קטגוריה:אסתר ה ה

​ 

המן לא היה עם המלך, לא ידע במה מדובר, וכלפי המלך הוא לא "משנה למלך" אלא אחד ממשרתיו אשר אפשר להריץ ("למהר") אותם. כך גם היה יחסו של המלך לוושתי המלכה כאשר הוא קרא לה לבוא מיד (ביאור:אסתר א יא). אנו רואים שהמלך לא אומר בכבוד "אסתר המלכה" כאשר הוא מדבר עם משרתיו.

לא ברור מה אמרו משרתי המלך להמן. המלך אמר למשרתים לעשות את "דבר אסתר", והיא הרי אמרה: "יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם, אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ" (ביאור:אסתר ה ד). המשרתים שמעו את שיחת אסתר והמלך, אבל אין פירוט האם הם סיפרו להמן שאסתר סיכנה את נפשה, שהמלך בחיבה קיבל אותה, והתיר לה לבקש "עד חצי המלכות" (ביאור:אסתר ה ג). כל אשר ידע המן זה שהוא מורץ למשתה עם המלך והמלכה בחדרה, בלי יכולת לסרב.

המלך היה נמרץ ודרש שכל תוכניותיו יוצאו לפועל מיד, לכן "מהרו את המן", ואחר כך "וַיַּבְהִלוּ [סריסי המלך] לְהָבִיא אֶת הָמָן" (ביאור:אסתר ו יד), פקודת המלך "תלוהו עליו" (ביאור:אסתר ז ט) ודרש לבצע לפי החוק את משפטה של וושתי (ביאור:אסתר א טו). מכאן ניתן להסיק שהמלך לא היה מסכים לפקודה שתוצא לפועל רק עוד אחת עשר חודשים, כפי שנכתב בפתשגן כתב הדת (ביאור:אסתר ג יג). המן ידע שהמלך ממהר בביצוע, ולכן הוא הכין את העץ לפני שהוא בקש רשות לתלות את מרדכי. אולם המלך היה סובלני: הוא הרשה לאסתר להוציא לפועל את תוכניתה במשך יומים.

ויבא, ביחיד, בזמן ששניהם באים. המלך הוא העיקר ולכן "ויבוא" ביחיד, והמן רק נספח שני לו. אולי יש בזה גם רמז שרק המלך והמן הוזמנו (ביאור:אסתר ה ד), ורק הם באו ביחידות, בלי סריסי המלך ושומריו.