסנא ליה והאמר ר"ל הגודרות אין להן חזקה שאני דמסירן לרועה אבימי בריה דר' אבהו הוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי שדרינהו ביד חמא בריה דרבה בר אבהו אזל פרעינהו אמר להו הבו לי שטרא אמרו ליה סיטראי נינהו אתא לקמיה דר' אבהו א"ל אית לך סהדי דפרעתינהו א"ל לא אמר ליה מגו דיכלי למימר לא היו דברים מעולם יכלי למימר סיטראי נינהו וכבר ביררנוהו בפרק שבועת הדיינין בירור יפה.

לענין שלומי שליח מאי אמר רב אשי אי אמר ליה שקול שטרא והב זוזי משלם הב זוזי ושקול שטרא לא משלם ולא היא בין כך ובין כך משלם דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וה"מ היכא דאמר ליה שקול שטרא מינייהו אבל אי לא א"ל שקול שטרא מינייהו לא מחייב לשלומי וכן נמי אי ליכא שטרא אי לא אמר ליה פרעינהו באפי סהדי לא מיחייב למפרעינהו בסהדי דתנן חנוני על פנקסו (שבועות מה, א) כיצד לא שיאמר לו כתוב בפנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז אלא שאמר לו תן לבני סאתים חטים ולפועלי סלע מעות הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין הוה חנוני יהיב לפועלים בלא סהדי ולא מפסיד וגרסינן נמי בקידושין פרק האיש מקדש (דף מג.) א"ר נחמן האומר לשנים קדשו לי אשה פלונית הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות ואסיקנא (שם ע"ב) השתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי עדים דיהבינהו ליה ומשתבע מלוה דלא שקיל מינייהו ופרע לי' לוה למלוה ושמעינן מינה דלא מיחייב שליח למיפרע באפי סהדי.

(דף רי"ף מג.)

ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי אתו יורשין תבעי לה מינה אמרה להו מחיים תפיסנא להו פירוש בתורת משכון אתו לקמיה דר"נ אמר לה אית לך סהדי דתבעינהו מיניך מחיים ולא יהבתה ניהלייהו אמרה ליה לא אמר לה א"כ הוי תפיסה דלאחר מיתה ותפיסה דלאחר מיתה לאו כלום דמטלטלי לא משתעבדי לבע"ח וכיון דלא תפסה לה מחיים קם ליה ברשות יורשין והדין דינא דגמרא הוא אבל השתא תקינו רבנן דמתיבתא למגבא בע"ח מיתמי אפי' ממטלטלי ומסתברא לן דהא דאצרכה רב נחמן לאתויי סהדי דמחיים תפסה ליה במלוגא דשטרי בלחוד הוא דדיינין הכי ולא גמרינן למידי אחרינא משום דמלוגא דשטרא לא יכלה למימר לקוחין הן בידי דאי אמרה לקוחין הן בידי אמרינן לה אחוי שטריך דקי"ל בב"ב דף עז.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

כי הרי"ף גרס שם אין אותיות נקנות במסירה אין אותיות נקנות במסירה הילכך צריכה עדים דתבעוה מינה מחיים ולא יהבה להו ניהלייהו אבל מידי אחרינא דיכיל למימר לקוח הוא בידי ומהימן כי אמר מחיים תפיסנא ליה מהימן כדכתבינא לעיל בההוא בקרא הא ר"ג גופיה הוא דאמר בההוא בקרא דיתמא צריך לאתויי ראיה דלאחר מיתה תפסיה מיניה בע"ח והוא דאמר במלוגא דשטרי דבע"ח צריך לאיתויי ראיה דמחיים תפס דשמעת מינה דשאני דינא דמלוגא דשטרי משאר מילי. ובפרק (דף רי"ף מג:) חזקת הבתים (דף לו.) נמי אמרינן הנהו עיזי דאכלן חושלי בנהרדעא אתא מרי דחושלא תפיס בהו וקא טעין טובא אמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן והאמר ר"ל הגודרות אין להן חזקה שאני עיזי דמסירן לרועה למימרא דכל היכא דיכיל למימר לקוח הוא בידי יכול למימר בחוב דידי תפשתיה כדאמר ר"נ בבקרא דיתמא ומסתברא לן נמי דהאי מלוגא דשטרי בתורת משכון הוא דתפסה ליה אבל לענין מיגבא בהו לא מהניא לה תפיסה ולא כלום בין מחיים בין לאחר מיתה דאין אותיות נקנות במסירה:

ההיא איתתא דמחייבה אשבועה בי דינא דרבא אמרה בת רב חסדא ידענא בה דחשידא אשבועתא אפכה רבא אשכנגדה זמנין הוה יתיב רב פפא ורב אדא בר מתנא קמיה אייתו ההוא שטרא לקמיה אמר ליה רב פפא ידענא ביה דשטרא פריעא הוא אמר ליה איכא איניש אחרינא בהדי מר אמר ליה רב אדא בר מתנא ולא יהא ר"פ כבת רב חסדא אמר ליה בת רב חסדא קים לי בגוה ומר לא קים לי בגויה אמר רב פפא השתא דאמור רבנן קים לי בגויה מלתא היא כגון (בגמ' איתא מר בר וכ"ה בס"י) אבא בר מר דקים לי בגויה קרענא שטרא אפומיה קרענא סלקא דעתך אלא מרענא שטרא אפומיה. ולא מפרע מידי מיניה אלא בשבועה אי נמי בשודא דדייני יהבינא לההוא דלא איתרע שטריה וחזינן לגאון דקאמר דהאידנא לא אפשר ליה לדיין למימר קים ליה בגויה דלא בריר לן קים לן בגויה היכי הוי הלכך לית ליה לאורועי שטרא או לאפוכי שבועה אלא בעדות ברורה ואעפ"כ בעדות אדם נאמן מחמיצין את הדין ודורשין וחוקרין עד שיתברר הדבר ויצא הדין לאמיתו:

ההיא איתתא דאחייבת שבועה בי דינא דרב ביבי בר אביי אמר ליה בעל דין תיתי ותשתבע לי (בגמ' איתא במתא) במאתין אמרה להו כתובו לי זכותא דלכי משתבענא יהבו לי אמר להו רב ביבי בר אביי כתבו לה א"ר פפי משום דאתו ממולאי אמרי מילי מוליתא הא אמר רבא האי אשרתא דדייני דכתיבא מקמי דליחוו סהדי חתימות ידייהו פסולה אלמא מיחזי כשיקרא הכא נמי מיחזי כשיקרא וליתא מדרב נחמן דאמר רב נחמן אומר היה רבי מאיר אפילו מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר ואפילו רבנן לא פליגי עליה דר"מ אלא בגיטי (דף רי"ף מד.) נשים דבעינן כתיבה לשמה וליכא אבל בשאר שטרות מודו ליה דאמר רב אסי א"ר יוחנן שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו טעמא דנמחל שעבודו הא לשקרא לא חיישינן:

ההוא גברא דאפקיד שבע מרגניתא דציירין בסדיניה בי רבי מיאשא בר בריה דרבי יהושע בן לוי שכיב רבי מיאשא ולא פקיד אתא לקמיה דר' אמי אמר ליה חדא דידענא ביה בר' מיאשא דלא אמיד ועוד הא יהיב סימנא ולא אמרן אלא באיניש דלא רגיל דעייל ונפיק אבל רגיל דעייל ונפיק לא אימור איניש אחרינא אפקיד ומחזא חזא וההוא גברא נמי דאפקיד כסא דכספא בי חסא שכיב חסא ולא פקיד ואתו לקמיה דרב נחמן דן להו כהאי דינא דרבי אמי ותו ההוא גברא דאפקיד מטכסא בי רב דימי אחוה דרב ספרא שכיב רב דימי ולא פקיד אתו לקמיה דרבי אבא ודן להו כרבי אמי ורב נחמן למימר דהלכה רווחת היא ולית בה פלוגתא ההוא דאמר נכסאי לטוביה שכיב אתא טוביה אמר רבי יוחנן הרי בא טוביה אמר לטוביה ואתא רב טוביה לטוביה אמר לרב טוביה לא אמר ואי אינש דגיס ביה הוא הא גיס ביה אתו שני טוביה שכן ות"ח ת"ח קודם קרוב ות"ח ת"ח קודם איבעיא להו שכן וקרוב מאי ת"ש (משלי, כז) טוב שכן קרוב מאח רחוק שניהם שכנים שניהם קרובים שניהם ת"ח שודא דדייני א"ל רבא לבריה דרבי חייא בר אבין בר אוריין תא אימא לך מילתא מעלייתא דהוה אמר אבוה דאימך משמיה דשמואל הא דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל במכנסת שטר חוב לבעלה וחזרה ומחלתו שאינו מחול מפני שידו (דף רי"ף מד:) כידה ובפרק מי שמת (דף קמז:) אמרינן ומודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מדע שאינו יכול למחול וחזינא למקצת רבוותא דאמרי היינו טעמא דמוכר שטר חוב לחבירו דיכול למוחלו בין הוא בין יורש משום דיכול למימר עיינית בחושבני ולא פש לי גביה ולא מידי אי נמי אסתפקא לי מילתא אי פריע אי לא פריע ומספיקא לא מגבינן שטרא הילכך ש"מ דלא מצי למימר הכי משום דסתמיה דשכיב מרע מידק דייק ויהיב אינו יכול למחול ואנן מסתברא לן דהאי טעמא ליתיה דטעמא פריכא הוא דאי איתא להאי טעמא אפי' המכנסת שטר חוב לבעלה הוי יכולה למחול ומדלא יכלה למחול שמעינן דליתיה להאי טעמא ועוד שכיב מרע גופיה אמאי אינו יכול למחול הא קיימא לן בשכיב מרע דכל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו ואע"ג דסתמיה מידק דייק והדר יהיב אלא ודאי האי טעמא פריכא הוא דשכיב מרע גופיה יכול למחול והא דאמרינן מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול לאו אשכיב מרע גופיה קיימינן אלא איורש קיימינן ומהאי טעמא אין יורש יכול למחול משום דמתנת שכיב מרע עשאוה כמתנה דאורייתא דמטיא ליה לידיה דמקבל והיינו דאמרינן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ומשום הכי לא יכיל יורש למחול דלית ליה מאי דמחיל ובהדיא אמרינן בפרק מי שמת דטעמא דהאי מילתא כדכתבינן דאמרינן התם (דף קמז:) אמר רבא אמר רב נחמן מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא היא גזירה שמא תטרוף דעתו עליו ואקשינן ומי אמר רב נחמן הכי והא אמר רב נחמן אע"ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול אפילו יורש מוחל מורה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול אי אמרת בשלמא דאורייתא משום הכי אינו יכול למחול אלא אי אמרת דרבנן אמאי אינו יכול למחול ופריק אינה של תורה ועשאוה כשל תורה דמטיא לידיה דמקבל ושמעת מינה דמשום דעשאוה כשל תורה הוא דאינו יכול למחול ואיורש קיימינן ולא אשכיב מדע גופיה כדפשטינן ועוד אי הא דאמר שמואל חזר ומחלו מחול משום דיכיל למימר עיינית בחושבנא ולא פש לי מידי גביה הכי איבעיא ליה למימר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ואמר לא פש לי מידי גביה מהימן ולא הוה אמר וחזר ומחלו מחול ומדאמר וחזר ומחלו מחול שמע מינה דאפילו אמר אית לי גביה אלא הרי הוא מחול לו מחול וטעמא דהמכנסת שטר חוב דאינה יכולה למחול הא קא פריש לה בהדיא מפני שידו כידה דכי היכי דאיהו לא מצי מחיל משום דילה הכי נמי איהי לא מציא מחלה משום דיליה דכדיליה דמי דאין קנין לאשה בלא בעלה קריבתיה דרב נחמן זבינתה לכתובתה בטובת הנאה איגרשה ושכיבה ואתו יורשים קא תבעי לברתה א"ר נחמן ליכא דליסבה עצה דתיזיל ותיחיל לכתובת אמה לגבי אבוה ותהדר ותירתה מיניה (דף רי"ף מה.) שמעה אזלה ואחילתה אמר רב נחמן עשינו עצמנו כעורכי הדיינין מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר מעיקרא סבר (ישעיה, נח) מבשרך לא תתעלם ולבסוף סבר אדם חשוב שאני ומהא נמי שמעינן דליתיה להאי טעמא דאמר עיינית בחושבנאי לא פש לי מידי דאי מהאי טעמא אמרינן חזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל לא הוה אפשר ליה לרב נחמן דליסבה עצה בכי הא מילתא דהויא לה טענתא דשיקרא וחס ליה לרב נחמן לאגמורי טענותא דשיקרא לאינשי גופא אמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזרו ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל אמר רב הונא בריה דרב יהושע ואי פקח הוא מקרקש ליה בזוזי וכתיב ליה שטרא בשמיה אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה מיניה דמוחל שטרא מעליא ומאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא ואכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה ככשורא לצלמי והלכתא כוותיה אמר אמימר משמיה דרב חמא האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי פירוש וליכא חד מינייהו דקדים (ד"ת מ"ז) (כגון שנשא ולוה) לבעל חוב מסלקין בזוזי ולאשה בארעא האי כדיניה והאי כדיניה ואי ליכא אלא ארעא ולא חזיא אלא לחד לבע"ח יהבינן לאשה לא יהבינן (דף רי"ף מה:) דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא שמעינן מהא דאמימר דכל היכא דכי הדדי נינהו וליכא דינא דקדימה לחד מינייהו כגון מטלטלי בזמה"ז וליכא אלא שיעורא דחד מינייהו לבע"ח יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר ממה שהאיש דוצה לישא אשה דוצה להנשא והכין שדר ר' האי גאון למר אברהם קבסי זצ"ל ואיכא מ"ד דהא דאמימר ליתא אלא כששטר כתובה ושט"ח שניהם יוצאים ביום אחד דדיינינן בהו שודא דדייני כדאמרינן שני שטרות היוצאין ביום אחד רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני ואתא אמימר לאשמועינן דהיכא דחד מינייהו בע"ח וחד מינייהו כתובת אשה (גי' מהר"ם) שודא דדייני בהא מילתא דלבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא אבל (בעלמא) היכא דשטר חוב וכתובה שוין כגון (דף לשון הרא"ש לוה ונשא) לוה ולוה ואחר כך קנה אי נמי מטלטלין בזמן הזה דקיימי לן חולקין לא אמרינן בכי האי מילתא לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן דהא לאו שודא דדייני הוא הילכך כתובה ושטר חוב נמי חולקין כבעלי חובות והאי מימרא לאו מימרא מעליא הוא חדא דלא אמרינן בגמרא דזמנם ביום אחד אלא סתמא קאמר האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב למימר דכל היכא דכי הדדי נינהו וליכא דינא דקדימה לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן ועוד דהא דאמר שמואל בשני שטרות היוצאין ביום אחד שודא דדייני דקא גמרי מיניה לאו שטרי בעלי חובות נינהו אלא שטרי קרקעות נינהו כגון מעשה דרמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא דמפרש לקמן אבל בשטרי הודאות והלואות לא אמר שמואל שודא דדייני דהא תנן היו כולן יוצאות בשעה אחת ואין שם אלא מנה חולקות בשוה וליכא למימר דשמואל פליג אמתני' דאם איתא דפליג שמואל אמתניתין אדמותבינן עליה מברייתא דקתני שני שטרות היוצאות ביום אחד חולקין ופריק הא מני רבי מאיר היא דאמר עדי חתימה כרתי לותביה ממתניתין אלא ודאי מדלא אותבי' ליה ממתניתין שמעינן דלא פליגא דשמואל אמתניתין אלא דשמואל לחוד ומתניתין לחוד ואע"ג דחזינן בירושלמי כאן פ"י הל' ? והביאו הר"ן לקמן סי' שס"ב והנ"י סוף פ"ז דב"ב. דאקשי בה על שמואל וקאמר הכין מתניתין פליגא אדשמואל דאמר מי שהיה נשוי וכו' אין שם אלא מנה חולקות בשוה ולית תמן שודא דדייני אגמרא דילן סמכינן ומדחזינן לגמרא דילן דלא אקשי מינה לשמואל שמעינן דלית היא פליגא עליה ולגמרא דבני מערבא דסבר דמתניתין פליגא אדשמואל מסתברא לן דהלכתא כרב ((מהר"ם ל"ג) סבירא ליה) דקיימא מתניתין כוותיה וממילא הדרי תרין גמרי לחד טעמא דבהודאות והלואות חולקין ומסתייע נמי האי סברא מהא דגרסינן פרק חזקת הבתים (דף לד:) זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אמר רב נחמן כל דאלים גבר ואקשינן ומאי שנא משני שטרות היוצאין ביום אחד דרב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני ושנינן התם ליכא למיקם עלה דמילתא הכא איכא למיקם עלה דמילתא והדרינן ואקשינן ומאי שנא מהא דתנן המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו ושנינן התם איכא דררא דממונא למר ואיכא דררא דממונא למר הכא אי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר מדקא משנינן הכא דאיכא דררא דממונא למר ואיכא דררא דממונא למר ולא משנינן הכי בשני שטרות היוצאין ביום אחד אלא קא משנינן בה דליכא למיקם עלה דמילתא שמעינן דשני שטרות היוצאין ביום אחד דאמר שמואל שודא דדייני ליכא דררא דממונא למד ודררא דממונא למר אלא אי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר כעין זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי דליכא דררא דממונא למר ודררא דממונא למר ומש"ה משנינן בה בליבא למיקם עלה דמילתא ולא משנינן באיכא דררא דממונא למר הרי איפשיט לך דשני שטרות היוצאין ביום אחד דדיינינן בהו שודא דדייני ליתא בשטרי הודאות והלואות אלא בשטרי קרקעות בלחוד דאי איתא בשטרי הודאות והלואות הא איכא דררא דממונא למר ודררא דממונא למר (ד"ת מ"ז) (ועוד דשודא דדיינא למאן דחזי יהיב ואי האי לא מצי יהיב לה לאשה לא הוי שודא דדייני שודא דדייני למאן דבעי יהיב) ועוד אי לאו דשני שטרות דבעלי חובות היוצאין ביום א' חולקין לא הוי נמי לוה ולוה ואח"כ קנה חולקין דהיינו טעמא דלוה ולוה ואח"כ קנה (בבא בתרא קנז, ב) דחולקין משום דשעבודא דתרוייהו בהדי הדדי קאתו והכא נמי בששניהם יוצאין ביום אחד שעבודא דתרוייהו בהדי הדדי קאתי ומש"ה תנן היו כולן יוצאות בשעה אחת ואין שם אלא מנה חולקות בשוה וחד יומא באתרא דלא כתבי שעות כחדא שעתא באתרא דכתבי שעות דמי הלכך תדריהו חד טעמא נינהו וחד דינא נינהו וליכא שינויא בינייהו וכבר אבטיל ליה ההיא סברא וליכא למיסמך עלה הילכך בין שטר חוב וכתובה יוצאין ביום אחד בין ששניהן כעין לוה ולוה ואחר כך קנה בין מטלטלי בזמן הזה הואיל ושעבודא דתרוייהו בהדי הדדי קאתו וליכא דינא דקדימה לחד מינייהו אי ליכא אלא מאי דשקיל חד מינייהו לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא:

אמר ליה רב פפא לרב חמא ודאי דאמריתו משמיה דרבא האי מאן דמסקי ביה זוזי ואית ליה ארעא וא"ל זיל שקיל מארעא אמרינן (דף רי"ף מו.) ליה זיל זבין את ואייתי הב לי א"ל לא ההוא דשמיע לך תולה מעותיו בעובד כוכבים הוה הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן בגמ' וברא"ש א"ל רב כהנא לרב פפא וכן בערכין דף כב. אמר רב פפא פריעת בע"ח מצוה א"ל רב פפא לרב כהנא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא ניחא ליה למעבד מצוה מאי א"ל תנינא בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאומר לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל היו מכין אותו עד שתצא נפשו:

מתני' המושיב את אשתו חנונית או שמינה אפוטרופא הרי זה משביעה כל זמן שירצה לא הושיבה חנונית ולא מינה אפוטרופא ה"ז אינו יכול להשביעה רבי אליעזר אומר אפילו על פלכה ועל עיסתה:

גמ' חזינן לרבוותא דאמרי לית הלכתא כת"ק ולא כרבי אליעזר אלא כר"ש דקתני סיפא ר"ש אומר כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אינה תובעת כתובתה אין יורשין משביעין אותה ואמרינן ר"ש אהייא ואסקה רב פפא לאפוקי מדרבי אליעזר ומחלוקתו למימר דהלכה כרבי שמעון ואנן סבירא לן דהלכה כתנא קמא דהוא סתם מתניתין וקיימא לן בכל דוכתא דלא אפסיקא הלכה בהדיא דהלכה כסתם מתניתין והכא לא אפסיקא הילכתא בהדיא דרב פפא לא אתא לאפסוקי הלכתא אלא לפרושי בעלמא הוא דאתא והכי אמר רב פפא רבי שמעון לאפוקי מדרבי אליעזר ומחלוקתו קאתי ולעולם הלכתא כתנא קמא ועוד הא קתני לה גבי הילכתא פסיקתא דתנן ואלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין והאפוטרופין והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית ובן בית וקי"ל דהני כולהו הילכתא נינהו ולא מצית למימר דהאי אשה אלמנה היא דאשה סתם קתני בין אלמנה בין א"א ((ד"ת מ"ז) ועוד דלא קתני הכא הנושאת והנותנת בתוך הבית כשתובעת כתובתה) ועוד דסוגיא דשמעתא כת"ק אזלא הלכך הילכתא כת"ק דאמר המושיב אשתו חנונית או שמינה אפוטרופא ה"ז משביעה כל זמן שירצה:

מתני' כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים ברשותה (דף רי"ף מו:) נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך א) אינו יכול להשביע לא אותה ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו לא אותה ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה הלכה מקבר בעלה לבית אביה או שחזרה לבית חמיה ולא נעשית אפוטרופיא אין היורשין משביעין אותה ואם נעשית אפוטרופיא יורשין משביעין אותה על העתיד לבא ואין משביעין אותה לשעבר:

תוספתא אלו הן הבאים ברשותה כל שמכרה או נתנה להם במתנה:

גמ' כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך שבועה מאי עבידתה א"ר יהודה א"ר על אפוטרופיא (דף רי"ף מז.) שנעשית בחיי בעלה ורב נחמן אמר רבה בר אבוה אפוגמת כתובתה הא דאמר רב יהודה אמר רב על אפוטרופיא שנעשית בחיי בעלה אסיפא מתנינן לה דתנן הלכה מקבר בעלה לבית אביה וכו' יורשין משביעין אותה על העתיד לבא ואין משביעין אותה על שעבר שבועה מאי עבידתא א"ר יהודה אמר רב על אפוטרופיא שנעשית בחיי בעלה אמר (בגמ' ובהרא"ש איתא רבה) רב א"ר חייא דלא נדר ודלא שבועה הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשין משביעין אותה נקי נדר ונקי שבועה בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה ה"ק לה מנקית מנדר מנקית משבועה שלח ליה ר' זכאי למר עוקבא בין דלא נדר בין נקי נדר בנבסי הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשיו משביעין אותה מנכסיא אלין בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה א"ר נחמן אמר שמואל משום אבא שאול בן אימא מרים בין דלא נדר בין נקי נדר בין דלא שבועה בין נקי שבועה בין מנכסי בין מנכסיא אלין בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה א"ר נחמן אמר שמואל הלכה כאבא שאול בן אימא מרים.

והני מילי דכתב לה דלא נדר ודלא שבועה אי נמי נקי נדר נקי שבועה בלחוד ולא כתב לה בין ממני בין מיורשי אחרי אבל אי כתב לה בין ממני בין מיורשי אחרי גובה בלא שבועה ואפילו היא פוגמת כתובתה בין ממנו בין מיורשיו אחריו כסתם מתני' דקתני נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו וכו' ואמרינן שבועה מאי עבידתה ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפוגמת כתובתה וה"מ בבא ליפרע מנבסי יתומים אבל יתומים שבאו ליפרע מן הלוה בשטר שיש בו נאמנות ללוה כגון מלוה דכתב ללוה כל אימת דאמרת פרענא להאי שטרא מהימנת עלאי כדאמר ליה פרענא מהימן דקי"ל תנאי שבממון קיים ואפילו מת מלוה ונפל ליה שטרא קמי יתמי ואמר להו כבר פרענא לאבוכון מהימן ואע"ג דלא כתב ליה מהימנת עלאי ועל ירתאי מאי טעמא דשטר מעקר עקיר דלא מצי למימר ליה אי פרעתן הוה לך למיקרע שטרא אי נמי מיכתב תברא עילויה משום דא"ל אנא אהימנותא דכתבת לי סמבי הלכך ל"ש גבי דידיה ול"ש גבי ירתיה כי אמר פרעתיה נאמן אלא מיהו (נ"א בעי שבועה) נאמן ובשבועה דכיון דלא כתב ליה מהימנת אפילו משבועה לא פטרינן ליה משבועה דחיישינן דילמא הכי א"ל מהימנת עלאי לבטולי לשטרא דילי ולהוי כמלוה על פה דאילו מעיקרא כי אמר שטרא פריעא הוא לא כל במיניה ואי א"ל אשתבע לי דינא הוא דמשתבע ליה ושקיל ולא מצי איהו אשתבועי ואפטורי אבל השתא דכתב ליה כל אימת דאמרת שטרא פריעא הוא מהימנת עלאי ולא פטריה משבועה איכא למימר מאי נאמן דקאמר ליה נאמן לבטולי שטרא ולא אמרינן ליה לאו כל במינך דמבטלת ליה לשטרא דאי שטרא פריעא הוא איבעי לך למקרעיה או למכתב עליה תברא אלא כדאמר פריעא הוא בטיל ליה לשטרא והוה ליה כמאן דטעין ליה מלוה על פה מנה לי בידך וא"ל אידך נתתיו לך דמשתבע שבועת היסת ומיפטר ואשכחן נמי לשון נאמנות כהאי גוונא דאמרינן בעא מיניה רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתיו לך מהו מגו דאי אמר נאנסו מהימן כי א"ל החזרתיו לך לך מהימן או דילמא אמר ליה שטרא בידי מאי בעי אמר ליה נאמן ולימא ליה שטרך בידי מאי בעי אילו א"ל נאנסו מי מצי א"ל שטרא בידי מאי בעי ולאו שבועה בעי הכי נמי מאי נאמן נאמן בשבועה הלכך האי מלוה כיון דכתב ליה ללוה מהימנת עלאי סתם ולא פטריה משבועה בהדיא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה והאי נאמן דכתב ליה לבטולי לשטרא הוא דכתב ליה הכי אבל מידי שבועה לא מיפטר והכי רב האי גאון ז"ל:

הלכה מקבר בעלה לבית אביה וכו':

יורשין משביעין אותה לשעבר אבל בין מיתה לקבורה משביעינן לה ורב מתנא אמר אפילו בין מיתה לקבורה לא משביעינן לה דאמרי נהרדעי לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא פירוש דאי מכרזי אתי מיתא לאינוולי הכא נמי אי אמרת משבעינן לה על מה דזבינא לקבורה לא מזבנא ואתי מיתא לאינוולי הילכך לא משבעינן לה וכן הלכתא:

מתני' הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים והנפרעת שלא בפניו לא תפדע אלא בשבועה (בד"ק כאן הציון גמ' ולקמן קודם תי' ואע"ג ליתא גמ' וגם הציון מתני' ותי' גמ' דלקמן ליתא שם רק פיסקא) הפוגמת כתובתה כיצד (דף רי"ף מז:) היתה כתובתה אלף זוז ואמר לה התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה לא תפרע אלא בשבועה עד אחד מעידה שהיא פרועה כיצד היתה כתובתה אלף זוז ואמר לה התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי ועד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה מנכסים משועבדים כיצד מכר כל נכסיו לאחרים והיא נפרעת מן הלקוחות לא תפרע אלא בשבועה:

גמ' (לשון הרי"ף ) ואע"ג דכתב לה בעלה נאמנות לא תפרע אלא בשבועה דלא מהניא נאמנות אלא היכא דהמניה לוה למלוה עליה דידיה ועל ירתיה בתריה אבל היכא דאיכא עליה חוב לאיניש אחרינא או כתובת אשה או לוקח דזבן מיניה לא מהניא ומסתייע הדין סברא מהא דגרסי' פרק האשה שנתאלמנה (דף יט.) אמר רב יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואמרינן דקאמר מאן אילימא דקאמר לוה פשיטא לאו כל כמיניה אלא דקאמר מלוה תבא עליו ברכה וכו' אביי אמר לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר' נתן דאמר ר' נתן מניין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מניין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל (במדבר, ה) ונתן לאשר אשם לו אלמא כל היכא דחב לאחרים וליכא גביה מהיכא דפרע אין הודאתו הודאה והא נמי דכותה:

מתני' מנכסי יתומים כיצד מת והניח נכסיו ליתומים והיא נפרעת מן היתומים לא תפרע אלא בשבועה:

ושלא בפניו כיצד הלך לו למדינת הים והיא נפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה ר"ש אומר כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אינה תובעת כתובתה אין יורשין משביעין אותה:

גמ' איבעיא להו פוגמת כתובתה בעדים מהו אי איתא דפרעה בעדים הוה פרע לה או דילמא אתרמויי אתרמי ליה ומסקנא בין כעדים בין שלא בעדים לא תפרע אלא בשבועה איבעיא להו פוחתת כתובתה מהו מי אמרינן היינו פוגמת או דילמא פוגמת מודה במקצת והא לא מודה במקצת ת"ש פוחתת בכתובתה נפרעת שלא בשבועה פוחתת כיצד היתה כתובתה אלף זוז ואמר לה התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי ואינה אלא מנה נפרעת שלא בשבועה במאי גביא בהאי שטרא (דף רי"ף מח.) האי שטרא חספא בעלמא הוא אמר רבא בריה דרבה באומרת אמנה היתה ביני לבינו. ושמעינן מהא דאי לא אמרה הכין הוה ליה ההוא שטרא חספא בעלמא ולא גביא ביה מידי:

ועד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאוריי' דכתיב (דברים, יט) לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת ואמרינן לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם הוא לשבועה ואמר מר כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דכל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמין והא נשבעת ונוטלת היא ועוד אין נשבעים על כפירת שעבוד קרקעות אלא אמר רבא מדרבנן כדי להפיס דעתו של בעל אמר רב פפא ואי פקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא היכי עביד דיהיב לה כתובה באפי סהדא קמא וסהדא בתרא ומוקי להו להנך קמאי בהלואה מתקיף לה רב אשי יכולה למימר שתי כתובות הוו אלא א"ר אשי דמודע להו.

איכא למיבעי הכא מכדי קיימא לן דכל שבועתא דמתניתין בין שבועה דאורייתא בין שבועה דרבנן כולהו חד טכסיסא אית להו לאנקוטי חפצא בידא למאי הילכתא אר"פ אי פקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא ומאי נפקא ליה מינה דאי לענין אנקוטי חפצא בידא הא נמי מנקטין לה חפצא בידה ואי לענין אפוכי שבועה דבדרבנן מפכינן ובדאורייתא לא מפכינן (עי' ברי"ף פ' שבועת הדיינין) הא נמי אע"ג דמדרבנן היא לא מיתפכא דלא מפכינן שבועה דרבנן אלא מנתבע לגבי תובע משום דא"ל אנת לית לך גבאי ולא מידי אי קושטא קאמרת דאית לך גבאי אישתבע ושקול הילכך אי בעי למשקל משתבע ושקיל ואי לא פקע אבל במחויב תובע שבועה לא מצי לאפוכי עליה דנתבע דכד אמר ליה אישתבע דלית לי גבך מידי או דפרעת לי כך וכך ותפטר יכיל האיך למימר ליה אנא לא בעינן אשתבועי ואפטורי ואע"ג דהא מילתא טבא היא לדידי לאישתבועי ואפטורי לא בעינא לה אלא את אי ניחא לך לאישתבועי ומשקל לחיי ואי לא זיל דלית לך גבאי ולא מידי ודמיא לההוא דאמרינן כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו והאי תובעת היא ולא מציא לאפוכה לשבועתא אם כן למאי הילכתא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא ומסתברא לן דתשובה דהדין בעיא דאע"ג דלא מהני מידי לענין הני אנפי מהני לאנפא אחרינא דאי ((ד"ת מ"ז) לא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא ואמרה לא משתבענא) קדמה ותפסה כתובתה בלא שבועה ואמרה לא מהדרנא ולא משתבענא כיון דקיימא לן דבדרבנן אי לא משתבע לא נחתינן לנכסיה ובדאורייתא נחתינן לנכסיה השתא דמייתי לה לידי שבועה דאורייתא אי אמרה לא משתבענא ולא מהדרנא ליה מידי דדידי שקילנא נחתינן לנכסה ומפקינן מינה בע"כ ואי שבועה דרבנן הוא לא מפקינן מינה:

מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים וכו':

תנן התם וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה יתומים ממאן אילימא מלוה השתא אבוהון שקיל בלא שבועה ואינהו בשבועה הכי קאמר וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו (דף רי"ף מח:) אלא בשבועה אמר רבי זריקא אמר רב יהודה לא שנו אלא שאמרו יתומים אמר לנו אבא לויתי ופרעתי אבל אמרו אמר לנו אבא לא לויתי נפרעין שלא בשבועה שכל האומר לא לויתי באומר לא פרעתי דמי:

והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה. אמר ר' אחא שר הבירה מעשה בא לפני רבי יצחק נפחא באנטוכיא ואמר לא שנו אלא כתובת אשה משום חינא אבל בעל חוב לא ורבא אמר רב נחמן אפילו בעל חוב שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו למדינת הים ואתה נועל דלת בפני לווין וקיימא לן כרב נחמן דהילכתא כוותיה בדיני ועוד דהוא מסקנא דשמעתא ועוד הא מקשינן בערכין בפ' שום היתומים (דף כב:) ואי חייש לשובר התם נמי לגבי הא דאמר רבא אמר רב נחמן ליחוש ופרקינן התם כיון דקאמר טעמא שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו למדינת הים דאלמא הא דאמר רבא א"ר נחמן הלכה היא וטעמא דיליה טעמא מעליא הוא אלא מיהו חזינן לרבוותא דלא חייש להא דרבא אמר רב נחמן וסמכו להו בהא מילתא אגמרא דבני מערבא דמתמהי התם ונפרעין מן האדם שלא בפניו כשריבית אוכלת בו ובית דין גובה ריבית כשערב לו מן העובד כוכבים אלמא מילתא פסיקתא הוא גבייהו דאין נפרעין מן האדם שלא בפניו ואנן מסתברא לן דלא עדיף הא דאמרינן בגמרא דבני מערבא מהא דאמרינן בגמ' דילן משום רבי יצחק נפחא לא שאנו אלא כתובת אשה משום חינא אבל בעל חוב לא וכבר דחאה רב נחמן אבל ודאי אי מצינן לשדורי ליה ולאודועי ליה משדרינן ומודעינן ליה כי ההוא דאמרינן התם ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דלוה מקמי דליתבעיה ללוה סלקיה רב חנין בריה דרב ייבא אמר רבא מאן חכים למעבד כי האי מילתא אלא רב חנין בריה דרב ייבא קסבר נכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה וקי"ל המלוה את חבירו ע"י ערב לא יתבע מן הערב תחלה ואי לא אפשר לשדורי ליה ולאודועיה עבדינן כרב נחמן:

מתני' הוציאה גטא ואין עמה כתובה גובה כתובתה כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי וכן בע"ח שהוציא שט"ח ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו ר' שמעון בן גמליאל אומר מן הסכנה ואילך האשה גובה שלא בגט ובעל חוב גובה שלא בפרוזבול:

גמ' ((ד"ת מ"ז מכאן ושייך אחר משנה שנייה) הוציאה גט אוקמה שמואל במקום שאין כותבין כתובה והלכתא כותיה):

מתני' שני גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות שתי כתובות וגט אחד או כתובה ושני גיטין או כתובה וגט ומיתה אינה גובה אלא כתובה אחת שהמגרש את אשתו והחזירה על דעת כתובתה הראשונה החזירה:

קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה גר שנתגייר ואשתו עמו כתובתה קיימת שעל מנת כן (דף רי"ף מט.) קיימה:

גמ' שתי כתובות וגט אינה גובה אלא כתובה אחת אי בעיא בהאי גביא אי בעיא בהאי גביא לימא תהוי תיובתיה דרב נחמן דאמר ר"נ שני שטרות היוצאין בזה אחר זה ביטל שני את הראשון ולאו מי איתמר עלה אמר רב פפא ומודה רב נחמן דאי אוסיף ביה דיקלא לתוספת כתביה ושעבודא דקמא קאים הכי נמי בדאוסיף לה:

גרסינן בפרק נערה שנתפתתה (דף מג:) איתמר הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של ג' מאות אמר רב הונא באת לגבות מאתים גובה מזמן ראשון ג' מאות גובה מזמן שני ואמרינן חמש מאות מ"ט לא גביא דכיון דלא כתב לה אוסיפת לך תלת מאה אמאתים הכי קאמר לה אי מזמן ראשון גבית גבי מאתים ואי מזמן שני גבית גבי תלת מאה ומדלא כתב לה נמי אוסיפת לך מאה אמאתים אחולי אחילתא לשעבודא קמא הלכך כי גביא תלת מאה גביא מזמן שני:

ת"ר גט כתובה ומיתה אם גט קודם לכתובה גובה שתי כתובות ואם כתובה קדמה לגט אינה גובה אלא כתובה אחת שהמגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובתה הראשונה החזירה והני מילי כשהחזירה סתמא אבל אי כתב לה כתובה אחריתי גביא תרוייהו כדקתני רישא שני גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות:

קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת כו' א"ר הונא לא שאנו אלא מנה מאתים אבל תוספת אין לה תניא כוותיה דרב הונא חידשו נוטלין מה שחידשו לא חידשו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אבל תוספת לא:

הדרן עלך פרק הכותב לאשתו
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רי%22ף_על_הש%22ס/כתובות/פרק_ט"