לדלג לתוכן

פני יהושע/בבא מציעא/פרק ה

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

איזהו נשך פרק חמישי

במשנה איזהו נשך המלוה סלע בחמשה דינרין. הא דלא נקיט שני דינרין או סלעים בשלשה דומיא דסאתים בשלש אפשר לפרש דאגב אורחא קמ"ל דלא תימא כיון דזימנין דמייקרי סלעים או זילי דינרין וקאי ה' בסלע אם כן תו לא הוי ריבית דאורייתא דאין זה דרך הלואה אלא דרך מקח וממכר כיון שאינו נותן לו מאותה מטבע עצמה כי היכי דשרינן לעיל בפ' הזהב ביפה דינר וטריסית וכמ"ש התוספ' שם וקמ"ל דאפ"ה אסור דהא התם נמי לא שרי אלא ביש לו עכשיו דינר וטריסית בביתו דה"ל לגמרי מקח וממכר משא"כ הכא דאיירי דרך הלואה אסור בכה"ג דבתר מעיקרא אזלינן וכיון דבשעת הלואה קיימי ד' דינרין בסלע ה"ל ריבית גמור מדאורייתא דהא אידי ואידי טיבעא הוי ומה"ט נמי שמעינן דסלע בד' דינרין מותר אפילו מדרבנן ולא חיישינן שמא יוקרו כיון דתרווייהו טיבעא הוי משא"כ במטבע של זהב על של כסף לעולם שרי מדאורייתא ואסור מדרבנן דחד לגבי חבריה פירא הוי לגביה וה"ל דרך מקח וממכר וק"ל:

בפרש"י בד"ה לריבית דאורייתא דרך הלואה משמע כדכתיב מרבה הונו בנשך ובתרבית עכ"ל. נ"ל לפרש דמלשון מרבה הונו קא דייק דמשמע דרך הלואה דכל ריבית דרך הלואה וודאי מתרבה הונו ע"י כך שמלוה סלע בה' דינרין או סאתים בשלש משא"כ דרך מקח וממכר לא פסיקא מילתא שיתרבה הונו ע"י כך דנהי דקרי ליה ריבית דרבנן משום מרבה שכר לעצמו והיינו היכא שנתייקרו מ"מ זימנין נמי דמפסיד דאטו יוקרא שכיח זולא לא שכיח ואם כן מדכתיב מרבה הונו בלשון הוה משמע שתמיד מתרבה הונו באיסור זה ע"כ היינו דרך הלואה כן נ"ל ובחידושי מהר"ם ז"ל כתוב בדרך אחר ע"ש:

בתוספות בד"ה למה חלקן הכתוב כו' וא"ת ולמה שנה בלשון לכתוב כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכלך כו' עכ"ל. כן הוא בנוסחאות הישנים והגיה מהרש"ל ז"ל לכתוב את כספך לא תתן בנשך ובנשך לא תתן אכלך והקשה בספר תורת חיים דהא למאי דמסיק רבינא לקמן דהא דחייב בשני לאוין בין בכסף בין באוכל ילפינן מדכתיב בנשך ובמרבית גבי הדדי משמע דקאי תרוייהו לפניהם ולאחריהם ואם כן מאי מקשו התוספות דלכתוב את כספך לא תתן בנשך ובנשך לא תתן אכלך דאי הוו כתיב הכי לא שייך למידרשיה לעבור בשני לאוין ולמימר דהוי כאילו כתיב את כספך לא תתן בנשך ובנשך לא תתן אכלך דאף אי הוי כתיב הכי לא שייכי שני לאוין בכה"ג אלא דווקא כשהם שני שמות כגון נשך ותרבית וע"כ מוכח כן מדאמרינן לקמן בסמוך בברייתא אם אינו ענין לנשך כסף שהרי כבר נאמר כו' ומאי קושיא דלמא לעבור בשני לאוין דנשך אע"כ מדקאמר תנהו ענין לרבות כסף משמע דדוקא בכה"ג שייך שני לאוין כיון שהם שני שמות נשך ורבית ולא בשם אחד ואם כן מאי מקשו התוספות דלכתוב בנשך ובנשך כל זה מלשון התורת חיים. ובאמת בהשקפה ראשונה היה נ"ל דבחנם הגיה מהרש"ל ז"ל אלא שיש לקיים הגירסא כמו שהיא בדפוסים הישנים דקושית התוספות אמאי שנה בלשון לכתוב את כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכלך וכוונתם בזה אמאי שנה למיכתב ברישא דקרא את כספך ובסיפא אכלך אלא ה"ל למיכתב אידי ואידי כספך והיינו למה שאפרש בסמוך דכל מילי שייך בכלל כספך לחוד אלא דא"א לפרש כן דהא איצטריך למיכתב כספך ואכלך שאם נתן כסף ואוכל בריבית בהתראה אחת חייב עליה שנים שהן ארבע דהיינו על נשך ותרבית דכסף ועל נשך ותרבית דאוכל כדמצינו לענין רחים ורכב והרבה כיוצא בהם מאי דלא הוי ידעינן אי הוי כתוב אידי ואידי כספך אע"כ דקושי' התוספות כמו שכתב מהרש"ל ז"ל וא"כ קשה קושי' התורת חיים וגם בזה היה נ"ל ליישב לכאורה דדוקא גבי נשך כסף לא שייך לאוקמי בשני לאוין דנשך כיון דליכא אלא חדא לאו דכולהו אלא תשיך דכתיב ברישא קאי ומש"ה לא שייכי שני לאוין אלא דוקא כשהם שני שמות כגון נשך וריבית דבכה"ג ודאי חייב שנים אפילו היכא דכולהו מחד לאו נפקי משא"כ הכא בקרא דאת כספך דכתיב תרי זימני לא תתן א"כ אפי' הוי כתיב תרי זימני נשך אפ"ה שייך שני לאוין כיון שהם שני לאוין גמורים וכ"כ התוספות בפ' המקבל גבי רחים ורכב מההוא דכל חלב שור וכשב ע"ש. אלא דאכתי קשיא דהא הני תרי לא תתן איצטריכו חדא אכסף וחדא אאוכל לעבור בשנים בכסף ואוכל בהתראה אחת אבל הא דילפינן דבכסף לחוד חייב שנים וכן באוכל היינו מדדרשינן בנשך ובמרבית לפניהם ולאחריהם וא"כ לעולם ליכא אלא חד לא תתן בכסף וחד באוכל ולא שייך לחייבו שנים בכל א' אלא משום שני שמות דנשך ותרבית משא"כ אי הוי כתיב בנשך ובנשך ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

בפרש"י בד"ה ת"ל לא תשיך לאחיך נשך אוכל ומקרא זה בלוה נאמר כו' ומיהו שמעת מינה דשייך לשון נשך באוכל עכ"ל. ויש לדקדק דמה בכך דשייך לשון נשך באוכל מ"מ דלמא גזירת הכתוב הוא דלוה חייב בין בכסף בין באוכל ומלוה לא חייב בנשך כסף ואפשר דכוונת רש"י כיון דלעיל מיניה כתיב קרא סתמא אל תקח מאתו נשך ותרבית ואשכחן נמי בעלמא דשייך לשון נשך באוכל א"כ ע"כ דהאי נשך סתמא קאי נמי בין בכסף בין באוכל ועי"ל דבלא"ה נמי יש לומר דכל מילי בכלל כספך הוא כדקי"ל בכל דוכתי דשוה כסף ככסף וכמ"ש התוס' לעיל דף נ"ד גבי ונתן הכסף אלא הא דס"ד מעיקרא דכספך דהכא דווקא היינו משום דכתיב ובמרבית לא תתן אכלך א"כ משמע דקראי דווקא כתיבי דלא שייך לשון נשך אלא בכסף וריבית באוכל אבל מדכתיב בקרא אחרינא דשייך לשון נשך באוכל ממילא אמרינן דהאי נשך דכתיב גבי כספך היינו נמי בכל ענין דשוה כסף ככסף כמו בכל דוכתי אלא דנראה שרש"י ז"ל לא כיון לזה ועיין מ"ש הנמוקי יוסף בזה:


בגמרא אם אינו ענין לנשך כסף כו' תנהו ענין לריבית כסף. וקשיא לי דכל האריכות בזה הוא ללא צורך דכיון דכל עיקרא דברייתא לא בא אלא לאשמעינן דלוה עובר בשני לאוין בכסף אם כן מה לי אם יהא שני לאוין דנשך או חד דנשך וחד דריבית דסוף סוף איכא תרי לאוין חד לא תשיך סתמא ואידך נשך כסף וכבר כתבתי מה שכתב בעל תורת חיים בזה. מיהו בלא"ה קשיא לי על שיטת רש"י ותוספות דמשמע מדבריהם דברייתא איירי לענין לעבור בשני לאוין ולקמן בד"ה לעבור כתבו התוספות דהיכא דליכא מלקות לא שייך שני לאוין וא"כ צ"ל לדבריהם דאיכא מלקות בלאוין דריבית וזה תימה דלקמן בגמרא דף ס"ב קאמרינן להדיא דלמ"ד ריבית קצוצה יוצאה בדיינים דהכי קי"ל ה"ל לאו דריבית לאו הניתק לעשה ואין לוקין עליו בשלמא מאי דקאמר רבא לעיל לא חלקן הכתוב אלא לעבור בשני לאוין וכן לקמן משמע הכי גבי ולוקמי בריבית ואונאה יש ליישב לשיטת התוספות שכתבו לקמן ע"ב בד"ה רבא אמר דרבא ס"ל כר' יוחנן דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים ואם כן לא ה"ל ניתק לעשה כדאמרינן לקמן אבל מברייתא דהכא קשיא אמאי לא מקשה הש"ס מינה עליה דמ"ד יוצאה בדיינים והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכו' מלוה כתב להדיא דליכא מלקות בלאוין דריבית דה"ל ניתק לעשה והא דקאמר לעיל לעבור בשני לאוין היינו שני איסורים אלא דגם על דבריו קשיא לי דלגבי איסורי דמלוה שכתב עובר בששה לאוין קא חשיב לנשך ותרבית בשנים ולגבי לוה כתב עובר בשני לאוין משום לא תשיך ולפני עור כו' ובברייתא דהכא משמע דבלוה נמי שייכי שני לאוין בקרא דלא תשיך גופא חד משום נשך וחד משום ריבית דהא מוקמינן לנשך כסף באם אינו ענין על ריבית ואולי יש לומר שהרמב"ם ז"ל סובר דלא שייכי תרי לאוין בכה"ג אלא דווקא במלוה דכתיב תרי זימנין לא תתן וכמ"ש לעיל אבל בלוה אף על גב דמוקמינן לה באם אינו ענין אפ"ה אין למנותו בשנים. ולפ"ז צ"ל דברייתא דהכא לא איירי כלל לענין מנין הלאוין אלא לענין התראה לחוד שאם התרה בו בין משום נשך בין משום ריבית חייב דחדא מילתא היא ומ"מ צ"ע בלשון הרמב"ם ז"ל שכתב דלאוין דלוה נמי ה"ל ניתק לעשה ולקמן בפלוגתא דר' נחמיה וראב"י ורבנן משמע דלא פטרי אלא המלוה וערב דלגבייהו ה"ל ניתק לעשה שבידו להחזיר הריבית משא"כ בלוה אין בידו לקיים העשה וצ"ע:

בתוספות בד"ה אם אינו ענין כו' ונשך כל דבר אתי לאוקמי נשך במלוה באא"ע כו' עכ"ל. לכאורה יש לדקדק הא האי נשך כל דבר לא מייתר דהא איצטריך לענין שעובר נמי משום ריבית בכל דבר אפי' במידי דלאו כסף ואוכל דאי הוי כתיב כל דבר אשר ישוך ה"א דדווקא בכסף ואוכל חייב משום ריבית אבל בשאר דברים אינו חייב אלא משום נשך כדכתיב אשר ישוך לכך הוצרך לכתוב נשך כל דבר ומוקמינן נמי להאי נשך באא"ע לענין ריבית ואפשר דמשמע להתוספות דאף אי לא הוי כתיב נשך גבי כל דבר אפ"ה הוי ידעינן דעובר ג"כ משום ריבית דנשך דכתיב גבי כסף ומוקמינן לה אריבית ע"כ אכולהו מילי דכתיבי בהאי קרא קאי דאל"כ ה"ל למיכתב איפכא לא תשיך כל דבר אשר ישך ונשך כסף ואוכל ממילא הוי ידעינן דבכל דבר אינו חייב אלא משום נשך ובכסף ואוכל אף משום ריבית ומדלא כתיב הכי ע"כ דהאי נשך דמוקמינן אריבית אכולהו קאי וא"כ מייתר האי נשך דכל דבר וע"כ מוקמינן ליה אמלוה באא"ע וכה"ג יש לפרש לענין כסף ואוכל דמחד נשך ידעינן תרווייהו אלא דשם יש ליישב בלא"ה וק"ל:

בא"ד וא"ת כיון דכתיב כו' א"כ כסף אוכל ל"ל. ולכאורה קשה דהא כיון דאיצטריך למיכתב נשך כסף לעבור אף משום ריבית באא"ע ונשך דאוכל איצטריך לג"ש א"כ ממילא צריך לכתוב כסף ואוכל דלא שייך לכתוב שלשה פעמים נשך גבי הדדי בלי שום הפסק תיבות ואפשר ליישב קושייתם להיפך דקשי' להו נשך דאוכל ונשך דכסף למה לי דאף מכסף ואוכל לחוד הוי ידעינן הנך דרשות כיון דמייתרי דלגופייהו מכל דבר נפקא וק"ל:

בא"ד וי"ל למדרש כופ"כ כו' יצאו קרקעות כו' ויצא פחות מש"פ כו' עכ"ל. נראה דלמעט שני אלו איצטריכו תרי פרטי כיון שאין הני שוין והא דאיצטריך למעט פחות מש"פ בריבית טפי מגזל ואונאה י"ל משום דריבית לא תליא בממונא דהא אפי' בלוה אסרה רחמנא ואם כן ס"ד דאפי' פחות מש"פ קמ"ל דלא:

בגמרא רבינא אמר לא נשך באוכל ולא ריבית בכסף צריכי קראי כו' והקשה בספר תורת חיים דא"כ גבי לוה אמאי איצטריך נשך כסף נשך אוכל ללמד שעובר אף משום ריבית ותיפוק ליה דנילף לוה ממלוה בג"ש דנשך נשך ומחמת זה הכריע כפירוש התוספות בההיא דרשא דנשך כסף ע"ש באריכות. ולענ"ד לא קשה מידי דבלא"ה קשה אף לשיטת התוס' אהא דמסקינן לקמן סוף פירקין דמלוה עובר בששה לאוין ולוה אינו עובר אלא בשלשה ואמאי לא ילפינן בג"ש דלוה נמי עובר בששה לאוין כמו המלוה אע"כ יש לנו לומר באחד משני פנים או שנאמר דלא שייך ג"ש בכה"ג לענין ריבוי הלאוין דמלקות לא תליא אלא במנין הלאוין ודבר זה צ"ע בסוגית הש"ס ואף את"ל דמצינו ג"ש בכה"ג אף לענין ריבוי לאוין היינו היכא דליכא לאוקמי הג"ש למילתא אחריתא משא"כ כאן דעיקר הג"ש איצטריך לענין כל דבר לא מוקמינן לה ללאוי יתירי כיון שהלאוין לא נאמרו בפירוש גבי לוה והא דאמרינן לעיל מה נשך האמור בלוה לא חלקת אף במלוה כו' היינו משום דהתם נאמרו הלאוין בפירוש ואין כאן אלא גילוי מלתא דלשון נשך ולשון תרבית האמורים במלוה שייכי בין בכסף בין באוכל כמו בלוה משא"כ הכא לא שייך לומר כן או שנאמר דלעולם שייך ג"ש אף בכה"ג אלא מדחזינן שכתבה התורה גבי לוה נשך יתירי לאוקמי באם אינו ענין ללאוי יתירי לענין ריבית אם כן ע"כ שהתורה סותרת הג"ש לענין ריבוי הלאוין דלא נילף לוה ממלוה דאל"כ כל הני נשך למה לי וא"כ איך שיהיה נתיישבה קושית הת"ח בא' משני הפנים הנזכרים או דלא שייך ללמוד ג"ש שיעבור הלוה בשנים משום נשך ומשום ריבית אי לאו דכתיבי תרי לאוין בהדיא והיינו האי דנשך יתירא דמוקמינן לה באם א"ע או שנאמר להיפך דאיצטריך נשך יתירי דלא נילף מג"ש שיעבור הלוה בכל הלאוין שנאמרו במלוה לכך איצטריך נשך לסתור הג"ש לענין זה ודו"ק:

בתוספות בד"ה קרי ביה הכי כו' וא"ת בפ"ק דקידושין לא בעו רבנן למידרש כר"י כו' עכ"ל. ולולי שיטת התוספות היה נ"ל ליישב קושייתם בע"א דהכא בשמעתין לאו מסידור הלשון לחוד קא דייק אלא משום שיש אריכות ל' בפסוק דאי ס"ד דנשך לא שייך אלא בכסף וריבית לא שייך אלא באוכל ובכל חד מינייהו ליכא אלא חד לאו אם כן לכתוב את כספך לא תתן בנשך ואכלך במרבית ותרי זימני לא תתן למה לי דבחד לא תתן סגי ליתן לאו על כל אחד ואחד כדמצינו בכמה דוכתי אלמנה וגרושה וחללה לא יקח דהאי לא יקח קאי אכל אחד ואחד וכן לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך לא יחבול רחים ורכב זג וחרצן לא יאכל וכהנה רבות וליכא למימר דאיצטריך תרי זימני לא תתן לענין שאם נתן כסף ואוכל בהתראה אחת ליחייב שנים הא ליתא דאף אי נילף תרווייהו מחד לא תתן אפ"ה יש לחייבו שפיר שנים כדמצינו לענין ריחים ורכב וזג וחרצן ואף על גב דבאלמנה שהיא גרושה איצטריך קרא לחייבו שנים היינו משום שהאיסור גוף אחד וכן בחלב שור וכשב איצטריך קרא יתירא דאף על גב שאוכל שני גופין מ"מ אינן אלא שם אחד דשם חלב אח' הוא שהרי א"צ להתרות בו אל תאכל חלב שור אלא אל תאכל חלב גרידא כמ"ש הסמ"ג זה הטעם בסימן שי"ח הובא בספר שני לוחות הברית דף רס"ו ע"ב משא"כ הכא גבי כסף ואוכל אי ס"ד דנשך ותרבית תרי מילי נינהו שזה בכסף דווקא וזה דווקא באוכל אם כן אף אי כתב רחמנא חד לא תתן אתרווייהו אפ"ה אם נתן שניהם בהתראה אחת חייב שנים שהרי הם גופין מוחלקין שעשה שני מיני איסור ונתן שני פעמים וגם בשמות מוחלקין שזה נשך וזה ריבית שהרי לסברא זו היה צריך להתרות דווקא באוכל משום ריבית ובכסף משום נשך ולא להיפך אע"כ מדכתיב תרי זימני לא תתן מוכח דנשך ותרבית חדא מילתא הוא ואם כן איצטריך שפיר תרי זימני לא תתן לדרוש בנשך ובמרבית לפניו ולאחריו א"כ אם נתן כסף ואוכל בהתראה א' חייב שנים שהן ארבע בכל א' משום נשך ומשום ריבית כדכתיב קרא להדיא משא"כ אי הוי כתיב את כספך לא תתן בנשך ובמרבית אכלך אף אי הוי דרשינן לנשך ומרבית לפניו ולאחריו אפ"ה לא הוי ידעי' שאם נתן כסף ואוכל לחייב ארבע דאע"ג שהגופין מוחלקין לענין כסף ואוכל אפ"ה אינן אלא שם א' שהרי א"צ להתרות בו דווקא משום כסף אלא אל תקח נשך או ריבית לכך איצטריכו תרי לא תתן ועוד דלא שייך כלל לדרוש בנשך ובמרבית לפניו ולאחריו אי לאו בתרי לא תתן דוק ותמצא ועיין בתוס' פ' המקבל דף קט"ו ודוק היטב. ובמאי דכתיבנא נתיישב לי ג"כ מאי דהוי קשיא לי לפי המסקנא דנשך ותרבית חדא מילתא היא לערבינהו וליכתבינהו את כספך ואכלך לא תתן בנשך ובמרבית וממילא הוי ידעינן שהם שני לאוין דהא כתיב בהדיא בנשך ובמרבית ולפמ"ש א"ש דאיצטריך תרי לא תתן לחייבו שנים שהן ארבע בכסף ואוכל ויש ליישב עוד בע"א ועי' עוד בסמוך:

בד"ה גזירה שוה לא צריך וא"ת קרא ל"ל וי"ל דאין שום אריכות ל' כו' עכ"ל. לכאורה יקשה מכאן על מה שכתבתי בסמוך לפרש זולת שיטת התוס' דעיקר דיוקא דרבינא מדכתיב תרי זימני לא תתן וא"כ קשה קושית התוספות דהכא השתא דכתיב ג"ש תרי זימני לא תתן למה לי אלא דבאמת לק"מ לפמ"ש בסמוך דעיקר מילתא דרבינא ה"ק אי ס"ד דנשך ותרבית תרי מילי נינהו דזה לא שייך אלא בכסף דווקא וזה דווקא באוכל אם כן ממילא נמי דכסף ואוכל תרי איסורי נינהו שזה משום נשך וזה משום תרבית א"כ קשה תרי זימני לא תתן ל"ל אבל אי נשך וריבית חדא מילתא היא שפיר איצטריך תרי זימני לא תתן לחייב שנים אכסף ואוכל דהיינו שנים שהן ארבע וזה לא שייך למילף מג"ש דבלוה גופא לא ידעינן לחייב שנים אכסף ואוכל דהא שם אחד הוא וחד לאו בתרווייהו וה"ל לגמרי כמו חלב שור וחלב כשב דאיצטריך קרא יתירא לחייבו שנים משום דשם א' הוא וה"נ כיון דנשך וריבית חדא מילתא היא אם כן כסף ואוכל נמי שם אחד הוא. ובזה נתיישב היטב עיקר מילתא דרבינא למה הוא בא כיון דברייתא אתי שפיר כפשטה ולמה נדחק בפירוש הברייתא ולפמ"ש אתי שפיר דנ"מ לדינא דרבינא סובר דלקושטא דמילתא בכסף ואוכל נמי חייב שנים דאף ע"ג דלא מצינו למילף הא מילתא מג"ש אפ"ה יליף לה מדכתיב תרי זימני לא תתן ואם כן קשיא לי השתא דאתיא להכי ג"ש למה לי אע"כ צ"ל דאילו לא נאמר קאמר כל זה נ"ל לפרש זולת שיטת התוספות ומה שהביאני לפרש כן היינו משום דלישנא דתלמודא משמע כן דקאמר דאי כתיב את כספך לא תתן בנשך ואכלך במרבית כדקאמרת ולא קאמר ואכלך לא תתן במרבית אע"כ דהיא גופא קשיא ליה תרי זימני לא תתן למה לי ועוד שכל הסברות שכתבתי בענין הלאוין סברות פשוטות הן לפי שיטת הקדמונים ודו"ק:

בד"ה אמרי ה"נ כו' ומטעם דאין מזהירין המ"ל לעיל דלא ילפינן כו' עכ"ל. כתבו כן לשיטתם דס"ל דאיכא מלקות בריבית ואונאה אע"ג דבאונאה פשיטא לן דחייב להחזיר האונאה אפ"ה משמע להו דלא מיקרי ניתק לעשה אא"כ העשה כתוב בפירוש גבי הלאו אלא לענין ריבית ודאי קשה דהא למ"ד יוצאה בדיינים יליף לה מוחי אחיך עמך דכתיב בתר לאו דלא תקח וה"ל לאו הניתק לעשה והכי אמרינן בהדיא לקמן בגמר' בדף הסמוך. ואפשר דגם בזה התוספות לשיטתם דהכא אליבא דרבא קיימי ולקמן ע"ב בד"ה רבא אמר כתבו התוס' דרבא ס"ל כר' יוחנן דאינה יוצאה בדיינים ודו"ק. וכבר כתבתי שהרמב"ם חולק וס"ל דליכא מלקות אף בריבית ואונאה ע"ש. אח"ז עיינתי במהרש"א שהרגיש בזה וכתב דאף למ"ד יוצאה בדיינים אפ"ה לא מיקרי ניתק לעשה ודבריו תמוהים בעיני דכיון דיליף לה מוחי אחיך עמך ה"ל לגמרי לאו הניתק לעשה ועוד דהא בש"ס בדף הסמוך אמרינן להדיא דר' נחמיה וראב"י פוטרים ממלקות כיון שיש בו קום עשה משמע להדיא דה"ל לאו הניתק לעשה ורבנן נמי דפליגי עלייהו היינו משום דס"ל לאו בני אהדורי נינהו או כמ"ש התוספות שם דאלאו דלא תשימון קאי אבל כ"ע מיהו מודו דלאו דלא תקח ה"ל לאו הניתק לעשה למ"ד יוצאה בדיינים והכא א"א לומר דקאי נמי אלאו דלא תשימון דאל"כ לא שייך למילף מריבית ואונאה וצ"ע:

בד"ה אלא לאו דגזל כו' דהא דקרקע אינה נגזלת אינו מן המקרא כו' עכ"ל. עיין במהרש"א שהקשה לו אחד מהחכמים הא בפרק הגוזל ממעטינן קרקעות ועבדים מכופו"כ והאריך מהרש"א ליישב ודבריו אינם נראין לי בכוונת התוספות. ולענ"ד הדברים כפשטן דהא דאמרינן בכל דוכתי קרקע אינה נגזלת וממעטינן לה מכופו"כ היינו לענין השבון וכן לענין שאין הגזלן קונה אותה בשינוי ומכל מילי דכתיבי בעניינא דוהשיב את הגזילה דהתם כתיב כופו"כ אבל למעט מאיסור גזילה לא שמענו דהא לאו דגזלה לא כתיב בהאי ענינא ואם כן שפיר כתבו התוספות דמסברא שייך למעט קרקעות אף מאיסור גזילה כיון שא"א לזוזה ממקומה אבל בעבדים שפיר יש לומר דשייך מיהא באיסור דלא תגזול אע"כ דממעטינן ליה לשאר מילי דכתיבא בענינא דהשבון ודו"ק:

בד"ה לעבור עליו בשני לאוין וא"ת ולוקמיה בגזל כו' אבל כי מוקמינן אכובש שכר שכיר באא"ע לקי שפיר עכ"ל. אף גם זאת הקשה א' מהחכמים למהרש"א דהא כובש שכר שכיר נמי ניתק לעשה בההיא קרא גופא דכתיב והשיב את הגזילה או את העושק כו' וישבה בדוחק גדול. ולענ"ד יש ליישב בפשיטות דהא מוקמינן לקרא דאו בעושק לעיל פרק הזהב דאיירי כגון שיחד לו כלי לעושקו דהיינו לר' יוחנן משום דמעות קונות ולר"ל איירי כגון שנטל הכלי וחזר והפקידו אצלו ואם כן ה"ל גזל ממש אבל גוף העושק לא ניתק לעשה כלל (ועוד נ"ל דההיא או את העושק לא איירי מכובש שכר שכיר לחוד דהא או עשק את עמיתו סתמא כתיב וסתם עושק היינו היכא דמעיקר' בהיתר' אתא לידי' ל"ש שכר שכיר ל"ש אינש דעלמ' אע"ג דרש"י בחומש ובגמרא מפ' בהדיא דאכובש שכר שכיר קאי אפשר דהתוספות לא סברי הכי וכ"כ הרמב"ם בפירוש בפ"ק מהל' גזילה ע"ש. וכן נראה מסוגי' דשמעתין דפריך כובש ש"ש בהדיא כתיב לא תעשוק שכיר עני ואביון שזה הפסוק הוא. בפ' כי תצא ואמאי לא מקשה מקרא דלא תעשוק את ריעך דכתיב בפ' קדושי' בההיא קרא דלא תגזול גופא אע"כ דהאי לא תעשוק את רעיך לא איירי בשכר שכיר אלא אסתם עושק דעלמא אלא דממילא אמרינן דכובש ש"ש עובר נמי אלאו דלא תעשוק את רעיך דהא לא גרע מאינש דעלמא ומש"ה המקשה דהכא דלא ס"ד משני לאוין הוצרך להקשות מקרא דלא תעשוק שכיר עני וא"כ לפ"ז האי קרא נמי דאו עשק את עמיתו מוקמינן לי' אעושק דעלמא אבל עושק ש"ש דחמיר י"ל דלא ניתק לעשה אלא דמל' התוס' פר' המקבל דף קי"א לא משמע כן ושם יבואר בעזה"י):

מיהו לשיטת הרמב"ם שהבאתי לעיל שסובר דבעושק ש"ש נמי ליכא מלקות וכן בריבית ואונאה דכולהו ה"ל ניתק לעשה ואם כן לדידיה צ"ל דאף היכא דליכא מלקות אפ"ה שייך שפיר לומר לעבור בשני לאוין לענין גודל האיסור שעובר בכמה לאוין ואזהרות ואם כן תקשה קושיית התוספות אמאי לא מוקי הכא בגזל גופא ולעבור בשני לאוין ויש ליישב ועיין בשאלות ותשובות של החכם מהר"ר צבי אשכנזי סימן כ"ו מ"ש בזה גם הקשה שם על מ"ש התוספות דאיכא מלקות בעושק ש"ש ואמאי הא ה"ל לאו שאין בו מעשה ואפשר ליישב דאיירי בקבלן ששכרו לעשות לו כלי וכמ"ד אומן קונה בשבח כלי או שתפס הכלי לדמי שכירותו ואתיא אליבא דכ"ע וחזר זה ועשקו ממנו ואף על גב דבכה"ג נראה דגזל הוא ולא עושק מ"מ כיון שתחלתו ע"י שכירות בא דטרח ביה יש לומר דאחמיר ביה קרא לחייבו מלקות ודו"ק ועדיין צ"ע. ועי"ל דלאו דעושק לא מיקרי לאו שאין בו מעשה דודאי לא עבר אלאו דעושק אלא משעה שכפר בב"ד וכפירה זו מיקרי מעשה דקי"ל עקימת שפתיו הוי מעשה לבר מעדים זוממין שתלוי בראיה ואף שהתוספות כתבו דבעינן דוקא שע"י כך נעשה איזו מעשה ה"נ מיקרי מעשה דמשעה שכפר קאי ברשותיה לענין אונסין:

בא"ד וא"ת לקמן בהמקבל כו' וי"ל דדריש מדסמיך רעך ללא תגזול כו' עכ"ל. ויש לתמוה דא"כ אמאי כתב רחמנא לא תעשוק את רעך ולא תגזול הו"ל למיכתב לא תעשוק ולא תגזול את רעך דהכי שפיר טפי. ובאמת יש להקשות קושי' זו אסוגי' דגמ' גופ' דפרק המקבל. ונראה ליישב דאי הוי כתיב לא תגזול את רעך תו לא הוי מוקמינן לי' לעושק ש"ש לעבור בשני לאוין אלא הייתי אומר דעיקר קרא דלא תגזול נכתב למישרי גזל נכרי כי היכי דלא נילף לאיסורא מואכלת את כל העמי' כדמסקו התוספת אבל עכשיו דכתיב לא תעשוק את רעך וע"כ למישרי גזל נכרי אתא האי רעך דאי למישרי עושקו מאחיך נפקא וא"כ ממילא אייתר קרא דלא תגזול וע"כ מוקמינן לי' לעבור בשני לאוין ודוק ועיין בסמו':

בא"ד וא"ת והיכי ס"ד כו' הא בישראל גופא לא ידעינן גזל אלא מריבית ואונאה וריבית שרי בנכרי כו' עכ"ל. והקשה מהרש"ל ז"ל הא איצטרי' רעך דאי לא הכי ה"א דאיצטר' לא תגזול לאסור גזל נכרי כו' ע"ש ולענ"ד נראה דלא שייך כלל לומר דלשון לא תגזול סתם קאי על גזל נכרי וכמו שכתב מהרש"ל ז"ל בפרק הגוזל בתר' על מה שהבין בל' הרמב"ם ז"ל דהגוזל את הנכרי עובר בלאו דלא תגזול וכתב הוא וז"ל ודבר תימה הוא בעיני כי התורה כולה בכללה ופרטה לישראל ניתנה עכ"ל. אלא שראיתי להחכם מהר"ץ אשכנזי בסימן הנ"ל שהאריך לסתור דברי מהרש"ל וכתב שכמה מקומות מצינו שנצטוו ישראל על הנכרי כגון יפת תואר וכיוצא ע"ש באריכות. ולענ"ד דברי מהרש"ל שרירין וקיימין דודאי מצינו כמה דברים שנצטוינו נגד הנכרי והיינו היכא שפרט הכתוב בהדי' דאיירי בנכרי אבל מהרש"ל ז"ל לא קאמר אלא דסתמי המצות והלאוין שבתורה לישראל בישראל נאמרו ולא על ישראל בנכרי וא"כ לא שייך לומר דל' סתם לא תגזול איירי בנכרי וזה ברור לפי הבנת מהרש"ל בל' הרמב"ם. אבל באמת כבר כתב הכסף משנה דהרמב"ם גופ' לא כתב שעובר בלאו אלא שאסור גזל נכרי. ולפמ"ש נתיישב קושי' מהרש"א ז"ל אלא שיש לי להארי' בשיטה זו ואין כאן מקומה וק"ל:


בתוספות בד"ה שתולה קלא אילן בבגדו. ואף על גב דעובר על מצות ציצית מ"מ איצטריך קרא לעבור עליו משעת תלייה עכ"ל. כל מפרשי תוספות האריכו בזה הדיבור וביותר תמצא בחידושי מהר"ם ז"ל אמנם לענ"ד דברי התוס' מבוארין כפשטן דקשיא להו בשלמא בריבית ומשקלות שעיקר עונש הלאוין שלהם מסור לבית דין להוציא הגזילה ממנו בדיינים ואף למ"ד דריבית אין יוצאה בדיינים הרי עונשו מסור לב"ד להלקותו דתו לא מיקרי לאו הניתק לעשה וכל זה במי שחטאו ידוע אבל בתולה מעותיו בעכו"ם או טומן משקלותיו שאין עונשו מסור לב"ד הוצרך הכתוב לומר דאפ"ה ב"ד של מעלה אין מנקין אותו ועונשו מסור לשמים שהוא המבחין במצרים כו' משא"כ הכא בציצית שהיא מצות עשה אם כן מקשו התוספ' שפיר ל"ל קרא דיציאת מצרים דמילתא דפשיטא היא שכך עונש יש במי שלובש קלא אילן כמו העונש של מי שאינו לובש ציצית כל עיקר וע"ז כתבו דאיצטריך לעבור עליו משעת תלייה כנ"ל ברור בכוונת התוס' ודו"ק:

מיהו הרא"ש ז"ל כתב דהאי שתולה קלא אילן בבגדו היינו שמוכרו לאחרים בחזקת תכלת ופירושו נ"ל מוכרח שהוא אליבא דהלכתא דהא קי"ל תכלת אינו מעכב את הלבן ובדיעבד יוצא בלבן לחוד ותכלת דכתיב באורייתא היינו למצוה מן המובחר ואם כן לפ"ז קשה ל"ל קרא דיציאת מצרים בציצית דהא קלא אילן לא גרע מיהא מלבן כדאיתא להדיא בפ' התכלת אי לאו משום גזירה ע"ש ואם כן מדאורייתא שרי לכתחלה לעשות קלא אילן אלא שאינו מצוה מן המובחר כמו תכלת ואם כן לא שייך שום רמאות בזה אע"כ דמיירי במי שמוכרו לאחרים וק"ל:

בפרש"י בד"ה עד כאן יכין רשע כו' שאם מת והניח לבניו כו' והכי תני לה בתוספתא עכ"ל. ובסמוך פירש"י יכין האב שהוא רשע וימות ולא יהנה והבן כו' עכ"ל וצ"ע למה לא פירש כמו כן כאן שלא יהנה האב ובסמוך לא היה לו לפרש כלום. ויש ליישב דכאן לא שייך לפרש כן דאם כן מאי מקשה ע"כ ותו לא דוודאי הכי הוא דע"כ יכין רשע שלא יהנה אבל מכאן ואילן לא שייך יכין רשע דבאבק ריבית נהנה הרשע עצמו ומש"ה נזהר רש"י לפרש כן והיינו משום דבאמת עיקרא דמילתא אילבש צדיק קאי וזה שכתב רש"י והכי תני לה בתוספתא פי' דשם מוכח דאבן קאי דלענין שיהא האב חייב להחזיר ויכין רשע שלא יהנה לא משמע מידי בתוספתא דאדרבא משמע להיפך דקתני התם מלוה בריבית שעשה תשובה חייב להחזיר מת והניח לבניו אין חייב להחזיר ועל זה נאמר יכין רשע וילבש צדיק ואם היה דבר מסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם עכ"ל התוספתא ואם כן משמע לכאורה דדוקא משום תשובה חייב להחזיר ולא מדינא ואף על גב שיש ליישב אליבא דמ"ד יוצאה בדיינים דהא דקתני ועשה תשובה משום סיפא נקטיה דבכה"ג שייך לחלק בין דבר מסויים לשאר דברים דאף ע"ג דעשה תשובה אפ"ה אין חייבים להחזיר משום כבוד אביהם אלא דווקא בדבר מסויים אבל כשלא עשה תשובה דלא שייך כבוד אביהם פשיטא שאינן חייבים להחזיר שום דבר אלא דמ"מ לענין הוא עצמו לא מוכח מידי אע"כ דעיקרא דמילתא אילבש צדיק קאי ומש"ה מקשה שפיר ע"כ ותו לא אבל למאי דמשני אלא אפי' עד כאן פרש"י שפיר דריהטא דלישנא הכי הוא אפי' עד כאן דחמור דאמרינן ביה יכין רשע שלא יהנה וחייב להחזיר אפ"ה ילבש צדיק ומה שהכריח לרש"י לפרש כמ"ד יוצאה בדיינים יבואר בסמוך ודו"ק:

בגמרא אלא אפי' עד כאן יכין כו' ויש לתמוה דאם כן מאי ענין זה לכאן על מה שרוצה לתרץ דוקיא דלישנא דמתני' ונראה בעיני דמשום דעיקר החילוק בין ריבית דאורייתא לריבית דרבנן רוצה לומר עכשיו דריבית קצוצה יוצאה בדיינים משא"כ באבק ריבית כדפרש"י להדיא בד"ה ע"כ ריבית קצוצה והוכרח לפרש כן דאל"כ לאיזה ענין קאמר ע"כ ריבית קצוצה אי משום דזה דאורייתא וזה דרבנן הא כבר קאמר הכי לעיל ע"כ של תורה כו' אע"כ דעכשיו בא לחדש ולומר מה בין של תורה לשל דבריהם שזה יוצא בדיינים וזה אינו יוצא כן נ"ל ביישוב לשון רש"י ומשום דלכאורה נראה שאם היה הטעם בחזרת הריבית משום דה"ל גזל גמור כדמשמע קצת לעיל בסוגיין גבי ל"ל דכתיב לאו בריבית וכמ"ש התוספ' בפרק הגוזל בתרא דף קי"ב דה"ל נתינה בטעות אם כן לפ"ז לא היה מקום לחלק בין ריבית קצוצה לאבק ריבית דכיון שאסרו חכמים אבק ריבית ה"ל נמי נתינה בטעות דהפקר ב"ד הפקר אלא דבאמת חזינן דטעם חזרת הריבית לאו משום השבת הגזילה הוא דאל"כ אמאי ילבש צדיק דבגזל גמור הבנים נמי חייבים להחזיר וקרא קאמר וחי אחיך עמך משמע דלבריה לא אזהר רחמנא וע"כ דלאו גזל הוא אלא שהתורה חייבתו להחזיר ומש"ה באבק ריבית פטור לגמרי כן נ"ל המשך הענין ודו"ק:

שם בגמרא אמר ר' יצחק מ"ט דר' יוחנן כו' לכאורה יש לתמוה אמאי לא קאמר דטעמא דר"י דאזיל לשיטתו דס"ל בפרק אלו נערות דכל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם והכא כיון דאיכא כמה לאוין בריבית ס"ל לר"י דאיכא מלקות ומש"ה לא משלם דקי"ל אין לוקה ומשלם. ונראה בעיני דהא דקאמר רבי יוחנן בעלמא מילקא לקי ממונא לא משלם היינו דווקא היכא שהלאו אינו מחמת הפקעת ממון חבירו כגון מוציא שם רע ועדים זוממין ואונס ומפתה משא"כ היכא שהלאו בא מחמת ממון לא שייך מלקות כלל דה"ל כגזל דגלי קרא בהדיא והשיב את הגזילה וכן הוא מן הסברא דאטו משום מלקות של זה נפקיע ממונו של זה שכנגדו כיון דממון גמור אית ליה גביה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות סנהדרין דכל לאו שניתן לתשלומי ממון אין לוקין עליו וע"כ אין הטעם משום לאו הניתק לעשה דהא קתני התם כללא בפני עצמו וכן כל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו ומה שלא כתב באמת הטעם בגזילה משום לאו הניתק לעשה מבואר אצלי ואין כאן מקומו יעדתי לפרשה בעזה"י בפ' אלו הן הלוקין דף ט"ז כי שם מקומו ע"ש בתוספות ואם כן המקשה דהכא דמקשה מאי טעמא דר"י דע"כ ס"ל דמסברא חיצונה ודאי משמע דאיסור ריבית הוא משום גזל כדקאמר רבא לעיל ואם כן ממילא יש לומר דניתן לתשלומין ולא למלקות אי לאו דמייתי מקראי ובזה נתיישב ג"כ דבלא"ה קשה מאי קאמר מ"ט דר"י ותיפוק ליה כיון דדריש וחי אחיך עמך לכדר"ע אם כן לא מצי סבר כר"א דהא ר"א מצריך ליה קרא להכי ולפמ"ש א"ש דמסברא חיצונה וודאי משמע דניתן להשבון משום גזל ואליבא דר"א יבואר בסמוך ועוד יש ליישב קושיא ראשונה דאי ס"ד דמשום מלקות פטר ליה מתשלומין אמאי פסיקא ליה מילתא הא זימנין דליכא מלקות כגון דלא אתרו ביה אלא שהראשון נ"ל עיקר ודו"ק:

בתוספות בד"ה רבא אמר כו' אף ע"ג דרבא משני כו' לאו משום דס"ל כר"א דהא הכא דריש כר"י אלא לא בא אלא ליישב כו' עכ"ל. והא דלא ניחא להו לפרש להיפך אפילו תימא רבא כר"א ס"ל והכא טעמיה דר"י מפרש אפשר דלישנא דרבא הכי דייק להו מדקאמר מגופא דקרא שמיע ליה משמע דדרשא פשוטה היא בעיניו ואם כן מסתמא לא פליג א"נ דעיקר דיוק התוספות מהא דמסקו דלא קבע התלמוד דרשא דוחי אחיך עמך בסמוך משמיה דרבא. ולולי דבריהם היה נ"ל דגם בזה אין ראיה דלעולם אימא לך רבא כר"א ס"ל דריבית ניתן להשבון ולאו מטעמיה מוחי אחיך אלא מסברא דהא אסיק רבא לעיל דמדאסרה תורה ריבית ואונאה ילפינן בהצד השוה דטעם שניהם שוה שכן גוזלו ועיקר גזל מינייהו ילפינן וקרא דלא תגזול מוקי לה לכובש ש"ש ואם כן דריבית ואונאה גזל גמור נינהו ממילא ניתנו להשבון דקרא דוהשיב את הגזילה עלייהו נמי קאי והיינו טעמא דלא מצריך הש"ס קרא לענין חזרת אונאה אלא משום דמהאי סברא היה נראה דאף אם מת והניח הריבית לבניו מחוייבים להחזיר כמו בגזל וכן באונאה אליבא דמ"ד מלוה ע"פ גובה מן היורשים מש"ה מצריך רבא קרא דוחי אחיך עמך לענין שהבנים פטורים והיינו מגזירת הכתוב משא"כ בסמוך קאמר רב נחמן בר יצחק דעיקר הטעם דר"א בהשבון הריבית לאו משום גזל הוא אלא מקרא דוחי אחיך והטעם יבואר בסמוך ומשום הכי לא קבע הש"ס הטעם בשם רבא כן נ"ל. לולי דברי התו' שלא פירשו כן ודו"ק:

בגמרא אמר רב נחמן ב"י מ"ט דר' אלעזר כו' ולפי מ"ש בסמוך דמסברא חיצונה משמע דריבית ניתן להשבון דה"ל כגזל אי לאו דרבי יוחנן יליף מקרא דאינה יוצאה אם כן יש להקשות מאי מקשה מ"ט דר' אלעזר דלמא מסברא יליף לה כיון דלא דריש קראי דרבי יוחנן וליכא למימר דהיא גופא קשיא ליה לתלמודא קראי דר"י מאי עביד להו הא ליתא דאם כן אף למאי דמסיק דיליף לה מוחי אחיך עמך אכתי ה"ל לאקשויי והני קראי דר"י מאי עביד להו אע"כ שזה אין נראה להש"ס קושיא משום דכיון דפליגי תלתא אמוראי בטעמיה דר"י ואם כן ע"כ צ"ל שכל אחד מהנך אמוראי דריש לאינך קראי למילתא אחריתא ואם כן פשיטא יש לנו לומר דר"א ס"ל ככולהו לענין זה דמוקי לכולהו הנך דרשי למילתא אחריתא ואם כן הדרא קושיא קמייתא לדוכתא. ויש ליישב עפ"י מה שדקדקו הפוסקים הביאם הנימוקי יוסף בשמעתין דהא דקאמר ר' אלעזר לשון יוצאין בדיינים היינו שהדיינים כופין אותו לקיים מצות עשה דוחי אחיך אבל מ"מ אין הב"ד יורדין לנכסיו כמו בשאר גזל מדלא קאמר חייב להחזיר ע"ש וכן הוא בש"ע י"ד סי' קס"א ואם כן מקשה שפיר מ"ט דר"א דהא ליכא למימר משום דחשיב ליה גזל דאם כן אמאי נקיט לשון יוצאה בדיינים הל"ל חייב להחזיר דהוי משמע שיורדין לנכסיו וכן אם מת חייבין הבנים לשלם אע"כ דבאמת לא חשיב ליה גזל ואפ"ה קאמר דיוצאה בדיינים ומש"ה צ"ל דהכי יליף לה מקרא דוחי אחיך עמך כו' כי היכי דניחי וממילא משמע שאין זה אלא מצות עשה ומש"ה אין יורדין לנכסיו וכן אם מת שאין חייבים להחזיר ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש לעיל דאי ס"ד דריבית ה"ל גזל גמור משום זכיה בטעות אם כן אבק ריבית נמי דלאחר שאסרו חכמים ה"ל זכייה בטעות והדר ה"ל גזל ומדמחלק ר"א בין ריבית קצוצה לאבק ריבית ע"כ דלאו גזל מיקרי ודו"ק:


בגמר' ור' יוחנן האי וחי אחיך כו' עד שבא ר"ע ולימד. ונראה דר' אליעזר דס"ל דוחי אחיך אתיא להשבון ריבית נמי לא פליג אדר"ע אלא דס"ל תרתי שמעת מיניה דאי להשבון לחוד עמך ל"ל ואי כולה לדר"ע אמאי כתב האי קרא גבי ריבית דווקא אע"כ תרתי שמעינן ובהכי אתי שפיר הא דדחיק בסמוך לאוקמי פלוגתא דר"י ור' אלעזר כתנאי ולא מוקי לפלוגתייהו בפלוגתא דר"א ובן פטורא אלא ע"כ כדפרישית וק"ל:

בפרש"י בד"ה בדין הוא כו' כר' יוחנן דהאי וחי אחיך עמך לכדר"ע עכ"ל. הלשון תמוה דמה הוצרך לפרש כן כיון דבעי לאוקמי ברייתא כר' יוחנן ממילא ידעינן דהיינו משום דדריש וחי אחיך לכדר"ע כדמפרש הש"ס להדיא ונ"ל דכוונת רש"י בזה לאלומי למילתא של התרצן והיינו דכיון דלר' יוחנן קאי וחי אחיך לכדר"ע א"כ אדרבא ממילא מוכח מהאי ברייתא דאבוהון נמי אין חייב להחזיר שאם אביהם היה חייב להחזיר משום השבת גזילה ממילא היו הבנים ג"כ צריכין להחזיר דמ"ש הוא ומ"ש בניו כיון דלית ליה דרשא דוחי אחיך דמיניה ילפינן דבניו לא מיחייבי לאהדורי ודו"ק:

בתוספות בד"ה תנאי היא וא"ת דבהגוזל משני כו' וי"ל דה"ק כו' ודלא כפי' ריב"ן דפירש לעיל למורא ניתן כו' עכ"ל. ולפי' ריב"ן צ"ל דאינך אמוראי דמפקו טעמיה דר' יוחנן מקראי אחרינא נמי מודו דחייב לצאת ידי שמים והיינו דכיון דהא דריבית לא ניתן להשבון לאו קולא הוא לגביה אלא משום חומר שהחמירה עליו תורה לחייבו מיתה או במה שהקישו לשופכי דמים אם כן לא שייך לפוטרו מממון בידי שמים דלא עדיף מחייבי מיתות ב"ד דקי"ל דפטור מתשלומין משום קלב"ם ואפ"ה חייב לשלם בבא לצאת ידי שמים כדמסקינן פ' הפועלים דף צ"א גבי חוסם את הפרה ובכמה דוכתי ולשיטת התוס' יש ליישב ועיין בלשונם פרק הגוזל ומ"מ צריך ליישב שיטת ריב"ן שהיא גם כן שיטת הר"ן ז"ל ממה שהקשו התוספות כאן לשיטתם דאם כן אמאי לא משני הכא דמחזירין דנקיט בברייתא היינו לצי"ש נלע"ד ליישב דאדרבא סוגיא דהכא נמי אסוגיא דהגוזל סמיך דמוקי לה לצאת ידי שמים ואפ"ה מקשה שפיר משום דקשיא ליה מאי לצי"ש שייך בהחזרתו כיון שחכמים תקנו דאין מקבלין ממנו ובשלמא אי אמרינן דהשבת הריבית היינו מדינא כעין השבת הגזילה אם כן לא סגי בלא"ה לצי"ש כיון שהגזילה תחת ידו אלא צריך להחזירו לנגזל וללוה וכשאין מקבלו הימנו הרי הוא כאילו מוחל לו עכשיו ובזה יוצא ידי השבת גזילה כמבואר בהגוזל דף ק"ג. אבל אי נימא דריבית אינה יוצאה בדיינים והיינו ע"כ משום דלאו גזל הוא לגביה כלל כיון דמדעתיה יהיב ליה ואם כן ע"כ אף אי נימא דחייב לצי"ש היינו כדי דלא ליתהני מאיסורא ואם כן כיון שחכמים תקנו דאין מקבלין ממנו תו לא שייך לומר מחזירין לצי"ש דקמי שמיא גליא כנ"ל נכון ודו"ק ועיין בספר ים של שלמה שם בריש הגוזל ועוד נ"ל דעיקר קושית המקשה מדקתני גזלני' מאי ניהו מלוה בריבית שמעינן להדיא דמלוה בריבית גזלן הוא וא"כ ממילא ע"כ חייב להחזיר מדינא כמו גזלן ואף ע"ג דלפ"ז תקשה נמי לר' אלעזר למאי דפרישית לעיל דטעמא דידיה נמי לאו משום גזל הוא אלא כיון דר"א לא קאמר הכי בהדיא אלא מדיוקא שמעינן מש"ה לא מקשה אלא לרבי יוחנן דקאמר בהדיא אינו יוצא בדיינים ודו"ק:

בפרש"י בד"ה פוטרין את המלוה ואת הערב מן לא תעשה ומלקות עכ"ל. וצ"ע מה שכתב דפטורין אפילו מלאו ובכמה דוכתי משמע דכל הלאוין דאמרינן בהו אין לוקין אפ"ה עובר מיהא בלא תעשה ויש ליישב דרש"י ז"ל סובר דשאני הכא כיון דגלי לן קרא דטעמא דאיסור ריבית היינו משום וחי אחיך עמך ולא משום גזל כיון דמדעתיה יהיב ליה וא"כ אם מחזיר לו הריבית ליכא אפי' לאו גרידא לגביה ועי' מ"ש בסמוך בלשון הרמב"ם:

בתוספות בד"ה לא מאי קום עשה כו' וקשה דמעיקרא פריך כו' כ"ש דא"ל שפיר טפי עכ"ל. איברא שיש ליישב קושייתם בזה לפי שיטת התוספות לעיל דרבי יוחנן פוטר אפילו לצי"ש אם כן למאי דדחי עכשיו דכולהו תנאי סברי דריבית לא ניתן להשבון מדינא מדמחייבי ליה במלקות ע"כ דלא ניתק לעשה ואם כן תקשה ברייתא דקתני מחזירין אע"כ דהאי מחזירין היינו לצאת ידי שמים ואם כן קשה לר"י דפטר ליה אפילו לצי"ש כן נ"ל ליישב שיטת רש"י וכוונתי בזה לדברי המגיד קיקיון דיונה ואפשר דהתוספות חושבין לסברא פשוטה דלא שייך כלל חזרה לצי"ש גבי ריבית למאן דפטר ליה מדינא וסובר דלא שייך איסור גזילה כיון דבהתירא אתי לידיה והתורה נמי לא חייבתו להחזיר א"כ מהיכי תיתי יתחייב לצי"ש כיון דלאו בממונא תליא מילתא דאיסור ריבית לרבי יוחנן אלא מילתא דאיסורא הוא בין במלוה בין בלוה ואם כן אם נאמר דמשום האי סברא כתבו התוספות לעיל דלר"י פטור אף לצי"ש אם כן תו לא מצינן למימר דמחזירין דברייתא היינו לצי"ש כי היכי דתיהוי תיובתא לר"י שאם נפרש בברייתא לצי"ש כמו כן נוכל לומר דר"י נמי מודה דחייב לצי"ש כן נראה לכאורה אלא דממה שכתבו התוספות לעיל בד"ה רבא אמר דרבא ס"ל כרבי יוחנן ולרבא וודאי יש לנו לומר מסברא דחייב מיהא לצי"ש דהא שמעינן ליה לעיל בדף הסמוך דמסיק בהצד השוה דריבית גזל מיקרי אע"כ דאפ"ה סברי התוספות דפטור אפילו לצי"ש ולאו מסברא אלא דהכי משמע להו קראי דלמיתה ניתן ולא להשבון וכמו שכתבו להדיא בפרק הגוזל דף צ"ה ואם כן הדרא קושיא לדוכתא למה דחו בכאן פרש"י דהא מצינו למימר דהשקלא וטריא דהכא איירי לענין דשמעינן מיהא מברייתא דמחייב ליה מיהא לצי"ש וקשיא להני אמוראי דמפרשי טעמא דרבי יוחנן מהני קראי שמשמעותן דאפילו לצי"ש פטור וצ"ע ודוק היטב:

בא"ד והמקשה לא הבין יפה כו' עכ"ל. דבריהם מבוארין שזה נמשך דווקא לדבריהם הקודמים דבשלמא לפרש"י דעיקר התירוץ הראשון במאי דקאמר קום עשה לקרוע שטרא היינו אליבא דר"נ וראב"י דאף ע"ג דבאינך לאוין מודו דחייבים מלקות אפ"ה ס"ל דמלאו דלא תשימון פטורים דניתן להשבון לקרוע שטרא וא"כ נראין הדברים דהיינו משום דלאו דלא תשימון אינו אלא בשעת הגוביינא וע"ז מקשה דא"כ מ"ט דרבנן והדר משני דרבנן ס"ל דשומא גרידא מילתא היא אבל לפירוש התוספות דתירוץ הראשון נמי היינו ליישב טעמייהו דרבנן דאף ע"ג דבאינך לאוין דריבית מודו דניתן להשבון אפ"ה ס"ל בלאו דלא תשימון דלא ניתן להשבון ולא מצינו שום טעם לדבר הזה אם לא משום דשומא גרידא מילתא היא כדמסיק בסמוך אלא שהתרצן הראשון לא הוצרך לפ' כן דממילא מישתמע הכי וא"כ ע"כ צ"ל דהמקשה לא הבין טעמו וק"ל ומהר"ם האריך בזה ובכלל דבריו דברי ע"ש:

בא"ד ואי לאו כגבוי דמי אמאי חייב לרבנן עכ"ל. וכ"כ רש"י ז"ל בד"ה לא עביד כלום ומאן פליג עלייהו עכ"ל. וקשה לפירושם דאם כן מאי קשיא ליה ודלמא בהא גופא קמיפלגי דת"ק סובר דכגבוי דמי ור"נ וראב"י ס"ל דלאו כגבוי דמי דהיינו לרש"י ולהתוספות כל חד כדאית ליה ולולי פירושם היה נראה דכולה אדראב"י מקשה כדמשמע פשטיה דלישנא מאי קסבר דממ"נ אי כגבוי דמי הא עבדו איסורייהו ואי לאו כגבוי דמי הא לא עביד ולא כלום פירוש דהמקשה ס"ד דאי לאו כגבוי דמיא ליכא שום איסור ריבית אלא בשעת הגוביינא ואם כן קשיא ליה אמאי קאמרי מפני שיש בו קום עשה לקרוע שטרא ותיפוק ליה דאפילו לקרוע השטר אינו צריך דשטר זה אינו מעלה ואינו מוריד אלא בגוביינא תליא מילתא וכיון דאיירי שעדיין לא גבו ממילא לא שייך שום חיוב שאם לא יגבה בו ממילא פטור ומשני דשומא מילתא היא ומש"ה אף לר"נ וראב"י צריך לקרוע השטר דהשומא תלויה ביה וצ"ע למה לא פירשו כן ודו"ק:

בא"ד וא"ת והיכי ס"ד מעיקרא דפליגי באל תקח כו' עכ"ל. לכאורה קושייתם אינו מובן כלל דהא מצינן למימר שפיר דמעיקרא ס"ד דבכולהו לאוין פליגי דהיינו במלוה בין בלא תקח בין בלא תשימון ובערב בלא תשימון לחוד ואם כן מייתי שפיר כתנאי אלא שיש לפרש דבריהם דהכי קשיא להו דמסוגיא דשמעתין משמע דמעיקרא הוי ס"ל דשומא לאו מילתא היא ומש"ה היה צריך לאוקמי פלוגתייהו בלא תקח דבלא תשימון כ"ע מודו דפטור ואם כן מקשה שפיר היאך אפשר לומר כן דהא בערב לא שייך אלא לא תשימון ומדאיצטריך לר"נ ולראב"י למימר דפטור מכלל דת"ק מחייב והיינו ע"כ משום דשומא מילתא היא. ועכ"ז יש ליישב המשך דבריהם ואין להאריך ודוק היטב:

בא"ד וא"ת ואמאי לא דחי דכ"ע ס"ל וכו' ופליגי אי חייב על לאו הניתק לעשה כו' עכ"ל. וקשיא לי טובא שהרי א"א לומר דת"ק דמחייב ליה מלקות ס"ל כר"א דיוצאה בדיינים משום עשה דוחי אחיך ואפ"ה לוקין משום דלאו הניתק לעשה לוקין עליו דאף מ"ד לוקין היינו היכא שהעשה אינו מענין התשלומין אבל הכא שהעשה היא בתשלומין הא קיי"ל דאין לוקה ומשלם וכיון שהתורה חייבה בפי' מלוה בריבית לתשלומין האיך אפשר שילקה אם לא שנאמר דכוונתם לומר דת"ק ס"ל כר"מ דס"ל לוקה ומשלם בכ"מ וק"ל:

בגמרא אלא לאו ש"מ דשומא מילתא היא ש"מ. ראיתי להזכיר כאן מה שנראה תימה בעיני בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ד מהל' מלוה וז"ל אף ע"פ שהמלוה והלוה עוברין בכל אלו הלאוין אפ"ה אין לוקין עליהם מפני שניתן להשבון כו' עכ"ל. וכוונתו מבואר דאף בערב ועדים שכתב לפני זה שעוברים בלאוין נמי ס"ל דאין לוקין דמ"ש ערב ועדים מלוה ועוד שבפי"ח מהל' סנהדרין הביא במספר ובמנין כל הלאוין שיש בהם מלקות ולא יש בהם שום לאו מלאוין דריבית אלא ע"כ ס"ל דבכולהו ליכא מלקות וקשה שפוסק דלא כמאן דהא משמע בשמעתין דר"נ וראב"י גופייהו לא פטרי אלא המלוה והערב משום שיש בהם קום עשה לקרוע השטר לפטור מלא תשימון וכן אם גבה להחזיר הממון לפטור מלא תקח למאי דקי"ל כר"א דריבית קצוצה יוצאה בדיינים אבל בלוה ועדים אפילו ר"נ וראב"י מודו שיש בהם מלקות דבדידהו לא הוי ניתק לעשה וכ"ש לת"ק דמחייב אפילו במלוה וערב מיהא בלאו דלא תשימון למאי דמסקי' דשומא מילתא היא מיהא בהא מצינן למימר שפיר שפוסק כר"נ וראב"י משום דמשנת ראב"י קב ונקי וכתבו הפוסקים דאפילו בברייתא נמי הלכה כמותו אבל מהלוה ועדים קשיא לי מסוגיא דשמעתין וכן קשה מצד הסברא מהיכי תיתי לפטרו בשלמא בלוה אפשר שסובר דלאו דידיה נמי ניתן להשבון כיון שבידו לתבעו ולהוציא ממנו בדיינים אבל בעדים לא נמצא שום טעם לפטרם. והנלע"ד ליישב דבריו דלא תקשה מסוגיא דשמעתין משום דבלא"ה יש לדקדק אהא דקאמר הש"ס תנאי היא כו' מכלל דת"ק סבר לאו בני אהדורי נינהו וכיון שעיקר כוונתו בזה לתרץ אליבא דר"י דמקשינן עליה מברייתא וקאמר דס"ל כתנא קמא דר"נ וראב"י ואם כן היה לו להביא דברי הת"ק בפירוש דמחייבי מלקות אע"כ דבאמת לא נזכר בדברי הת"ק שום חיוב מלקות אלא שעוברין בלאוין כלישנא דמתניתין דסוף פירקין ואלו עוברין בלאו ואפשר דתנא דמתניתין גופא היינו חכמים דפליגי עליה דר"נ וראב"י ואם כן מדברי הת"ק לא מוכח מידי דס"ל אינו יוצאה בדיינים מדמחייב ליה מלקות דהא לא נזכר בדבריו מלקות ומצינן למימר דמלאוין גרידא איירי ולכך מייתי מדר"נ וראב"י דקתני פוטרין מפני שיש בהם קום עשה וזה הטעם לא שייך אלא לפטור ממלקות ואם כן ע"כ דת"ק מחייב להו במלקות אם כן מוכח שפיר דתנאי הוא. נמצא שכל זה לסברת המקשה דס"ד דאלאוין דלא תקח קאי או אכולהו אבל למסקנא דקי"ל כר' אליעזר דיוצאה בדיינים אם כן ע"כ מיבעי לן למימר דהאי עוברין דנקיט ת"ק היינו לאוין לחוד ולא מלקות כי היכי דלא ליהוי מילתא דר"א כתנאי ועוד דבהכי סלקא שמעתין דלא הוי כתנאי ואם כן דת"ק מלאוין גרידא איירי ע"כ דהאי דפוטרין ר"נ וראב"י היינו כדמסקינן דלא קאי אלא אלאו דלא תשימון וקאמרי דפטירי לגמרי אפילו מלאו דלא תשימון דאפילו איסור לאו לית בהו כשלא גבו ויהבי טעמא למילתייהו מפני שיש בהם קום עשה והיינו כפרש"י ותוספות דס"ל לר' נחמן וראב"י דלאו דלא תשימון אינו חל אלא כשבא לידי גיבוי וכשקורע השטר לא נגמר השומא כלל וממילא דאפילו איסור לאו ליכא והא דנקטי מלוה וערב היינו משום דבעדים מודו דחייבים מעיקרא באיסור לאו דלא תשימון דכיון דלאו בדידהו תליא מילתא לקרוע השטר נמצא שנגמר השומא אצלם מיד וכן כתב הרב מהר"א ששון בתשובותיו סימן קס"ב. העולה מכל זה דלמסקנא דשמעתין לא איירי פלוגתא דר"נ וראב"י וחכמים כלל מדין מלקות אלא מאיסורא גרידא ואם כן יפה פסק הרמב"ם ז"ל שסובר מסברא דנפשיה דלאוין הללו כיון שניתנו לתשלומין ולהוציא בדיינים לא שייך מלקות לא בלוה ולא במלוה והערב כדפרישית. ולענין פטור העדים ממלקות נ"ל טעם הדבר שסובר הרמב"ם דעדים פשיטא דפטירי דה"ל לאו שאין בו מעשה דלא גרע מעידי שקר דאיכא לאו דלא תענה ואפ"ה אין לוקין משום לאו שאין בו מעשה וה"ה הכא ולא מיבעיא למאי דקי"ל דלאו דלא תשימון שעוברים העדים והלוה היינו משעת הלואה גופא ולא תליא מידי בין מלוה בשטר למלוה ע"פ כמ"ש הר"א ששון שם וכן הוא בב"י ח"מ סימן ל"ד שכל הלאוין חלו מיד בשעת הלואה אם כן אין עושין העדים שום דבר אלא במה שנזדמנו להיות עדים בדבר וזה הוא לאו שאין בו מעשה גמור אלא שאף אם נאמר דהשומא אינו אלא בחתימת השטר אפ"ה מיקרי שפיר לאו שאין בו מעשה דהא בעידי שקרי נמי קי"ל דעקימת שפתיו הוי מעשה ואפ"ה פטירי ממלקות והיינו כדמסקינן בפרק ארבע מיתות שאני עדים זוממין שישנן בראיה וכפרש"י שם שעיקר העדאת עדים בא ע"י שרואין המעשה והראיה אין בה מעשה ואם כן ה"ה והוא הטעם לנדון דידן ואין להאריך יותר ודו"ק:


בגמרא כיצד לקח כו' וכי אין לו יין מאי הוי כו'. ויש לדקדק מנ"ל למקשה דמתני' איירי ביצא השער בשלמא לפירוש התוספות דמחיטין קשיא ליה א"ש דהא בחיטין קתני בהדיא וכן השער אבל לפרש"י דמיין לחודא קשיא ליה דחיטין להיתרא קתני להו אם כן קשה דלמא איירי שלא יצא השער על היין והנימוקי יוסף כתב בזה דע"כ ביצא השער איירי דאם לא כן מאי קמ"ל הא קתני לה בהדיא לקמן אין פוסקין כו'. ולענ"ד משום הא לא איריא דהא בסאתים בשלש כ"ש דליכא רבותא ואפ"ה קתני לה וע"כ היינו כדי לחלק בין ריבית דאורייתא לדרבנן אלא דמ"מ ע"כ איירי מתניתין ביצא השער דאלת"ה קשה אמאי נקיט במתני' תרי בבי חיטין להיתרא ויין לאיסורא דכולה מילתא ה"מ למיתני בחיטין או ביין לחוד דביצא השער מותר ובלא יצא השער אסור והוי רבותא טפי דאף על גב שהוא דרך מקח וממכר גמור שנתן לו מעות על החיטין או על היין אפ"ה אסור אבל למאי דנקיט השתא איכא למיטעי דאיסורא דיין היינו משום דהוי כעין הלואה שמחמת חוב בא עליו אע"כ דקושטא דמילתא הכי הוא דמתניתין ביצא השער עסקינן ואפ"ה אסור ונקיט רישא לרבותא דסיפא כמ"ש התוספות אליבא דרש"י ואם כן מקשה שפיר לפי שהמקשה באמת אין נראה לו לחלק בין בא באיסרו או מחמת חוב והיינו כמו שאפרש בסמוך וק"ל. ועי"ל דלישנא דמתניתין נמי הכי משמע דביצא השער עסקינן מדקתני הרי חיטיך עשויות עלי בל' דינר והרי לך אצלי בהן יין ולא נתן קצבה למידת היין כמה יתן לו בעד הל' דינר אע"כ שלא הוצרך לתת קצבה דכיון שיצא השער ממילא ידוע להם כמה מגיע לו בעד השלשים דינר וק"ל:

בתוספות בד"ה לקח הימנו חיטין רש"י פירש כו' וקשה לפירושו כו' ועוד כיון כו' דאסור לפסוק יין מחמת חוב כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי פשיטותא שהרי התוספות עצמם מקשים בסמוך להיפך בד"ה הרי שנושה דאדרבא בא מחמת חוב עדיף טפי דבכה"ג מעות קונות אפילו מדרבנן ותירצו דמיירי בברייתא שלא פטרו מן המנה כו' ע"ש. וא"כ מאי קשיא להו הכא דהא איכא למימר דהמקשה לא ס"ד דאיירי שלא פטרו וא"כ בא מחמת חוב עדיף טפי וכ"ש האי חוב דמתני' שבא מחמת מכר דחיטין דעדיף טפי משאר חוב הבא מחמת מלוה כמו שאכתוב בסמוך וא"כ מקשה הש"ס שפיר וכי אין לו יין מאי הוי למאי דס"ד דפוטרו מן הדינר איירי והא דאצטריך לאתויי ממתניתין דאין פוסקין היינו כדי להוכיח דאע"ג שאין היין מזומן בשעת קנין אפ"ה הוי מקח גמור מדקתני התם פוסקים אע"פ שאין לו וכמ"ש מהרש"א ז"ל בסמוך ועוד קשיא לי דאדרבא לשיטת התוס' דפשיטא ליה למקשה איסור היין משום שבא מחמת חוב ולא קשיא ליה אלא על החיטין אם כן מאי מקשה אביי בסמוך אתירוצא דרבה אי דלא כאיסרו הבא לידו מאי איריא אין לו ולפירושם אחיטין קאי ואמאי לא קשיא ליה הכי אפשטיה דמתני' אף למאי דס"ד מעיקרא דהא ביין וודאי בא מחמת חוב וא"כ מאי איריא אין לו אפי' יש לו נמי:

מיהו בהא מצינו למימר דהתוספות לשיטתייהו דמסקו בסוף הדיבור דבלא"ה האי אין לו דיין לאו דווקא ולא נקיט ליה אלא לאשמעינן דאין לו חיטים אלא למה שאפרש בסמוך דבריהם הדרא הקושיא לדוכתא ואף שיש ליישב מ"מ מיהא אין בזה סתירה לפרש"י וכן מה שהקשו ועוד מדמשני בבא לחוב בדמיהם מכלל דמעיקרא כו' מבואר בסמוך בלשון הגמרא שיש ליישב שיטת רש"י בזה:

בא"ד לכך נראה דאיזהו תרבית דאסור קאי אכולה מתני' כו' ועיקר קושייתו מכח חיטין כו' עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק בדבריהם שהרי כל הקושי' שהקשו לסתור פרש"י אינו אלא מדקדוק סוגיא דשמעתין אבל ממתניתין לא מייתו מידי ואם כן לשיטת התוספות דעיקר קושייתו מכח חיטין תקשה אסוגי' דשמעתין גופא מנא להו דחיטין לאיסורא נקיט להו דלמא להתירא כפרש"י ומנ"ל למקשן להקשות ונ"ל ליישב דלשיטת התוספות פשיטא ליה לתלמודא דחיטין משום איסורא דגופייהו נקיט להו דאי להיתירא ומשום רבותא דסיפא כמ"ש התוספות לפרש"י אם כן תקשה אמאי נקיט ועמדו חיטין בל' דינר ותיפוק ליה דאפילו לא נתייקרו החיטין אפ"ה איכא ריבית ביין כשאין לו יין והוי רבותא טפי וליכא למימר נמי דמשום רבותא דהיתר החיטין לגופייהו נקיט ועמדו בל' דינר דע"כ מתניתין לא נחית לפרש ההיתר דחיטין שהרי לא נזכר ההיתר בפירוש במשנה וע"כ היינו משום שההיתר פשוט כיון שנותן דמים ויצא השער ולא נחית לפרש הכא בדין זה אלא בסיפא קתני ליה יצא השער פוסקין. ולפ"ז אף לרש"י צ"ל דחיטין לא קתני אלא משום רבותא דאיסור היין כמ"ש התוספות בתחלת הדיבור ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי נקיט ועמדו בל' דינר ועוד דכיון דעיקר תרבית דמתניתין איין קאי הו"ל למיתני בהדיא שנתייקר היין דבכה"ג איירי דינא דמתניתין לענין אבק רבית דלכתחילה אין מוציאין מלוה למלוה משא"כ בשלא נתייקר היין לא שייך לשון תרבית כלל וכ"ש דלא שייך הך דינא להוציאו בדיינין ומש"ה פשיטא להו לסוגיא דתלמודא דחיטין לאיסורא דידהו גופייהו נקיט להו ומשום הכי קתני ועמדו בל' דינר ואין להקשות דאף באיסור החיטין גופייהו לא הוצרך לומר שעמדו בל' דינר דהא בלא"ה תחילת הפסיקה נעשה באיסור מחששא דשמא יתייקרו מיהא התנא עיקר דין תרבית דרבנן אתא לאשמעינן דשייך ביה קצת דין השבון דנהי שאין יוצא בדיינים ממלוה ללוה מ"מ כמו כן אינו יוצא מלוה למלוה אם לא נתן עדיין וזה לא שייך אלא כשנתייקר השער שאם נעשה באיסור א"צ ליתן לו אלא כמו שהיו שוין בשעת הפסיקה אבל כשלא נתייקרו נהי דאסור לכתחלה בשעת הפסיקה מכל מקום לא שייך בהו דין הדיינים כלל וכן לשון תרבית לא שייך אלא כשנתייקר השער שמתרבה ממונו וסיפא בבא דיין לענין איסורא גרידא כן נ"ל ליישב בשיטת התוספות ומה שלא הביאו ראיה זו בהדיא לסתור פרש"י מדנקיט ועמדו בל' דינר היינו משום דוודאי מצינו ליישב אליבא דרש"י דמשום היתירא דידהו קתני לה לרבותא אלא שהוכיחו מסוגיא דשמעתין דלא ניחא להו לפרש כן והיינו כדפרישית:

בא"ד וא"ת ואמאי תני גבי יין אין לו כו' וי"ל דנקיט לאשמעינן דאף ברישא אין לו חיטין ואסור עכ"ל. ואם נפרש דברי התוספות כפשטן יש בהם דוחק גדול ואינן אלא דברי תימה שהיאך שונה התנא דין היין שאינו לפי האמת דקתני בהדיא ויין אין לו ולפי האמת אף ביש לו אסור ואי משום לאשמעינן דברישא חיטין אין לו לא ה"ל למיתני כלל בבא דיין שיש בה מקום לטעות אלא בבא דחיטין לחוד וליתני בהדיא חיטין אין לו. אבל הנלע"ד בכוונת דבריהם דמאי דנקיט ויין אין לו היינו כאילו אמר שכל מה שנעשה בהחיטין ויין שהזכיר אסורין כשאין לו מאותו המין וממילא ידעינן דכשאין לו חיטין שניהם אסורין כיון שהיין לא בא אלא מחמת החיטין שכבר הוקרו. אבל אם יש לו חיטין בשעת פסיקת החיטין ואין לו יין בשעת פסיקתן היין לחוד אסור והיינו לגמרי כדקתני בברייתא דר' אושעיא לקמן וכולן אם יש לו מותר אין לו אסור כן הבנתי מדעתי ליישב שיטת התוספות ואח"כ מצאתי סייג לדבריי מלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ע"ש שנ"ל כן מפירושו והנאני עד מאד. אלא דלפ"ז קשה לשיטת התוספות מה שהקשיתי לשאול לעיל דאם כן אמאי מקשה אביי לתירוצא דרבה אם כן מאי איריא אין לו אפילו יש לו נמי ולפירושם אחיטין קשיא ליה ואמאי לא קשיא ליה הכי אפשטא דמתניתין דקתני ביין אין לו ותיפוק ליה דאפי' היו לו החיטין בשעת פסיקתן ויש לו ג"כ היין בשעת פסיקתן אפילו הכי איכא ריבית ביין למאי דס"ד דאביי דכל היכא דבא מחמת חוב אסור אפי' ביש לו והיין נמי לא בא באיסרו אלא מחמת חוב ואם כן היאך שונה התנא משנה שאינה בבא דיין ויש ליישב בדוחק. מיהו בר מן דין קשיא לי מי דחקם להתוספות לפרש כן דהא מצינו לפרש בפשיטות לשיטתם דהא דקתני ויין אין לו היינו שאף אם רוצה ליקח היין בעד כ"ה דינר כמו שהיו שוים החיטין בשעת פסיקתן אלא שרוצה לחשוב היין כמו שהיו שוין בשעת הפסיקה שלהם אפילו הכי אסור דרך משל שכשפסק החיטין בל' דינר על יין היה השער כל חבית בחמשה דינרין ואם כן פסק ליתן לו ששה חביות בעד הל' דינר ואח"כ נתייקר גם כן היין ועמד כל חבית בששה דינר ואם כן הדין פשוט בזה שכשיש לו היין בשעת הפסיקה נהי שא"צ ליתן לו ששה חביות כמו שפסק שהרי אף החיטין גופייהו אסור ליקח כיון שנתייקרו שבשעת הפסיקה לקח בדינר זהב שהוא כ"ה דינר מ"מ היה צריך ליתן לו חמשה חביות עבור הכ"ה דינר שהרי פסיקת היין כל חבית בה' דינר נעשה בהיתר אם יש לו יין מש"ה קתני דגם יין אין לו ואם כן אסור ליקח אלא ד' חביות וחומש כיון שפסיקת היין נעשה ג"כ באיסור אם כן חשבינן היין כמו ששוין עכשיו כל חבית בששה דינר דברשות המוכר נתייקרו ודוק היטב וצ"ע. כל זה כתבתי לשיטת התוספות אבל באמת יש לתמוה על פירושם דמל' סוגיא דשמעתין משמע להדיא דכל השקלא וטריא איין קאי וכן לשון בא לחוב בדמיהם לא משמע כפירושם ועוד דלמאי שכתבו דלמקשה נמי פשיטא ליה דבא מחמת חוב אסור א"כ אמאי הוצרך רבה להביא ראיה מברייתא דהרי שהיה נושה כו' ובסוף המסקנא אכתוב מה שכתב הנמוקי יוסף בשם הרשב"א והר"ן ז"ל ואפרש דבריהם בהרחבת הביאור בס"ד ולענ"ד הוא פי' מרווח בסוגיא דשמעתין עי' עליו:

בד"ה אף ע"פ שאין לזה יש לזה דאף על גב דלא משך כו' כיון שאם היה בא מוכר לחזור הוי קאי במי שפרע כו' עכ"ל. ולא ידעתי למה הוצרכו לפרש כן שהרי טעם ההיתר בזה מבואר בגמרא להדיא בדף הסמוך משום דא"ל שקילא טיבותך כו' מאי אהנת לי ומה שכתב רש"י ז"ל זה הטעם דכיון דקאי במי שפרע חשיב כאילו נתייקרו ברשותיה לא כתב אלא בבא עליו מחמת חוב דשרי היכא דיש לו דהתם לא שייך טעמא דמאי אהנת לי שהרי אין בידו במה יקנה לכן הוצרך לפרש מטעמא אחרינא דכיון דזכי בהו מהשתא ה"ל כאילו נתייקרו ברשותו ומלשון רש"י שם וכן ממ"ש כאן בד"ה בבא לחוב נראה לי שסובר דלא סגי האי טעמא דמי שפרע אלא היכא דיש לו עכשיו והטעם שהרי מדין תורה ברשות הלוקח קאי לגמרי אף לענין אונסין מעכשיו ומש"ה קאי במי שפרע וחשיב כאילו נתייקרו ברשותו אבל היכא דאין לו דלא שייך לומר שזכה מעכשיו אם כן לא שייך נמי לומר דברשותו נתייקרו שהרי לא זכה בהם אלא לאחר שבאו לרשות המוכר והיינו מצד החיוב שהתחייב עצמו להעמיד החיטין לזמן ידוע ואפשר שסובר רש"י ז"ל דלא שייך כלל מי שפרע בכה"ג שכן דעת קצת פוסקים אבל התוספות וודאי סברי דאף בכה"ג דאין לו נמי קאי במי שפרע היכא דיצא השער שכ"פ הרמב"ם ז"ל בהדיא בפכ"ב מהלכות מכירה וכ"כ בפי' המשניות בשם הירושלמי ונ"ל שכיון בזה למה שאמרו בירושלמי אמתניתין דהכא א"ל תן לי חיטיי במה קנאם רב נחמן בר יעקב סבר מימר חייב להעמיד לו עכ"ל. וע"כ האי סבר מימר קושטא דמילתא הוא שהרי לא דחי ליה התם אלא שלשון ירושלמי כך הוא וסובר הרמב"ם ז"ל דע"כ האי חייב להעמיד לו לענין דקאי במי שפרע איירי דוודאי לא עדיף ממקח גמור היכא שיש לו ולא משך דלא קני במעות אלא לענין מי שפרע ובאמת תמה אני על בעל הכסף משנה שם שהאריך לתמוה על הרמב"ם והרב המגיד מאין יצא דין זה ונכנס שם בדוחקים ונעלם ממנו דברי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שכתב להדיא שכן ביאר הירושלמי והתי"ט האריך ג"כ בדינים אלו בשני מקומות בפרק זה ודבריו צל"ע בכמה ענינים ואין להאריך כאן נקטינן מיהא שהתוספות כאן כיוונו לפסק הרמב"ם ז"ל אלא דאכתי קשה מי הכריחם לפרש כאן טעם ההיתר משום דקאי במי שפרע כיון שבגמ' אמרו טעם אחר משום דא"ל שקילא טיבותך כו'. ועיין בתי"ט בזה וצ"ע ודוק היטב:

בגמרא אמר רבה מתניתין בבא לחוב בדמיהם עסקינן עיין פרש"י. וכבר הקשו התוספות ע"ז דהא למאי דס"ד מעיקרא נמי הוי ידעינן דעל היין בא מחמת חוב דמי החיטין ואפשר ליישב שיטת רש"י ע"פ מ"ש כמה פוסקים דהא דאסור בבא מחמת חוב היינו שאין לו מעות ללוה בשעת הפסיקה דאם כן אין לו במה יקנה אבל היכא שיש לו מעות בשעת הפסיקה הוי כאיסרו הבא לידו ושרי ואם כן י"ל דהמקשה הוי ס"ד דאיירי שיש לו המעות או החיטין ורוצה ליתנם אלא שנתרצו שניהם לפסוק על היין ומש"ה מקשה שפיר אמאי אסור דמה לי אם נותן לו מעות מיד ליד ופוסק עמו או שפוסק עמו על המעות שלו שהם תחת ידו בעין וכיון שרוצה ליתן לו המעות הרי הוא כאילו נטלם ממנו וחזר ונתנם לו ואפוכי מטרתא ל"ל וכל שכן אם החיטין שפסק עמו בעין ופוסק אותם על היין דה"ל כמחליף פירות בפירות דשרי וע"ז משני התרצן הכא בבא לחוב בדמיהם עסקינן פי' שאין לו עכשיו לא מעות ולא החיטין אלא שרוצה לעשות דמי החיטין חוב לזמן ומחמת כן פוסק עמו על היין דאם כן לא הוי כאיסרו הבא לידו וכן נראה מלשון רש"י ז"ל אלא דמה שכתב שלא נתן זה המוכר ללוקח האי לא נתן לאו דווקא דלא בעינן נתינה ממש מיד ליד כמ"ש דאפוכי מטרתא הוא אלא כוונתו במ"ש שלא נתן היינו שלא נתרצה ליתן לו עכשיו אלא לזקוף בחוב כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל וכ"כ בספר טורי זהב י"ד סימן קס"ג להתיר בבא מחמת חוב כשיש לו מעות אלא שחוכך לעשות מעשה כיון שהב"י כתב דל' רש"י והפוסקים לא משמע כן אבל בספר כנסת הגדולה בסי' הנ"ל הביא כמה דיעות להתיר וכן בהגהות פרישה. ולענ"ד דאף למאן דמחמיר ביש לו מעות היינו כשלא נתרצה בפירות ליתן לו עכשיו המעות אבל אם נתרצה מעיקרא לשלם ואח"כ פסק על פירות אפשר דכ"ע מודו דשרי וכ"ש כשיש לו חיטין בעין עכשיו בשעת הפסיקה על היין דנראה דשרי לפסוק על היין וכמו שאכתוב לקמן בשיטת הר"ן גבי לקח בהלוואתו:

בתוספות בד"ה הרי שנושה כו' תימא והלא מעות קונות הכא אפי' מדרבנן כו' כדאמרינן בהזהב כו' עכ"ל. כוונתם בזה מבואר דכיון דקונה קנין גמור ה"ל כאילו משך ואין כאן מקום לאיסור ריבית כיון דלגמרי קאי ברשותיה אבל יש כאן מקום עיון על תמיהתם שהרי שם בהזהב כתבו התוספות להדיא דאדרבא סתם מלוה אינו קונה אפי' מדאוריתא כדאיתא בקידושין אלא היכא דאמר בהנאת מחילת מלוה דאז קונה אפי' מדרבנן ואם כן מאי קשיא להו הכא דלמא איירי שלא אמר בהנאת מחילת מלוה ואף אם נדחוק ונאמר דהתוס' דהכא לא נחתו לחלק בין מחילת מלוה למלוה גמורה אלא כשיטת הרמב"ם ז"ל והרבה פוסקים שכתבו לחלק בענין אחר דמה שאמרו בפרק הזהב שקונה אפי' מדרבנן היינו דווקא במלוה הבאה מחמת מכר דלא שכיחא ולא גזור ביה רבנן ואוקמוה אדאורייתא וטעם עיקר הקנין מדאורייתא כבר כתב הרב המגיד ומובא בפוסקים משום דבכהאי גוונא לא דמי למלוה דה"ל כמחליף המטלטלים הראשוני' במטלטלים שקונה עכשיו והא דאמרינן בקידושין דאין קונין במלוה היינו במלוה גמורה שלא בא מחמת מכר אלא דלפ"ז כ"ש דלא מקשו התוספות הכא מידי דפשטא דברייתא משמע דאיירי במלוה גמורה וליכא למימר דקשיא להו אמאי דמוקי למתניתין כברייתא ואם כן במתניתין גבי יין ה"ל מלוה הבא מחמת מכר שהרי מחמת דמי החיטין בא עליו הא נמי ליתא שהרי לשיטת התוספות בד"ה לקח מבואר דכל השקלא וטריא דהכא לא קאי על איסור היין אלא על איסור החיטין אבל ביין פשיטא לסוגיא דתלמודא טעם האיסור ואם כן אדרבא ה"ל להתוספות להקשות כן אפשטא דמתניתין דאוסר ביין אמאי הא ה"ל מלוה מחמת מכר שקונה אף מדרבנן אבל אסוגיא דשמעתין וכן אפשטא דברייתא וודאי לא קשיא מידי כדכתיבנא. והנלע"ד ליישב בענין זה שרשימת זה הדיבור תוספות שייך לקמן גבי הרי שנושה בברייתא דר' אושעיא דמסיק התם אם יש לו מותר אין לו אסור ומדמתיר ביש לו וע"כ היינו משום דקאי במי שפרע כמ"ש רש"י שם והתוספות לעיל אם כן ע"כ לא איירי אלא כשאמר בהנאת מחילת מלוה דאי במלוה גרידא אפילו יש לו אסור דהא לא קאי במי שפרע כיון דקנין כזה לא מהני אף מדאורייתא כמבואר בח"מ סי' ר"ד לדעת המחלקים בין מחילת מלוה למלוה גרידא אלא ע"כ דה"נ איירי במחילת מלוה וא"כ מקשה שפיר דאפי' אין לו אמאי אסור הא בכה"ג קונה אף מדרבנן וע"ז תירצו שלא פטרו מן המנה כו' פי' שלא מחל לו המלוה כ"א באופן שיגיעו החיטין לידו וא"כ מי שפרע יש כאן שהרי מחוייב לקיים תנאו ומש"ה שרי ביש לו אבל באין לו אסור שהרי אין כאן קנין גמור בשעת הפסיקה כיון שהנאת המחילה אינו אלא אם יקיים התנאי ליתן לו החיטין כן נ"ל ליישב דבריהם ודוק היטב:

אבל עדיין קשיא לי דמעיקרא מאי ס"ד דהתוספות להקשות דמעות בכה"ג קונה אף מדרבנן מסוגיא דהזהב דבשלמא התם איירי שקנה מטלטלים ידועים בדמי המלוה דאם כן קנאן מעכשיו קנין גמור דקאי המטלטלים ברשותיה ואי איתניסו לדידיה איתניסו. אבל הכא לא שייך לומר שקנאם קנין גמור שהרי לא ייחד לו הפירות ואדרבא קבע זמן לנתינת הפירות ואחריות האונסין על המוכר עד שיגיעו לידו דלוקח ואם כן נהי דמעות בכה"ג קונה קנין גמור היינו לענין שהמוכר מחוייב לקיים תנאו לכשיגיע הזמן אבל מ"מ הקנין גופא נעשה באיסור ריבית שאין הקנין נגמר אלא בסוף הזמן ושמא יתיקרו באותו הזמן ואם כן הוי אגר נטר ליה שמחמת הרחבת הזמן מקבל עליו אחריות האונסין והיוקר ומהיכי תיתי נאמר להתיר אף באין לו ולא בא נמי באיסרו אלא דלקושטא דמילתא לא קשה מידי דהא לקמן דף ס"ד גבי חביתא דחמרא מסקינן להדיא דאף על גב שהמוכר מקבל אחריות אונסין אפ"ה כיון שהלוקח מקבל יוקרא וזולא לא מיתסר משום קרוב לשכר ורחוק להפסד ואף על גב שיש לחלק דהתם זביני גמורה נינהו שבא באיסרו משא"כ כאן בא מחמת הלוואה אלא דשם בתוספות משמע דאין לחלק וע"ש בתוספות באריכות דמשמע דיותר יש להתיר כשלא ייחד לו הפירות דאין ניכר רחוק להפסד במה שמקבל אחריות האונסין ודו"ק:

בא"ד וי"ל דהכא איירי שלא פטרו כו' עכ"ל. ונראה דמ"ש דהכא איירי היינו דסתמא דמילתא הכי הוא דכיון שלא יחדן לו אם כן הם באחריות המוכר ולא מיפטר מן המנה עד שיתן לו החיטין ובהכי נתיישב לי מה שכל הפוסקים כתבו סתם לאסור בבא מחמת חוב היכא דאין לו ושום אחד לא הזכיר דלא מיתסר אלא היכא שלא פטרו מהחוב עד שיתן הפירות אע"כ משום דסתמא דמילתא הכי הוא כיון שהם באחריות המוכר ועמ"ש לעיל בסמוך:

בגמרא א"ל אביי אי דלא כאיסרו כו' מאי איריא אין לו אפילו יש לו נמי. וצ"ע לדברי התוספות לקמן דף ס"ד בד"ה האי קרוב לשכר כתבו התוספות דאדרבא כשיש לו מיחזי יותר קרוב לשכר במה שהמוכר מקבל אחריות האונסין מהיכא דאין לו וא"כ מאי מקשה הכא דלמא הא דנקיט במתני' אין לו היינו לרבותא דאע"ג דלא מיחזי קרוב לשכר אפ"ה אסור בבא מחמת חוב ויש ליישב וק"ל:

בפרש"י בד"ה אפילו יש לו דהא תנא בעומד על גורנו קאמר דיש לו חיטין כו' עכ"ל. לכאורה דמעומד על גורנו דייק ליה ולפ"ז צ"ל דהא דקתני בברייתא דר' אושעיא בסמוך נמי עומד על גורנו ואפ"ה מסיק אין לו אסור האי אין לו אאינך בבי קאי וממילא שמעינן דה"ה לחיטין היכא שאין עומד על הגורן אלא דאכתי קשה למסקנא דברייתא דרבי אושעיא דמתיר יש לו אם כן קשיין ברייתות אהדדי דהכא בברייתא דר' חייא אוסר נמי ביש לו ודוחק לומר דפליגי. ויש ליישב דלמסקנא איירי האי עומד על הגורן כגון שעדיין מחוסר כמה מלאכות דכה"ג אמרינן לקמן דלא מיקרי יש לו. אבל לענ"ד נראה דהא דמקשה אפילו יש לו נמי היינו משום דבברייתא קתני בהדיא שאמר המוכר חיטין יש לי וקיי"ל דנאמן המוכר על עצמו בכן אף על גב דנמצא שאין לו ולא מצינו שום חולק ע"ז ולענ"ד היא תוספתא ערוכה בריש פירקין המוכר לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו לא כל הימנו לאבד זכותו של זה אמנם לפי המסקנא דברייתא דר' אושעיא דנקיט ג"כ שאמר המוכר יש לי ואפ"ה מסיק אין לו אסור צ"ל דהאי יש לי שאמר המוכר היינו דאית ליה אשראי במתא וע"ז מסיק שפיר אין לו אסור דאשראי כמאן דליתנהו דמי כיון דמחסרא גוביינא ובהכי מיתוקמא נמי ברייתא דר' חייא דהכא ולא קשיין אהדדי ואפשר שרש"י ז"ל ג"כ נתכוון לזה הפי' וה"פ דהאי תנא דעומד על גורנו קאמר דיש לו חיטין פי' דקתני בהדיא שאומר המוכר שיש לו כן נ"ל וק"ל:


בפרש"י בד"ה יש לו מותר כו' הואיל ואם בא לחזור קאי במי שפרע כו' עכ"ל. ולכאורה לא ידעתי למה הוצרך לטעם זה ותיפוק ליה דכיון דיש לו עכשיו לא שייך לחוש שמא יתייקרו דנראה פשוט שאף אם היו ביוקר בשעת המכירה אפ"ה שרי למכור לו בזול כשיש לו עכשיו כדאמרינן להדיא בגמרא לקמן ע"ב גבי מאן דיהיב זוזי לקיראי וקא אזלי ד' ד' ואיהו יהיב ה' ה' ואפ"ה שרי אי איתנייהו ואם כן כ"ש דמותר בשוה בשוה דלא שייך כלל חששא דשמא יתייקרו ואין לחלק משום דעובדא דקיראי מיירי בבא באיסרו אבל הכא דבא בהלוואתו אסור בכה"ג דהא בכולה סוגיין משמע דלענין יש לו אין חילוק בין בא באיסרו או מחמת הלוואה ובאמת מצאתי שהנימוקי יוסף כתב בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל דאף בבא בהלוואה כיון דיש לו שרי אף בלא יצא השער משום דאוזולי הוא דקמוזיל גביה. מיהו אפשר שרש"י ז"ל לא ס"ל להאי פיסקא כנראה גם כן מלשונו שכתב בסמוך גבי מעמידין מלוה על הפירות דהיינו לפסוק כשער של עכשיו דווקא ויש טעם בזה לחלק דכיון שבא עליו מחמת הלוואה לא שייך לומר אוזולי הא דקמוזיל גביה דכיון שנותן לו בתשלומי החוב אסור למכור לו בזול כדאמרינן לא ישכור לו בפחות ונראין הדברים ק"ו כיון שנותן לו בזול בפרעון החוב ה"ל כריבית מאוחרת. אח"ז מצאתי כן בספר כנסה"ג סימן קס"ו דהמלוה אצל חבירו אסור לקנות אצלו סחורה ביוקר ומשמע דכ"ש להיפך למכור לו בזול. ואם כן לפ"ז שפיר היה ראוי לחוש לשמא יתייקרו כיון שאינו נותן לו תיכף הפירות ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל לפ' מטעמא דקאי במי שפרע ולהרמב"ן ז"ל יש לומר דנהי דאסור למכור לו בזול אפ"ה אם עבר ועשה אין כאן אפילו אבק ריבית והמקח קיים כשער הזול ומוציאין אפי' מלוה למלוה כמבואר מדעתו בטי"ד בסי' קס"ו גבי הלוהו ודר בחצירו ע"ש ודו"ק:

בד"ה ומאי לקח כו' ול"נ דלא גרסינן ליה כו' עכ"ל. כבר כתבו התוספות לעיל בד"ה לקח לקיים הגירסא ועיין במ"ש שם. אבל הנימוקי יוסף כתב שם בשם הרשב"א והר"ן ז"ל לקיים הגירסא בדרך אחר דכל היכא שלא לקח החיטין בהלוואתו אלא בא עליהם באיסרו ואח"כ כשבא לתבוע החיטין פסק על היין מותר אף אם אין לו יין כאילו בא באיסרו על היין דה"ל כמחליף פירות בפירות והיינו דמקשה לעיל כי אין לו יין מאי הוי וע"ז משני רבה לעיל דהכא בבא לחוב בדמיהן פי' שכבר זקף דמי החיטין במלוה ואם כן ה"ל מלוה נמורה דאיפסק ליה דמי האיסר דמעיקרא שהיה דרך מקח וממכר שהרי חזר ועשאן מלוה ומש"ה אסור באין לו יין דלא הוי כאיסרו הבא לידו כן תירץ רבה אבל רבא בא לפרש המשנה אפי' אם לא זקף דמי החיטין במלוה קודם שפסק עמו על היין אפ"ה אסור כשאין לו יין והיינו כגון שלקח החיטין בדמי הלוואתו ואם כן אף אם פוסק עכשיו החיטין על היין אפ"ה אסור כשאין לו יין כיון דחיטין גופא מחמת הלוואה קאתו ה"ל לגבי יין נמי כבא בהלוואתו זה העולה לי מתוך פירושם בלשון הנ"י. ולענ"ד הוא פירוש מרווח בסוגיא דשמעתין ואיידי דחביבא לי יהיבנא דעתאי לפרש דבריהם בהרחבת הדיבור ותחלה אפרש דמה שכתבו דהיכא שבא באיסרו על החיטין אף היין מותר וסיימו כאילו בא באיסרו על היין אין זה נתינת טעם לדבר לומר דטעם ההיתר הוא דחזינן להאי איסר דמעיקרא כאילו בא עכשיו על היין דלא יתכן לומר כן חדא דהא איסר דמעיקרא ליתיה בעיניה דלהוצאה ניתן ואם כן עכשיו בשעת פיסוק היין ה"ל מלוה ואף אם נדחק לומר כיון דמילתא דרבנן הוא חזינן להאי איסר דמעיקרא כאילו איתא בעיניה כמו שנראה לכאורה מלשון הנימוק"י ע"ש. הא נמי ליתא דלו יהא אילו נתן לו באמת האיסר על היין אפי' הכי אסור לפסוק על יין שנותן לו יותר מדמי האיסר כיון שאין לו יין ואם כן בנדון דמתניתין שנתן לו דינר זהב על החיטין היאך יתכן להתיר לפסוק עכשיו על יין שוה שלשים דינר ופשיטא דאסור אפילו בא באיסרו על החיטין אע"כ דמה שכתבו כאילו בא באיסרו על היין אינו נתינת טעם אלא לענין דינא קאמרי כמו דבא באיסרו שרי ה"ה לבא מחמת החיטין נמי שרי ועיקר הטעם כיון דמעיקרא בא באיסרו על החיטין דה"ל דרך מקח וממכר ועכשיו נמי בשעת פסיקת היין לא זקף דמי החיטין מעיקרא במלוה אם כן אין כאן שם הלוואה כלל וה"ל כמחליף פירות בפירות אף ע"ג דלקושטא דמילתא לא באו החיטין לרשותא דלוקח וממילא ה"ל דמי החיטין מלוה אפ"ה שרי וזה שסיימו כיון דמילתא דרבנן הוא הקילו בכה"ג משא"כ בבא על החיטין בהלוואתו לא רצו להקל לפסוק על היין כיון דדמי למלוה ומיחזי כריבית כנ"ל. ועוד יש לדקדק בדבריהם דהא לדידהו משמע דבכל השקלא וטריא דשמעתין הוי חיטין דמתניתין להתירא ולא שקלו וטרו אלא על איסור היין ועכשיו למסקנא דרבא דמוקי למתני' דחיטין בבא בהלוואתו א"כ החיטין נמי לאיסורא קתני להו ונשתנה פירוש המשנה בחיטין מהיתר לאיסור וכל כה"ג לא הוה ליה לתלמודא לסתום אלא לפרש ועוד כיון דחיטין דמתניתין לאיסורא קשה קושיית התוספות אמאי קתני ביין אין לו אפילו יש לו נמי אסורין ואם יפרשו כתירוץ התוספות לעיל דבבא דיין לא נקיט אלא משום החיטין א"כ נפל כל הבנין שלהם שהוציאו כמה חילוקי דינים ביין דמתניתין ומנא להו כיון דאיסור היין בגוונא דמתניתין אסור בכל ענין כיון שהחיטין גופייהו אסורין כ"ש היין שבא מתמתם:

אבל באמת לא קשה מידי דאף למסקנא דרבא עכשיו נמי איירי חיטין דמתניתין להתירא כמו מעיקרא אלא דמעיקרא הוי סבר דאיירי מתני' באין לו חיטין ואפילו הכי שרי משום דבא באיסרו מה שאין כן עכשיו מסקנא דרבא דאיירי בבא בהלוואתו על החיטין צריך לומר דאיירי מתניתין שיש לו החיטין ומשום הכי שרי אף בלקח בהלוואתו. אלא דאכתי קשיא לי מאי דוחקיה דרבא לאוקמי מתניתין בלקח בהלוואתו ואמאי לא מוקי לה כדתרצה רבה מעיקרא שבא לחוב בדמיהן דהיינו שזקף במלוה דמי החיטין ואי משום קושיא דאביי הא חזינן דברייתא דר' אושעיא מתיר ביש לו אפי' חיטין קמייתא שבאו מחמת מלוה גמורה. ויש ליישב דניחא ליה לאוקמי מתניתין לגמרי כגוונא דברייתא דר' אושעיא דחיטין נמי לקח בהלואתו ועי"ל דלישנא דמתניתין לא משמע ליה לרבא דאיירי בזקף בהלואה דמי החיטין והיינו מדקתני הרי חיטין עשויות עלי בל' דינר והרי לך אצלי בהם יין משמע שתיכף תוך כדי דבור השלים לומר שיתן יין עבור החיטין וא"כ כה"ג לא מיקרי זקף במלוה אלא דווקא היכא שנתרצה מעיקרא ליתן דמים עבור החיטין כנ"ל ודו"ק:

נקטינן מיהא מדברי הנימוקי יוסף בשם הרשב"א והר"ן ז"ל שעיקר כוונתם לקיים הגירסא דלקח בהלוואתו ומזה הוציאו הדין דהיכא דבא באיסרו על החיטין לא הוי אסור במתניתין אף באין לו יין ולפ"ז תמה אני על שני עמודי ההוראה מאורים הגדולים אשר לאורם אנו הולכין הרב ב"י ורמ"א ז"ל שהבית יוסף בסימן קס"ג הביא לשון הר"ן באריכות ותוכן דבריו דאף בבא באיסרו על החיטין אפ"ה יש איסור ביין היכא שזקף דמי החיטין במלוה אבל כשהעמיד החיטין על היין מותר בבא באיסרו. וע"ז כתב הב"י דמשמע מלשונו דהא דשרי כשהעמיד החיטין על היין היינו כשאומר לו כך וכך סאין חיטין יש לי אצלך ותן לי בהם כך וכך מידות יין. אבל אם א"ל כך וכך חיטין כו' עולות כך וכך מעות תן עבורם כך וכך יין ה"ל כזקף במלוה וכתב שכן משמע מלשון הנימוקי יוסף אבל רבינו ירוחם מתיר אף בכה"ג ולא הכריע ואחריו בא רמ"א ז"ל וקבע בה מסמרות וכתב בהגה"ת הש"ע בסי' קע"ה להחמיר ולאסור בבא באיסורו ופסק על החיטין ואח"כ א"ל כך וכך חיטין כו' עולות כך וכך מעות תן לי בהם יין דאסור כיון ששם החיטין על דמים כו' ע"ש סעיף ו' ונכתב בצידו כן דקדק הב"י מלשון הר"ן והנימוקי יוסף ובעיני יפלא לומר כן בכוונת הר"ן ונ"י דלדידהו אדרבא מפורש במשנה להיתר שהרי במשנה א"ל הרי חיטך עשויות עלי בל' דינר והרי לך בהם יין דאסור באין לו הרי לך ששם החיטין על דמים ואפ"ה מסיק רבא דאיירי דווקא בלקח בהלוואתו א"כ משמע להדיא דבא באיסרו מותר בכה"ג ואף שיש לדחוק ולחלק מ"מ מפשט דבריהם משמע שהדברים ככתבן ובלא"ה ל' הר"ן לא משמע כדדייקו אינהו וצ"ע גדול ואין כאן מקומו להאריך:

בד"ה ולא אמרינן לא כאיסרו כו' כדתני ר' חייא כו' עכ"ל. כבר כתבתי שיש לדקדק בזה שהרי בדברי ר' חייא גופא לא נזכר דאפילו יש לו נמי אלא דאביי דקדק כן וכפרש"י לעיל דהיינו מדנקיט ועמד על גורנו וא"כ כיון דחזינן בברייתא דר' אושעיא דנקיט ג"כ ועמד על גורנו ואפ"ה מסיק אין לו אסור וא"כ ה"נ מצינן למימר בברייתא דרבי חייא. ויש ליישב דהא דמסיק אין לו אסור היינו אם לא עמד על גורנו ועיין מה שכתבתי שם בל' שני דכ"ש דא"ש טפי דהא דקתני אין לו אסור היינו אם לא אמר חיטין יש לי דהכי הוא באמת לקושטא דמילתא דהיכא דאמר יש לי נאמן על עצמו משא"כ בברייתא דר"ח לא שייך לומר כן:

בד"ה וש"מ והוא שיש לו כו' אבל פוסקין כו' כדקתני מתני' כו' ואוקמינא מתני' כדקתני רבי אושעיא כו' עכ"ל. פירוש דהא דפוסקין ע"י נתינת מעות אע"פ שאין לו שמעינן ממתניתין דלקמן יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה כו' אלא דלא תקשי הא במתני' דריש פירקין אוסר באין לו יין ע"ז כתב הא אוקימנא מתניתין כר' אושעיא וכוונתו שיש חילוק בין בא באיסרו לבא בהלוואתו:

בתוספות בד"ה דאמר ר' ינאי כו' ואין נראה לר"ת כו'. עיין מ"ש הרא"ש ז"ל בזה:

בגמרא מיתיבי כולם אם יש לו מותר ופרש"י דא"כ הרי הוא כמקבל מעות דמי החיטין. וקשיא לי דהא ע"כ הא דמתיר ר' אושעיא ליקח היין כשיש לו היינו בענין שהיו לו ג"כ החיטין ברשותו כשפסק אותן על המלוה וא"כ מאי מקשה עליה דרב דלכאורה משמע דרב לא איירי אלא בפוסק על הפירות כשאין לו וכ"כ רש"י ז"ל להדיא בפרק הגוזל בעובדא דכיתנא דרב כהנא דאיירי כשאין לו וא"כ י"ל דביש לו מודה רב דשרי לקבל הדמים לבסוף כיון דמעיקרא הוו קיימי ברשותיה כדפרש"י לעיל בד"ה יש לו מותר ואע"ג דרב מיירי בבא באיסרו וברייתא דרבי אושעיא מיירי בבא בהלוואתו מ"מ הא לא מצינו חילוק בין בא באיסרו לבא בהלוואתו אלא כשאין לו בשעת הפסיקה אבל ביש לו לא מצינו שום חילוק ביניהם איברא שכתבתי לעיל בל' רש"י בד"ה יש לו מותר דנראה מדבריו דיש לו דבא בהלוואתו לא הוי אלא כאין לו דבא באיסרו ע"ש מילתא בטעמא וא"כ י"ל דה"ה בנדון דידן דכיון דבא בהלוואתו וא"כ כשנותן לו בסוף דמים מיחזי טפי כריבית אע"ג דיש לו וגרע מאין לו דבא באיסרו וא"כ מקשה שפיר עליה דרב מכח כ"ש אבל למה שכתבתי שם בשם הרמב"ם והרשב"א והנ"י ז"ל קשה סוגיא דהכא מנ"ל למקשן להקשות דלמא שאני יש לו וקושיא זו יש להקשות ג"כ אהא דדייקינן מדר' אושעיא דאיתיה לדר' ינאי והיאך שמעינן מיניה הא ר' אושעיא איירי ביש לו ור' ינאי מתיר אף באין לו מיהו בכל זה מצינן למימר דכיון דמטעמא דמה לי הן מה לי דמיהם אתינן עלה ועל סברא זו פליג רב א"כ תו לא שייך לחלק בין יש לו לאין לו דמאן דשרי שרי בכל ענין וכן למאן דאסר אוסר בכל ענין. וא"כ לפ"ז נאמר דרב אוסר אפי' בפוסק באיסרו ויש לו ומה שפרש"י בפרק הגוזל דאיירי באין לו היינו משום דסתם לשון אמנה בפירות משמע שאין לו עכשיו ומש"ה נקרא אמנה שמאמין לו שיעמידם לו לזמן ועוד דיש לו לא שכיח בכה"ג דכיון שיש לו נותן לו מיד דלמה יקבל המוכר בחנם אחריות האונסין. אלא דעל התרצן קשה יותר דהא מוקי לה כשיחד לו קרן זוית וא"כ חזינן דרב אינו אוסר בכל ענין דהא יחוד זה לא מהני בכל דוכתא ואפ"ה מהני לענין איסור זה וא"כ מאי דוחקיה לאוקמי כשיחד לו דהא מצי לשנויי בפשיטות יש לו שאני דכיון דמעיקרא קאי ברשותיה לענין מי שפרע מודה רב דמותר לעשות אמנה בדמים כמו דאמרינן עכשיו בייחד לו ויחוד זה מה טיבו. אמנם כן נלע"ד בענין זה דוודאי איירי מלתא דרב אפילו כשיש לו בשעת הפסיקה מעיקרא אפ"ה אסור לקבל דמיהם בסוף כשנתיקרו והטעם בזה משום דנראה לי פשוט דהא דאוסר רב לקבל דמי הפירות היינו כשאין לו אותן הפירות בשעה שעושה אותן דמים דאי בדאיתנהו בעינייהו בסוף והמוכר רוצה ליתנם לו אלא שנתרצו שניהם לעשותן על דמים נראה ברור דמודה רב דשרי לקבל הדמים אפי' אם לא היה לו בשעת הפסיקה ראשונה דכיון שתחלת הפסיקה נעשה בהיתר כיון שיצא השער ועכשיו נמי טרח המוכר להעמיד המקח בעין ליד הלוקח ולמה נאסור לו ליתן הדמים דהרי הוא כאילו חוזר וקונה אותן מיד הלוקח כיון דאיתנהו בעינייהו וראיה ברורה לזה שהרי בעובדא דכיתנא דפרק הגוזל שהביאו התוס' כאן קאמר רב גופא אי כי מזבני אמר כיתנא דכהנא הוא שרי והתם ע"כ איירי שלא היה להם הכיתנא בשעת הפסיקה כפרש"י ותוספות שם ואפ"ה התיר רב אי אמרי האי כיתנא דכהנא והיינו מטעמא דכתיבנא דכיון שלבסוף השלים המוכר תנאו להעמידם ללוקח שהרי מכרם על שמו מש"ה שרי וא"כ מה לי אם מכרם לאחר על שם הלוקח ומה לי אם חזר וקונה אותם לעצמו אצל הלוקח ואף שיש לדחוק ולחלק קצת מ"מ המעיין בצדק ישפוט שדברים ברורים הם ואדרבא נראין הדברים ק"ו דהתם מכרם שלא מדעת הלוקח כ"ש הכא דמדעת הלוקח. ועוד ראיה לזה דהא מסקינן הכא דבייחד לו קרן זוית שרי רב וא"כ מה לי אם יחד בשעת הפסיקה או שייחד לו בסוף קודם שעשאו דמים ואדרבא יחד דבסוף עדיף יותר דאפילו יחד אינו צריך שהרי רוצה למסרם תיכף ליד הלוקח משא"כ יחד דמעיקרא לא הוי אלא לענין ריבית אבל עיקר כוונת המוכר למכור אלו הפירות או לאוכלם ולהעמיד אחרים תחתיהם לזמן שקבע לו דאל"כ למה יקבל אחריות האונסין בחנם. ולפ"ז דע"כ לא אסר רב אלא היכא דליתנהו בעינייהו בסוף כשעושה אותן דמים א"כ תו לא שייך לחלק בין אם היה לו אותן הפירות בשעת הפסיקה או לא דבכל ענין אוסר רב לעשותן דמים דהא לא שייך להתיר ביש לו בשעת הפסיקה לעשותן דמים מטעמא דזכי בהו הלוקח מהשתא משעת הפיסוק דהא סוף סוף כיון שלא קיים המוכר תנאו בסוף דהא אכלם או מכרם לאחרים על שם עצמו וגם אין לו פירות אחרות מאותו המין כשהלה תובעם ממנו א"כ נתבטלה הזכיה דמעיקרא וכן נראין הדברים דלענין לעשותן דמים אליבא דרב לא שייך לחלק בין יש לו בשעת הפסיקה דמעיקרא או לא אלא הכל תלוי בשעה שעושה אותן דמים דאם יש לו הפירות באותה שעה מותר לקבל דמיהם ואי לאו אסור וא"כ לפ"ז מקשה הש"ס שפיר מההיא דאם יש לו מותר דמשמע דמותר לקבל דמי החיטין דמעיקרא וקשה לרב כיון דלא שייך לחלק בין יש לו בשעת הפסיקה ראשונה או לא דבכל ענין אוסר רב כיון שאין לו עכשיו הפירות שפסק בראשונה ואף דלפ"ז תקשי ג"כ דאכתי מאי מקשה לרב דלמא הכא בברייתא דר' אושעיא איירי שיש לו החיטין גם עכשיו בשעה שפוסק אותן על היין אלא דלענ"ד לא ק"מ דאי ס"ד דאיתנהו לחיטין בעינייהו בשעת שפוסק על היין היה לו להתיר היין אף שאין לו יין דתו לא מיקרי בא בהלוואתו כיון דהחיטין דמעיקרא שפסק על ההלוואה היה בהיתר שיש לו וגם עכשיו איתנהו בעינייהו א"כ אין כאן שום הלוואה אלא ה"ל כבא באיסרו על היין ומה לי איסרו או החיטין שהם בעין אע"כ דמיירי שאין לו עכשיו וא"כ קשה שפיר לרב. ומכל זה ראיה ברורה למה שכתבתי בתחלת הסוגיא גבי וכי אין לו יין מאי הוה דהמקשה נמי הוה ס"ד דבכה"ג איירי מתניתין שיש לו החיטין או המעות בשעה שפוסק אותן על היין ומש"ה הוי קשיא ליה אמאי אסור ביין היכא דאין לו וכתבתי שם דאף להפוסקים דאסרי ביש לו מעות בשעה שמעמידו על היין אפ"ה מודו דביש לו החיטין גופייהו ורוצה ליתנם לו מותר ביין אף שאין לו יין. והארכתי בכל זה אע"ג דלא נ"מ מידי לדידן דלא קי"ל כרב מ"מ נ"מ נמי אליבא דר' ינאי דכשהחיטין הם בעין לבסוף מותר לפסוק אותן על יין אף באין לו יין בין בא באיסרו ובין בא בהלוואתו. קצרו של דבר כיון דע"כ מודה רב דבדאיתנהו לחיטין בעינייהו והלה רוצה ליתנם לו אלא שנתרצו שניהם שיתן לו דמיהם או פירות אחרות מותר כדמוכח מההיא דא"ל רב אי אמרי ההיא כיתנא דכהנא שרי ומההיא דבסמוך שיחד לו קרן זוית וא"כ אמאי לא מוקי ברייתא דר' אושעיא בכה"ג ולא תקשי לרב אע"כ דא"א לאוקמי בכה"ג דא"כ הוי מותר לפסוק על היין אף באין לו יין וכיון שכן הדין לרב דמחמיר כ"ש לר' ינאי דמיקל כך נראה לי להתלמד אבל לא למעשה ואם יזכני ה' לגמור חבורי על הפוסקים כשנגיע לדיני רבית נאריך בזה אי"ה ודו"ק:

שם מיתיבי כולם אם יש לו מותר. הא דלא מקשה ממתניתין דאוסר ביין באין לו משמע דביש לו מותר לקבל היין שהם דמי החיטין י"ל דכיון דלא קתני בהדיא יש לו מותר אלא מדיוקא ניחא ליה להקשות מברייתא דקתני בהדיא יש לו מותר. מיהו על התרצן הקושיא במקומה עומדת והיינו לפרש"י דחיטין דמתניתין להתירא קתני להו ואיירי בדאין לו ואפ"ה מותר כיון שבא באיסרו וא"כ לא מצינו לאוקמי מתני' כשמשך או שיחד לו קרן זוית אלא דמצינו למימר דפרש"י היינו אליבא דאמת דקי"ל כר' ינאי אבל לרב מוקי למתני' כשיש לו ויחד להם קרן זוית דבכה"ג החיטין מותרות ואף היין אינן אסורים אלא כשאין לו וק"ל:

שם כשמשך כו' אלא כגון שיחד לו קרן זוית. ואף לפמ"ש בסמוך דבדליתנהו בעינייהו עכשיו אוסר רב בכל ענין אף ביש לו מעיקרא היינו כשלא יחד להם קרן זוית דנראה בעיני המוכר כאילו הם עדיין שלו ומסתמא כשאכלם או מכרם עשה כן ע"ד עצמו כאדם העושה בשלו וכיון שבסוף נמי לא טרח להעמידם בעין ללוקח נראה כאילו חזר בו מהמקח ודאי המקח נשאר מלוה עליו ומש"ה אסור לקבל דמיהם כשעת היוקר משא"כ כשיחד להם קרן זוית א"כ נתייקרו ללוקח וכשמכרם או אכלם אח"כ מסתמא עשה כן על דעת הלוקח ולהעמיד לו אחרים תחתיהם. ומש"ה שרי לקבל דמיהם בשעת היוקר וק"ל. אלא דקשה לי למאי דמשני כשיחד לו קרן זוית א"כ אמאי קתני בסיפא דברייתא אין לו אסור לפלוג וליתני בדידי' בד"א כשיחד כו' אבל לא יחד אסור. ונראה ליישב דביש לו אלא שלא יחד לו נהי דאסור לפסוק על היין אם נתייקרו החיטין מ"מ אם לא נתייקרו מותר לפסוק על היין אבל אם אין לו יין אסור לגמרי ביין אף אם לא נתייקרו החיטין משום דפסיקת היין גופא הוא באיסור דשמא יתייקר היין ודו"ק:

בתוס' בד"ה בשמשך ואפי' אכלו המוכר מותר לשלם כו' עכ"ל. לפמ"ש בסמוך באריכות בל' הגמרא דבדאיתנהו בעינייהו מודה רב דשרי אף אם לא היה לו כלל מעיקרא בשעת הפסיקה א"כ דברי התוספות הם כפתור ופרח דע"כ הא דמוקי לה כשמשך או ביחד לו מקום היינו בדליתנהו בעינייהו בסוף אלא שאכלם או מכרם וחדא מינייהו נקטי וק"ל:

בא"ד משיכה דהכא כו' ולא לקנות ממש עכ"ל. נראה לי כוונתם בזה דאף במשיכה גמורה אפילו הכי לא נתכוון הלוקח לקנות ממש והמוכר להקנות דהא בכולי שמעתין משמע הכי שהפירות הם באונסי המוכר עד שימסרם ליד הלוקח לזמן שקבע וא"כ לא הוי המשיכה אלא לענין ריבית ומכ"ש למאי דמוקי לה כשיחד לו קרן זוית דא"ש טפי דלא הוי קנין גמור ומה שהוצרכו לכתוב כן היינו משום דאי הוי קנין גמור מעכשיו א"כ אם אכלם או מכרם מדעת הלוקח ה"ל כחזר והלוה לו דאסור משום סאה בסאה ואם עשה כן שלא מדעת הלוקח ה"ל כגזלן שדינו פשוט שמשלם כשעת הגזילה אף אם נתייקרו בשעת התביעה אע"כ דלא הוי קנין גמור וק"ל:

בד"ה צד אחד בריבית כו' וא"ת א"כ סאה בסאה נמי כו' עכ"ל. ויש לתמוה דיותר ה"ל להקשות מגופא דברייתא דר' אושעיא כיון דמתיר ביש לו משום צד א' בריבית א"כ אפי' באין לו נמי אמאי אסור שהרי אם לא יתייקרו אין כאן ריבית כלל ויש ליישב קצת דבכה"ג לא חשיב צד א' בריבית דכיון שנותן מעות בשעת הגורן ע"מ לקבל הפירות אח"כ מסתמא דעתא דלוקח אעילויא שכן דרך השער להתייקר אח"כ משא"כ בסאה בסאה דאיירי בכל הזמנים מקשה שפיר:

בא"ד דבהלואה נמי שרי ר' יהודא כו' כדאמרינן לקמן גבי משכן כו' עכ"ל. במגילה פ' בני העיר מסקו התוס' דבמשכן לו בית נמי איכא צד מכר ומש"ה מתיר ר' יהודא בצד א' בריבית משא"כ סאה בסאה ה"ל הלואה גמורה אלא דבערכין כתבו התירוץ שתירצו כאן והיינו משום קושיא אחרת דמשכנתא בלא נכייתא יהא מותר לר"י דה"ל נמי כעין מכר מצד אחד וא"כ שפיר איצטריכו שני התירוצים ודו"ק:

בד"ה ריבית ע"מ להחזיר כו' וי"ל דמדאורייתא מודה רבא כו' עכ"ל. ויש לדקדק דמנ"ל לרבא גופא האי סברא דהא לא אשכחן דפליגי ר' יהודא ורבנן אלא במשנה זו בלבד וא"כ הא איכא למימר דלא פליגי אלא בריבית ע"מ להחזיר לחוד ואפשר דס"ל להתוספות עכשיו דאי ס"ד דצד אחד בריבית אסור מן התורה א"כ לא היה מתיר ר"י משום ריבית ע"מ להחזיר אפילו לכתחילה אע"כ דצד א' בריבית גופא מדרבנן אליבא דר"י ומש"ה בע"מ להחזיר כה"ג מותר אף לכתחלה. מיהו יותר נראה דמ"ש התוספות דמדאורייתא מודה רבא דפליגי לאו אפלוגתא דר"י ורבנן קאי אלא אפלוגתא דמתני' וברייתא. מיהו הא דמשמע הכא מל' התוספות דמאן דאית ליה ריבית גמורה היא היינו מדאורייתא צ"ע דבערכין מסקו התוספות דריבית גמורה היינו מדרבנן דלא חמיר ממשכנתא בלא נכייתא אחר שמצינו שהתיר הכתוב בבתי ערי חומה ויש ליישב ע"ש בתוספות שכתבו דלרבא מתני' וברייתא נמי בריבית ע"מ להחזיר פליגי וא"כ לא שייך כלל קושייתם דהכא:


בגמרא מה לי דמיהם כו' ופוסקין על שער שבשוק ואע"פ שאין לו. עיין פרש"י ותוספות אלא דיש לתמוה כיון דעיקר מילתא דרבא לפ"ז אינו אלא לאשמעינן דלא בעינן שער דאכלבי וארבי או כדורמוס ולאפוקי מדר' יוחנן א"כ כל כה"ג לא ה"ל לסתום אלא לפרש ועוד דלשון מה לי דמיהן מה לי הן אינו מיושב שפיר כמ"ש רש"י ז"ל בעצמו דמפיך לישנא והאריך ליישבו. ולולי פרש"י ותוספות היה נ"ל לפרש מילתא דרבא בענין אחר דאשמעינן דכמו שהתירו חכמים לפסוק במעות מזומני' על השער אע"פ שאין לו ה"ה דמותר בכה"ג אפילו אינו נותן לו עכשיו מעות אלא שבתחלה נתן לו מעות ופסק על הפירות ועכשיו מעמיד אותן הפירות לפסוק על מין אחר דמותר מטעמא דמה לי דמיהן ומה לי הן פי' דסד"א דבפירות לא שייך לומר שקילא טיבותא קמ"ל דאפ"ה שרי וכן נראה באמת דהא קי"ל בכל דוכתי שוה כסף ככסף וכעין זה כתבתי לעיל בשם הר"ן ונ"י וע"ז מקשה שפיר מברייתא דר' אושעיא דאוסר באין לו יין אע"ג דמחמת פסיקת חיטין דמעיקרא אתו ומשני שפיר התם הלואה פי' דמעיקרא בא בהלוואתו משא"כ הכא שפסיקה הראשונה בא באיסרו והיינו ממש כמ"ש לעיל באריכות בשם הר"ן כן נ"ל לולי דמסתפינא לפרש נגד פירוש הקדמונים. אח"ז מצאתי שהנ"י כ"כ בשם הרשב"א ז"ל ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדול בע"ה:

בתוספות בד"ה ופוסקין על שער שבשוק כו' ולא היה לו לפרש כן דאפילו לר"י כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו על פרש"י דאדרבה לרש"י ז"ל בא להשוות המחלוקת דרבא נמי כר' יוחנן ס"ל דבעינן כדורמוס ולא בא למעט אלא אכלבי וארבי ואע"ג דעל כדורמוס פרש"י לקמן דהיינו אטליז רב וכאן כתב דלרבא פוסקין ע"י שער היוצא ע"י חמרים אפשר דדא ודא א' היא ואי קשיא א"כ מאי קמ"ל רבא דהא ר' יוחנן אמרה אין בזה קושיא שלא בא רבא כאן אלא לפרש הטעם ולומר דממילתא דר' ינאי נמי שמעינן להאי דינא מטעמ' דמה לי דמיהן כו' כן נ"ל וגם זה מצאתי בנ"י אליבא דרש"י ע"ש:

בגמרא דא"ל שקילא טיבותך כו' מאי אהנית לי אי הוי לי זוזי בידי כו' עכ"ל. ואע"ג דאהני ליה לענין אחריות שאם היה קונה במעותיו במקח גמור היה כל האחריות עליו ועכשיו הם באחריות המוכר מ"מ לא איכפת לן בזה כיון דעיקר מה שנראה כריבית היינו משום שנתייקרו ובהא לא אהני ליה מידי:

בתוספות בד"ה וא"ל יהיבנא לך כו' פי' לזמן פלוני כו' עכ"ל. כוונתם מבואר דכשלא קבע לו זמן אלא שהתחייב עצמו ליתן מיד אין כאן שום איסור ריבית כלל כיון דזבינא מעלי' הוא ולא דמי לאגר נטר כלל שרי ואף למאי דמסקינן דאיירי דאית ליה אשראי במתא היינו נמי כשקובע לו איזה זמן כדי שבתוך כך יגבה האשראי שלו וא"כ הוי שפיר אגר נטר אבל אם לא קבע לו שום זמן כלל אלא מכר לו סתם ויכול לתובעו מיד שיתן לו מביתו הרי הוא כאילו הודה שיש לו ועוד אף אם אין לו יצטרך לקנות תיכף בשוק ולהפסיד הדינר מכיסו ואוזיל הוא דקא מוזיל גבי' והרי זה כאילו א"ל בפירוש אותן הפירות שבשוק הנמכרים בד' ד' אני מוכר לך בה' ה' שזה מותר לכ"ע וכל זה מבואר בהסכמת כל הפוסקים שכל שהוא דרך זבינא ובלא קביעות זמן מותר ודווקא בהלוואת סאה בסאה אסרו אף בלא קביעות זמן וגדולה מזו כתב הב"י בשם תלמידי הרשב"א בסי' קע"ב דאף במי שמוצא חבירו בשוק וא"ל הלוה לי מאה זוז ובא עמי לביתי ואתן לך מאה ועשרים דמותר כיון שלא קבע לו זמן והטעם נ"ל דכיון שאמר בא עמי לביתי הרי הוא כאילו הודה שיש לו בביתו ומש"ה לא דמי לסאה בסאה דאסור אפילו בלא קבע זמן דסתם הלואה כקביעות זמן דמי וא"כ כ"ש בנדון דידן דזבינא הוא. ואף שכל זה מבואר בל' רש"י כאן ובל' התוספות ובכל הפוסקים בלי שום חולק אלא לפי שראיתי לבעל טורי זהב בי"ד סי' קע"ג כתב לפרש דברי התוס' בע"א והשיג בזה על הב"י ורמ"א ע"ש. לכן הוצרכתי להאריך קצת:

בא"ד וא"ת כו' מאי שנא מטרשא דר"נ כו' עכ"ל. גם בזה האריך בעל טורי זהב בסימן הנ"ל והקשה מאי ענין קושיא זו אמימרא דר"נ דהכא דיותר ה"ל להקשות אהא דשרי ר"נ טרשא ומ"ש מהא דתנן במתני' אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער דמשמע דאפי' שוה בשוה אסור מטעמ' דשמא יתייקר כ"ש דאסור כשמוכר ביוקר וא"כ ה"ה לטרשא ומחמת זה העלה להשיג על ל' הש"ע והגהת רמ"א וכתב דע"כ מימר' דר"נ דהכא איירי כשחזר והוזל השער בשעת הפירעון ועמדו בה' ה' אלא דמסתימ' ל' הש"ס לא משמע כן. לכך נראה לענ"ד לפרש דברי התוספות כפשטן דוודאי בלא מימרא דר"נ דקיראי דהכא לא הוי ס"ד לאסור כלל למכור ביוקר כשיוצא השער דסד"א דהא דאסר במתני' לפסוק על הפירות כשלא יצא השער וגם אין לו פירות הטעם בזה משום דאין כאן מקח כלל שהרי זה אין לו פירות משלו עכשיו וגם בשוק אינן מצויין לקנות דכיון שעדיין לא יצא השער אפשר שיצטרך לקנות בכפלי כפלים מדמי המקח וכפי שמבואר בל' הרמב"ם ז"ל בפכ"ב מהל' מכירה ובכסף משנה שם דאפילו מי שפרע לא שייך בכה"ג וא"כ שאין כאן מקח כלל ה"ל זוזי הלואה גבי' ומש"ה אסור אם יתייקרו אח"כ משא"כ כשכבר יצא השער ס"ד דמותר למכור אפילו בזול דכל שיצא השער כיש לו בביתו דמי כדקתני טעמא אע"פ שאין לזה יש לזה והדבר ידוע דביש לו בביתו מותר למכור אפילו הרבה פחות מכדי השער וא"כ ה"א דה"ה באין לו ויצא השער שמותר למכור אף בזול בפחות מהשער ואין תימה בזה שהרי בספר פרישה כתב באמת שאין הכרע בדבר אי מותר למכור בפחות מהשער כשיצא השער ואין לו ע"ש ובש"ך ואף דבאמת יש לתמוה שהרי הוא ממש מימרא דר"נ הכא בקיראי מ"מ אין תימה לומר דאי לאו מימרא דר"נ ה"א דשרי למכור בזול דאוזולי הוא דקמוזיל גבי' כיון שידע שהשער ביוקר ואפ"ה מוכר לו בזול. ועוד דאף בהלואת סאה בסאה שהחמירו חכמים בכמה דיני' יותר מפסיקת השער ואפ"ה כתבו כל הפוסקים בפשיטות דכשיצא השער מותר אף אם אין לו כלל מאותו המין וכמה פוסקים כתבו דאף אין לו מעות כלל אפ"ה ה"ל כיש לו דכיון שיצא השער יוכל לקנות באשראי העולה מכל זה דוודאי אי לאו מימרא דר"נ בקיראי ה"א דכיון שיצא השער תו לא הוי כהלואה אלא דרך מקח וממכר וכיש לו דמי ומש"ה מותר למכור אפילו בפחות מהשער. וא"כ לפ"ז אין כאן מקום להקשות על טרשא דר"נ דכ"ש דשרי שהרי קנה הלוקח במשיכה גמורה ואי משום שמוכר לו ביתר משוויו לא איכפת לן דאדם רשאי לעשות בשלו כמו שירצה. אבל עיקר קושיית התוס' כיון שחידש ר"נ דאע"ג דיצא השער ומותר למכור בשוויו אפ"ה אסור ביתר משוויו וע"כ הטעם דכל שמוכר ביתר משוויו בהמתנה ה"ל כאגר נטר ואסור אפי' דרך זביני א"כ מקשו שפיר דמה"ט גופא שייך לאסור בטרשא למכור ביוקר דאע"ג דזביני גמורה הוי מ"מ כיון שעושה דמי המקח הלואה ומוכר ביתר משוויו בהמתנה ה"ל כאגר נטר כן נ"ל ליישב דבריהם וממילא יתיישב דברי הש"ע ממה שהשיג הט"ז שם ואין כאן מקומו להאריך יותר. אלא שהתלמוד חושב מילתא דר"נ לסברא פשוטה ומש"ה מקשה פשיטא ומוקי לה בדאית ליה אשראי ודו"ק:

בגמרא אמר ר"נ האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה כו' מפירש"י ז"ל נראה דהלוה אשכח ביה טופיינא בשעת הלואה משמע מזה שאם מצא המלוה טופיינא בשעת הפרעון לא שייך למימר מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה דהא ה"ל מיהא ריבית מאוחרת וכ"כ הרב המגיד בפ"ד מהל' מלוה ואע"ג דלשיטת רש"י ז"ל ריבית מאוחרת גופה אינו אסור אלא כשאומר לו בפירוש בשביל מעותיך שהיו בטילו' אצלי הא בסתמא שרי י"ל דשאני הכא כיון שניתן לו בשעת הפרעון ממש ה"ל כמפרש. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דין זה ג"כ לענין אם המלוה מצא בהם טופיינא בשעת הפרעון וכתב הרב המגיד דהא דלא חיישינן שלשם ריבית מאוחרת נתן לו היינו דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וקשה לי שהרי הטוי"ד כתב בשם הרמב"ם דריבית מאוחרת ששיגר לו דורון אחר הפרעון אסור אפילו בסתם וא"כ התם נמי נימא אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ויש ליישב וצ"ע:


בתוספות בד"ה מה שעיזי חולבות כו' הך ברייתא לא קשי' לרב כו' דהכא אין רגילות כו' עכ"ל. לפי מה שכתבו התוספות בסוף הדיבור דאיכא לאוקמי התם בפרדיסא כשלא יצא עדיין הפרי כלל א"כ בלא"ה לא קשה לרב מברייתא דהכא שאף אם נפרש דמכר לו הפרדיסא הן רב או מעט אפ"ה יש טעם לאסור דאין כאן זבינא כלל שהוא דבר שלא בא לעולם וה"ל זוזי הלואה גביה כמו שאכתוב בסמוך משא"כ בברייתא הוי דבר שבא לעולם אלא דהתוס' לא נחתי כאן להכי אלא קושטא דמילתא קא מפרשי דאף בפרדיסא שבא לעולם אפ"ה אוסר רב משום דקא מוזיל טובא וק"ל:

בא"ד וא"ת לרב דאסר פרדיסא מ"ש ממשכנתא דסורא כו' עכ"ל. לכאורה אין קושי' זו נמשכת לסוגיא דהכא כלל אלא דיש לומר דבלא סוגי' דהכא הוי פשיט' להו להתוס' דפרדיסא איירי שמכר לו המדה בכך וכך וא"כ לא דמי למשכנתא אלא דמברייתא דהכא משמע להו דע"כ לא איירי שמכר לו המדה בכך וכך דא"כ מ"ט דשמואל דשרי דהא בברייתא קתני בהדיא שאם אמר לו כך וכך אסור אע"כ דפרדיסא היינו שמכר לו הן רב או מעט א"כ מקשו שפיר מ"ט דרב ואפ"ה כתבו בסוף דעוד י"ל דמיירי בכך וכך ואפ"ה לא קשיא לשמואל וק"ל:

בא"ד ואע"ג דהתם נמי ממילא קא רבו איכא לאוקמי כו' כשלא יצא עדיין הפרי כלל עכ"ל. לכאורה יש להקשות א"כ מ"ט דשמואל דשרי משום דזימנין הוי בי' תיוהא שהרי אין כאן מכירה כלל דכיון שלא יצאו הפירות ה"ל דבר שלא בא לעולם וכל א' יכול לחזור אף משבא לעולם וא"צ לקבל מי שפרע וליכא למימר דהכא איירי שכבר חנטו האילנות דבכה"ג כתבו הפוסקים דה"ל כדבר שבא לעולם שהרי מבואר שם הטעם דכיון דמיני' קא רבו ה"ל כיצאו כבר וא"כ הדרא קושית התוספות לדוכת' מ"ט דרב דאסור מ"ש מדלועין ללישנא בתרא דרבא. מיהו יש ליישב דאע"ג דלענין גוף המקח מיקרי חנטה דבר שבא לעולם אפ"ה לא מהני לענין ריבית שהרי ללישנא קמא רוצה לאסור אף בדילועין שכבר יצאו וא"כ יש לחלק נמי בלישנא בתרא בין מיניה קא רבו דפירות גמורי' ובין חנטת האילן. ועי"ל דאיירי שפיר שלא חנטו והא דשרי שמואל היינו כשא"ל הפרדס אני מוכר לך לפירותיו דבכה"ג קנה וק"ל:

בד"ה אי תקפה תימה דהיכי מיירי כו' ואי בשלא משך מה צריך להתנות כו' עכ"ל. ויש כאן מקום עיון דבשלא משך נמי הוי מצי לאקשויי קושי' קמייתא דהא לעיל בכל הסוגיא משמע דלענין איסור ריבית מהני קנין מעות כמו משיכה וא"כ הקושיא שהקשו מאי ריבית שייך כיון שהתנה בפירוש שאם יוקרו יהא המקח מעכשיו ואם יוזלו או יאנסו יהא הלואה זו הקושיא עצמה שייך נמי כשלא משך דלענין ריבית שוין הם. מיהו יש לומר דהא דמהני קנין מעות לענין ריבית היינו משום דאוקמוה אדאורייתא אבל זה שהתנה בפירוש דאי תקפה ברשות המוכר אי לאו דמקבל עלי' זולא הרי הוא כאילו אמר בפירוש שאינו רוצה שיקנו לו מעותיו אלא שיהיו בתורת הלואה ואם כן מה שהתנה אם יוקרו יעמדו ברשותו מיחזי כריבית ומש"ה לא שרי אלא דוקא היכא דמקבל עליו זולא דתו לא מיחזי כהלואה כלל. ולפ"ז לא שייך כאן הקושיא שהקשו לענין אי איירי כשמשך והוצרכו להקשות קושיא אחרת דאי איירי כשלא משך מה צריך להתנות אמנם כן בעיקר כוונת התוספות בקושייתם דמה צריך להתנות נראה דלאו אעיקרא דמילתא קשיא להו מאי קמ"ל אביי פשיטא דשרי דכיון שא"צ להתנות אי תקפה ברשותיה אלא דבלאו תנאו כן הוא מצד הדין כמו בכל קנין מעות עפ"י תקנת חכמים דלענין יוקרא וזולא קאי במי שפרע ולא לענין אונסין וא"כ תו לא מיחזי כהלואה אלא זבינא גמורה הוי ולא שייך להקשות קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא כיון שתקנת חכמים כך הוא בדין מקח וממכר דמעות איברא חזינן דא"א לפרש כן כוונת התוס' שהרי בסמוך בד"ה האי קרוב לשכר משמע מדבריהם להדיא דלמאי דס"ד דבמה שמקבל המוכר אחריות האונסין אסור משום קרוב לשכר לא שייך באמת קנין מעות בשום מקום אלא בא' משני דרכים או שלא קבע שום זמן ללקיחת הפירות או היכא דלא שייך כ"כ אחריות אונסין כגון היכא שלא יחד לו הפירות ביחוד גמור. וא"כ לפ"ז שפיר הוצרך אביי לאשמעינן דאע"ג שיחד לו החבית יין בפירוש וגם קבע לו זמן שיהא היין באחריות המוכר עד זמן פלוני דע"כ בהכי איירי כל הסוגי' דשמעתין וכמו שאכתוב בסמוך וקמ"ל דאפ"ה שרי אלא ע"כ דעיקר כוונת התוס' במה שהקשו מה צריך להתנות היינו מצד הלשון דמשמע להו ממימרא דאביי שצריך להתנות כן בפירוש אלא דלפ"ז יש להקשות אמאי לא קשיא להו נמי מה צריך להתנות אי יקרא או זילא ברשותי' דבלא"ה כן הוא הדין דאי יקרא או זילא הוי ברשות הלוקח אם לא שיקבל החוזר מי שפרע וליכא למימר דמהני התנאי שאף אם יקבל מי שפרע אפ"ה לא יוכל לחזור בו הא ליתא דלענין זה לא מהני התנאי דדברים בעלמא נינהו כיון שאין כאן קנין גמור וכן מבואר להדיא בסוף פירקין גבי פוסק כשער הגבוה דאע"ג שהתנה בפירוש שלא יוכל לחזור אלא אם יוזלו יתן לו כדמעיקרא אפ"ה אמרינן שם בגמרא אי הדר ביה מוכר מקבל עליו מי שפרע משמע דבמי שפרע סגי ליה וא"צ ליתן לו כדמעיקרא אע"ג שהתנה בפירוש אלא דאפשר לחלק דודאי המוכר יכול לחזור בו כשיחזיר לו המעות כיון שלא נגמר המקח דלגבי המוכר לא הוי כתנאי שבממון דכל תנאי אינו חל אלא בשעת גמר המעשה ועיקר החיוב על המוכר הוא ליתן הפירות וכיון שאין כאן קנין גמור יכול לחזור בו ולהחזיר לו מעותיו אם יקבל מי שפרע דתנאי גופא הוי מילי בעלמא משא"כ אם התנה הלוקח בפירוש בשעת מתן מעות שיקבל הפירות תמורת המעות כך וכך סאין אף אם יוזלו שוב אין יכול לחזור בו אף אם יקבל מי שפרע דלענין זה הוי שפיר תנאי שבממון קיים שהרי התנה בפירוש אם יתן לו הפירות מוחל לו המעות ומחילה א"צ קנין וא"כ מהני כאן באמירת התנאי לענין זולא כנ"ל נכון וצ"ע ודו"ק:

בא"ד וא"ת אכתי כי לא אתני נמי כו' כדאמר ר' חנינא כו' מצי אמר ליה הא חמרך הא קנקנך עכ"ל. ואע"ג דהתם מוקמינן מילתא דרבי חנינא דוקא בדא"ל למקפה אבל אי לא א"ל למקפה אינו חייב באחריות כשהחמיץ אלא דמפרש שם הטעם דבדלא א"ל למקפה מצי אמרי ליה לא איבעי לך לשהויי וא"כ הכא בנדון דידן דע"כ איירי שקבע זמן שיעמיד לו אותו חבית יין לזמן פלוני דאי בלא זמן לא שייך כלל איסור ריבית כמ"ש בסמוך ובכמה דוכתי והוא פשוט וא"כ דאיירי בקביעות זמן לא שייך לומר לא איבעי לך לשהויי שהרי התנה בפירוש שרוצה להשהות עד אותו זמן והוי כמאן דא"ל למקפה וק"ל:

בא"ד וא"ת מה צריך לקמן טעמא דמעיקרא חלא כו' וי"ל דקלקול של חימוץ שכיח עכ"ל. וצריך לומר דדוקא קלקול גמור של חימוץ שהי' עומד להתחמץ מעיקרו ושכיח טובא אבל בקלקול של יין הנמכר בחנות דמעיקרא הוי יין מעליא זה לא שכיח כלל ומש"ה שני הכא אי מקבל הלוקח יוקרא וזולא אע"ג שהמוכר מקבל קלקול היין שמכר בחנות אע"ג דלא שייך טעמא דמעיקרא דחלא חלא אע"כ שקלקול זה לא שכיח וצ"ע בסוגיא דהספינה ודוק:


בגמרא האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא. עיין פרש"י ובל' הרא"ש מפרש יותר דה"ל כאגר נטר וכוונתו למ"ש דע"כ איירי הכא שקבע זמן ליקח היין ואף למ"ש התוספות דמימרא דאביי איירי אפילו כשמשך והרא"ש ז"ל מפרשו דאפילו כשכבר הביאו הלוקח לביתו נמי צריכא מימרא דאביי וא"כ כשמשך והביאו לביתו תו לא שייך קביעות זמן מ"מ משמע דאיירי שקבע זמן שעד יום פלוני יהא באחריות המוכר לענין תקפה וא"כ הרי גילה בדעתו שאינו רוצה לקנות במשיכה זו קנין גמור אלא דבחד צד ליהוי צד הלואה עד יום פלוני דהיינו אם תקפה נמצא שע"י הקדמת המעות מקבל הלה אחריות התקיפה ומיחזי כאגר נטר לי' אלא דאכתי יש לדקדק מאי אגר נטר ליה שייך הכא דכיון שזה יחד החבית יין שיש למוכר עכשיו בעין וא"כ מה הנאה יש למוכר בהרחבת הזמן דודאי הוי ניחא ליה טפי שיקחו הלוקח לגמרי לרשותו בקנין גמור וכיון דלא מטי ליה הנאה בהמתנה זו ע"כ מה שמקבל אחריות עד זמן פלוני טובת הלוקח הוא והמוכר טיבות' בעלמא הוא דעבד לגבי' אלא דיש לומר כיון שהלוקח אינו רוצה לקנות מעכשיו בקנין גמור אלא לאחר זמן א"כ ע"כ מה שמקדים לו המעות מיחזי כהלואה עד אותו זמן שהרי מקבל הלה עליו אחריות ונמצא שאם יתייקר עד אותו יום מיחזי כאגר נטר ליה. אבל עדיין קשיא לי טובא דמאי ריבית שייך כאן דכיון שיחד לו החבית יין שיש לו בביתו ה"ל זבינא גמורה ואף אי איירי כשלא משך מ"מ כיון שנתן דמים וקאי במי שפרע ה"ל קנין גמור לענין ריבית דאוקמוה אדאורייתא כמבואר לעיל בכל הסוגיא בפשיטות וכ"ש אי איירי כשמשך כמ"ש התוספות בסמוך בד"ה אי תקפה וכ"כ הפוסקים א"כ כ"ש דה"ל מקח גמור וע"כ שאין לנו לדמותו להלוואה אלא במה שמקבל עליו אחריות דתקפה ואכתי למה נתלי בהלואה יותר שייך לדמותו דה"ל כאילו חזר הלוקח והפקידו אצל המוכר והמוכר קיבל אחריות ואע"ג דאחריות דתקפה ה"ל אונס ושומר פטור מאונסין מ"מ כיון שהתנה הא קי"ל מתנה ש"ח להיות כשואל וזו הסברא מבואר בפוסקים בכמה דוכתי ובש"ע י"ד סימן קס"ט שזה היתר גמור לענין ריבית ועיין בס' טורי זהב סי' קס"ז סק"א שכתב כמה חילוקי סברות בהא דמתנה ש"ח להיות כשואל לענין ריבית ויראה משם דכל החילוקי' לא שייכי כאן ויש לתלות שפיר קבלת האחריות שקיבל להיות כשואל. ואפשר לחלק וליישב עפמ"ש התוס' לעיל דהאי תקפה איירי שהוא כיין הנמכר בחנות וא"כ אחריות זו אינו ענין כלל לאחריות השואל דבשואל גופא אם החזירו בעין ונעשה אצלו יין הנמכר בחנות נראה פשוט שאין עליו חיוב כלל דמצי א"ל הרי שלך לפניך וא"כ אחריות זו שקיבל המוכר אין לנו לתלותו אלא לומר שהוא תנאי בגוף המקח שאם ימצא שהוא יין הנמכר בחנות יתבטל המקח מעיקרו ושאר המעות הלואה וכיון דאיכא צד הלואה מיחזי כריבית אם יתייקר כן נ"ל וכ"ש דא"ש טפי לשיטת הפוסקים דתקפה היינו החמיצה עפ"י חילוקי דינים שלהם אלא שאין כאן מקומו להאריך עיין בב"י י"ד סי' קע"ג ובפרישה. ואע"ג דלפ"ז לא שייכי קושיות התוספות בד"ה האי קרוב לשכר שהקשו דבפוסק על הגורן נמי שייך להקשות קרוב לשכר ואמאי ותיפוק ליה כיון דהתם לא איירי מאחריות דתקפה אלא משאר אונסין א"כ נוכל לומר דקבלת האחריות הוא כשואל אלא די"ל דבכל הני דמייתי התוספות אין הפירות מיוחדים ללוקח כלל וא"כ לא שייך לומר דהוא כשואל וכן משמע שם מדברי הטורי זהב בשם הטור סימן קס"ט דכל דבר שניתן להוצאה לא שרינן מטעמא דמתנה להיות כשואל והכא גרע טפי כיון שאין הפירות מיוחדי' לא שייך לומר דה"ל כחזר והפקידן ויש לתלות יותר דה"ל זוזי הלואה עד סוף הזמן שיברר הלוקח מקחו וייחדן לרשותו כנ"ל נכון ודו"ק:

בתוספות בד"ה האי קרוב לשכר כו' וא"ת תקשי ליה אמתניתין דיצא השער כו' וי"ל דשאני התם שכיון דאין הפירות מבוררים ללוקח אין ניכר כו' עכ"ל. לכאורה נראה בכוונת התוס' דאאחריות אונסין לחוד קאי כגון תקפה או שאר אונסין. וע"ז כתבו שפיר דכיון שאין הפירות מבוררין לא שייך כלל אחריות אונסין לגבי דלוקח שאם נתקלקלו או נגנבו קצת פירות יהיו באחריות הלוקח דמהיכי תיתי כיון שאינם מבוררים ללוקח שאלו הפירות הם שלו. אבל לענין אחריות דזולא לא שייך לחלק בין מבוררים לאינם מבוררין דלעולם צריך הלוקח לקבל אחריות הזולא וכ"כ הש"ך בי"ד סימן קע"ג והב"ח שם בקונטרס אחרון אלא דיש לתמוה שהרי משנה מפורשת לקמן סוף פירקין דביצא השער מותר לפסוק כשער הגבוה והיינו שהמוכר מקבל אחריות הזולא ואפ"ה שרי אמת שמהרש"א ז"ל הרגיש בזה וכתב על קושיית התוספות דלמאי דלא סליק אדעתייהו לחלק בין מקח מבורר כו' ה"ל לאקשויי טפי מההיא דפוסק כשער הגבוה כו' ע"ש אלא דלמאי דפרישית קשה יותר שע"ז לא תירצו התוספות כלום דנהי דבההיא דפוסק כשער הגבוה לא שייך לאסור משום אחריות האונסין דלא שייך כשאין הפירות מבוררין אפ"ה ליתסר דאכתי ה"ל קרוב לשכר אם נתייקר ורחוק להפסד אם יוזלו ומ"ש הש"ך בסי' קע"ג סעיף קטן כ"ד דההיא דפוסק כשער הגבוה לא דמי לקיבל המוכר אחריות דיוקרא וזולא ונראה שכיון למ"ש הדרישה ג"כ בסוף סימן קע"ה גבי פוסק כשער הגבוה שאם נתייקרו הם ברשות המוכר ע"ש. לא זכיתי להבין בדבריהם דנראה בפשיטות מל' המשנה והש"ס דההיא דפוסק כשער הגבוה היינו שפוסק עמו כשער של עכשיו והיוקרא הוי ללוקח אלא שמתנה הלוקח שאם יוזלו יתן לו כשער הזול וכ"כ רש"י להדיא שם במשנה וכ"כ הטי"ד סימן קע"ה וע"ז כתב שם הש"ע הדין שלו הרי שאחריות היוקרא והזולא הכל על המוכר ואפ"ה שרי וזה שלא כדברי הש"ך סי' קע"ג והב"ח בקונטרס אחרון אלא כדברי הדרישה שם שהאריך בזה מאד. ולענ"ד דברי' ברורי' הם דבמקח שאינו מבורר אפילו כל האחריות על המוכר אפילו דיוקרא וזולא אפ"ה שרי והן הן דברי התוס' כאן וכמו שמבואר היטב בל' הגהות אשר"י בשם ר"י בעל התוס' ע"ש שכתב בתחילה אמימרא דאביי בחביתא דחמרא דאי לא קבל הלוקח זולא אסור וע"ז כתב ומיהו לקמן גבי פוסק כשער הגבוה משמע דכל אחריות על המוכר וטעמא כיון שאין המקח מזומן בידו במה שיש לו למכור אין נראה שיש לו להיות באחריות הלוקח בדין והלכך לא חשיב אגר נטר ליה כל זה פר"י עכ"ל ההג"א והנני מפרש דבריו בהרחבת הביאור דמה נתינת טעם הוא זה כיון שאין המקח מזומן לענין אחריות הזולא שהרי הזול הוא על כל מין המקח. אמנם לענ"ד דברים ברורים הם דהא חזינן לקמן בסוף פירקין במשנה דפוסק כשער הגבוה דפליג ר' יהודא ואמר דאף על פי שלא פסק כמאן דפסיק דמי ובגמר' אמרינן נמי דסלקא דעתא דרבינא דאף לרבנן דפליגי אדר' יהודא היינו אליבא דר"ש דאמר מעות קונה קנין גמור אבל לרבנן דר' שמעון דס"ל מעות אינו קונה אלא לענין מי שפרע מודו דבכה"ג אפילו לא פסק שקיל כדהשתא דדעתיה דאינש אתרעא זילא ופרש"י שם דדעתיה דאינש הפוסק עד לאחר זמן אתרעא זילא שאם יוזל השער בתוך הזמן יקחנו כשער הזול. ולפ"ז נהי דלמסקנא לא קי"ל הכי אלא דאף לרבנן דרבי שמעון אם לא פסק לא שקיל כשער הזול מ"מ חזינן דסברא אלימתא הוא דדעתיה דאינש אתרעא זילא ונהי שצריך להתנות על כך מ"מ אם התנה דרך מקח ממכר הוא בכך שגילה דעתו דאתרעא זילא יהיב ולא דמי כלל להלואה דלא מיחזי כאגר נטר ליה והמעיין יראה שוודאי כיון בעל ההג"א לדברי אלה. ולפ"ז נתיישבה קושי' מהרש"א דמעיקרא נמי לא רצו התוספות להקשות מההיא דפוסק כשער הגבוה דליתסר משום רחוק להפסד דזולא דהוי ידעי שפיר דלא שייך לומר כן דכיון שהתנה דרך מקח וממכר הוא שגילה דעתו דאתרעא זילא יהיב ואין כאן צד הלואה כלל ופשיטא דלא שייך קרוב לשכר ורחוק להפסד בדבר שהוא דרך מקח וממכר מכל הצדדי' והמקשה דהכא דמקשה אדאביי קרוב לשכר ורחוק להפסד היינו דוקא אחריות דתקפה שהוא צד הלואה כיון שיתבטל המקח לגמרי כמ"ש הנמוקי יוסף בשם הרשב"א ז"ל ולשיטת התוספות א"ש טפי שכבר כתבו דתקפה היינו קלקול בעלמא כמו יין הנמכר בחנות ועליה יהבי אינשי זוזי נמצא שאין לומר דתנאי זה דרך מקח וממכר הוא דאדרבא אם היה נותן המעות דרך קנין גמור היה ראוי שאונס כזה ברשותיה איתרע כיון שלא היה ראוי לבא מעיקרא אע"כ דה"ל כאילו התנה בפירוש שאם תקפה יהא המעות למפרע בהלואה אצלו ומקשה דליתסר משום ריבית. וע"ז מקשו התוספות שפיר מההיא דיצא השער פוסקין דאחריות דתקפה נמי על המוכר ואפ"ה שרי ותירצו דאף לענין אחריות דתקפה אין ניכר שיהא קרוב לשכר כיון שאין הפירות מבוררין כן נ"ל נכון ודברי הש"ך צ"ע וכמדומה לי שנעלם ממנו לשון הגה"ת אשר"י שכתבתי ובקונטרס כתבתי דיש ליישב דברי הב"ח בקונטרס אחרון ותוכן הדבר דביש לו לא שייך לומר דעתיה דאינש אתרעא זולא דכיון שיש לו נראה שנגמר המקח מעכשיו וגם המוכר היה יכול למכור כשער של עכשיו ביוקר וא"כ שפיר כתב הב"ח דאחריות דזולא צריך להיות על הלוקח משא"כ הש"ך דאיירי אפי' באין לו קשיא וצ"ע. ובחיבורי לי"ד נאריך בזה אי"ה:

בא"ד וכן משמע לקמן כו' משמע דקלקול אחר דלאו חימוץ הוו מקבלי עכ"ל. מהרש"א ז"ל הבין בדברי התוספות אלו שהוצרכו לקבל אחריות הקלקולים משום איסור ריבית וע"ז כתבו דלמסקנא דאביי צ"ל דלא קיבלו עליהם אחריות דזולא ומש"ה הוצרכו לקבל אחריות האונסין דלאו חימוץ ומחמת כן הקשה על דברי התוספות בדיבור הקודם. ולענ"ד תימה גדולה פירש שלא נזכר כלל בגמ' שלא קיבלו עליהם הזולא וכל כי האי לא הוי שתיק הש"ס לפרש דהא מסתמא הזולא הוא על הלוקח מלבד שיש להקשות בעיקר הדין לפירושו וכן במה שכתבו התוספות דההיא דפוסק על השער סבר המקשה דאיירי שקיבלו עליהם אחריות הקלקול כדי לצאת מידי איסור ריבית כן הוא לפירוש מהרש"א לפי הבנתו ותימה דא"כ עיקר הדין חסר מן המשנה שצריך לקבל עליו אחריות הקלקולים. אמנם לענ"ד דברי התוס' מבוארים בלי שום גמגום שמה שכתבו ופוסק עמו על הגדיש וברייתא דר' אושעי' כו' איכא למימר דאם מתקלקל כו' אינו נותן לו אחרים אלא מאותם כו' אין כוונתם בזה שמתנה כן בפירוש משום איסור ריבית אלא שרצו לומר דבלא איסור ריבית עיקר הדין כן הוא שכל הפוסק על הגדיש ויש לו הדין נותן שאחריות הקלקול מסתמא הוא על הלוקח דהכי משמע להו מצד הסברא וממילא מיתרצ' קושייתם אליבא דמקשה דלא קשיא ליה מההיא דפוסק על הגדיש ומברייתא דר"א דכיון שהדין פשוט דאחריות הקלקולים דלאו חימוץ מסתמא על הלוקח א"כ ממילא ליכא איסור ריבית. וע"ז רוצים התוס' עכשיו להביא ראיה לדבריהם דלקושטא דמילתא מצד הדין בעיקר המכירה אחריות הקלקולים על הלוקח והיינו מדקאמר מעיקרא חלא כו' משמע דקלקול אחר הוו מקבלי ואע"ג שלא הוצרכו לקבל משום איסור ריבית דהא קיבלו אחריות הזולא וסגי בכך למסקנא דמילתא דאביי דהא שאר קלקולים לא שכיחי כמו החמיצה אע"כ שמה שהיה עליהם אחריות הקלקולים אין זה משום איסור ריבית אלא משום שכן הוא גוף הדין מי שפוסק סתם על הגדיש שיש לו וכן ביין הוי כל הקלקולים דלאו חימוץ על הלוקח והנהו רבנן נמי לא אישתנו ממנהגא כל זה כתבו התוס' מעיקרא ואח"ז מסקו ומיהו נראה כו' פירוש דנראה דלקושטא דמילתא ליתא להאי סברא כלל בעיקר הדין דמשמע שאין הלוקח מפסיד בשום ענין ומש"ה כתבו ליישב שיטת המקשה בדרך אחר זה נ"ל ברור ול' מהרש"א צ"ע:

בגמרא א"ר יוסף בר מניומי כו' הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר. פירוש שלכתחילה אסור לדור בה אלא על מנת שיתן שכר אבל בדיעבד שכבר דר בה ע"מ שלא ליתן שכר תו לא מחייבינן ליה ליתן דהא אבק ריבית הוא כיון שלא קצב בתחלה ועוד שאפי' באומר לו הלויני ודור בחצירי אפ"ה לא שייך בתשלומין בדיעבד דהא חצר דלא קיימא לאגרא הוא כ"כ הרי"ף והרא"ש ז"ל עיין באריכות בבעל המאור ובספר המלחמות להרמב"ן ז"ל:

שם אי ממתניתין ה"א ה"מ בחצר דקיימא לאגרא כו' הקשה מהרש"א דאכתי מנ"ל לתלמודא גופא דר"נ אוסר אף בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דלמא לא אתא לאשמעינן אלא דאסור בגברא דעביד למיגר אף בחצר דלא קיימא לאגרא ותירץ שם דדא ודא אח' היא ע"ש באריכות ועי"ל דבלא"ה מימרא דר"נ גופא משמע דאיירי בגברא דלא עביד למיגר דאי בעביד למיגר לא שייך לשון אע"פ שאמרו דמשמע דהלכה פסוקה היא ובעביד למיגר פלוגתא דרב ושמואל היא ושמואל סבירא ליה צריך להעלות לו שכר ור"נ תלמידא דשמואל הוי ובדר"נ גופא מספקא להש"ס פ' כיצד כמאן ס"ל כדמייתו התוס' הכא ועוד דבימי רב חסדא ורמי ב"ח ורבא דהוו בתר ר"נ נשאלה שאלה זו בבית המדרש בימיהם כדאמר ר"ח שם דאיבעי' להו מילי מעליותא ופשט רמי ב"ח דצריך להעלות שכר ורבא נמי לא אמר אלא בלשון דחי' אע"כ דהא דקאמר ר"נ אע"פ שאמרו אגברא דלא עביד למיגר קאי ובחצר דלא קיימא לאגרא וק"ל:

בפרש"י בד"ה קמ"ל דמיחזי כריבית ויש ללמוד מכאן כו' עכ"ל. מה שלא פירש כן במתני' משום דהיה אפשר לחלק בדין המשכנתא בין חצר דקיימא לאגרא או לא אבל מכאן משמע ליה דבכל ענין אסור להלוות על בית בנכייתא:

בתוספות בד"ה ולא ישכור הימנו בפחות פי' בקונטרס כו' ומיהו בערכין כו' משמע כפירוש הקונטרס דבבית לא שייך תיוהא כו' מדחשיב ליה ריבית גמורה כו' עכ"ל. משמע להו בפשיטות דלפרש"י גבי בתי ערי חומה ריבית קצוצה היא ואפ"ה התירה התורה והיינו משום דבכל ענין התיר הכתוב בתי ערי חומה אף בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דסתמא דמילתא הכי הוא. אלא דקשיא לי דלכאורה משמע דרש"י גופא לא מחלק בין בית לכרם אלא דוקא בנכיית' דהתם שייך שפיר לחלק ולומר דבכרם איכא תיוהא דזימנין דלא שקיל מידי ואפ"ה מנכי ליה א"כ הוי קרוב להפסד ולשכר כיון שלפעמים מפסיד מן הקרן משא"כ בבית אבל בלא נכיית' נראה דלרש"י נמי אין חילוק בין בית לכרם דבכרם נמי לא הוי קרוב להפסד דאף אם יתקלקלו הפירות נמי אינו מפסיד מן הקרן ובכל דוכתי משמע דהיכא דלא שייך שיפסיד מהקרן ואיכא נמי קרוב לשכר מיקרי שפיר קרוב לשכר ורחוק להפסד אע"פ שהריוח אינו בודאי וזה אין צריך לפנים וכן נראה מל' רש"י להדיא דתיוהא דכרם היינו משום דמנכי ליה אע"ג דזימנין דלא שקיל מידי אם לא שנדחוק לומר דזה הלשון לאו דוקא אלא אפילו בלא נכיית' שייך תיוהא בכרם כיון שצריך להוציא הוצאות על עבודת הכרם וזימנין דלא שקיל מידי. אח"ז מצאתי שהרמב"ם ז"ל כתב כן להדיא והראב"ד ז"ל השיג עליו דלא שייך לחלק בין שדה לחצר אלא בנכיית' דוקא והא דפשיטא להו להתוס' דרבינו תם פליג עלי' דרש"י גם בלא נכייתא וס"ל דאפי' בבית לא הוי אלא אבק ריבי' אע"ג דלא שייך שום תיוהא בבית בלא נכיית' שהרי אף אם יפול או ישרף אין מפסיד מהקרן כלום מכל מקום לענין בתי ערי חומה ודאי ס"ל הכי כיון דר"ת חייש לנפילה או שריפה א"כ לא הוי ריבית קצוצה בבתי ערי חומה שאם יפול או ישרף יפסיד מעותיו לגמרי משא"כ לרש"י דלא חייש לנפילה ושריפה הוי שפיר ריבית קצוצה בבתי ערי חומה כמו במשכנת' בלא נכיית' בבית כנ"ל לשיטת התוס' אליבא דרש"י אבל מל' הרא"ש ז"ל והטוי"ד סימן קע"ד משמע דלרש"י ליכא ריבית קצוצה כלל במשכנת' ומה שמחלק בין כרם לחצר נראה מדבריהם דהיינו בנכיית' דוקא כדכתיבנא אלא דמל' רש"י ז"ל לקמן בסוגיא דהדרא ארעא והדרא פירי ודאי משמע דאיכא ריבית קצוצה במשכנת' בלא נכיית' והיינו כמתניתין דערכין וכמ"ש התוספות כאן אליבא דרש"י אלא דעדיין קשה דהא לקמן אמתניתין דהלוהו על שדהו קאי וא"כ משמע דבשדה נמי הוי ריבית קצוצה לרש"י בלא נכיית' והא דאמרינן לעיל דאבק ריבית הוא היינו באתרא דלא מסלקי דכמכורה לו דמיא ואע"ג דלקמן גבי הא דאמר רבה ברי' דר"י משכנת' באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכייתא כתב רש"י להדיא דבאתרא דלא מסלקי מותר אפילו בלא נכיית' אפ"ה "ל דרבינא ורב אשי דאמרי לעיל דאבק ריבית הוא לא ס"ל הא דרבה בריה דר"י ואין זה תימה שכן היא שיטת הרי"ף והרבה מהמפרשים ז"ל וכן מ"ש רש"י לקמן גבי רבינא אכיל בנכייתא נמי יש ליישב ויבואר שם ומ"מ חזינן מיהא להדיא דלרש"י איכא ריבית קצוצה אפילו בשדה וכרם והיינו באתרא דמסלקי וא"כ מצינן למימר דהיינו טעמא דבתי ערי חומה דחשבינן ליה ריבית קצוצה משום דכאתרא דמסלקי דמי שהרי יכול לסלקו מיד אחר המכירה ועד מלאת שנה תמימה ואע"ג דלבתר הכי לא מצי מסלק ליה מ"מ עיקר חשש אכילת הריבית אינו אלא תוך שנתו. ובלא"ה ממקומו הוא מוכרע דבתי ע"ח מיקרי אתרא דמסלקי דהא אף לשיטת התוספות בשיטת רש"י נראה מדבריהם דבדלא מסלקי מותר בשדה אף לכתחלה בלא נכייתא והיאך יתכן לומר דבבית ליהוי ריבית קצוצה אע"כ משום דבתי ע"ח אתרא דמסלקי הוא וכן הוא האמת. וא"כ לא הוי צריכי להתוספות לחלק אליבא דרש"י בלא נכיית' בין כרם לחצר אלא ה"ל לפרושי ולחלק בין אתרא דלא מסלקי לאתרא דמסלקי דבלא מסלקי הוי אבק ריבית ובמסלקי ריבית קצוצה והיינו טעמא דבתי ערי חומה הוי ריבית של תורה וליכא למימר דאי ס"ד דלרש"י שני ליה בין מסלקי ללא מסלקי משום דבלא מסלקי כמכורה לו דמי' א"כ בנכיית' נמי ה"ל לחלק בכה"ג ומי דחקו לפרש כאן ולחלק בין כרם לחצר משום קושיא דלא ישכור בפחות ואמאי לא מפרש בפשיטות דהא דמותר להלוות בנכיית' היינו בדלא מסלקי דכיון דכמכורה לו דמי לא שייך לדמותו לההיא דלא ישכור ממנו בפחות דהא לא הוי הלואה גבי' כל זמן דלא מצי מסלק ליה. אלא דמצינן למימר דרש"י ס"ל כרבינא לקמן דאכיל בנכייתא אפילו באתרא דמסלקי כפרש"י שם וכן הוא האמת דרש"י סובר כן כמ"ש הטוי"ד סימן קע"ב בשמו וא"כ שפיר הוצרך לחלק בנכיית' בין כרם לחצר משא"כ בלא נכייתא לא צריך לחלק בין כרם לחצר אלא בין מסלקי ללא מסלקי כדמוכח מפירושו בההיא דהדרא ארעא וא"כ דברי התוספות כאן אליבא דרש"י צ"ע ועיין מ"ש לקמן בזה גבי סוגיא דהדרא ארעא ודוק היטב:

בא"ד ולפר"ת צ"ל דה"פ ריבית גמורה היא מדרבנן כו' ולפמ"ש בסמוך באריכות הי' אפשר לומר שאין דברי התוס' מוכרחים דלר"ת נמי מצינן למימר דאע"ג דלא שני ליה בין כרם לחצר אפ"ה אתי שפיר דבתי ערי חומה מיקרי ריבית קצוצה משום דכאתרא דמסלקי דמי והא דאמר רבינא לעיל דמשכנת' בלא נכייתא היינו אבק ריבית באתרא דלא מסלקי איירי אלא דקושטא דמילתא מוכח מפי' רבינו תם לקמן בסוגי' דהדרא ארעא דליכא ריבית קצוצה בשום ענין במשכנת' וא"כ ע"כ לדידי' ריבית גמורה דקאמר בערכין היינו מדרבנן ולקמן אכתוב עוד מזה:

בא"ד וצריך לדחוק לפירושו לרבא כו' עכ"ל. פירוש דהתם מקשה בגמרא מתניתין דערכין דקתני ריבית גמורה אברייתא דקתני כעין ריבית ומשני אביי דפליגי בפלוגתא דר' יהודא ורבנן לענין צד א' בריבית ורבא אמר דכ"ע צד א' בריבית אסור ובריבית ע"מ להחזיר פליגי ולפי הבנת התוספות כאן דהא דאמר רבא דכ"ע כו' לאו ארומי' דמתניתין אברית' קאי אלא אפלוגתא דר' יהוד' ורבנן אבל מתניתין וברייתא ודאי בצד א' בריבית פליגי וכן כתבו התוס' להדיא לעיל דף ס"ג ד"ה ריבית ע"מ להחזיר דמדאורייתא מודה רבא דאיכא פלוגתא בצד א' בריבית ע"ש במ"ש שם וא"כ כתבו כאן שפיר דזה יתכן לשיטת רש"י שכתב כאן דמתני' וברייתא בריבית דאורייתא פליגי משא"כ לפר"ת דמתני' וברייתא נמי בדרבנן פליגי ולברייתא אפי' מדרבנן מותר צד א' בריבית וא"כ קשה אמאי לא מוקי רבא פלוגתא דר"י ורבנן נמי בהכי וע"ז תירצו משום דר' יהודא לא פירש בהדי' לא רצה רבא לפרש כן דליהוי מותר לר"י צד א' מדרבנן וזה נראה דוחק בעיניהם. מיהו בערכין כתבו רש"י ותוספות להדיא דהא דאמר רבא דכ"ע צד א' בריבית אסור אמתניתין וברייתא נמי קאי וא"כ אין כאן שום סתירה לפר"ת ודו"ק:


בתוספות בד"ה ניחא ליה כו' וא"ת בלאו האי טעמא נמי פטור דהתנן גזל עבדים כו' אבל שכר פעולת' לא משלם כו' עכ"ל. פירוש התם ודאי לאו מטעמא דלא ניסתרי עבדי' פטר ליה שהרי אינו עושה מלאכת הבעלים כלל ונמצא שהבעלים מפסידים בזה ואפ"ה פטר ליה והיינו ע"כ משום דאינו אלא גרמ' בעלמא והיזק שאינו ניכר דאינו אלא כמבטל כיסו של חבירו וא"כ מקשו שפיר אמאי נקיט רב טעמא דניחא ליה דבלא"ה נמי פטור. וע"ז מתרצים התוס' דהא דפטר התם במתניתין משכר פעולה לאו משום גרמא הוא דודאי לא דמי למבטל כיסו של חבירו דהתם אין המזיק נהנה משא"כ הכא דנהנה במה שמשתמש בו אלא עיקר הטעם דפטור התם היינו משום דנחית לה בתורת גזלנות' וקנאה לענין זה שאינו משלם אלא כשעת הגזילה ומש"ה פטור אפילו היכא שמפסיד את הבעלים שמבטלו ממלאכת הבעלים משא"כ הכא במילתא דרב בתוקף איירי שלא ירד בתורת גזלנותא ומש"ה חייב בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה נמי לא מיפטר אלא מטעמ' דניחא לי' דלא נסתרי' עבדי' והוצרכתי להאריך בזה כדי ליישב מה שהקשו בס' תורת חיים ובס' לחם אבירי' על דברי התוס' דקשיא להו מאי מקשו עליה דרב ממתניתין דגזל עבדי' דהא בפ' הגוזל שם אמרינן בהדיא דרב לא ס"ל כתנא דגזל עבדי' משלם כשעת הגזילה אלא כתנא דפליג דאומר לו הרי שלך לפניך משום דעבדי' כמקרקעי דמי דאינן נגזלי' ומש"ה אי לאו טעמא דלא ניחא ליה הי' חייב לשלם נמי שכר פעולה כדאמרינן שם בגמרא להדיא זהו תורף קושייתם ע"ש באריכות. ולפמ"ש לא קשה מידי דודאי למאי דלא סליק אדעתייהו דתוספות לחלק בין נחית לה בתורת גזלנות' וא"כ ע"כ הוו סברי דהא דאינו משלם אלא כשעת הגזילה ולא שכר פעולה היינו משום דאינו אלא גרמ' והיזק שאינו ניכר וא"כ אף למ"ד עבדי כמקרקעי דמי כ"ש שיש לפטור מהאי טעמא דהא עיקרא דמילתא דר' מאיר דא"ל הרי שלך לפניך היינו לקולת הנגזל שאפילו כשעת הגזילה א"צ לשלם אלא מחזירו בעין כמו שהוא משום דהיזק שאינו ניכר הוא וכ"ש שאין לו לשלם שכר פעולה והא דמקשה בגמ' שם בפשיטות ואי ס"ד עבדי כמקרקעי דמי אמאי פטור משכר פעולה ברשותא דמריה קאי התם נמי אההיא מסקנא סמיך דטעמא דמילתא משום דנחית לה בתורת גזלנות' וכדמסקו נמי התוספות הכא וא"כ ממילא למאן דס"ל עבדי כמקרקעי דמי דלא שייך תורת גזלנות' דאינו קונה אותן כלל דאינן נגזלות מקשה שפיר אמאי פטור ומשני דאיירי שלא בשעת מלאכה ופטור מטעמא אחרינא דניחא ליה דלא נסתור עבדי' כנ"ל ברור וק"ל:

בפרש"י בד"ה טרשא דידי שרי כו' ומוכר לו בזמן הזול בתשרי כשער של ניסן כו' עכ"ל. נראה מלשונו שרב פפא לא קצב דמים ידועים אלא שמכר לו סתם כפי שיהי' השער בניסן הן בזול הן ביוקר ואפ"ה מסקינן דאסור משום שדרך השער של שכר להתיקר תמיד בניסן והא דלא פירש בטרשא דרב פפא כמו שפירש בדרב נחמן שמכר לו בדמים ידועים ביותר משווייו היינו משום דלישנא הכי משמע דקאמר שכראי לא פסיד זוזי לא צריכנא וזה משמע להדיא כפרש"י ומה שלא פירש ג"כ בטרשא דרב נחמן כה"ג שלא מכר בדמים ידועים יותר משווייו אלא כפי שיהיה השער לזמן הפרעון י"ל דמשמע לרש"י דאי הוי מיפרשא הכי מימרא דר"נ לא הוי מקשה הש"ס מידי ממתניתין דאסר בו אם לגורן בשנים עשר מנה דשמא שאני התם שמכר בדמים ידועים יותר משווייו משא"כ בטרשא ליכא יתר משוויו בשעת הפרעון אע"כ דטרשא דר"נ איירי נמי בדמים ידועים כן נ"ל שיטת רש"י אבל באמת יש מהגאונים שפירשו טרשא דר"נ כמו שפירשו ז"ל בטרשא דרב פפא ואפ"ה מקשה הש"ס שפיר מואם לגורן משום דבשעת הגורן מתייקר תמיד וא"כ חזינן דאע"ג דבשעת הפרעון אינו מרוויח המוכר כלום שכן השער אפ"ה אסור ועיין בספר המלחמות להרמב"ן באריכות:


במשנה מכר לו את השדה כו' אסור הלוהו על שדהו כו' הרי היא שלו ופרש"י אסור לעשות כן ודוקא דא"ל להכי מייתית כו' קני מעכשיו עכ"ל. והיינו כרב ענן דבסמוך דלא כרב הונא ומה שפירש רש"י כרב ענן נ"ל משום דפשטא דלישנא דקתני אסור משמע טפי כר' ענן דלדידיה תחלת המכירה היא באיסור כיון שאסור לשום א' מהם לאכול הפירות וממשלשין לא איירי מתניתין דמילתא דלא שכיחא היא ועוד דהכי משמע פשטא דמתניתין כיון דאי לאו שהטיל המוכר תנאי זה לומר הבא מעות וטול את שלך היה הלוקח אוכל הפירות מיד כיון שנתן מקצת הדמים דקי"ל ערבון כנגד כולו הוא קונה וא"כ נראה שהמוכר הטיל תנאי זה כדי שהוא בעצמו יאכל הפירות עד שיביא הלוקח מותר המעות. וע"ז נקיט במתני' דאסור למוכר לעשות כן משא"כ לרב הונא לא שייך שפיר לשון אסור. מיהו לרב הונא גופא מצינן למימר דמתניתין אורחא דמילתא קתני כיון דפשטא דמילתא כשהלוקח נותן מקצת הדמים אוכל הפירות מיד מש"ה מסיק במתני' דכשהתנה המוכר שלא יקנה עד שיביא מותר המעות שוב אסור ללוקח לאכול הפירות אפילו ברצון המוכר משום איסור ריבית. ועי"ל דהא דפי' רש"י כר' ענן היינו משום דסיפא דמתני' דהלוהו על שדהו מסקינן לקמן דאיירי בדא"ל מעכשיו וא"כ מסתמא רישא נמי איירי בכה"ג דא"ל מעכשיו דומי' דסיפא אבל רב הונא לטעמיה דס"ל לקמן דבבא דהלוהו על שדהו אף בדלא א"ל מעכשיו איירי דכיון שהתנה בשעת מתן מעות מהני מש"ה מוקי ברישא נמי בדלא א"ל מעכשיו ולכך מוכר אוכל פירות. מיהו איכא למידק דהאי בבא דהלוהו על שדהו למאי דמוקמינן לה לקמן דא"ל מעכשיו ע"כ נמי שאין המלוה אוכל פירות ולא הלוה תוך שלשה שנים אלא משלשין את הפירות למאי דקי"ל כרבנן דר' יהודא דצד אחד בריבית אסור כמ"ש רש"י לקמן בהדיא מיהו לפי מה שאפרש שם יש ליישב ומכ"ש דלרב ענן מתניתין גופא ע"כ אתיא דלא כר' יהודא וא"כ כיון דבסיפא נמי משלשין כמו ברישא מ"ש רישא דקתני אסור ומ"ש סיפא דקתני הרי הוא שלו ובר מן דין נמי קשה דלכל האוקימתות ע"כ מתני' דקתני הרי היא שלו אלאחר שלש שנים קאי וא"כ מאי ענין זו הבבא לדיני ריבית דהא לאחר שלש לא שייך שום ריבית ולענין ריבית דשייך באכילת פירות דתוך שלש אכתי לא שמעינן ממתניתין לא איסורא ולא היתרא אלא אסברא חיצונה סמכינן וכדכתיבנא. ועוד דלמאי דמוקמינן למתניתין דהלוהו על שדהו במעכשיו א"כ אף לענין דין אסמכתא לא שמעינן בהדיא ממתניתין דאי אתא לאשמעינן דמעכשיו דוקא מסלק דין אסמכתא א"כ העיקר חסר מן הספר ומפשטא דמתניתין משמע יותר דאסמכתא גרידא נמי קניא אע"כ דאסברא חיצונה קא סמיך וא"כ הבבא מיותר לגמרי. מיהו אפשר לפרש דאתי' לאשמעינן דלאחר שלש לא שייך שום ריבית דסד"א דזה התנאי גופא צד ריבית הוא דדמי להא דאמרי' בסמוך משכן לו בית וא"ל כשתרצה למוכרם לא תמכור אלא לי בדמים הללו דאסור וא"כ ה"א דה"נ דכוותא וקמ"ל דשרי וכמ"ש התוס' בד"ה לא תמכרם דלא דמי למתני' כנ"ל ודו"ק ולענין קושיא קמייתא ראיתי שבעל תוי"ט הרגיש בזה עיין עליו וצ"ע:

בפרש"י בד"ה קני מהשתא כשיעור זוזך כו' זה אוכל פירות קרקע המגיע לדמים שנתן והמוכר אוכל השאר עכ"ל. עיין בספר תורת חיים שהאריך לסתור פרש"י וכתב שמותר לכל א' לאכול כל הפירות. ובאמת נ"ל שדינו דין אמת וליכא מאן דפליג עליה בהא דלא שייך כלל איסור ריבית בדא"ל קני כשיעור זוזך אלא דמ"מ הוצרך רש"י לפרש שכל א' מהם אוכל כשיעור מעותיו לחוד משום דלישנא דברייתא משמע דאיירי שלא התנו כלום בשעת מקח על אכילת הפירות. ומש"ה מסתמא כל א' אינו אוכל אלא כשיעור מעותיו דנהי דאיסור ריבית ליכא אם א' אוכל הכל מ"מ גזל מיהא איכא ותדע דברייתא איירי בדלא התנו דאל"כ הי' יכול למצוא כמה מיני היתר דאף בדא"ל לכי מייתית קני מעכשיו מותר ללוקח לאכול פירות וכגון שהתנה מעיקרא שיאכל הוא הפירות ואם לא יוגמר המקח ינכה לו דבר מועט דנלע"ד שזה מותר לכ"ע אף למאן דאסר בריבית ע"מ להחזיר כמ"ש התוספות לעיל דף ס"ג ד"ה ריבית ע"מ להחזיר ואף דבס' טורי זהב לי"ד סי' קע"ד כתב דלהנמוקי יוסף בשם הרשב"א אסור אף בדהתנה לנכות ודקדק כן מלשונו כמו שיתבאר מ"מ לענ"ד א"א לומר כן בשום ענין דלא גרע ממשכנתא בנכייתא דמתיר הרשב"א ז"ל בכל ענין אף לכתחלה וכ"ש הכא דזבינא הוא דמותר כשהתנה כשלא יוגמר המקח יהא בנכייתא ומה שדקדק הט"ז מדלא קתני הכא בברייתא היתירא בכה"ג כמו שדקדק הרשב"א עצמו. לפמ"ש לא קשה מידי דברייתא איירי בדלא התנו כלום על אכילת הפירות. אבל הרשב"א דקדק שפיר כמו שיתבאר בסמוך:

בגמרא מאן תנא שניהם אסורין אמר רב הונא בריה דר"י דלא כר' יהודא. לכאורה נראה דזה דלא כרבא דאסיק לעיל דף ס"ג דכ"ע בצד א' בריבית אסור והכא בריבית ע"מ להחזיר אסור פליגי וא"כ יש לתמוה אמאי פסקו הפוסקים דריבית ע"מ להחזיר אסור אף בצד א' בריבית דהא רב הונא בריה דר' יהושע בתראה הוא ומוקי לפלוגתא דר"י ורבנן בצד א' בריבית א"כ לא שמעינן שום מאן דאסר בריבית ע"מ להחזיר. אמנם לפמ"ש שם דאף למאן דמתיר בריבית ע"מ להחזיר היינו דוקא בצד א' בריבית א"כ מצינן למימר דרב הונא ברי' דר"י גופא כרבא ס"ל וה"ק מאן תנא שניהם אסורין בכל ענין ע"כ דלא כר' יהודא דאי לר' יהודא הי' מותר ללוקח לאכול הפירות ולחשוב בדעתו שאם לא יוגמר המקח ישלם הפירות דאף למ"ש דברייתא איירי שלא התנו מעיקרא על אכילת הפירות מ"מ אי ס"ד דריבית ע"מ להחזיר שרי לעולם יכול הלוקח להתנות על אכילת הפירות אף בלא דעת המוכר ע"מ להחזיר אע"כ דריבית ע"מ להחזיר אסור. אח"ז מצאתי שהנמוקי יוסף כ"כ בשם רשב"א ז"ל דמוכח מדרב הונא בריה דר"י דס"ל ריבית ע"מ להחזיר אסור אלא שהקשה עליו ע"ש ויש ליישב. אלא דאכתי קשה לי דהא רב הונא בריה דר"י בסמוך גבי לכשתרצה למכרם מסיק נמי דלא כר' יהודא והתם לא שייך כלל פלוגתא דריבית ע"מ להחזיר א"כ משמע להדיא דלא ס"ל כאוקימתא דרבא אלא מוקי לפלוגתייהו בצד אחד בריבית גרידא וצ"ע ויש ליישב שיטת הפוסקים בזה ואין כאן מקומו להאריך:

בפרש"י בד"ה צד א' כו' אבל סיפא קתני מוכר כו' אפילו ר"י מודה עכ"ל. עיין מה שאכתוב לקמן בזה גבי ואיבעית אימא בדא"ל מעכשיו:

שם משכן לו בית כו' בדמים הללו אסור בשווייהן מותר. כתב הנמוקי יוסף דתנאי זה אינו מועיל אלא אם יתרצה אח"כ למכרה בדמים הללו אבל אם מכרה לאחר ביותר בלא איסור ריבית נמי לא מהני התנאי ובתרא קני משום דאמרינן זוזי הוא דאנסוהו כדאמרי' במס' ע"ז פרק השוכר את הפועל דף ע"ב ההוא דא"ל לחברי' כי מזבנא להא ארעא לדידך מזבנינא לה במאה אזל וזבנה לאחר במאה ועשרים דמסקינן דבתרא קני דזוזי אנסוהו עיין בנ"י באריכות שלשונו צריך קצת ביאור ואין כאן מקומו. מיהו בעיקר דבריו קשיא לי במ"ש שעיקר התנאי אינו מועיל אלא שיקחנו המלוה באותן הדמים שהוא מוכרה לאדם אחר ותיפוק ליה שעל זה לא הי' צריך להתנות דבלא"ה זוכה בה בעל המשכונא מדין מצרנות ועדיף מיניה כדאיתא בח"מ סימן קע"ה. ובשלמא להנ"י גופא דאזיל לשיטתו שאין בעל המשכונא כמו מצרן אלא לענין שאם קדם וקנה אין המצרן יכול להוציא מידו אבל לרוב הפוסקים החולקים וס"ל דבעל המשכונא דוחה את המצרן א"כ קשיא להו שמעתא דהכא ממ"נ תנאי זה אינו מועיל דאם ימכרה לאחר ג"כ בזה הסך לא הוצרך להתנות דבלא"ה זוכה מדין מצרנות וממילא דלא שייך איסור ריבית בזה כיון שהדין הוא כן בכל המשכונות ואם ימכרה לאחר ביותר מזה הא קנה בתרא. מיהו מצינן למימר כיון דלשיטת הפוסקים זוכה מדין המצרנות לענין אם ירצה ליתן אותן הדמים כפי שמכרה לאחר א"כ ע"כ תנאי זה ה"ל כאילו התנה בפירוש שאף אם יבא אחר ויוסיף בה דמים אפ"ה יזכה בה בעל המשכונא בדמים הללו שפוסק עכשיו ובכה"ג כ"ע מודו דלא דמי לההיא דהשוכר את הפועל דהתם לא התנה בפירוש על תוספת דמים וא"כ אמרינן זוזי אנסוהו משא"כ אם התנה בפירוש מהני כדאיתא בהגהות מרדכי בשמעתין וה"נ כיון שלא הוצרך להתנות על דין קדימה ע"כ נתכוון להתנות על תוספת דמים וק"ל. ועיין מ"ש בסמוך בלשון התוספות:

בתוספות בד"ה לא תמכרם כו' מה שפירש בקונטרס כו' משום דלאו אורחא דמילתא כו' דלמה יעשה כן דטוב לו שתהא בתורת משכון כו' עכ"ל. פירוש דודאי לאו אורחא דמילתא להתנות שאם יתרצה הלוה בשום פעם למכור הקרקע יזכה בה המלוה בדמי הלואה בתורת מכר דא"כ לעולם לא יתקיים זה התנאי דמהיכי תיתי יתרצה הלוה למכור כיון שאין מכירתו מועלת כלום ואדרבא מגרע כחו שע"י זה הריצוי יוצא נקי מנכסיו ובודאי שתיקותו יפה מדיבורו שלעולם לא יתרצה למוכרה אלא להניחה בתורת משכון לכך הוצרך רש"י לפרש שיוסיף לו מעט דמים לבסוף וא"כ אפשר שיתרצה הלוה למכור ע"י ריצוי מעט הכסף וע"ז הקשו התוס' דבלא הוספת דמים נמי סוף תנאי זה להתקיים דכשידחוק המלוה אותו לפדות בע"כ יאמר רוצה אני למכור. מיהו מ"ש התוספות דטוב לו שתהא בתורת משכון שיפדה מתי שירצה ה"ה דהוו מצי למימר דטוב לו שתהא בתורת משכון כדי שיאכל הוא הפירות דמסתמא בהכי איירי במתניתין וברייתא דשמעתין בלא נכיית' כמו שכתבתי וא"כ המוכר שהוא הלוה אוכל פירו' כל ימי המשכונא ועוד דהכא אליבא דרש"י קיימינן ושמעינן לרש"י ז"ל לעיל דמשכונת בית אסור למלוה אפילו בנכייתא והכא מכר לו בית קתני אלא דתוספות מילתא דפסיקא נקטו דטוב לו ג"כ שיפדה מתי שירצה ועיין מה שאכתוב עוד בסמוך:

בא"ד וא"ת אמאי אסרינן הכא כו' וי"ל דלמאי דמוקי לה מעכשיו א"ש דלא הוי הלואה גבי' עכ"ל. ויש לתמוה דהא מאי דמוקי למתני' לקמן במעכשיו היינו משום דלא ליהוי אסמכתא וא"כ ברייתא דהכא נמי ע"כ צריך לאוקמי במעכשיו דאל"כ לא מהני זה התנאי למאי דקי"ל אסמכתא לא קניא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי אסור בדמים הללו הא לא הוי הלואה גביה כיון דאיירי במעכשיו דומיא דסיפא דבשווייהן מותר היינו ע"כ במעכשיו דבלא"ה אכתי ה"ל אסמכתא וכ"כ הראב"ד להדיא על דברי הרמב"ם בפ"ז מהל' מלוה שכתב דין זה דבדמים הללו אסור בשווייהן מותר דע"כ במעכשיו איירי וכ"כ המגיד משנה שם. איברא מצינן למימר דההיא דבשווייהן מותר משמע להתוספו' שפיר אף בלא מעכשיו דכיון דלא גזים מידי דהא בשווייהון א"ל א"כ לית ביה משום אסמכתא משא"כ לקמן שהתנה להעמידה בידו לאחר שלש בפחות משווייהן דהיינו בדמי הלואה א"כ גזים טובא והוי אסמכתא ומש"ה מוקי לה במעכשיו ובאמת נראה שכן היא שיטת התוס' בדיני אסמכתא. אבל מ"מ האי בבא דבדמים הללו אסור ע"כ במעכשיו איירי דאל"כ לא הוי תנאי כלל דאסמכתא הוא דהא גזים להעמידה בידו בפחות משויו. ועוד דלשיטת התוס' כ"ש שמעמידה בידו בדמי הלואה גרידא וא"כ ה"ל לגמרי כההיא דהלוהו על שדהו דמתניתין ומאן דמוקי למתני' במעכשיו משום דחשיב ליה אסמכתא דגזים ה"נ ההיא דבדמים הללו והדרא קושיא לדוכתא אם לא שנדחוק לפרש דהתוספות כאן נחתו לשיטת הנמוקי יוסף שכתבתי בסמוך דמה שמתנה להעמידה בידו היינו אם לא יוסיף אחר בדמים אבל אם יוסיף אחר בדמים יקנה השני וא"כ אפשר דבכה"ג לא מיקרי גזים אלא דהאמת יורה דרכו דמכל לשון התוס' בזה הדיבור משמע דלא נחתו לשיטת הנמוקי יוסף אלא דבכל ענין מתנה להעמידה בידו שאי אפשר בשום ענין למכרה לאחר וכן מסיק הרא"ש ז"ל להדיא בכוונת דבריהם במה שכתבו ואפי' למאן דלא מוקי לה במעכשיו כו' ע"ש. ועוד דמל' התוס' לקמן בדף הסמוך בד"ה ואי א"ל הני לגוביינא משמע דאף בכה"ג מיקרי גזים כיון שאין אדם רגיל למכור קרקעותיו כו' וה"נ אע"ג דא"ל לכשארצה למכור מ"מ הרי כתבו התוס' כאן דבע"כ יהא זקוק לפדותה או למוכרה לו והמעיין בצדק ישפוט דלפ"ז ההיא דהכא הוי טפי אסמכתא מההיא דקני לגוביינא אף לשיטת הנמוקי יוסף וא"כ אכתי צריך לאוקמי במעכשיו והדרא קושיא לדוכת' אמאי חשיב ליה ריבית טפי מההיא דמתניתין וצ"ע. מיהו בלא"ה נמי יש לדקדק דלמאי דפרישית דההיא ברייתא דהכא איירי במעכשיו א"כ היאך פסיק ותני בשווייהן מותר דהא היכא דא"ל מעכשיו שניהם אסורין לאכול הפירות כדפרש"י לקמן גבי ואיבעית אימא בדא"ל מעכשיו וא"כ לא שייך לשון מותר שהרי בסתם משכונות הנאמרים במשניות ובברייתות הדין פשוט שהלוה אוכל הפירות דלא איירי מנכייתא כמ"ש ויתבאר עוד ומכ"ש הכא דקתני נמי מכר לו בית ודוחק לומר לשון מותר כיון ששניהם אסורים לדור בבית זה וזה מילתא דלא שכיחא כלל ואף למה שאפרש לקמן בלשון רש"י דבדא"ל מעכשיו אין באכילת המוכר משום ריבית כיון דלא מיחזי כאגר נטר שהרי אין הלוקח חייב לו כלום ובדמי הלואה קמייתא קנינהו מ"מ הכא דא"ל בשווייהן שיצטרך הלוקח להוסיף דמים אח"כ וא"כ דמי לגמרי לנתן לו מקצת הדמים דמתני' דשניהם אסורים לאכול הפירות בדא"ל מעכשיו וא"כ קשה ממ"נ וצ"ע ודוק היטב. ועי"ל דהתוספות סברי דדוקא לקמן צריך לאוקמי מתניתין דהלוהו על שדהו בדא"ל מעכשיו משום דקתני בהדיא הרי היא שלו משמע שקונה אותה ע"פ הדין ואין הלוה יכול לחזור בו משא"כ הכא דקתני בשווייהן מותר ולא קתני תנאו קיים אפשר דאיירי באמת אף בענין שהיא אסמכתא ויכול הלוה לחזור בו אלא דהכא לא איירי מחזרה אלא היכא שאין הלוה חוזר בו קאמר דמותר משום ריבית משא"כ בדמים הללו אף אם רוצה הלוה לקיים התנאי ברצון אפ"ה אסור משום ריבית ואע"ג דבסמוך גבי נעשה כמאן דא"ל מדעתיה משמע דכיון שיכול לחזור בו לית ביה משום ריבית אם רוצה לקיים התנאי התם טעמא אחרינא הוא דמכירה חדשה היא וגם זה צ"ע:


בתוספות בד"ה פטומי מילי דוקא הכא שכבר עמדו כו' אבל היכא דבתחלת הדברים כו' עכ"ל. ואין להקשות דא"כ מאי מדייק רב אשי בסמוך ממילתא דרבא טעמא דא"ל מדעתיה הא לא אמר מדעתי' לא אמרינן פטומי מילי בעלמא הוא ומאי קושי' דלמא אה"נ דרבא מוקי לסיפא שאמר הלוקח בתחלת המקח מכור לי שדך ואם יהא לך מעות אחזירם לך מדעתי ואמרינן דשרי דכיון דאמר מדעתי לא סמך המוכר עליה להחשיבו תנאי גמור משא"כ אי לא אמר מדעתי הוי אסור בכה"ג דכיון שפתח הלוקח לא נתכוון המוכר ג"כ למכור אלא בזה הענין והוי אסור כמו ברישא אלא דאפ"ה מדייק ר' אשי שפיר דקשי' ליה מאי דוחקי' דרבא לאוקמי סיפא דמתני' מדעתי' ותיפוק ליה דבלא"ה א"ש שכבר נתרצו למכור תחלה בלא תנאי ואח"כ נתרצה הלוקח ואמר לכשיהיו לך מעות אחזירם לך דלא הוי אלא פטומי מילי ומשני דבאמת מוקי רבא בכה"ג וק"ל:

בגמרא נעשה כמאן דא"ל מדעתי' איתמר. עיין בהגה' אשר"י שכ' בשם רבינו חננאל דלמסקנא דשמעתין איירי בסיפא שא"ל לכשיהיו לך מעות אחזירם לך שאמר הלוקח לאחר שזכה במקחו ואיירי שקנו מן הלוקח בקנין ע"ז דאל"כ ה"ל מילי בעלמא וכ"כ הכ"מ ובב"י סי' ר"ז במשמעות לשון הרמב"ם ז"ל שכתב בדין הסיפא שהתנאי קיים והלוקח אוכל פירות וע"כ איירי נמי בכה"ג שהתנה כן אחר גמר המקח ובקנין סודר ובזה נתיישב תמיהת הטור על הרמב"ם ז"ל. אלא דאכתי יש לדקדק דא"כ ע"כ היינו במעכשיו דאי א"ל שיקנה בקנין לאחר זמן הא בהאי שעתא הדר סודרא למריה אע"כ דא"ל לכשיהיו לך מעות ותחזירם לי תקנה מעכשיו ובלא"ה קי"ל דסתם קנין כמעכשיו הוא וא"כ קשה אכתי היאך קתני בסיפא מותר והיינו ע"כ שהלוקח אוכל פירות והיאך אפשר לומר כן דהא אמרינן לעיל בדא"ל מעכשיו קני לכי מייתית זוזי אסור ללוקח ולמוכר לאכול פירות ויש ליישב ודו"ק:

בתוספות בד"ה קמ"ל עיין באריכות בתשובת מהר"ם מלובלין סימן קכ"ב:

בגמרא אמר רב הונא בשעת מתן מעות קנה הכל. מלשון הסוגיא משמע בפשיטות דרב הונא ורב נחמן איירי בדלא א"ל מעכשיו וקשיא לי דא"כ אין כאן צד מכר כלל תוך שלש שהרי אף אם לא יקיים התנאי אינו מוכרה לו אלא לאחר שלש אבל בתוך שלש המוכר אוכל פירות כרבנן דר' יהודה דאמרי להדיא לעיל בברייתא בעובדא דבייתוס בן זונין מוכר אוכל פירות היה ואם כן אמאי אמר רב הונא ור"נ קנה הכל נהי דליכא אסמכתא אפ"ה ליתסר משום ריבית שמוכר לו בפחות משווייו בפרעון חובו ואנן קי"ל המלוה את חבירו לא ישכור ביתו בפחות כדתנינן לעיל במשנה וכ"ש למכור בפחות כמו שהסכימו הפוסקים הובא בספר כנסת הגדולה י"ד סימן קס"ו ע"ש ומכ"ש הכא שנותן לו בפרעון חובו וליכא למימר דשאני הכא שאין הריבית ניכר משום דאין אונאה לקרקעות דא"כ אמאי אמרינן לא ישכור ממנו בפחות הא בשכירות קרקע נמי אין אונאה אע"כ דאפ"ה אסור משום ריבית ומה שפירשו התוספות לעיל סוף ד"ה לא תמכרם אלא לי בדמים הללו כו' וז"ל ואפילו למאן דמוקי לה בלא מעכשיו מ"מ התם הלוה היה יכול למכור מן השדה לאחר כנגד חובו וליקח לעצמו המותר כו' אינו עושה משום ריבית אלא מילתא בעלמא הוא דעביד לוה גביה שמוחל לו בחנם עכ"ל לכאורה זה התירוץ אינו מספיק אלא על קושייתם למימר דלא דמי לההיא דבדמים הללו אבל מההיא דלא ישכור ממנו בפחות אכתי קשיא דבכל ענין משמע דאסור אפילו לא התנה בשעת הלואה לשכור ממנו בפחות וא"כ התם נמי נימא דכיון שלא התנה על זה מילתא בעלמא הוא דעביד גביה אע"כ דאפ"ה אסור. מיהו נ"ל דשאני הכא שמתחייב עצמו כן בדרך קנס אם לא אפרע לך עד ג' שנים יהא המותר בדמי שויה שלך דרך קנס וכה"ג שרי דאף דלשיטת הפוסקים כל ריבית דרך קנס נהי דליכא ריבית לא מדאורייתא ולא מדרבנן אפ"ה אסור משום הערמת ריבית כדאיתא בש"ע י"ד סימן קע"ז מכל מקום הא אסקינן שם דהיינו דוקא כשנותן לו מעות בסוף אבל פירות שרי וה"נ דכוותיה דקשקיל דמי ויהיב קרקע ביתר משוויו דרך קנס ואפשר שמכאן הוציאו הפוסקים דין זה ואפשר שזה כוונת התוספות לעיל אלא דמלשון הרא"ש שם לא משמע כן. והנה אחר העיון מצאתי את שאהבה נפשי בתשובת הריב"ש סימן של"ה שהרגיש בכל מה שכתבתי ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לכל דבריו של גדול כמותו. ועי"ל דשאני הכא דאע"ג דלא מקנה ליה מעכשיו בגוף הקרקע מידי אלא לאחר ג' מ"מ כיון דתוך שלש נמי משכנתא היא ומעיקרא כי אתא לידיה בתורת משכנתא הוי כמכורה לו מאותה שעה לעינין ריבית כמ"ש התוספות לעיל בד"ה לא ישכור ממנו בפחות דמה"ט גופא שרי משכנתא בנכייתא אפילו בדבר מעט ולא מיתסר משום לא ישכור בפחות ע"ש וא"כ כ"ש הכא דאפילו לצד א' בריבית לא דמי דהא ספק ספיקא היא חדא שמא יפדה תוך שלש ואף אם לא יפדה תוך שלש שמא יוזלו קרקעות בתוך כך ולא יעלה יותר מדמי ההלואה וא"כ הכא דלא הוי הלוואה גמורה כמו שכתבו התוספות מהא דאמרינן לעיל על משכנתא אינהו בתורת זביני אתו לידייהו אפשר שהתירו חכמים בכה"ג כמו שהקילו מטעם זה לענין נכייתא כן נ"ל ודו"ק:

שם רב נחמן אמר אפילו לאחר מתן מעות קנה הכל. והקשה בספר תורת חיים וז"ל וא"ת כיון שאין שם קנין ולא שעת מתן מעות במאי קנה הא קי"ל אין אדם קונה בדברים בעלמא ותירץ דאיירי שכתב לו שטר ע"ז כו' עכ"ל ע"ש. ולכאורה נ"ל דבריו מוכרחין שא"א לקנות בשום ענין בכה"ג אלא בשטר דווקא ואדרבא נ"ל להוסיף על דבריו דאפילו היה שם קנין אינו מועיל כיון דר"ה ור"נ איירי שלא הקנה לו מעכשיו כלום כדמוכח בשמעתין וא"כ שאינו רוצה להקנות לו אלא לאחר שלש שנים הקנין דתוך שלש לא מהני מידי דהא כי מטא שעתא למיקני לאחר ג' בההיא שעתא הדר סודרא למרי' דהא הכא קי"ל בפשיטות דמאן דמקני לחבריה בקנין סודר וא"ל קני לאחר שלשים יום לא מהני מידי אם לא שאמר ליה קני מעכשיו ולאחר שלשים והכא איירי בדלא א"ל מעכשיו ועיין מ"ש בסמוך בלשון התוספות בזה. ועוד נ"ל לכאורה דאף בשעת מתן מעות נמי לא מהני אלא כשכותב לו בשטר דאע"ג דבקנין כסף קי"ל דמהני אפילו א"ל קני לאחר שלשים יום כמ"ש התוספות ביבמות דף צ"ג ע"ש שהוציאו כן מדין הקידושין דאמרינן ריש פרק האומר דמקודשת אפילו נתאכלו או נאבדו המעות משום דהני מעות לאו למלוה דמי ולאו לפקדון דמי כו' ע"ש מ"מ נ"ל דשאני התם שמסר לה המעות מעיקרא בתורת קידושין ובכה"ג מהני במקח וממכר אם מסר לו מעיקרא המעות בתורת מקח גמור כדי לקנות לאחר שלשים יום משא"כ הכא שנתן לו המעות בתורת הלואה גמורה עד שלש שנים שניתן להוצאה ולשלם לו אחרים תחתיהם אלא שמתנה אם לא ישלם עד ג' שנים יהא השדה מכורה לו מאותו הזמן ואילך דהא לא א"ל מעכשיו וא"כ בההוא שעתא ה"ל המעות מלוה שאין קונין בו וזה נ"ל ברור. וא"כ ע"כ א"א לאוקמי האי מילתא בין בשעת מתן מעות ובין לאחר מתן מעות אלא כשכותב לו כן בשטר דבכה"ג ודאי מהני אי איתא לשטרא לאחר שלש כדאיתא להדיא בח"מ סי' קצ"ב דבקנין שטר אי א"ל קני לאחר שלשים יום קנה אי איתא לשטריה בעינא לאחר שלשים ואף אי לא א"ל מעכשיו ולאחר שלשים ע"ש כל זה היה נ"ל לכאורה אלא דקשיא לי על סתימת לשון הפוסקים שכולם כאחד כתבו דין זה דהלוהו על שדהו סתם דמהני בדא"ל מעכשיו ושום אחד מהם לא הזכיר דבעינן שטר או קנין סודר. לכך נ"ל ליישב בפשיטות עפ"י שיטת התוספות שכתבו דרב הונא ור"נ גופייהו סברי דבעלמא אסמכתא לא קניא ואפ"ה בעו למימר דהכא קניא והיינו משום דמוחזק המלוה גופא לשיטת ר"ת וכמו שאפרש בסמוך ולפר"י משום דכמכורה לו מעיקרא דמיא ועיקר דבריהם הם כשיטת הרמב"ם ז"ל דבדבר שתחת ידו לא שייך אסמכתא דכמחילה דמיא ודעת הרמב"ם ז"ל דבמחילה לא שייך אסמכתא וא"כ נ"ל ברור דמה"ט גופא קונה באמירה בעלמא דהא קי"ל מחילה א"צ קנין ונראין הדברים ק"ו דהא לענין אסמכתא רבו החולקים על שיטת הרמב"ם ז"ל והביאו חבילות ראיות ועוד תוספתא מפורשת דבמחילה נמי שייך אסמכתא עיין בלשון הר"ן ונ"י בפרק הזהב גבי ערבון אלא שמפרשי הרמב"ם ז"ל האריכו ליישב דבריו עיין בב"י ח"מ סימן ר"ו ובכ"מ בפרק א' מהלכות מכירה משא"כ לענין דליקני באמירה היכא דליכא אסמכתא הלכה מרווחת היא דמחילה א"צ קנין וזוכה באמירה בדבר שתחת ידו וא"כ ה"נ כיון דחשבינן למלוה כמוחזק מחמת המשכונא א"כ כשאומר לו אח"כ להצמיתה בידו זכה וראיה מפורשת לדברי שהרי במשכון מטלטלים משמע להדיא בח"מ סימן ע"ב וע"ג דכשאומר לו תוך הזמן שכשלא יפרע לו לזמן פלוני יהא מוחלט בידו מעכשיו תנאו קיים אלא כשהמלוה דוחק לפרוע ומחמת כן א"ל יהא שלך כתב הש"ע דיכול לחזור בו ואף ע"ז חולק הש"ך שם ע"ש אבל בשלא א"ל מחמת דחיקת הפרעון דרך דחי' כ"ע מודו דזכה מטעם דה"ל כמחול לך וא"כ ה"נ דכותיה ומכ"ש למאי דמוקמי' לה במעכשיו א"כ אפילו שלא בשעת מתן מעות קונה בדיבור בעלמא מטעמא דה"ל כמחילה ואף שראיתי להש"ך שכתב שם לחלק דבמשכנות קרקע לא מיקרי המלוה מוחזק כ"כ כמו במטלטלים לענין אסמכתא היינו משום שמצא כן בתוספתא שהביאו הר"ן וסייעתו בפ"ק דמציעא דפליגי ר' יודא ור' יוסי בהלוהו על שדהו כו' אי הוי אסמכתא או לא ובמשכנות מטלטלים קתני סתמא דלא הוי אסמכתא. אבל לשיטת התוספות דהכא וכן שיטת הרמב"ם ז"ל דבמשכונ' קרקע נמי מיקרי המלוה מוחזק וכמו שאבאר בסמוך א"כ ע"כ דס"ל דלא קי"ל כתוספתא או שמפרשים אותה בענין אחר מכל מקום מיהא פשיטא דלדידהו קונה באמירה בעלמא מה"ט גופא דמיקרי מוחזק כנ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בתוספות בד"ה ומניומי אמר כו' ומיהו לרב הונא יש ליתן טעם כו' אבל לר"נ דאמר דאף לאחר מתן מעות קנה הכל לא יתכן טעם זה עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דה"ה דהמ"ל דלרב הונא נמי לא יתכן טעם זה בהא דקאמר דלאחר מתן מעות קונה מיהא כנגד מעותיו וכמו שכתבו התוספות לעיל בדיבור הסמוך דבכה"ג נמי אסמכתא הוא עכ"ל. ויש ליישב דמ"מ בזה לא הוי קשיא אסוגיא דנדרים דמצינן למימר דס"ל לרב הונא דדוקא היכא דגזים הוי אסמכתא דומיא דההיא דמתפיס זכוותיה שמבטל זכיותיו וגזים טובא משא"כ במה שמקנהו קרקע כנגד מעותיו אפשר דס"ל לרב הונא דכה"ג לא מיקרי גזים ולאו אסמכתא היא ואע"ג דהני אמוראי דמקשו לקמן וכי א"ל קני לגוביינא נמי אסמכתא היא ע"כ ס"ל דבכה"ג נמי מיקרי גזים כמ"ש שם התוספות אכתי יש לומר גברא אגברא קא רמית. אבל לעיל בדיבור הסמוך מקשו התוספות שפיר אהני אמוראי דלקמן גופייהו דמקשו אדרב פפא דאמר אפותיקי הוי למגבא מינייהו וכי א"ל קני לגוביינא נמי אסמכתא הוא ואמאי לא קשיא להו הכי אדרב הונא דאמר לאחר מתן מעות קנה כנגד מעותיו כן נ"ל וק"ל:

בא"ד ומשום דעדיפא הך אסמכתא כו' אתי שפיר כו' דמהני הכי מעכשיו בלא ב"ד חשוב ובפ"ג דנדרים אמרינן כו' והוא דקני מיניה בב"ד חשוב כו' וק"ס אינו אלא מעכשיו כו' עכ"ל. לולא דברי התוספות היה נראה דבלא"ה לא קשה מידי דהא דקי"ל דקנין סודר היינו כמעכשיו היינו בסתם ק"ס אמרינן דמסתמא רוצה להקנות לו מיד משא"כ היכא שאומר בפירוש שרוצה להקנות לו לאחר זמן או לאחר שיקיים התנאי שמתנה בזה לא הוי כמעכשיו ודבר זה ממקומו הוא מוכרע דאלת"ה תקשה בפשיטות אהא דאמרינן דהיכא דמקנה ליה בק"ס וא"ל קני לאחר שלשים יום לא קנה אלא היכא דא"ל מעכשיו ולאחר שלשים ואמאי תיפוק ליה דקנין גופא הוי כא"ל מעכשיו אע"כ צריך לחלק כמו שכתבתי וא"כ אתי שפיר הא דבעינן שם קנין בב"ד חשוב משום דהאי קנין לא הוי כמעכשיו כיון דא"ל בהדיא אי לא אתינא עד תלתין יומין א"כ אינו רוצה לבטל אלא לאחר שלשים אבל כי קנו מיניה בב"ד חשוב מיהא מהני ולא אמרינן דלא הוי קנין כלל דלבתר תלתין יומין הדר סודרא למריה דהתם לא איכפת לן בהדר סודריה למריה דמדינא לא הוי בעי קנין כלל כיון דהתפיס זכוותיה אלא שעיקר הקנין אינו אלא לסלק האסמכתא ומש"ה מהני אף בעל תנאי כיון דקנו מיניה בב"ד חשוב וה"ה דאי הוי א"ל לבטלן זכוותא מעכשיו הוי מהני. אח"ז מצאתי קצת מדברים אלו בלשון הכסף משנה בפי"א מהלכות מכירה ע"ש ודברי התוספות צ"ע ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד וא"ת דבפ"ד דנדרים כו' טפי ה"ל למפרך כו' דרב הונא אית ליה הכא דאסמכתא לא קני אע"ג דתפיס המלוה כו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם אלו צריכין עיון דהא כיון דמילתא דרב הונא הכא ע"כ איירי בדלא א"ל מעכשיו וא"כ אמאי פשיטא להו דתפיס המלוה דהא קי"ל כרבנן דרב יהודה דאמרי בהלוהו על שדהו וא"ל אם לא אפרע כו' המוכר שהוא הלוה אוכל פירות ולא הלוקח שהוא המלוה משום דצד אחד בריבית אסור ודוחק לומר דאיירי בנכייתא כיון דאמתניתין קאי ומפרש בהדיא בברייתא שמוכר אוכל פירות היה ועוד דעובדא דבייתוס ע"כ בלא נכייתא הוי וא"כ מסתמא הלוה מוחזק בשדה כיון שאוכל הפירות דאטו בשופטני עסקינן שהמלוה ירד לתוך השדה לעבדה ולשמרה והלה יאכל וחדי ומנא להו להתוספות להקשות בפשיטות ויש ליישב דסברי התוספות דלעולם מיקרי המלוה מוחזק במשכונת הקרקע כיון דתפיס שטר המשכונא בידו ואע"ג דלא קני ליה לגמרי לאכול פירותיה מ"מ קנויה ועומדת היא אצלו מעיקרא לגבות חובה ממנה דלכשיגיע שעת הגובינא יקנה אותה למפרע כדמשמע בפרק כל שעה דבמשכון מטלטלים כ"ע מודו דקונה למפרע ונראה דכ"ש במקרקעי דהא איכא למ"ד דבמקרקעי אפילו בלא משכנתא נמי למפרע הוא גובה וא"כ שפיר כתבו התוספות דמיקרי המלוה מוחזק. אח"ז עיינתי לקמן בתוספות עצמם שכתבו דמשכנתא באתרא דמסלקי גרע ממשכון מטלטלין לענין דלא שייך ביה ב"ח קונה משכון וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי מיקרי המלוה מוחזק דכיון שהלוה אוכל פירות מסתמא באתרא דמסלקי הוא אם לא שנדחוק לומר דהתוספות סברי דרב הונא ורב נחמן דהכא איירי ממשכנתא בנכייתא וזה דוחק. אלא שראיתי להש"ך בח"מ סי ע"ג שכתב דמשכונת קרקע לא מיקרי מוחזק כמו במטלטלין וכתב הטעם דבמטלטלין קונה המלוה המשכון מדר' יצחק משא"כ במקרקעי. ואח"ז ראיתי שגם הנמוקי יוסף כתב כן בפרק הזהב גבי עירבון בשם הרמב"ן ז"ל ע"ש. ואני בעניי לא הבינותי טעם זה דמ"ש מטלטלין ממקרקעי דכיון דגלי לן רבי יצחק מקרא דלך תהיה צדקה דשייך קנייה לענין שתהא קנויה לו בתורת משכון א"כ מה לי מטלטלין או מקרקע וכבר כתבתי שמסברא נראין הדברים ק"ו. ועוד דהא בהאי קרא גופא דלך תהיה צדקה כתיב יוציא אליך העבוט וילפינן מהאי קרא דשעבודא דאורייתא בסוף פרק גט פשוט וכתב שם הרשב"ם ז"ל דאע"ג דהאי קרא במטלטלי כתיב ה"ה למקרקעי עכ"ל ובאמת עיקר השיעבוד דקרא היינו בקרקעות א"כ סיפא דקרא דילפינן מיניה דבע"ח קונה משכון אע"ג דאיירי במטלטלין משמע דה"ה לקרקעות ויש לי להאריך בזה ובסוגיא דר' יצחק אי איירי אף בשעת הלוואתו אלא שאין כאן מקומו וכאן לא באתי אלא ליישב לשון התוספות שכתבו דמלוה מיקרי מוחזק ונראה שהוא מהטעם שכתבתי ויראה לי שמטעם זה נמי אמרינן דמשכנתא בלא נכייתא הוי אבק ריבית לכמה פוסקים ולא יכולתי לעמוד על טעמו של דבר אם לא על הדרך שכתבתי מטעמא דכמכורה לו מעיקרא דמיא משום דבע"ח קונה משכון ומה שהביאו ראיה מתוספתא דפ"ק דמציעא יבואר בסמוך:

בא"ד וי"ל דהתפיסה דהכא דהוי במקרקעי לא חשיב כאתפיס דהתם דהוי במטלטלי עכ"ל כבר מצאתי בדברי הראשונים הטעם לחלק בין תפיסה דהכא לדהתם דהכא לא תפיס במשכונא אלא בתורת משכנתא ולא על דעת התנאי שימכור לו לאחר ג' משא"כ התם עיקר התפיסה ליד הב"ד היה אדעתא דליבטלן זכוותיה ומש"ה לא הוי אסמכתא כ"כ אבל לשון התוספות דהכא א"א לפרש כן שכתבו בפירוש דעיקר החילוק בין מקרקעי למטלטלי ונראה דתפיסת קרקע לא מיקרי מוחזק דקיי"ל קרקע בחזקת בעליה עומדת משא"כ במטלטלי שהם בחזקת המוחזק בהם ונראה שזה טעם התוספתא דפרק קמא דמציעא דמשמע דבהלוהו על שדהו פליגי רבי יודא ורבי יוסי אי הוי אסמכת' ובהלוהו על מטלטלין כולי עלמא מודו דלא הוי אסמכתא ואפשר דהיינו נמי מטעמא דפרישית ודו"ק:


בגמרא ואיבעית אימא דא"ל קני מעכשיו. וקשה דמעיקרא מאי ס"ד דמתניתין לא איירי בדא"ל קני מעכשיו אלא שיקנה לאחר ג' שנים והיאך יתכן לומר כן דהא קתני עלה וכך היה בייתוס בן זונין עושה עפ"י חכמים ועובדא דבייתוס ע"כ איירי במעכשיו דהא מייתי לה בברייתא הובא לעיל בגמרא דף ס"ג וז"ל הרי שהיה נושה בחבירו מנה ועשה שדהו מכר בזמן שהמוכר אוכל פירות מותר לוקח אוכל פירות אסור רבי יהודה אומר אף לוקח אוכל פירות מותר א"ר יהודה מעשה בבייתוס בן זונין שהיה עושה שדהו מכר ע"פ חכמים ולוקח פירות היה אמרו לו חכמים משם ראיה מוכר אוכל פירות היה עכ"ל. וא"כ ע"כ איירי במעכשיו קני וא"כ מייתי ר' יהודה שפיר ראיה דצד א' בריבית מותר כדמסקינן התם ובדף הקדום גבי דלא כר' יהודה אבל אם נאמר דלא איירי במעכשיו קני אלא לאחר ג' וא"כ לא שייך כאן כלל צד אחד בריבית דאי לענין פירות דתוך ג' ריבית גמור הוא מכל הצדדים שהרי אין כאן צד מכר כלל תוך ג' אלא הלוואה גמורה ובהא אפילו ר' יהודה מודה דאסור ללוקח לאכול פירות וכדפירש"י נמי להדיא לעיל בד"ה צד א' בריבית דבכה"ג ר' יהודה גופא מודה ואי לענין אכילת פירות דלאחר ג' לא לא שייך כלל שום ריבית ומ"ט דרבנן דפליגי אע"כ דאיירי במעכשיו קני והא דלרבנן מוכר אוכל פירות אף על גב דרש"י פירש כאן דלרבנן משלשין יבואר בסמוך:

מיהו איכא למימר דלמאי דס"ד מעיקרא הוי סבר דר' יהודה ורבנן בהא גופא קמיפלגי דר' יודא סבר דע"כ עובדא דבייתוס הוי במעכשיו דהא ר' יודא איהו מריה דשמעתא דאית ליה אסמכתא לא קניא ואם כן ע"כ איירי במעכשיו דבלא"ה לא מהני תנאי וא"כ דהוי במעכשיו קני מסתמא היה הלוקח אוכל פירות ומש"ה מייתי שפיר ראיה דצד אחד בריבית מותר ואהדרו ליה רבנן דמוכר אוכל פירות היה משום דלדידהו אפשר דלא הוי במעכשיו דס"ל כרבי יוסי דאסמכתא קניא דהא למאי דס"ד מעיקרא מוקמינן לסתם מתני' דהכא נמי כר' יוסי ומש"ה אמרי דמוכר אוכל פירות היה וליכא ראיה לענין צד א' בריבית וק"ל:

בפרש"י בד"ה ואיבעית אימא כו' והפירות לר' יהודה לוקח אוכלן ולרבנן משלשין אותן עכ"ל לכאורה נראה כוונת רש"י דלרבנן משלשין דשניהם אסורים לאכול הפירות משום איסור ריבית והיינו כדקאמר רב ענן לעיל אמתני' וכדקתני נמי רב ספרא בריבית דבי ר' חייא דפעמים ששניהם אסורין ועני רבא בתריה דהיינו בדא"ל לכי מייתית קני מעכשיו וה"ה הכא למאי דמוקמינן בקני מעכשיו אם לא אתן לך. אמנם לענ"ד לא יתכן לומר כן שאין הנדון דומה לראיה דבשלמא התם איירי שנתן הלוקח מקצת הדמים ומש"ה שייך איסור ריבית נמי באכילת הפירות דמוכר דשמא יגמור המקח וא"כ נראה שאכל המוכר בשביל המתנת מותר דמי המקח משא"כ כאן שאם יגמור המקח למפרע א"צ הלוקח ליתן שום דמים א"כ מאי ריבית שייך באכילת הפירות של המוכר דממה נפשך אם לא יגמור המקח למפרע שישלם לו דמי ההלואה א"כ שפיר מדידיה קאכיל ואף אם יגמור המקח הא ליכא גביה שום אגר נטר בשום ענין. ותדע דהא למאי דמוקמינן השתא למתני' במעכשיו א"כ עובדא דבייתוס דמייתי במתני' ובברייתא ע"כ איירי נמי במעכשיו אפ"ה אהדרו ליה רבנן לר' יהודה משם ראיה מוכר אוכל פירות היה ומאי אהדרו ליה דהא אכתי מאכילת פירות דמוכר נמי מוכח דצד אחד בריבית מותר אע"כ דאף בדא"ל קני מעכשיו אם לא אתן ליכא שום צד ריבית באכילת המוכר כיון שאין הלוקח חייב לו כלום כדפרישית. לכך נראה דמ"ש רש"י לרבנן משלשין אין זה משום ריבית דאה"נ שאם התנה המוכר עם הלוקח שיאכל המוכר פירות מותר המוכר לאכלן אלא דכוונת רש"י דמשלשין היינו שכן הוא מעיקר הדין דמסתמא לא התנו כלום על אכילת הפירות אלא שיאכלם מי שראויים לו מעיקר הדין במוכר על תנאי דלאחר זמן ומש"ה שפיר כתב רש"י דעיקר הדין כן הוא לרבנן דאע"ג שכבר נתן הלוקח כל דמי המקח והפירות ראויים לו ממ"נ או מצד דמי המשכונא או מצד המכירה אפ"ה אסור ללוקח לאכול דהא מצד המשכונא איכא צד אחד בריבית והמוכר אינו רשאי לאכלם בלי רצון הלוקח שהרי אם יגמור המקח למפרע הפירות ראויים ללוקח מעיקר דין המקח הלכך משלשין אותן אבל לר' יודא דמתיר צד אחד בריבית הלוקח אכלם ממ"נ דמסברא נראה דבכל משכנתא היו הפירות ראויים ללוקח אי לאו משום איסור ריבית וכמו שכתב' בפרק קמא דמכילתין בדין האפותיקי והכא דליכא איסור ריבית לר' יהודה הלוקח אוכל והא דאהדרו רבנן לר' יהודה בברייתא דבעובדא דבייתוס היה המוכר אוכל פירות אפשר דהכי קים להו שהתנו כן מעיקרא מדעת הלוקח או שנאמר דמוכר אוכל פירות דהתם היינו נמי ע"י השלשת הפירות או שמכרם בהקפה וכשלא נגמר המקח שפרע לו לאחר ג' זכה המוכר למפרע בדמי הפירות כן נ"ל:

בתוספות בד"ה ואי אמר קני לגוביינא כו' וא"ת והא משמע בסוף פירקין דלא הוי אסמכתא אלא היכא דאין בידו כו' והכא מאי אסמכתא איכא כו' עכ"ל. קושיתם בזה אינו מובן לי דע"כ הא דמחלקינן בין בידו לאינו בידו לאו בקיום המעשה איירי אלא על תנאי קאי שאם התנאי שמתנה אינו בידו הוי אסמכתא אע"ג דלא גזים כגון דיהיב זוזי אחמרא דחשיב אינו בידו דמי יימר דמזבני ניהליה וא"כ מאי קשיא להו הכא דהא תנאי זה אם לא אפרע לך תוך ג' קני קרקע זו לגוביינא נהי דלא גזים מיקרי מה שנתן לו קרקע בחובו מ"מ אכתי אסמכתא היא משום שגוף התנאי שמתנה אם לא אפרע תוך ג' אינו בידו דמה יעשה זה שלא ימצא לפרוע מעות מזומנים תוך ג' והשיגה ידו לאחר ג' ובהכי הוי אתי שפיר נמי בפשיטות הא דבסמוך דאי לא פרענא ליום פלוני גבי מההוא חמרא דחשיב אסמכתא דאע"ג דלא גזים מ"מ אין בידו לפרוע ליום פלוני במזומנים ואע"ג דבלא התנאי נמי היה יכול לכופו בב"ד לפרוע בע"כ מ"מ היה יכול לסלקו במטלטלין או בקרקעות אחרים. ובאמת לולא דברי התוספות היה נ"ל לפרש כן עפ"י הכלל שכתב הר"ן ז"ל פרק גט פשוט דעיקר אסמכתא היינו במי שמחייב עצמו דרך קנס ע"ש באריכות. ולפ"ז כל הני אסמכתות דשמעתין הוו שפיר דרך קנס דכיון שתלה בקביעות זמן אם לא אתן עד יום פלוני כו' ואף שלא יקיים התנאי תוך הזמן אלא לאחר זמן אין זה אלא דרך קנס דמסברא אין להפסידו בשביל כך דמה לי אם נותן לו תוך ג' או יום או יומים או ירח ימים לאחר ג' ודמי לגמרי לההיא דאמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלן זכוותי דהתם נמי דרך קנס קאמר דמסברא אין להפסידו אם לא בא אלא לאחר ל' יום משא"כ אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא פסידא דלא הדר הוא והסברא נותנת להפסידו כל זה נראה לי ברור כעת ודעתי להאריך בזה אי"ה בח"מ סימן ר"ז. אבל להתוספות יש ליישב דתנאי זה דאם לא אפרע מיקרי בידו משום דמשמע להו דאיירי שהתנה כן בשעת הלוואה ובההוא שעתא בידו לקיים התנאי שיניח אותן המעות בעין ולפרעם לזמן ידוע ואע"ג שעיקר הלוואתו היה כדי להוציאם מ"מ אפשר דלענין דלא להוי אסמכתא מיקרי בידו אבל מההוא דגבי מההוא חמרא משמע שהתנה שלא בשעת הלוואה וא"כ הקושיא במקומה עומדת למה הוצרכו התוספות לפרש דהוי כגזים ותיפוק ליה דלאו בידו דשמא לא יהיו לו מעות מזומנים ואף שיש לו יין ושאר חפצים מאן יימר דמזבין ניהלה כדמשמע בההיא דפרוותא דזול שפט דבכה"ג מיקרי לאו בידו ונראין הדברים קל וחומר ויש ליישב וצ"ע ודו"ק:

בגמרא אלא אפותיקי דקאמר רב פפא מאי היא כו' עיין פרש"י ועיין בב"י ח"מ סימן ר"ז מה שדקדק על פירושו וכתב פירושים אחרים בשם גדולי הקדמונים ע"ש. מיהו לפרש"י יש לדקדק מאי קמ"ל דמהיכא תיתי יוגרע כחו לאחר ג' מתוך ג' ויש ליישב דהיא גופא קמ"ל דלא תימא כיון שבטל התנאי במקצת לענין לגבותו לגמרי בטל כולו ג"כ לענין שלא יגבה אפילו כנגד מעותיו אלא יכול לסלקו ממקום אחר קמ"ל דלא אמרינן הכי כן נראה לי ומצאתי כן בסמ"ע סימן ר"ז ס"ק כ' וכוונתי לדבריו:

בפרש"י בד"ה גבי מההיא חמרא ופוסק דמים ולבסוף אייקר עכ"ל. נראה מפירושו דלא הוי אסמכתא אלא היכא דגזים ומש"ה הוצרך לפרש דאייקר והיינו כמ"ש התוספות. מיהו למאי דפרישית בסמוך דתנאי זה דאי לא פרענא הוי דרך קנס כיון שאינו בידו א"כ מצינן למימר דאף אם אייקר הוי אסמכתא ונפקא מינה שאף לאחר הזמן יכול לסלקו במעות או בסחורה אחרת אחר זה ראיתי שהב"י בסימן ר"ז האריך בזה ליישב כוונת רש"י ע"ש:

בד"ה הכא הלואה היא ומיחזי כריבית כו' וכריבית קצוצה דמי ואין אבק ריבית בדבר הלואה כו' עכ"ל. לכאורה נראין דבריו כסותרים זה את זה דכיון שכתב שזה דרך הלוואה היא ואין אבק ריבית בהלוואה אם כן למה כתב בתחלה דמיחזי כריבית וכריבית קצוצה דמי דהא ריבית קצוצה לגמרי היא אלא דיש ליישב כוונתו דוודאי עיקר ריבית קצוצה דאורייתא היינו שקוצץ בשעת הלואה להוסיף לו דרך ריבית ושיהיה אותו התוספות בבירור משא"כ הכא שלא קצץ מעיקרא לשם ריבית ואף אם קצץ אין ההוספה ידוע דשמא לא יעשה פירות כמו שכתב רש"י להדיא ד' ס"ב בד"ה ובדינינו אין מוציאין דבכה"ג לאו ריבית קצוצה מיקרי אלא דמשמע לרש"י אליבא דרב נחמן דאפ"ה יוצאה בדיינים ולא דמי לאבק ריבית דקי"ל שאינה יוצאה בדיינים דהתם דווקא דרך מכר איירי אבל באבק ריבית שדרך הלווא' יוצאה בדייני' משום דדמי לריבית קצוצה כנ"ל ובסמוך אכתוב עוד בדרכים אחרים:

בתוספות בד"ה התם זביני כו' פי' בקונטרס כו' וקשה דא"כ פליג רב נחמן אדרבינא כו' עכ"ל. וכוונתם דמדמקשה רבינא אדרב ספרא וכללא הוא והרי משכנתא כו' אם כן משמע דליכא מאן דפליג במשכנתא דאין מוציאין דאל"כ לא הוי מקשה מידי דלמא רב ספרא כרב נחמן ס"ל והא דלא מוקי למילתא דרבינא לעיל באתרא דלא מסלקי ומש"ה לא הוי אלא כאבק ריבית דכזביני דמיא משא"כ הכא במימרא דר"נ דהוי כאתרא דמסלקי שהרי יכול לסלקו לאחר שלש בכל שעה שירצה דהא לא נחית לה אלא בתורת זביני בטעות מש"ה סבר ר"נ דריבית קצוצה היא אלא דאיכא למימר דפשיטא להו להתוס' דרבינא דלעיל נמי באתרא דמסלקי איירי דאי בדלא מסלקי אפילו אבק ריבית לא הוי אלא מותר לכתחלה כמ"ש לקמן במימרא דרבה בריה דרב יוסף דמשכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכייתא משמע דבדלא מסלקי שרי אף בלא נכייתא ודוחק לומר דרבינא פליג בהא דאכתי מאי מקשה בפשיטות אכללא דרב ספרא דלמא רב ספרא נמי ס"ל כרבה דמותר לכתחלה וכללא דרב ספרא לא איירי במאי דמותר לכתחלה אלא אאבק ריבית וריבית קצוצה אע"כ דרבינא דלעיל איירי נמי באתרא דמסלקי:

אמנם כן הרי"ף ז"ל וכמה גדולי הקדמונים כתבו להדיא דרבינא דלעיל דאמר אין מוציאין היינו דווקא בדלא מסלקי ע"ש באריכות וכן נ"ל לכאורה מלשון רש"י ז"ל שם לעיל בד"ה אינהו בתורת זביני כו' דכל זמן שאינו פורע לו מעותיו הכרם מכור לו עד הזמן שקבעו ביניהם שיכול לפדותה כו' עכ"ל. א"כ מדכתב עד הזמן שקבעו שיכול לפדותה משמע להדיא דקודם הזמן אין יכול לפדותה והיינו אתרא דלא מסלקי וכמ"ש הרי"ף ז"ל וא"כ מוצל הוא מאותו הקושיא שהקשו התוספות כאן. דלפ"ז לא פליגי ר"נ ורבינא דלעיל כנ"ל לכאורה. מיהו בסמוך אכתוב מה שיש לדקדק על זה אליבא דרש"י ועמ"ש לעיל דף ס"ד בלשון התוספות בד"ה ולא ישכור הימנו בפחות ע"ש ודו"ק:

בא"ד ועוד דמשמע לפי' הקונטרס כו' ובכל דוכתא משמע דמחילה בטעות לא הויא מחילה כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב אליבא דרש"י דוודאי בכל דוכתא מחילה בטעות לא הויא מחילה היינו לענין שיכול לחזור בו מכאן ולהבא. אבל מיהא כל כמה דלא הדר ביה הוי מחילה למפרע לענין הפירות שאכל וא"כ לא דמי כלל לכל הני דמייתו התוס' אלא דלענין הלוהו על שדהו לא הויא מחילה אפילו למפרע משום דמיחזי כריבית לפרש"י והא דבעי רבא לאותביה מאונאה י"ל דמשתות עצמה קשיא ליה דהתם לא מצי למיהדר מכאן ולהבא דהא קנה ומחזיר אונאה ומה שהחזיר השתות הוי כלמפרע א"נ באונאת קרקע וביתר מפלגא ולענין פירות וק"ל. ועיין בהגה"ת אשר"י מ"ש בזה ואפשר ליישב כוונת רש"י ג"כ לפי שיטתו דמ"ש דמיחזי כריבית היינו דמש"ה לא אמרינן דמחילה בטעות ליהוי מחילה:


בא"ד מ"מ אין לו לחזור כי היכי דליקו בהימנותיה כו' עכ"ל. ודווקא הכא שייך כי היכי דליקו בהימנותיה כיון שהלוקח נתן המעות מעיקרא אדעתא דמכירה לחוד משא"כ בהלווהו על שדהו לא שייך דליקו בהימנותיה שהרי לא קיבל המעות אדעתא דמכירה אלא דרך הלוואה שהרי הוא יכול לפדותו תוך שלש ובמילתא בעלמא הוא דעביד גביה שנתרצ' להצמיתה לאחר שלש אלא דלפ"ז קשה דהא בההיא דאת ונוולא דבסמוך נמי מפרשים התוספות דאפיק רבינא פירי מטעמא דמחילה בטעות ואמאי התם נמי נימא דניחא ליה דליקו בהימנותא דהא מעיקרא אדעתא דזביני שקיל דמי אלא דמסקו התוס' כאן דעיקר הטעם דליקו בהימנותא היינו דאפילו אם היה יודע שיכול לחזור לא היה חוזר עד עכשיו וזה לא שייך בעובדא דאת ונוולא שהרי התנה מעיקרא בפירוש שרוצה לחזור בו אי הוי ליה זוזי וכן הוא בספר לחם אבירים וק"ל:

בגמרא ההיא איתתא כו' א"ל אי הוו לי זוזי מהדרת לה כו'. וצ"ל שא"ל המוכר כן קודם גמר המקח וא"כ הוי לגמרי כההיא דתנא לעיל מכר לו בית וא"ל כשיהיו לי מעות החזירה לי אסור משום ריבית. וע"ז שקיל וטרי הכא אי האי אסור היינו משום ריבית קצוצה או אבק ריבית אבל אם א"ל כן לאחר גמר המקח הא אמרינן לעיל אהאי ברייתא גופא דנעשה כמאן דא"ל מדעתי דמי ומוסכם שם מכל הפוסקים דלאחר גמר המקח אין חילוק בין התנה כן המוכר או הלוקח ואף ע"ג דלהרמב"ם ז"ל התנאי קיים מ"מ אין בה איסור ריבית כל עיקר דהא תניא בברייתא להדיא מותר אע"כ צ"ל כמ"ש ועמ"ש בסמוך ע"ש:

שם ארעא הדרה פירי מאי ריבית קצוצה הוי כו' וקשה דמאי קמיבעיא להו פשיטא דריבית קצוצה היא דהא תניא להדיא בברייתא סוף ערכין דף ל"א דבתי ערי חומה ריבית גמורה היא אלא שהתורה התירתו ומוקי למתני' דקתני הרי זו כמין ריבית ואינו ריבית כר' יהודא דס"ל צד א' בריבית מותר והא דקתני ריבית גמורה כרבנן ורבא מסיק דלכ"ע אסור מן התורה אלא בריבית ע"מ להחזיר פליגי וא"כ נקטינן מיהא דלכ"ע למאי דקי"ל כרבנן הוי בתי ערי חומה ריבית קצוצה אי לאו שהתירה התורה בפירוש מגזירת הכתוב וא"כ נראין הדברים ק"ו דהא בע"ח זביני גמורה הוי אף תוך י"ב חודש ולאו זביני בטעות וכ"ש דלאחר י"ב חודש סופה להצמיתה בידו אם לא יפדה תוך הזמן ואפ"ה חשבינן ליה ריבית קצוצה ומכ"ש האי זבינא דבטעו' הוא כמו שיבואר בפירוש התוספות ועוד שאין סופו להצמיתה בידו שיכול להחזיר לה דמים לעולם שהרי לא קבע זמן א"כ פשיט' דר"ק הוי' ומכ"ש שיש להקשו' כן להני אמוראי דפשטי בסמוך דאפילו במשכנת' הוי אבק ריבית ומ"ש מבתי ערי חומה דחשבינן ליה ר"ק אע"ג דזבינא הוא וכ"ש הכא דהלואה. בשלמא לפירוש התוספות שכתבו לעיל בד"ה ולא ישכור בפחות דבתי ערי חומה נמי הא דאמרינן ריבית גמורה היינו מדרבנן אתי שפיר. אבל לפרש"י דהיינו מדאורייתא וכן משמע מלשון הירושלמי דשמעתין דמייתי ההיא דבתי ערי חומה ומסיק עלה כאן התירה התורה אבל לא במקום אחר א"כ קשיא טובא אסוגיא דשמעתין:

מיהו מצינן למימר דסוגיא דידן פליג בהא אדירושלמי וסבירא להו להני אמוראי דודאי אי לאו שהתיר הכתוב בבתי ערי חומה ה"א דכל איסור ריבית דאורייתא היינו בין שקצץ מתחלה ובין לא קצץ וא"כ הוי גוונא דבתי ערי חומה ריבית דאורייתא דאע"ג דצד אחד בריבית הוא הא קי"ל לקושטא דמילתא דצד א' בריבית אסור כרבנן דר' יהודה. אבל כיון שגילתה התורה ההיתר בבתי ע"ח ע"כ אמרינן דטעם ההיתר הוא כיון שלא קצץ מתחלה לשם ריבית וא"כ ילפינן דכל היכא דלא קצץ מותר ולא משמע להו להני אמוראי לחלק בין זביני להלואה בכה"ג כמבואר בשמעתין. ועי"ל דלפרש"י בלא"ה לא קשה מידי דהא רש"י מחלק לעיל להדיא בין ריבית דבית לשדה וכרם לענין משכנת' או זביני משום דריבית דכרם ושדה לא פסיקא דפעמים שאין עושין פירות משא"כ בבית שהדירה היא בודאי וא"כ מצינן למימר דהיינו טעמא דבתי ע"ח הוי ריבית קצוצה משא"כ הכא בעובדא דאיתתא וכן בסמוך באיבעי' דמשכנת' דאיירי בשדה איכא למימר שפיר דלא הוי אלא אבק ריבית ואע"ג דשם כתבתי שאין דברי התוס' מוכרחים אליבא דרש"י דנראה דהא דמחלק בין בית לשדה וכרם היינו דוקא בנכיית' וכמ"ש שם שכן נראה מלשונו משא"כ הכא איירי בלא נכייתא מ"מ אחר העיון בסוגיא שלפנינו יראה לי שדבר זה צריך עיון גדול בכוונת רש"י ז"ל וכמו שיבואר בסמוך ודו"ק:

שם א"ל אביי לרבה משכנת' מאי התם טעמא מאי משום דלא קץ ליה ה"נ לא קץ ליה כו' פרש"י משכנת' מאי משכן לו שדה ולא קצץ עמו לאכול פירות כו' עכ"ל. ונראה של' הגמרא הכריחו לפרש כן דכיון דקאמר ה"נ לא קץ ליה היינו שלא קצץ עמו בשעת הלואה שיאכל הפירות לשם ריבית אבל קשה לי דא"כ משמע דע"כ לא קמיבעיא ליה ופשיטא לרבה דאבק ריבית הוא אלא משום שלא קצץ מעיקרא אבל במשכנתא שקצץ מעיקרא על אכילת פירות משמע דפשיטא להו דלכ"ע הוי ריבית קצוצה וזה תימא דהא בסמוך אמר מר בריה דר"י משמי' דרבה גופא דמשכנתא באתרא דמסלקי אכל טפי לא מפקינן מיניה וא"כ משמע דאפי' במשכנתא גמורה שקצץ מתחלה אפ"ה לא הוי אלא אבק ריבית אפילו בלא נכיית' שכן פירשו רש"י ותוספות בסמוך ודוחק לומר דבחדא גרסינן רבה ובאידך רבא דמלשון הפוסקים נראה דבכולהו גרסינן רבה וכ"כ מהר"א ששון להדיא בסימן קע"א. ועוד דרש"י עצמו כ' לעיל דף ס"ב גבי הא דאקשי רבינא לרב אשי וכללא הוא והרי משכנתא בלא נכיית' דבדינינו אין מוציאין ופירש"י שם הטעם משום דאבק ריבית דפעמים שהכרמים לוקין ואין עושין פירות א"כ משמע להדיא דאפילו במשכנת' גמורה שקצץ מעיקרא הוי אבק ריבית מטעמא דזימנין שהכרמים לוקין וכיון דאפי' רבינא דמחמיר הכא בעובד' דאת ונוולא לא מיקל שם ומכ"ש להני אמוראי דמקילי הכא כ"ש שיש להם להקל נמי במשכנת' אפילו בקצץ מעיקרא ומה"ט גופא דזימנין שאין עושין פירות. מיהו אליבא דרש"י מצינן למימר דהא דנקיט הכא טעמא דלא קץ ליה היינו לאשמעינן חדא דאית בה תרתי דאפילו בבית וחצר דבמשכנתא גמורה הוי ריבית קצוצה לרש"י כיון שפירותיהם מצויין תדיר דהיינו הדירה ואפ"ה במשכנת' כה"ג שלא קצץ מעיקרא או בזבינא בכה"ג הוי אבק ריבית והיינו ע"כ מטעמא דלא קץ לי'. ולפ"ז נצטרך לומר כתירוץ הראשון שכתבתי בסמוך דהא דאמרי' דבתי ערי חומה ריבית גמורה היא מדאורייתא אליבא דרש"י היינו אי לאו שהתיר הכתוב בפירוש אבל כיון שהתיר הכתוב בבע"ח ילפינן מיניה דכל היכא דלא קצץ מעיקרא ליכא ריבית קצוצה אפי' בבית וחצר כן נ"ל ליישב אליבא דרש"י. ולענין קושיא דרבינא אדרבינא לשיטת רש"י יבואר בסמוך. אבל לשיטת התוס' שכתבו לעיל בד"ה ולא ישכור בפחות דלא שני להו בין בית וחצר לשדה וכרם אלא בכולהו הוי אבק ריבית מטעמא דכמכורה לו דמיא וע"כ איירי התם באתרא דמסלקי דהא בדלא מסלקי שרי לדידהו לכתחלה אף בלא נכיית' כמו שכתבתי בכוונת' בד"ה התם זביני והוא מבואר מפירושם בכל הסוגי' דשמעתין ובד"ה במשלם וא"כ הקושיא במקומה עומדת למה הוצרך הכא לטעמא דלא קץ ליה ותיפוק ליה דאפילו בקץ ליה הוי אבק ריבית מטעם דכמכורה לו דמיא כמו שכתבו לעיל. ועוד דלשיטתם הקושי' עצומה יותר שהרי לעיל בד"ה התם זביני דחו פרש"י שם משום דפשיטא להו דליכא מאן דפליג אדרבינא דריש פירקין ואדרב אשי דבסמוך דאמרי תרווייהו דמשכנתא בלא נכייתא לא הוי אלא אבק ריבית וא"כ הא חזינן הכא להדיא דכל הני אמוראי דהכא דתלי' טעמייהו משום דלא קץ ליה פליגי אדרבינא ורב אשי בזה דמשמע דבקץ ליה מעיקרא סברי דרבית קצוצה הוי. והנלע"ד בזה דלשיטת התוס' ע"כ הא דקאמר הכא ה"נ לא קץ ליה היינו משום דאפילו היכא שקצץ מעיקרא שיאכל המלוה הפירות אפ"ה מיקרי שפיר לא קץ ליה כיון שלא קצץ מתחלה שיאכלם לשם ריבית אלא מה שמתנה עמו שיאכל הפירות היינו משום דכמכורה לו דמיא וסובר שלו הוא אוכל בתורת מכירה כמ"ש התוס' זה הטעם עצמו וע"כ היינו למסקנא דהכא דבלא"ה לא שייך כלל לומר טעם היתר המשכנת' משום דכמכורה לו דמיא דהא אפי' במכירה גמורה איבעי' ליה להש"ס הכא אי הוי ריבית קצוצה כיון שסופו להחזירה לו בע"כ וכ"ש במשכנתא אע"כ דהיינו למאי דמסקינן הכא דבזבינא לא הוי אלא אבק ריבית משום דלא קץ ליה לשם ריבית וממילא אמרי' דבמשכנת' נמי מיקרי לא קץ ליה מה"ט גופא דכמכורה לו דמי'. וא"כ לפ"ז יפרשו לשון האיבעי' דמשכנת' מאי במשכנת' גמורה שהתנו מעיקרא לאכול בלא נכיית' והא גופא קמיבעי' ליה מי אמרינן כיון דבמכורה מותר משום דלא קץ ליה והיינו שאוכל הפירות בתורת מכר ולא בתורת ריבית א"כ ה"נ במשכנתא מיקרי לא קץ ליה ונאמר דמשכנתא כמכורה לו דמיא כסברת התוס' או דלמא דלא דמי משכנת' למכירה דהתם זבינא הכא הלואה וא"כ מיקרי קץ ליה ופשיט דמותר והיינו כרבינא דלעיל ורב אשי לקמן וזה יצדק לפירוש התוס' דווקא משא"כ לרש"י א"א לפרש כן מדהוצרך לפרש דאיבעיא דמשכנתא מאי היינו דוקא היכא שלא קצץ מעיקרא אלא ירד מעצמו ואכל הפירות וא"כ לשיטתו צריך לפרש כדפרישי' וכל זה נ"ל ברור ודו"ק היטב:

בפרש"י בד"ה ה"נ לא קץ ליה ופליג אדר"נ דאמר לעיל הדרא ארעא והדרי פירי עכ"ל. לעיל בהא דרבה בר רב הונא ורבה שפסקו בההיא דאת ונוולא דפירי לא הדרי לא היה מההכרח לפרש דפליגי אדר"נ לעיל דודאי יש לחלק דדוקא בההיא דר"נ שתחילת המכירה היתה באסמכת' וא"כ לא הוי מכירה כלל ונשאר המעות מלוה כדמעיקרא ומש"ה קאמר דדמי לריבית קצוצה משא"כ הכא בעובדא דאת ונוולא מכירה גמורה היא עפ"י הדין אלא שחכמים אסרו ללוקח לאכול הפירות דמשום שהתנה להחזירה לו כשיהיו לו דמים קצת דמי להלואה וא"כ א"ש דנהי דלכתחלה אסור אפ"ה לא הוי ר"ק כיון דזבינא היא לגמרי משא"כ כאן דאפילו במשכנתא גמורה קאמרי דהוי אבק ריבית משום שלא קצץ מעיקרא על אכילת הפירות לפרש"י א"כ כ"ש דבההיא דרב נחמן לא הוי לדידהו אלא אבק ריבית מה"ט גופא דלא קץ ליה מעיקרא וק"ל ועיין בסמוך:

בתוספות בד"ה פירי מאי כו' מ"מ רבינא דאפיק פירי ע"כ לאו מהאי טעמא דהא אית ליה בריש פירקין כו' אלא צ"ל דטעמא דרבינא משום דהויא מחילה בטעות עכ"ל. הנה מסתימת לשון רש"י נראה ודאי שמפרש דברים ככתבן בכל השקלא וטריא דכולי שמעתין הוי הכל משום ריבית ולא משום מחילה בטעות כמ"ש התוס' בשמו להדיא בד"ה הכא זביני דלפי' הקונטרס משמע דבמסקנא מחילה בטעות הוי מחילה ועוד שכן נראה להדיא מפרש"י ממה שכתב דהני אמוראי דס"ל הכא דמשכנתא הוי אבק ריבית משום דלא קץ ליה פליגי אדרב נחמן ולא ניחא ליה לומר דלא פליגי אלא ר"נ אפיק משום מחילה בטעות וליכא למימר דס"ל לרש"י דבעובדא דאת ונוולא נמי שייך מחילה בטעות ואפ"ה סברי דלא הדרי פירי וא"כ ודאי פליגי דא"כ היה לו לפרש כן תיכף בעובדא דאת ונוולא דרבה בר רב הונא פליג אדר"נ אע"כ דרש"י מפרש כל הסוגיא משום ריבית וא"כ א"ש כמו שכתבתי בדיבור הקודם ואף שיש לדחוק וליישב קצת מ"מ האמת יורה דרכו דסתימת לשון רש"י מורה על זה כדכתיבנא וא"כ קשה לרש"י קושית התוספות דקשיא דרבינא אדרבינא. וכבר כתבתי שיש ליישב דההיא דרבינא לעיל איירי באתרא דלא מסלקי דמשום דכמכורה לו דמיא לא הוי אלא אבק ריבית משא"כ הכא דאיירי באתרא דמסלקי וזבינא דאת ונוולא נמי כאתרא דמסלקי דמי הוי ר"ק לרבינא וכ"כ להדיא הראב"ד והרמב"ן והרא"ש ז"ל אליבא דהרי"ף ז"ל שכתב ג"כ דרבינא אפיק פירי משום ריבית קצוצה ואע"ג דרש"י ז"ל מפרש בסמוך בע"ב בד"ה באתרא דמסלקי כו' דבדלא מסלקי מותר לכתחלה אף בלא נכייתא י"ל שלא כתב כן אלא אליבא דמר בריה דר"י משמיה דרבה דהכי דייק לישניה משא"כ לעיל בריש פירקין דרבינא ורב אשי איירי בהו איכא למימר דס"ל דבדלא מסלקי אבק ריבית הוי וכן נראה באמת מלשון רש"י בסמוך בד"ה לא מסלקינן ליה כו' וכמו שאבאר שם. וכבר פירשתי שיחתי ג"כ דמלשון רש"י ז"ל באותה סוגיא עצמה דריש פירקין מוכח כן דאמאי דשני רב אשי ורבינא שם וא"ל אינהו בתורת זביני אתא לידיה כתב רש"י וז"ל אינהו נמי כי אפקו ליה סברי כו' דכל זמן שלא פרע לו מעותיו הכרם מכור לו עד זמן שקבעו ביניהם שיוכל לפדותה עכ"ל הרי לך שדעת שפתיו ברור מללו דבדלא מסלקי איירי מדכתב עד זמן שקבעו שיכול לפדותה משמע דמקמי הכי לא מצי לפדותה והיינו אתרא דלא מסלקי. מיהו איברא דלא מצינן למימר דרש"י ז"ל סובר דדוקא באתרא דלא מסלקי שייך לומר אינהו בתורת זביני אתא לידיה משא"כ באתרא דמסלקי לא שייך לומר בתורת זביני אתא לידיה וממילא דבדינינו מוציאין נמי ממלוה ללוה דר"ק הוי הא ליתא דתינח לרבינא שייך לומר כן דאזיל לשיטתו שפוסק כאן זביני ריבית קצוצה היא לשיטת רש"י וכ"ש במשכנתא באתרא דמסלקי משא"כ לרב אשי הא שמעינן ליה להדיא בסמוך דעביד עובדא ביתומים קטנים כגדולים דאפילו באתרא דמסלקי הוי אבק ריבית ואינו יוצא בדיינים וא"כ מה הועיל רב אשי בתירוצו דאינהו בתורת זביני כו' דאכתי תקשי לדידיה גופא ממשכנתא באתרא דמסלקי דבדיניהם מוציאין כו' בדינינו אין מוציאין אע"כ דאף בדמסלקי נמי שייך תורת זביני אלא מ"ש רש"י בגוונא דלא מסלקי היינו משום דלפום מאי דאקשי ליה רבינא לשיטתו דוקא מאתרא דלא מסלקי דהא בדמסלקי לדידיה ריבית קצוצה הוי שני ליה רב אשי שפיר. ויותר נראה דלענין אתרא דמסלקי לא שייך כלל להקשות הא בדיניהם מוציאין דמאן יימר דהכי הוא דאפשר דבדיניהם נמי כיון דאתרא דמסלקי הוא ולא אתא לידיה בתורת זביני קושטא דמילתא דאין מוציאין מלוה למלו' ומש"ה נמי בדינינו אין מוציאין ממלוה לוה וא"כ השקלא וטריא דהתם אינו אלא ממשכנתא דלא מסלקי וא"כ משני רב אשי שפיר או שנאמר דלא שכיח כלל בדיניהם אתרא דמסלקי וכ"כ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות. נקטינן מיהא דקושי' דרבינא לעיל מצינן לפרש שפיר בדלא מסלקי דליכא למימר בדלא מסלקי מותר לכתחלה כמ"ש רש"י לקמן אליבא דמר בריה דר"י דהא רש"י מפרש לעיל להדיא דעיקר התירוץ דאינהו בתורת זביני קאי אאתרא דלא מסלקי מיהת וא"כ מוכח דאבק ריבית מיהא הוי לדידהו ופליגי אדמר בריה דר"י. אלא אי קשיא לי הא קשיא לי דשם באותה סוגיא עצמה פרש"י בדיבור הקודם לזה בד"ה והרי משכנתא בלא נכייתא דהא בדינינו אין מוציאין היינו משום דאין זה ריבית קצוצה כיון דזימנין שאין עושין פירות שהכרמים לוקין עכ"ל. א"כ ממילא משמע דה"ה באתרא דמסלקי נמי לא הוי ר"ק מהאי טעמא גופא דזימנין שהכרמים לוקין וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי פסק רבינא הכי דאפילו בזבינא הוי ריבית קצוצה ותיפוק ליה דהכא בעובדא דאת ונוולא דבשדה איירי לא משכחת ר"ק למ"ש רש"י לעיל אליבא דרבינא גופא דמטעמא דזימנין שאין עושין פירות הוי א"ר אפילו בהלוואה וע"ק אי ס"ד דלרש"י עיקר הקושיא דרבינא דלעיל היינו דוקא בדלא מסלקי א"כ מי הכריחו לפרש טעם ההיתר משום דזימנין שאין עושין פירות דקשיא לן א"כ בדמסלקי נמי אמאי הוי ריבית קצוצה לרבינא טפי ה"ל לפרש טעם ההיתר בדלא מסלקי משום דכמכורה לו דמיא אף בדינינו דהא מה"ט מתיר מר בריה דר"י משמיה דרבה אפילו לכתחילה. וגם זה יש ליישב דאע"ג דאליבא דרבינא קאי התם אפ"ה רוצה רש"י לפרש טפי אליבא דהלכתא דנראה דלרש"י קי"ל כרב אשי דעביד עובדא בסמוך דאף בדמסלקי לא מפקינן וכותיה קי"ל לגבי דרבינא והרי"ף ז"ל גופא לא פסיק כרבינא אלא משום דמוקי לדרב אשי בסמוך בנכייתא משא"כ לרש"י שמפרש בהדיא דאיירי בלא נכייתא ע"כ הכי הלכתא דבכל ענין לא הוי אלא א"ר ומש"ה לעיל בריש פירקין דמקשה רבינא לרב אשי מפרש רש"י שפיר הטעם אליבא דהלכתא דהא דבין בדמסלקי ובין בדלא מסלקי הוי א"ר היינו משום דזימנין שאין עושין פירות. ולפ"ז נראה שסובר רש"י דבבית ובחצר אף בדלא מסלקי הוי ר"ק בלא נכייתא ואפשר שיצא לו כן מסוגיא דבתי ע"ח דאמרינן ריבית גמורה הוא אלא שהתורה התירה משמע דבשאר דוכתי כה"ג הוי ריבית דאורייתא ומשמע נמי לרש"י דאע"ג דבתי ע"ח כאתרא דמסלקי דמי מ"מ כיון דזבינא מעליא הוי עד שיחזור ויפדהו וכ"ש דלאחר יב"ח הוי לגמרי שלו מש"ה ודאי עדיף טפי ממשכנתא אפילו בלא מסלקי דהתם לא אמרינן אלא דדמי למכירה והכא מכירה גמורה היא ומדחזינן דאפ"ה מסקינן דבע"ח ריבית דאורייתא הוא ע"כ היינו משום דבבתים וחצירות הוי בכל ענין ריבית קצוצה וה"ה במשכנתא אף בדלא מסלקי הוי ר"ק לרבינא דתרתי למעליותא בעינן דוקא דלא מסלקי ובשדות וכרמים דמש"ה לא הוי אלא א"ר לרבינא אבל בחדא לגריעותא הוי ר"ק ואף לפמ"ש לעיל בסמוך דלרש"י אדרבא ילפינן בכל דוכתי להיתירא מבתי ע"ח היינו אליבא דהני אמוראי דשרי מה"ט בדלא קץ ליה משום דילפינן מבתי ערי חומה משא"כ לרבינא דסובר כאן דאף בדלא קץ ליה ר"ק הוי ולא יליף להתירא מבתי ערי חומה וע"כ שסובר דהא דתנינן דבע"ח ריבית גמורה היא והתורה התירה היינו דכאן דוקא התיר ולא במקום אחר כמ"ש בשם הירושלמי א"כ מה"ט גופא משמע לרש"י אליבא דרבינא דבתים וחצירות חמירי טפי כיון דקרי ליה ריבית גמורה אפילו בזבינא וכ"ש במשכנתא אף בדלא מסלקי בבתים הוי רבית קצוצה. והא דמחמיר רבינא הכא בעובדא דאת ונוולא טפי ממשכנתא דלא מסלקי דהתם א"ר בשדות וכרמים והכא ר"ק יש לומר משום דעובדא דאת ונוולא לא זבינא מעליא הוא כיון שיכול לפדותם לעולם ועוד דזבינא בטעות הוא כמו שיבואר בסמוך משא"כ בבתי ערי חומה דזבינא מעליא עדיפא ליה טפי ממשכנתא דלא מסלקי כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י על מכונו אף שהוא נגד דעת הטי"ד בשיטת רש"י ועיין תשובת מהר"א ששון סימן קע"א שכתב ממש ההיפך ממה שכתבתי בכוונת רש"י והמעיין יבחר. והנה טרם עמדתי על תוכן הדברים שכתבתי ובהשקפה ראשונה בסוגיא דשמעתין עלה בלבי לפרש בדרך אחר דלא תקשה דרבינא אדרבינא ולא דרב נחמן אדרבינא והיה נ"ל לפרש דאע"ג דכל משכנתא בלא נכייתא אינה יוצאה בדיינים היינו משום דכמכורה לו דמי ואינו אוכל הפירות בתורת ריבית אלא בתורת מכר שמכר לו בתחלת השדה ע"מ שיאכל הפירות כל זמן שלא יחזיר לו דמי המכירה משא"כ בעובדא דרב נחמן שלא התנה מתחלה על אכילת הפירות אלא שא"ל כן דרך תנאי דאסמכתא אם לא אפרע תאכל הפירות וכיון דקי"ל אסמכתא לא קניא נמצא דה"ל הלוואה גמורה ומה שאכל הפירות עד עכשיו לא אכלם אלא בשכר המתנת מעותיו שהיו בטלים אצל המוכר ומש"ה דמי לריבית קצוצה טפי וכה"ג נמי יש לפרש בהא דרבינא אפיק בעובדא דאת ונוולא שאכילת פירות היה שלא מדעת המוכר כמו שאפרש בשיטת התוספות בסמוך וכן באיבעי' דמשכנתא איירי שלא קצץ מעיקרא על אכילת הפירות וא"כ מה שאכלם שלא מדעת המוכר נראה שאכלם בשכר המתנת מעותיו דלא שייך לומר דכמכורה דמיא אלא היכא שהתנה מעיקרא שיאכל הפירות אבל כל שלא התנה לא דמיא למכירה כל עיקר ודמי טפי לריבית קצוצה וכ"כ בספר קקיון דיונה וכן מצאתי להדיא בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות מלוה ולוה דין ז' ע"ש. וחי נפשי שלא נטיתי מדבריו בענין זה. אבל מה אעשה שעכ"ז לא מלאני לבי לפרש כן דלישנא דתלמודא לא משמע הכי דהא קאמר התם טעמא מאי משום דלא קץ ליה ה"נ לא קץ ליה משמע דאדרבה הא דלא קץ ליה גורם ההיתר ולמאי דפרישית אדרבא הא דלא קץ ליה אסור טפי מהיכא שקצץ בתחלה אם לא שנאמר דרבינא פליג בזה בסברות הפוכות וזה דוחק גדול דלא ה"ל לסתום אלא לפרש ובלא"ה קשיא לי בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב לפני זה דבמוכר שדהו וא"ל לכשיהיו לי מעות תחזירם לי הפירות שאכל הוי ריבית קצוצה ואמאי הרי הקנה לו מעיקרא אכילת הפירות וא"כ למה נחמיר בזה יותר ממשכנתא בלא נכייתא דהוי א"ר להרמב"ם ז"ל והתם לא שייך לחלק כדמחלק בזבינא דאסמכתא והתימה על הרב המגיד והכ"מ שלא הרגישו בזה ואין להאריך יותר ודוק היטב:

בא"ד אלא צ"ל דטעמא דרבינא משום דהויא מחילה בטעות כו' עכ"ל. ויש לתמוה דמאי מחילה בטעות שייך כאן שהרי בתחלה מכר לה על זה התנאי ונמצא שמחל לה בלב שלם שתאכל הפירות בתורת מכירה גמורה עד שיחזיר לה הדמים ותחזיר לו הקרקע ולא דמי כלל לדרב נחמן דהתם כיון דאסמכת' לא קניא המכירה מעיקרא הוי בטעות משא"כ הכא מכירה גמורה היא וכן ראיתי שתמה הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות על בעל המאור שפירש ג"כ כפירוש התוספות וליכא למימר דה"נ המכירה היתה בטעות שהיו סוברים דמותר למכור ע"מ להחזיר וכיון דקושטא דמילתא שחכמים אסרו מכירה כזו משום ריבית דנהי דלהתוספות לא הוי ר"ק מ"מ אבק ריבית מיהא הוי וכיון שהמכירה היה באיסור והם לא ידעו מזה ה"ל כמחילה בטעות הא ליתא דא"כ בכל אבק ריבית נמי נימא הכי כגון במשכנתא גופא בלא נכייתא דהוי להתוספות אבק ריבית ומש"ה אינה יוצאה בדיינים ואמאי נימא נמי שאם לא ידעו בשעת המשכנתא שיש בו איסור ריבית ליהוי כמחילה בטעות וחוזר ולמה מסקו התוספות דדוקא בזבינא עביד עובדא ולא בהלואה דהא בהלואה נמי משכחת לה כדפרישית וכ"ש למאי דפרש"י דאיבעי' דמשכנתא גופא היינו שלא התנו מעיקרא לאכול לשם ריבית וא"כ נימא נמי דהוי מחילה בטעות. לכך נלע"ד שהתוספות מפרשים עובדא דהאי אתתא בענין דהוי שפיר מכירה בטעות כגון שהשליח לא הגיד לה שהתנה המוכר כן או שהגיד לה דברים כהווייתן והם סברו דכיון שהשיב השליח בזה הלשון את ונוולא אחי דה"ל כפטומי מילי בעלמא והיא לא נתכוונה לקנות כלל על תנאי זה ואח"ז כשבא הדבר לפני חכמים ואמרו דתנאי גמור הוא שתהא צריכה להחזיר לו כשיהיו לו מעות ומסתמא אמרו לה ג"כ שאסורה לאכול הפירות וא"כ איגלי מילתא למפרע שלא היה כאן מכירה כל עיקר שהוא לא מכר אלא על תנאי והיא לא נתרצה מסתמא אדעתא דתנאי זה כדפרישית וא"כ ה"ל שפיר כמחילה בטעות ובאמת בלא"ה לפום ריהטא היה נ"ל כן פירושא דהאי עובדא אלא שהמפרשים הקדמונים לא פירשו כן. אמנם דברי התוספות מוכרחים כמ"ש וכן הוא שיטת בעל המאור והראב"ד ז"ל כשיטת התוספות. אחר זה מצאתי להרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות מכירה שפירש גם כן האי עובדא כמ"ש בקצת שינוי ע"ש והנאני מאד:

בא"ד ור"ת מפרש הכא כר"ק דמי כו' ואין נראה דמה לו לתלות מחילה בטעות בר"ק כו' עכ"ל. ולענ"ד אפשר ליישב דבריו על הדרך שכתבתי בסמוך בלשון וליכא למימר והיינו דהיא גופא קמיבעיא ליה אם נאמר דהכא בהני זבינא וכן במשכנתא על דרך שכתב רש"י שלא קצץ מתחילה וא"כ ה"ל מחילה בטעות ונאמר דלא מהני כדמצינו לענין ריבית קצוצה דאע"ג דמדעתיה יהיב ליה אפ"ה לא הוי מחילה וצריך להחזיר כיון שאסרה התורה להלוות על ריבית לא מהני כדמצינו בהדיא בפרק קמא דתמורה האי לישנא דטעמא דריבית קצוצה יוצאה משום דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וא"כ ה"ל שפיר כמחילה בטעות וא"כ נימא דה"ה בההוא זבינא דהכא וכן במשכנתא דשניהם נעשו באיסור דהא אבק ריבית מיהא הוי לכ"ע וא"כ ה"ל מחילה בטעות ואע"ג דשאר אבק ריבית אינה יוצאה היינו היכא שהתנה מעיקרא ליתן לשם ריבית דבהא ודאי קיל טפי מריבית דאורייתא ולא מיחזי כמחילה בטעות משא"כ הכא בזבינא ומשכנתא דהכא דהוי בטעות כדפרישית דמי טפי לר"ק לענין דהוי מחילה בטעות או דלמא דאכתי אבק ריבית הוי פירוש כמו דכל א"ר אינו יוצא ולא אמרינן דה"ל מחילה בטעות משום דקיל איסוריה ה"ה נמי בזבינא ומשכנתא דהכא ובזה נתיישב ג"כ מה שתמה הרמב"ן ז"ל על בעל המאור שכתב דמשכנתא דהכא איירי בטעות ותמה הוא דלא משכחת לה. ולפמ"ש אתי שפיר שבעל המאור מפרש כפרש"י דכיון שלא התנה מתחלה ה"ל כמחילה בטעות שהיה סובר דבכל משכנתא אוכל המלוה הפירות אף בלא תנאי וזה נראה לי ברור בכוונתם אלא דעדיין קשה לדידהו לישנא דגמרא דקאמר התם טעמא מאי משום דלא קץ ליה כו' משמע שזה גורם ההיתר ולשיטתיה אדרבא משום דלא קץ לה ה"ל כמחילה בטעות וכמ"ש לעיל וצ"ע ודו"ק:

בפרש"י בד"ה לא מסלקינן ליה כו' והאי דנקט לעיל אתרא דמסלקי כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהא לעיל מר בריה דר"י משמיה דרבה קאמר לה ובסמוך בע"ב פרש"י בעצמו באידך מימרא דמר בריה דר"י משמיה דרבה בד"ה באתרא דמסלקי דבדלא מסלקי מותר לכתחלה אף בלא נכייתא וא"כ למה כתב רש"י כאן דבדלא מסלקי כ"ע מודו דלא מסלקינן ליה ות"ל דאפי' לכתחלה שרי ואפשר שכתב כן משום דלרב אשי דאיירי הכא שמעינן לעיל בריש פירקין דקאמר אינהו בתורת זבינא אתא לידיה ומשמע דבאתרא דלא מסלקי איירי כמ"ש בשמעתין באריכות ואפ"ה הוי א"ר ועל זה כתב רש"י דאפ"ה א"ש הא דקאמר לעיל באתרא דמסלקי דנהי דבדלא מסלקי נמי פליגי דלמר מותר לכתחלה ולרב אשי הוי א"ר מ"מ כ"ע מודו דבדיעבד לא מסלקינן ליה ולא משכחת פלוגתייהו לענין סלוקי בלא זוזי אי הוי אפוקי אלא בדמסלקי דוקא כן נ"ל ליישב בדוחק ועדיין צ"ע. או שנאמר דרש"י לא גריס הני תרתי מימרא אליבא דחד אמורא ומכאן קשה מיהו על הטוי"ד שכתב בשם רש"י ז"ל דבדלא מסלקי מותר לכתחלה בפשיטות ולפמ"ש נתבאר דרש"י לא כתב כן לקמן אלא אליבא דהאי אמורא אבל כאן כתב להיפך וכן בריש פירקין וכמ"ש בסמוך באריכות וצ"ע ודו"ק:

לעיל בפרש"י בד"ה באתרא דמסלקי כו' ולא פסק עמו בנכייתא כדלקמן כו' עכ"ל פירוש דבסמוך קאמר האי אמורא גופא דבנכייתא אפילו לכתחלה מותר אף באתרא דמסלקי. מיהו הרי"ף ז"ל כתב להדיא דההיא דהכא מיירי בנכייתא וכבר התעורר ע"ז החכם מהר"א ששון סימן קע"א וכתב דלפ"ז נ"ל דבההיא מימרא דבסמוך ע"ב גריס הרי"ף באתרא דלא מסלקי שכן נמצא בקצת ספרים או שנאמר דבההיא מימרא דהכא דמר בריה דר"י הרי"ף נמי מודה דאיירי בלא נכייתא אלא דאפ"ה מפרש לדרב אשי דעביד עובדא היינו בנכייתא דוקא כי היכי דלא תקשי הלכתא אהלכתא ורב אשי לא בא לחלוק אלא לענין דסלוקי בלא זוזי הוי כאפוקי ממונא ובזה כוונתי לדבריו אליבא דהרי"ף ועיין במ"ש בסמוך דרש"י נמי לא גריס הני תרתי מימרא בחד אמורא וא"כ אפשר שלהרי"ף נמי הכי הוא וק"ל:


בתוספות בד"ה במישלם שניא אילין כו' תימא מה בין זה לנכייתא כו' דאם לא היה יכול לסלקו א"כ בלא נכייתא נמי שרי כו' עכ"ל. ואין להקשות דהיא גופא תיקש' א"כ מאי מקשה אלא צורבא מרבנן במאי ניכול ולא קאמר דניכול בדלא מסלקי זו אינה קושיא דאטו בשופטני עסקינן דכיון דאתרא דמסלקי היא והרבה מצויים להלוות בענין זה א"כ אין לך אדם שיתרצה ללוות מצורבא מרבנן בענין דלא ליסלק שהרי זה טובת הלוה שיכול לסלק המלוה בכל עת וא"כ ע"כ נמי דהא דמשני שיש תקנה לצורבא מרבנן להלוות במשכנתא דסורא היינו נמי בענין שיוכל הלוה לסלקו בכל עת. דלפ"ז לא איכפת ליה ללוה בתנאי זה וא"כ מקשים התוספות שפיר ותירצו מה שתירצו ותירוצם נראה דחוק. ולולי דבריהם היה אפשר לפרש דהאי דכתבי במשלם שניא אילין היינו דנהי דלוה מצי מסלק למלוה קודם הזמן אבל מיהא המלוה צריך להשלים תנאו ואין יכול לתבוע חובו במשך הזמן והרי זה כשכירות גמור ששכר ממנו השדה לזמן קצוב ואין עליו שם הלואה כלל אלא שבעל השדה התנה שיוכל לחזור בו תוך הזמן ונהי דבמכירה כה"ג אסור כשאומר לכשיהיו לי מעות תחזיר לי הקרקע היינו היכא שלא התנה לנכות לו עבור אכילת הפירות אבל הכא שהתנה בהדיא לחשוב לפי ערך השנים ליכא מאן דאסר כמ"ש התוספות לעיל דף ס"ג משא"כ הא דאסור לצורבא מרבנן נכייתא באתרא דמסלקי היינו שהמלוה יכול ג"כ לתבוע חובו בכל שעה שירצה וא"כ מיחזי כהלואה ולא כשכירות כן נ"ל ומצאתי כן בלשון הנימוקי יוסף בשם הרשב"א ז"ל ונתתי שמחה בלבי אלא שקיצר במובן. וכבר כתבתי בסמוך דאיכא דגרסי הכא בגמרא האי משכנתא באתרא דלא מסלקי לא ניכול אלא בנכייתא וצורבא מרבנן כו' ולע"ד יש לפרש ג"כ כמ"ש דנהי דאתרא דלא מסלקי הוא אפ"ה יכול המלוה לתבוע את הלוה בכל עת ומש"ה אסור לצורבא מרבנן אף בנכייתא ולא שרי אלא במשכנתא דסורא דשניהם צריכין להשלים התנאי והו"ל שכירות גמור ודו"ק:

בגמרא הניחא למ"ד קיצותא שריא כו' איכא דאמרי כל בלא נכייתא אסור כו' מאן דאסר בבתרייתא היכי שרי למיכל ע"כ. ונראה דהא דמקשה היכי שרי למיכל לאו אמר בריה דר"י משמיה דרבה קאי דוודאי לא ס"ל כמאן דאסר קיצותא דלישנא בתרא דהא לישנא דקיצותא אסירא משמע דלאו לצורבא מרבנן אסור אלא לכל אדם וא"כ כיון דהאי קיצותא דלישנא בתרא עדיף טובא מנכייתא גרידא דהכא הוי נכייתא עד ה' שנין ומכאן ואילך מכירה גמורה לפירותיה ואפ"ה אסור לכל אדם א"כ תו לית לן למימר דרבה סובר כן דהא איהו שרי בנכייתא גרידא לכל אדם דלאו צורבא מרבנן אע"כ דהאי איכא דאמרי קושיא בפני עצמה היא אבל אמר בריה דר"י משמיה דרבה מקשי מלישנא קמא דללישנא קמא מאן דשרי עדיף טפי מנכייתא גרידא כיון שלבסוף משלם הכל ומאן דאסר גרע טפי משאר נכייתא כיון דמעיקרא אכיל בלא נכייתא וא"כ מקשה שפיר הניחא אי ס"ל כמאן דשרי י"ל דבכה"ג מותר אף לצורבא מרבנן. אבל אי ס"ל כמאן דאסר קיצותא אף לכל אדם שמותר בנכייתא משום דקיצותא גרע טובא א"כ צורבא מרבנן במאי ניכול לא בקיצותא ולא בנכייתא. וע"ז מקשה עוד דלאיכא דאמרי קשה יותר אמאן דאסר קיצותא וכ"ש בנכייתא א"כ היכי שרי למיכל לכל אדם וע"ז משני הש"ס שפיר שני תירוצים לשני הקושיות וק"ל:

בתוספות בד"ה האי משכנתא כו' אע"ג דשומא הדרא כו' ולהכי נמי אוכלין הפירות בלא נכייתא עכ"ל. פירוש דלכאורה קשה בכל שומא ששמין ב"ד קרקע בחובו יהא אסור למלוה לאכול הפירות דכיון דשומא הדרא אכתי הו"ל כהלואה ומיחזי כריבית ואתי להו שפיר מה"ט גופא דמרישא הוא דקא זבין אבל אכתי קשיא לי דהא בבתי ערי חומה אמרינן בסוף ערכין שריבית גמור הוא ולפרש"י שם הוי ריבית דאורייתא ולפי' התוס' הוי מיהא ריבית דרבנן ואמאי התם נמי נימא מרישא הוא דקא זבין כמו בשומא ואי משום דהתם חייב להחזיר מדאורייתא משא"כ הכא דאינו אלא מדרבנן משום ועשית הישר והטוב מה לנו בכך שהרי כופין אותו להחזיר כדי לקיים מצות חכמים כמו שכופין אותו לקיים מצות התורה בבתי ערי חומה. ועוד דהתם נראה דעדיף טפי שמתחלה ירד הלוקח לתוכה בתורת מכירה גמורה ואפ"ה לא אמרי' מרישא הוא דקא זבין והוי כריבית גמורה אי לאו שהתירה התורה בפירוש ומכ"ש הכא דמעיקרא ירד לתוכה בתורת גביית חוב וגם זה על דעת הב"ד שהורידוהו לתוכו הם אמרו והם אמרו שחייב להחזירה לעולם כשיביא לו מעותיו א"כ הוי טפי משום ריבית וליכא למימר דה"נ התירו חכמים בפירוש ריבית כזה כדמצינו שהתירה התורה בבתי ערי חומה זה אינו חדא דל' התוספות לא משמע כן. ועוד דזה יתכן למאן דמפרש דבתי ערי חומה הוי א"ר וא"כ שייך לומר נמי בשומא שהתירו חכמים כיון דא"ר מדרבנן הם אמרו והם אמרו אבל למאן דמפרש דבכה"ג הוי ריבית קצוצה כמ"ש באריכות בההיא דאפיק רבינא בעובדא דאת ונוולא א"כ לא שייך לומר שיתירו חכמים ריבית קצוצה. וכן קשה האי קושיא גופא בההיא דמוכר לו שדה וא"ל לכשיהיו לך מעות החזירם לי שכתבו רוב הפוסקים דהוי ריבית קצוצה דהיינו עובדא דאת ונוולא ואמאי לא אמרינן נמי מרישא הוא דקא זבין כמו בשומא דהדרא מיהא בהא מצינו למימר דשאני התם שהתנו כן בפירוש בשעת המקח. אלא שראיתי בהגהת ש"ע י"ד סימן קע"ד שאפילו לא התנו כן בפירוש אלא שכן מנהג המקום להחזיר לו המקח כשיהיו לו דמים אמרינן דמסתמא אדעתא דמנהגא מכר לו ואסור ולא יהא מנהג כזה עדיף מתורה שלימה שלנו דשומא הדרא. ונראה לי דלק"מ דדוקא גבי שומא הדרא שייך לומר מרישא הוא דקא זבין דקודם לכן היתה לגמרי ברשות המלוה שהרי היה יכול למוכרה וליתנה במתנה וכן אם מת המלוה תו לא הדרא כדאמרי' להדיא בפרק המפקיד זבנה אורתה כו' הני אדעתא דארעא נחית ולא שייך בהו ועשית הישר והטוב משא"כ בבתי ערי חומה אין הלוקח יכול למוכרה ולהורישה לבניו תוך י"ב חדש אלא שהמוכר יכול לגאלה מיד מי שהיה אצלו וכן בההיא דכשיהיו לי מעות אחזירם איירי נמי בכה"ג שאין יכול למוכרה אלא על זה התנאי גופא וכן בהגהת רמ"א איירי נמי שהמנהג היה כן שהמוכר יכול לפדות הקרקע תוך זמן מה ובתוך הזמן לא היה יכול הלוקח למוכרה או להורישה אלא בזה התנאי גופא ומש"ה לא שייך לומר מרישא הוא דקא זבין וק"ל:

בגמרא ובאתרא דלא מסלקי כו' אין שביעית משמטתה. והקשה הרשב"א ז"ל האי אתרא דלא מסלקי דאין שביעית משמטת היכי דמי אי תוך הזמן שקבעו ביניהם שאין יכול לסלקו א"כ פשיטא דאין שביעית משמטת דכיון שלא הגיע זמנו לא קרינן ביה לא יגוש כמו במלוה לעשר שנים דקי"ל אין שביעית משמטת ובכה"ג אפילו באתרא דמסלקי נמי אין משמט ואי לאחר הזמן א"כ תו לא מיקרי אתרא דלא מסלקי דלאחר זמן יכול לסלקו ומחמת קושיא זו העלה הרשב"א ז"ל דכל היכא דמעיקרא לא מצי מסלק ליה אף לאחר כלות הזמן נמי דינו כאתרא דלא מסלקי לכל מילי הן לענין שביעית הן לענין ריבית עכ"ל הרשב"א הובא בב"י י"ד סי' קע"ב ע"ש באריכות אמנם לפמ"ש לעיל לא מוכח מידי דשפיר משכחת לה דעיקר אתרא דלא מסלקי היינו שאין הלוה יכול לסלק את המלוה תוך הזמן. אבל מ"מ המלוה יכול לכוף את הלוה בכל עת שירצה דקביעות הזמן בכה"ג לתועלת המלוה היא וא"כ קמ"ל שפיר דאע"ג דתוך הזמן קרינן ביה לא יגוש כיון שיכול המלוה לנגשו לפרוע במעות אפ"ה אין שביעית משמטתו כיון שהוא כגבוי ועומד מיהא בקרקע המשכונא דהלוה לא מצי מסלק ליה כן נ"ל. ובאמת ראיתי שהנמוקי יוסף כתב זה בשם הרשב"א ז"ל אלא דלפ"ז קשה דברי הרשב"א דלעיל שאין מכאן ראיה לנדון חידוש הדין שרוצה ללמוד מכאן ועיין בלשון הרא"ש ז"ל ודו"ק:

בתוספות בד"ה רבינא אכיל בנכייתא תימא דלעיל אמרינן כו' ועוד דלעיל איפליגו כו' ואפילו מאן דשרי מודה בנכייתא כו' עכ"ל. נראה דהיינו ללישנא בתרא דקיצותא אבל ללישנא קמא מצינן למימר נמי להיפך דמאן דאסר בקיצותא אפשר דמודה בנכייתא דמותר דאיכא סברא למימר דהאי קיצותא גרע מנכייתא כיון דמעיקרא נחית למיכל בלא נכייתא. מיהו כל דברי התוס' דהכא היינו לשיטתם דמשמע מדבריהם בכל הסוגיא דבאתרא דלא מסלקי מותר לכתחלה אף בלא נכייתא אליבא דכ"ע. אבל לפמ"ש באריכות לעיל בשמעתין דמילתא דרבינא ורב אשי לעיל בריש פירקין גבי והרי משכנתא בלא נכייתא היינו בדלא מסלקי דהוי א"ר לדידהו וא"כ לא קשה נמי קושית התוס' דהכא דיש לומר דהא דרבינא אכיל בנכייתא היינו בדלא מסלקי דנהי דמשמע דהא דרבינא מתיר נכייתא היינו אף בדמסלקי כיון דיליף משדה אחוזה דכשכירות גמורה דמי ולרב אשי דלא יליף אוסר בתרווייהו דנכייתא זו אינה מעלה ולא מוריד לענין ריבית מ"מ נראה פשוט דהיינו מדינא שרי לרבינא אבל לצורבא מרבנן יש להחמיר באתרא דמסלקי דכיון דבלא נכייתא הוי ריבית קצוצה לרבינא כמ"ש באריכות יש לו להחמיר לכתחלה אף בנכייתא כן בקיצותא נמי למאן דאסיר היינו בדמסלקי דוקא משא"כ בדלא מסלקי דהוי א"ר אף בלא נכייתא א"כ בנכייתא מותר לכתחלה אף לצורבא מרבנן וזו סברא פשוטה בכל הש"ס דשייך להחמיר יותר היכא דשייך חשש איסור דאורייתא וזה אליבא דרבינא דוקא לשיטתו לפמ"ש לעיל באריכות כן נ"ל ודו"ק:


גמרא אמר רב אשי אמרו לי סבא דמחסי' סתם משכנתא שתא כו' ופרש"י דאף באתרא דמסלקי לא מצי מסלק ליה אלא לבתר שתא. וקשה דהא רב אשי גופא אמר לעיל בסמוך דנכייתא אסור וא"כ הא דסתם משכנתא שתא למאי נפקא מינה שהרי לעולם אסור למלוה לאכול הפירות וא"כ ודאי ניחא ליה דלשקול זוזי וליסתלק ואף אם נאמר דכיון דסתם משכנתא שתא הוי תוך שנתו כאתרא דלא מסלקי מ"מ כ"כ דלרב אשי אף בדלא מסלקי הוי אבק ריבית לרש"י כדמוכח בריש פרקין וכתבתי בסוגיא דשמעתין באריכות וא"כ אף בנכייתא אסור לכתחלה דכיון דלא יליף משדה אחוזה נכייתא זו לאו כלום היא לענין ריבית וזה מוסכם. אמנם הרי"ף ז"ל כתב דכל הני מימרי דשמעתין לענין אתרא דמסלקי או לענין מסלקי היינו בדיעבד וכבר השיגוהו הקדמונים שדוחק גדול לומר כן. מיהו לענ"ד יש לפרש שפיר מילתא דרב אשי הכא דאיירי במשכנתא דסורא דשרי לכ"ע וכבר כתבו התוס' בד"ה במישלם דמשכנתא דסורא נמי אתרא דמסלקי הוא ופירושם מוכרח לפי גירסת הספרים שלנו דגרסי לעיל במימרא דמר בריה דר"י משמיה דרבא האי משכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול כו' ועלה מסקינן דניכול במשכנתא דסורא אלמא דאתרא דמסלקי הוא וא"כ שפיר אמרו סבא דמתא מחסיא סתם משכנתא שתא ונ"מ דאף במשכנתא דסורא דאתרא דמסלקי הוא אפ"ה לא מצי מסלק ליה אלא לבתר שתא ומה שלא פי' הרי"ף כן היינו משום שסובר דמשכנתא דסורא אתרא דלא מסלקי הוא לפי גירסתו דנראה דגריס במימרא דמר בריה דר"י באתרא דלא מסלקי כמ"ש הנמוקי יוסף וכ"כ מהר"א ששון אליבא דהרי"ף ע"ש ודו"ק:

בתוספות בד"ה ונותן לו שכרו כפועל כו' וקשה לפירושו דקאמר בגמ' כו' והלא לפי מה שהיא כבידה נוטל יותר כו' עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב פי' רש"י כשנעיין היטב בלשונו דנקט לדוגמא אם היה נגר או נפח שהיא מלאכה כבידה מישיבת החנות ולא נקיט הדוגמא להיפך כגון שהמלאכה ראשונה קלה מזו דיהיב ליה טפי אע"כ דמשמע לרש"י ג"כ דעיקר לישנא דכפועל בטל היינו להקל על הנותן כמו לכל המפרשים ומש"ה מפרש שזה הוא הקולא משום דמסברא היה ראוי ליתן לו כל דמי הביטול ממלאכתו הראשונה שהרי מפסיד אותה ואע"ג שמרויח שלא תכבד עליו העבודה מ"מ לאו כל הדיעות שוין ואיכא אינשא דרווחא דממונא עדיף ליה מצערא דגופא ולא איכפת ליה בהכבדת העבודה וכדאמרינן נמי בעלמא דאינשי דמחוזא אי לא עבדי חלשי ומש"ה קמ"ל דאפ"ה תקנו חכמים שינכה לו עבור הכבדת העבודה של מלאכתו הראשונה וא"כ א"ש לפ"ז הצריכותא דסד"א דוקא בחנווני דלא נפיש טירחיה כלל וא"כ בטלה דעתו אצל כל אדם ומסתמא ניחא ליה טפי מלהיות נגר או נפח דנפיש טירחא ומש"ה מנכה לו משא"כ במעות ליקח בהן פירות דנפיש טירחיה אע"ג דלא נפיש כ"כ כמו נגר או נפח אפ"ה ה"א דמצ"ל דלא איכפת לי בהאי טירחא טפי פורתא וא"כ צריך לשלם לו כל דמי ביטולו של נגר כו' קמ"ל דאפ"ה מנכה לו לפי ערך הטורח כן נ"ל ליישב שיטת רש"י וק"ל. וכמ"ש כאן הוא ברור דהא ההיא דכפועל בטל דפ' אלו מציאות הסכימו התוס' לפי' רש"י ואפ"ה אמרינן שם אם יש שם ב"ד מתנה בפניהם ולא סגי ליה כפועל בטל אלא נותן לו שכרו משלם ואין מנכה לו טורח עבודתו הראשונה ודו"ק ועי' מ"ש שם בחידושי:

בא"ד ולכך נראה לפרש כפועל בטל היינו כיושב בטל לגמרי כו' עד סוף הדיבור. עיין מ"ש מהרש"ל ז"ל בספר חכמת שלמה שכתב בשם הטור י"ד שפי' על דרך זה שאומדין כמה אדם רוצה ליתן לאדם שיושב ובטל לגמרי שיתעסק לישב בחנות זה תמצית דבריהם וכמו שהכריח מהרש"ל ויבואר בסמוך ועל דבר זה נאספו כל העדרים אבירי הרועים ה"ה הרב בית יוסף ובעל הדרישה והב"ח ומהרש"א ומהר"ם ובעל תורת חיים זכרונם לברכה וכולם לדבר א' נתכוונו לסתור פירוש הנזכר איש לפי חכמתו ומפרשים בע"א שאומדין מלאכה הראשונה כמה אדם רוצה ליקח לישב בטל לגמרי ממלאכתו. ובאמת שמצד הלשון של התוס' דהכא מסייע קצת לפירושם וביותר של' התוס' במסכ' בכורות פ' עד כמה נראה לגמרי כפירושם ול' הרא"ש ז"ל דשמעתין יש לפרשו היטב על שני הדרכים ומטין יותר לשיטת הטור ומהרש"ל ז"ל ול' הרא"ש דבכורות אף שכתב מהרש"א ז"ל שכתב בפירוש כשיטת הבית יוסף אפ"ה נלע"ד שאין בזה שום סתירה לדברי הטור י"ד ואדרבה כדמות ראיה לדבריו כמו שאבאר. אלא שעכ"פ כיון דנפיק האי מילתא מפומייהו דהני אשלי רברבי מרבינו יעקב בעל הטורים ומהרש"ל ז"ל א"כ מוטל עלינו חובת הביאור ליישב בכל מאי דאפשר דלא תקשה אליבייהו כלום מסוגיא דשמעתין ומהשקלא וטריא של התוס' ולא נחוש כ"כ לשמור המלות רק תוכן הענין וזאת אשר יצא ראשונה שהריני מוסיף להקשות על שיטת הטור ומהרש"ל דהא בהדיא אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה וזה הל' משמע להדיא שאומדין כמה רוצה ליקח ליבטל ממלאכתו הראשונה משא"כ לשיטתם א"א ליישב כלל לישנא דבטיל מינה. והאמת יורה דרכו דלענ"ד לשיטת הטור לא הוי גריס כלל כל הא מילתא בשמעתין אלא תנא כפועל בטל ותו לא מידי וכמ"ש מהרש"א ז"ל בעצמו שכן היא גירסת התוס' וחי נפשי שבתחלת עיוני בל' התוס' כוונתי בזה לדבריו אלא שלא עלה בלבי להגיה הספרים אלא שהדברים מוכרחים וכן נראה מל' מעדני מלך בבכורות פרק עד כמה דלא גריס להו בכל דוכתא אלא אגב שיטפא דפרק אלו מציאות וא"כ אם נאמר שהאמת כדברי מהרש"א ז"ל בזה הרי ראיה מפורשת לדברי הטור דהיא גופא קשיא אמאי לא מקשה הש"ס הכא האי קושיא והאי פירוקא כמו בפרק אלו מציאות אע"כ דהכא אתי ליה שפיר שמפרש כפועל בטל כאדם בטל לגמרי כמה רוצה ליקח לישב בחנות או ליקח פירות שכן ראוי להיות באמת מצד הסברא דהא מדינא אינו צריך ליתן לו כלום שהרי מרצון עצמו מבטל ממלאכתו הראשונה ועוסק בזו להנאת עצמו בלי שום שכירות שבזה נאות לו אלא דאפ"ה אסרו חכמים משום דמיחזי כריבית במה שעוסק במלאכת הנותן עבור חלק המלוה בחנם ומש"ה אמרו שצריך לשלם לו אותו שכר משא"כ במה שמפסיד המקבל שכר מלאכתו הראשונה זה לא מיחזי כריבית שאין זה תועלת המלוה דמאי איכפת ליה למלוה בזה אם היה קודם לכן נגר או נפחי או זהבי או אדם בטל של מלאכת החנות כולם שוין ואי משום שהזהבי מפסיד יותר מי הכריחו לכך וכיון דמנפשיה קעביד וצד ריבית נמי לא שייך כה"ג שאינו לתועלת המלוה א"כ אתי ליה שפיר לישנא דפועל בטל ע"ד פי' הטור ומהרש"ל ולא קשיא להש"ס מידי ומש"ה לא גרסינן האי קושיא והאי פירוקא משא"כ בפ' אלו מציאות שהוא להיפך שאדם בטל אינו רשאי ליקח שום שכר על השבת אבידה שהתורה חייבתו להשיב בחנם אלא שמי שעוסק במלאכתו שלא חייבתו התורה לבטל ממלאכתו ולהתעסק באבידה דילפינן מאפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם אפ"ה תקנו חכמים שיש לו להתעסק באבידה ושיטול שכר ביטול מלאכתו מבעל האבידה ועלה קתני התם שנותן לו כפועל בטל וא"כ א"א לפרש כלל ששמין כמה יתן לאדם בטל שיתעסק בהשבת אבידה דא"כ לקתה מדת הדין דמ"מ יפסיד זה דמי ביטול מלאכתו הראשונה והתורה אמרה שלך קודם לשל כל אדם אע"כ פשיטא ליה לתלמודא התם דהאי כפועל בטל דהתם היינו כמי שרוצה להיות בטל ממלאכתו הראשונה וע"ז מקשה התם שפיר והא לאו בטל הוא פירוש דנהי דמדינא ראוי להיות כן שהרי אין לו ליטול אלא דמי ביטול מלאכתו הראשונה משא"כ התעסקות האבידה חייב לעשות בחנם כיון שאין מפסיד מכיסו כלום דטירחא דגופא אטרחוה חכמים מגזירת הכתוב ולא טירחא דהפסד ממונו אלא דאפ"ה מקשה שפיר דלשון פועל בטל משמע דבאמת בטל הוא והאי לאו בטיל מיניה וע"ז משני אביי שפיר והיינו כפי' הקונטרס שם וכמ"ש התוס' כאן שפי' רש"י שם מוכרח כיון שהקושיא דהתם היא מצד הלשון נמצא דלפ"ז נחה שקטה קושית מהרש"א ז"ל על מהרש"ל ז"ל שהקשה אמאי לא מוקי נמי בפ' אלו מציאות דפירוש כפועל בטל היינו כמו שפירשו הטור ומהרש"ל כפועל בטל דהכא ולפמ"ש נתבאר דשם א"א לפרש כן. ומעתה אשוב אתפלא על מהרש"א ומהר"ם ז"ל מה יענו לקושיית מהרש"ל ז"ל דכיון דלפירוש התוס' המקשה דהתם דפ' אלו מציאות הוי ס"ד דכפועל בטל דהתם היינו כפירוש הבית יוסף כאן שאומדין כמה רוצה ליקח להיות בטל ממלאכתו הראשונה ואפ"ה מקשה שם דא"א לומר כן דהא לאו בטל הוא והיינו ע"כ דלשון כפועל בטל קשיא ליה דהא ליכא למימר דאעיקרא דדינא קשיא ליה דכיון דעכשיו לאו בטל הוא אלא שעוסק באבידה יש לו ליטול שכר התעסקותו מלבד דמי ביטול מלאכתו הראשונה הא ליתא דמאי פסיקא ליה להקשות כן דאדרבה יותר משמע שאינו רשאי ליטול שכר השבת אבידה גופא כמו שהקשו התוס' כאן אליבא דרש"י ויישבו בדוחק מ"מ מנ"ל להמקשה להקשות אע"כ דעיקר קושית המקשה דהתם היינו משום שאין לשון כפועל בטל סובל כן כיון דקושטא דמילתא לאו בטל הוא וא"כ הכא בסוגיא דשמעתין נמי היאך אפשר לפרש כן לשון כפועל בטל כפירוש הב"י ומהרש"א וסייעתו דהיינו לגמרי כאותו הפירוש שדחה המקשה שם מצד דהל' לא משמע כן וה"נ דכוותיה ששניהם בלשון א' נאמרו לגמרי ובזה נסתר מה שכתבו מהרש"א ומהר"ם ז"ל והב"ח וסייעתו דהכא אתי ליה שפיר כיון שכן ראוי להיות מצד הדין שלא ליטול שכר ישיבת החנות דבאבק ריבית הקילו ע"ש באריכות. ולדעתי בודאי לא נעלם כל זה ממהרש"ל ז"ל שכן כתב הרא"ש ז"ל להדיא בשמעתין אלא דאפ"ה מקשה מהרש"ל שפיר שכן דקדק בלשונו הצח וכתב דהא על הלשון דפועל בטל פריך התם וכוונתו מבואר למה שכתבתי דאי אעיקרא דדינא התם נמי לא הוי פריך מידי דכל שכן התם ראוי להיות כן מצד הדין שאין נוטלין שכר על השבת אבידה ומש"ה לא שקיל אלא כיושב בטל עכשיו אע"כ דאפ"ה לא מסתבר שם לש"ס לפרש כן מצד הלשון דכפועל בטל וא"כ בשמעתין נמי אין לפרש כן מצד זה הלשון עצמו. ולכאורה היה נ"ל ליישב קושית מהרש"ל ז"ל לדידהו ולומר דהכא מצד הלשון נמי לא שייך להקשות והא לאו בטל מינה הוא דאיברא עיקר השכר על השעה שיושב ובטל הוא דבמה שמתעסק בישיבת החנות אין לו ליטול שום שכר דכיון שנוטל חצי הריוח בכל דבר ודבר שהוא מוכר ומודד א"כ כל מה שטורח לא טרח אלא בשביל חלק עצמו וחלק חבירו ממילא אתי כדאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי וא"כ עיקר השכר שנוטל היינו בשעה שיושב ובטל ואפ"ה אינו רשאי לעסוק במלאכתו הראשונה אף בשעת הבטלה ממלאכת החנות כמו שכתבו כל הפוסקים מהתוספתא דהמושיב את חבירו בחנות אם היה אומן לא יעסוק באומנתו כו' משא"כ אם היה החנות כולו שלו היה רשאי לעסוק במלאכתו הראשונה בשעה שיושב ובטל בחנות ומש"ה אתי ליה שפיר לישנא דכפועל בטל כן היה נ"ל לכאורה אלא דמל' התוס' עצמם לקמן בד"ה דאמרי אינשי גביל לתורא משמע להדיא דנוטל שכר התעסקות המכירה משום דבלא"ה היה עוסק כל אחד מהם ביומו ע"ש ויש ליישב ויבואר לקמן ואני לא באתי כאן להכריע אלא ליישב מיהא שיטת הטור ומהרש"ל ז"ל ולפמ"ש נמי נדחה ראיית מהרש"א ז"ל שכתב שהרא"ש גופא כתב כן במס' בכורות פ' עד כמה כפי' הב"י ואני בער ולא אבין דתיפוק ליה שהטור עצמו כתב כן בהלכות בכורות סי' שי"ב היפך ממה שפירש כאן אע"כ שמפרש כל אחד לפי הענין והדבר ברור דלפמ"ש ההיא דבכורות דמי לגמרי לההיא דפ' אלו מציאות דהתם נמי אין אדם בטל רשאי ליטול שום שכר על ראיית הבכור דילפינן מה אני בחנם אף אתם בחנם ולא שרי ליה למשקל כ"א שכר בטלה דמוכח כמו בנוטל שכר לדון ומש"ה א"א לפרש שם כמו שפירש הטור כאן כדפרישית לענין אבידה וא"כ מצינן למימר שהרא"ש עצמו ג"כ סובר כן וכ"ש אם נאמר דהתם גרסי הרא"ש והטור לקושיא ופירוקא דאביי כמו בפ' אלו מציאות ובשמעתין לא גרסי להו א"כ כ"ש דא"ש טפי כדפרישית. אח"ז עיינתי היטב בבית יוסף סימן קע"ז שכתב ראיה לפירושו מל' הרא"ש בתוס' שלו בשמעתין והמעיין היטב יראה דאדרבא להיפך הוא שדברי הרא"ש שם הם לגמרי כדברי בנו בעל הטורים ואפשר שהטור הוציא דין זה מל' הרא"ש בתוספותיו אלא דמ"מ נראה לי מל' הרא"ש שם דגריס בשמעתין ומאי כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה כו' וא"כ נראה שכן היא הגירסא ג"כ לפני בעל הטורים וכן נראה שהיתה גירסת מהרש"ל ז"ל מדלא הגיה כלום בספר חכמת שלמה כדרכו תמיד ואפ"ה אין בזה שום סתירה למה שכתבתי בשמם דעיקר הדיוק של התוס' דהתם באלו מציאות גרסי והא לא בטל מינה וא"כ משמע דאלישנא פריך מה שא"כ הכא ליכא מאן דגריס האי לישנא אלא מאי כפועל בטל וא"כ משמע שלא בא לפרש אלא עיקר הדין וזה ברור בכוונתם ולענין עיקר לישנא דכפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה שכתבתי לעיל שאינו מובן כלל לשיטת הטור הוא מבואר קצת בל' הרא"ש בתוספותיו שהביא הב"י סי' קע"ז ע"ש ואין להאריך כאן יותר:

בא"ד לעיל ולפירושו אתיא מתני' כר"ש דאמר נותן לו שכרו משלם עכ"ל. ולפמ"ש בסמוך נתבאר דשכרו משלם היינו יותר מכפועל בטל שאינו מנכה לו כלום עבור טורח הכבדת מלאכתו הראשונה וכדמוכח מתני' דפ' אלו מציאות דקתני ואם יש שם ב"ד מתנה בפניהם והיינו דלא סגי ליה כפועל בטל של פי' רש"י אלא נוטל שכרו משלם והיינו כל דמי ביטול מלאכתו הראשונה בלי שום ניכוי וכדפי' רש"י שם להדיא אלא דכאן א"א לפרש כן שכרו משלם דר"ש דא"כ אתיא מתני' דהכא דלא כמאן לשיטת רש"י אלא ע"כ דרבי שמעון דברייתא נמי אכפועל בטל דמתני' סמיך ודו"ק:

בא"ד ועוד דקתני בתוספתא כו' משמע דאתיא מתני' כר"מ. עי' מה שאכתוב בזה לקמן ע"ב ליישב אליבא דרש"י:

בא"ד וא"ת א"כ הוא נוטל שכרו על השבת אבידה כו' עכ"ל. ולפמ"ש בסמוך אף לפי פי' מהרש"ל נמשך הקושיא דוקא לשיטת רש"י דהא בההיא דפ' אלו מציאות מהרש"ל גופא מודה שלא עלה כלל על דעת התוס' לפרש כמו שפירש הוא כאן כדפרישית דשם א"א לפרש כן אלא שדקדקו התוספות דשם ע"כ היה המקשה סובר לפרש כפירוש מהרש"א כאן ומש"ה קשיא ליה לישנא דפועל בטל וע"כ שהתרצן השיב לו לפרש כפירוש רש"י וא"כ מקשים התוס' דלסברת התרצן א"כ הוא נוטל שכר על השבת אבידה אבל בלאו דבריהם הקודמים שדקדקו לשון והא לאו בטל היה אפשר לומר דהמקשן דהתם ס"ד לפרש כפי' מהרש"ל והטור כאן ומש"ה קשיא ליה אעיקרא דדינא שאין הדין ראוי להיות כן כדפרישית והשיב התרצן ומפרש כפי' מהרש"א והב"י כאן וא"כ לא קשה מידי משא"כ לדבריהם הקודמים א"ש ודו"ק היטב. אמנם כן בעיקר קושית תוס' כאן על פי' הקונטרס צריך לי עיון שכתבו א"כ נוטל שכר השבת אבידה ולא ידענא מאי שכר אבידה שייך כאן שהרי אף אם נחשוב באמת התעסקות האבידה כאילו יושב ובטל לגמרי אעפ"כ היה שורת הדין שיטול מיהא הפסד ביטול מלאכתו הראשונה שמפסיד סלע מכיסו אלא שהקילו חכמים על בעל האבידה לנכות לו טורח מלאכתו הראשונה כיון שלא התנה בפירוש בפני ב"ד שאינו רוצה לפחות כלום מחמת התרפות המלאכה וא"כ אין זה שכר האבידה ותדע שהרי אם טורח התעסקות האבידה תכבד עליו יותר ממלאכתו הראשונה ליכא מאן דאמר שצריך להוסיף לו כלום מחמת הכבדת מלאכתו אלא כשנותן לו דמי ביטול מלאכתו הראשונה סגי בכך דהכי משמע לשון המשנה שם אם היה בטל מן הסלע לא יאמר תן לי סלע אלא כפועל בטל משמע דעולם אינו נוטל יותר מהסלע שבטל ממנו וכן הוא להדיא בש"ע ח"מ סי רס"ה אף לשיטת רש"י ז"ל ומה שכתב רש"י שרואין ג"כ לפי ערך טורח השבת אבידה לקולא אמרה למילתא שאם היה קלה מהראשונה מנכין לו אותו הטורח ונמצא דלפ"ז א"ש סוגיא דהכונס דקאמר מאי הנאה קא מטי ליה דאע"ג שיש לו הנאה שמתרפה מטורח מלאכתו הראשונה הא מנכין לו דמי אותו הטורח ועוד דאפי' היכא דלא מנכינן ליה כגון שהתנה בפני בית דין דלא איכפת ליה בטורח המלאכה ואינו רוצה שיפחתו לו כלום מדמי מלאכתו הראשונה ונמצא שמרויח במה שמתרפה ממלאכה ונוטל שכרו במילואו אפ"ה אין נראה דבשביל הנאה כזו יהא עליו דין שומר שכר דלא מצינו שומר שכר אלא כשמקבל איזה ממון בשכירות אבל הצלתו מטורח לא מיקרי הנאה לענין ש"ש. ולפ"ז לא קשה נמי קושייתם השנייה מטעינה בשכר דהא דילפינן מקראי דטעינה בשכר היינו לענין שנוטל כל שכרו משלם אבל כפועל בטל אפילו בפריקה נמי שקיל כמ"ש שם הרא"ש ז"ל להדיא הוא מוסכם זולת שהר"ן ז"ל חולק על זה וכמו שכתבתי שם באריכות אבל אין כן דעת התוס' ואם כן לא מקשו הכא מידי. ואפשר שכל זה נכלל בתירוץ התוס' כאן אלא שקיצרו בלשונם ועפ"י הדברים האלה יש ליישב ג"כ קושית מהרש"ל על שיטת הב"י די"ל דהא דמקשה שם בפ' אלו מציאות והא לאו בטל מינה קשיא ליה הכי אעיקרא דדינא ודוק היטב ואין להאריך יותר:


בפרש"י משלם כפועל בטל עכ"ל. כבר כתבתי שאין כוונת רש"י דלשון שכרו משלם משמעותו כפועל בטל הא ליתא דלשון שכרו משלם בכל דוכתא היינו יותר מכפועל בטל כדמוכח להדיא בריש פ' האומנין וכן מוכח מפי' רש"י פ' אלו מציאות ע"ש. והכא נמי היה אפשר לפרש דשכרו משלם היינו יותר מכפועל בטל לענין שצריך ליתן לו כל דמי מלאכת החנות אף אם היא יותר מדמי מלאכתו הראשונה וכן אם היה אדם בטל לגמרי אפ"ה נותן לו שכרו משלם של מלאכת החנות משא"כ כפועל בטל לא יהבינן ליה כולי האי כמ"ש לעיל דאליבא דרש"י נמי לקולת הנותן אמרה למילתיה אלא מה שהוצרך לפרש כאן דשכרו משלם דרבי שמעון היינו כפועל בטל היינו כי היכי דתיתוקם סתם מתני' כר"ש דאלת"ה אתיא דלא כמאן וכמ"ש התוספות במשנה אליבא דרש"י אלא שהקשו עליו מהתוספתא דקתני בהדיא דר"מ ס"ל כפועל בטל. אמנם לענ"ד דצ"ע מי מכריחם לפרש כן אליבא דרש"י דהא מצינן למימר דאף לפי' רש"י נמי מיתוקמא מתניתין כר"מ כמו לפירושם לשיטת הב"י והיינו למאי דפרישית דלרש"י נמי לעולם לא יהבינן ליה יותר מכדי בטול מלאכתו הראשונה אף אם מלאכה השניה כבידה מהראשונה אלא דעיקר כוונת רש"י להיפך שאם מלאכה השניה קלה מראשונה מנכינן ליה לכי ערך ואם כן שפיר קאמר ר"מ במתניתין ובברייתא דיהבינן ליה כפועל בטל ואפ"ה קתני שפיר בברייתא דהכא כמה שכרו בין מרובה בין מועט כמו לפי' התוס' וכפי' הרי"ף ז"ל ע"ש. ומה שפי' רש"י כאן דשכרו משלם דר"ש היינו כפועל בטל יש לומר שכוונתו ג"כ להא דקאמר ר"ש בהדיא בתוספתא דמסיים בה נותן לו שכרו משלם אבל אינו דומה עושה מלאכה ליושב בטל כו' ולפ"ז עיקר פלוגתא דר"מ ור"ש הוא בזה הענין דהא משמע להדיא בתוספתא דתרווייהו אית להו כפועל בטל אלא דלר"מ לעולם אינו נוטל אלא דמי ביטול מלאכתו הראשונה אף אם השניה כבידה יותר והיינו דקתני בברייתא בין מרובה בין מועט ובהאי מילתא פליג רבי שמעון וקאמר דבכה"ג צריך להוסיף לו וליתן שכרו משלם אלא כי היכי דלא תימא נמי להיפך כשהשניה קלה מראשונה לא מנכינן ליה דלעולם נוטל דמי מלאכתו הראשונה מש"ה מסיים בה אבל אינו דומה עושה מלאכה ליושב ובטל כן נ"ל ליישב התוספתא אליבא דרש"י. ועוד נ"ל ליישב בדרך אחר יותר מספיק דשפיר מיתוקמא כפועל בטל דמתני' אף לשיטת רש"י כרבי מאיר כדמצינו בתוספתא והא דקאמר רבי מאיר הכא בין מרובה בין מועט מילתא אחריתי הוא דמתניתין איירי מסתם עיסקא שלא התנו מתחלה כלום ובההוא קאמר רבי מאיר שצריך ליתן לו כפועל בטל שכן ראוי לו אבל הכא בברייתא איירי שקצץ לו שכירותו מעיקרא ובההיא קאמר שפיר בין שקצץ לו שכר מרובה ובין שקצץ לו שכר מועט בכל ענין לית ביה משום ריבית כיון שקצץ לו בפירוש שכר טרחו מעיקרא והיינו כדמסקינן לקמן בשמעתין כשמואל דאמר קוצץ לו דינר ולכאורה הוי דלא כחד מהני תנאי דברייתא דהכא אע"כ כדפרישית דהיינו כר"מ דאמר בין מרובה בין מועט. וע"ז פליג רבי שמעון ואומר דלא סגי בקציצת דינר אלא בכל ענין צריך ליתן לו שכרו משלם ואי לא מיחזי כריבית. וע"ז כתב רש"י דהיינו כפועל בטל כדמצינו לר"ש גופיה דאמר הכי בתוספתא כמ"ש בלשון ראשון ואף שקצת פוסקים כתבו דהאי דקוצץ לו דינר היינו בדאית ליה עיסקא אחריתי וכן נראה לי דעת התוספות כמו שיבואר לקמן מ"מ כבר כתב הבית יוסף דרוב הפוסקים סברי דקוצץ לו דינר שרי בכל ענין וכמ"ש הטור י"ד סימן קע"ז וא"כ אפשר שכן סובר רש"י ז"ל ובזה יתיישבו דבריו מקושית התוספות דלעיל מהתוספתא וצ"ע ודו"ק:

בגמרא ת"ק סבר לה כרבי שמעון ב"י דאמר נותן לו שכרו משלם. וקשיא לי לשיטת התוס' דלעיל דמוקי לסתם מתני' דהכא כרבי מאיר ומפרשי דהא דקאמר רבי מאיר בין מרובה ובין מועט היינו נמי כפועל בטל וא"כ משמע דהא דקתני נמי בסיפא דמתני' גבי עגלים וסייחים ונותן לו שכר עמלו ומזונו היינו דוקא שכר עמלו משלם ולא סגי ליה בדבר מועט וא"כ אמאי דחיק הכא לאוקמי ת"ק דברייתא כר' שמעון דהוי לבר מהלכתא דכל הני דמוקי סתם מתני' כר"מ סברי נמי דהלכתא כר"מ וכסתם משנה וטפי ה"ל לאוקמי לת"ק דברייתא דהכא נמי כר"מ דמתני' דקתני בהדיא נותן לו שכר עמלו והיינו לפי ערך המלאכה דהיינו נמי דקתני בין מרובה ובין מועט ומש"ה לא סגי ליה בנסיובי ותותרי ויש לומר משום דממילתא דרבי מאיר לא שמעינן ליה בהדיא דמחמיר בשכר עמלו דשמא כיון שאינו מתעסק אלא רגע אחד ביום כמ"ש התוס' לעיל אפשר דמודה רבי מאיר דסגי בדבר מועט משא"כ לר' שמעון שמעינן ליה בהדיא דמחמיר אפילו לענין שכר עמלו כדקאמר בסמוך בברייתא דלא סגי בביצים מוזרות מש"ה נקיט הכא רבי שמעון וק"ל:

שם אמר רבא רב עיליש גברא רבא הוא כו' ממ"נ אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד כו' ופי' רש"י בד"ה אי פלגא כו' יקבל עליו אחריות ההפסד יותר ממחצית כגון תרי תילתי עכ"ל. ודקדק הבית יוסף סי' קע"ז מדכתב רש"י כגון תרי תילתי משמע דלאו דוקא אלא ה"ה פחות מזה בלבד שיהיה יותר ממחצית וזה שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות שותפין ולאפוקי ממה שכתב שם הרמב"ם בשם רבותיו דדוקא תרי תילתי בעינן דלעולם צריך שיהא חלק המתעסק בריוח שתות יותר מחלק ההפסד שלו וכנראה לכאורה מל' הרי"ף והרא"ש ז"ל כל זה דקדק הבית יוסף שם וקשיא לי היאך אפשר לפרש כן שיטת רש"י דכיון דפירושו הא דקאמר רבא ממ"נ אי פלגא באגר היינו שמפרש כן ענין השטר שיקבל עליו איזו מהם שירצה או פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד או להיפוך וא"כ אי ס"ד דהאי תרי תילתי לאו דוקא תו לא שייך לפרש כן ענין השטר דא"כ לא שמעינן מהאי שטרא מידי דמאי ברירה איכא הכא שכתב לו או שיקבל פלגא באגר ועל ההפסד לא פי' כלום א"כ מנא ידעינן חלק ההפסד שלו אם תרי תילתי או ריבעא או דנקא וכן להיפוך דמה שכתב ופלגא בהפסד ועל הריוח לא פירש כלום א"כ מנא ידעינן חלק הריוח וא"כ דלפ"ז האי שטרא לא מהני מידי תו לא שייך לפרש כן ענין השטר אע"כ צ"ל לפי' רש"י דהא דקאמר רבא תרי תילתי היינו דוקא ומשום שכן היא מתקנת חכמים ומנהג המקומות בימי רבא שכל סתם מקבלי עיסקא היו נוטלים תרי תילתי באגר ופלגא בהפסד וא"כ מתפרש שפיר ענין השטר כדפירשה רבא דהאי פלגא באגר ופלגא בהפסד או או קאמר דהיינו שהברירה לרב עיליש או שיטול פלגא באגר שלא כמנהג המדינה ותיקון חכמים וא"כ לפ"ז כיון שלא פירשו כלום על ההפסד סמכו עצמם על המנהג דהיינו תרי תילתי או שיטול פלגא בהפסד וממילא דיטול באגר תרי תילתי כפי המנהג והמעיין היטב בל' הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' שותפין יראה להדיא שכיון למה שכתבתי ועד כאן לא נחלק עם רבותיו אלא לענין אם התנה בפירוש מעיקרא דסגי לדידיה אף בפחות משתות משא"כ לרבותיו אבל בסתם מקבלי עיסקא שלא התנו כלום כתב הרמב"ם להדיא שיטול חלק שתות יותר מחציו בריוח וכן שתות פחות בהפסד והיינו ע"כ משום דס"ל דרבא ע"כ דוקא קאמר ומה שסתם היינו משום שכן היה התקנה ידועה ואפשר דלפ"ז אף לשיטת רש"י ז"ל מצינן לפרש כן דאע"ג דרבא ע"כ תרי תילתי דוקא קאמר מצד התקנה מ"מ כי היכי דלא תימא דמעיקר הדין בעינן תרי תלתי ולא מהני תנאי בזה משום איסור ריבית כשיטת רבותיו של הרמב"ם לכך כתב רש"י שאין זה מעיקר הדין אלא בכל דהו יותר ממחצית סגי לאפקועי מאיסור ריבית היכא שהתנה בפירוש וזה שכתב כגון תרי תילתי אבל דברי רבא דקאמר תרי תילתי היינו מצד התקנה כיון שלא התנו בפי' וכן נראה מל' רש"י בפ' המקבל ד' ק"ד ע"ש ודוק היטב וצ"ע. וכל מה שכתבתי לשיטת רש"י כן הוא ג"כ לשתי גירסות הראשונות של התוס' משא"כ לגירסת רבינו חננאל ורבינו משולם שרבא היה תמה על ענין השטר א"כ מצינן למימר שפיר דתרי תילתי דקאמר רבא לאו דוקא קאמר אלא לדוגמא בעלמא נקטיה ויותר מזה עיין בל' הרמב"ם בפ' קמא מהל' שותפין שהאריך מאד:


בגמרא דילמא רב עיליש טובל עמו בציר הוה כו' א"ל לאו הילכתא איתמר. ואין להקשות אכתי דלמא רב עיליש כפועל בטל שקיל הא ליתא מדלא נזכר כן בשטר בפירוש דכיון ששכירות כזה מתרבה והולך לפי אריכות הזמן יש לכותבו בשטר אבל עדיין קשיא לי דלמא קצץ לו דינר לרב עיליש על כל משך השותפות וכבר קיבל הדינר מעיקרא וא"כ תו לא הוי ריבית כלל ובשלמא לשיטת הפוסקים דלא סגי בקצץ לו דינר אלא במקבל בהמות לגדלן דמסתמא אית ליה עיסקא אחריתא משא"כ בסתם מקבל עיסקא ליקח פירות דלית ליה עיסקא אחריתא לא מהני קצץ דינר אלא דוקא כפועל בטל או בפלגא באגר ותרי תילתי בהפסד וכמו שנראה מל' הרי"ף והרא"ש ז"ל. א"כ אתי שפיר דמצינן למימר דהוי קים להו דרב עיליש לא הוי ליה עיסקא אחריתא ומש"ה לא מקשו דלמא קצץ לו דינר אלא דלמא טובל עמו בציר הוי למאי דס"ד דהלכתא כר' יהודה ור"י ודאי אף בלית ליה עיסקא אחריתא איירי דהא אחנווני קאי אבל לשיטת הטור שכ' בפירוש דקוצץ לו דינר מהני אף בלית ליה עיסקא אחריתא וכן הוא בש"ע שם דהיכא דקצץ לו מעיקרא מותר בכל ענין והבית יוסף כתב שם ליישב לשון רוב הפוסקים לדרך זה א"כ קשה סוגיא דהכא ויש ליישב דכיון שצריך לקצוץ לו הדינר מעיקרא אף אם כבר קיבלו רב עיליש אפ"ה היה לו להזכיר כן בשטר כי היכי דלא ליתחזי כשטר שיש בו אבק ריבית אבל לענין תרי תילתי בהפסד אע"ג שלא נזכר כן בפירוש יש לומר דאמנהגא קא סמכי למאי דפרישית בסמוך דע"כ היה המנהג ידוע כן בסתם עיסקא וכן הא דמקשי דלמא טובל עמו בציר הוי לא היה צורך להזכיר כן בשטר כיון דלרבי יהודה אינו צריך להתנות כן מעיקרא אלא אף אם טובל בציר בשעת החלוקה סגי וא"כ ודאי לא שייך לכותבו בשטר כן נ"ל ודו"ק:

בתוספות בד"ה אלא שיטה איתמר כו' ואין נראה דהא רב ושמואל בעי או לקצץ דינר כו' ורשב"ג לא בעי אלא גללים עכ"ל. נ"ל דאין כוונתם בזה דגללים ודאי לא חשיבי כמו דינר וריש עגלא דלכאורה נראה דדינר לאו דוקא אלא בכל מה שקצץ לו סגי דמאי שנא דינר אלא דעיקר קושית התוספות דלרשב"ג אין צריך לקצוץ לו כלום בפיטום בהמה ועגלים דגללים ממילא דידיה הוי דכ"ע אפקורי מפקיר להו אלא דהכא סובר רשב"ג דאפ"ה ניחא ליה לבעל הבהמות שיהיו של המקבל כדי לצאת מידי ריבית וא"כ מיהא א"צ לקצץ לו שום דבר אלא בגללים לחוד סגי אע"ג דלא קצץ עלייהו מעיקרא אלא ממילא אתי לידיה וע"ז כתבו שפיר דליכא למימר דהא דלא בעי רשב"ג קציצה מעיקרא היינו דוקא בעגל עם אמו דלא נפיש טירחא אבל במידי דנפיש טירחא לעולם בעי קציצה מעיקרא כדרב ושמואל ע"ז כתבו דא"א לומר כן דהא ר"י ב"י ודאי ס"ל דאפי' בבהמות גדולות לא בעינן קציצה מעיקרא אלא אפי' בנסיובי ותותרי דשקיל בלא קציצה סגי דע"כ נסיובי ותותרי בלא קצץ מעיקרא איירי דאל"כ לא הוי פליג ת"ק בהא כדמוכח ממאי דמסקו התוס' הכא דרבינו חננאל פסק כר"ש דאמר נותן לו שכרו משלם ולא קשיא ליה לפ"ז מההיא דקוצץ לו דינר ומותר שליש בשכרך אע"כ דאף רבי שמעון דמחמיר לא איירי אלא כשלא קצץ מעיקרא שצריך ליתן לו שכרו משלם אבל בשקצץ מעיקרא בכל מה שקוצץ לו סגי וא"כ לפ"ז ע"כ דנסיובי ותותרי דר' יוסי ב"י היינו אף בלא קצץ וממילא דע"כ דרשב"ג נמי הכי ס"ל דלא בעינן קציצה מעיקרא אלא אפילו במידי דשקיל ממילא סגי דאי ס"ד דרשב"ג מש"ה נקט עגל עם אמו כי היכי דתידוק הא בבהמות גדולות בעינן קציצה מעיקרא א"כ לא הוי רשב"ג ורבי יוסי בחדא שיטה דהא פליג עליה בהדיא אע"כ דרשב"ג נמי סובר דבכל ענין לא בעי קציצה מעיקרא אלא דנקיט עגל עם אמו דאע"ג שלא קצץ סגי ליה בגללים משא"כ בבהמות גדולות אי לא קצץ לא סגי בגללים אלא בנסיובי ותותרי וא"כ ע"כ לית הלכתא כרשב"ג דהא רב ושמואל אמרי בהדיא דבעינן קציצה מעיקרא או בדבר ידוע כגון דינר או במותר שליש לרב. והא דמייתי התוס' ראיה לדברי רשב"ג דלא בעי קציצה מדר' יוסי ב"י ולא מייתו מדרבי יהודה גופא שסובר דלא בעינן קציצה דמתיר אפי' בטובל עמו בציר וא"כ רשב"ג נמי הכי ס"ל דהא קאי בחדא שיטה יש לי לומר משום דרבי יהודה לא איירי בנותן בהמות לגדל אלא אחנווני קאי ורשב"ג איירי בבהמות וא"כ אפשר דהא דאמרינן דבחדא שיטה קאי היינו לענין ששניהם מקילין לענין ריבית דשכר עמלו אבל מ"מ לא ס"ל דהדדי ואפשר דרשב"ג סובר דבכל מידי דנפיש טירחיה לעולם צריך קציצה מעיקרא וא"כ לא קצץ נותן לו כפועל בטל או בפלגא באגר ותרי תילתא בהפסד ואפ"ה קאי בחדא שיטה עם רבי יהודה דחנווני לחוד ומגדל בהמות לחוד אבל מדר' יוסי ב"י מייתי שפיר דאי ס"ד דרשב"ג סובר דדוקא בעגל עם אמו לא בעי קציצה משא"כ בבהמות גדולות א"כ אין זה בחדא שיטה דהא פליג אדר' יוסי ב"י כן נ"ל והוצרכתי להאריך כדי ליישב לשון התוספות על מכונם ודו"ק:

בא"ד וגם רבינו חננאל כו' אלא כרבי שמעון כו' עכ"ל. נראה מזה דרבינו חננאל ס"ל כשיטת רש"י ז"ל דסתם מתניתין דהכא רבי שמעון היא ואע"ג דלשיטת התוס' לית הלכתא כרבי שמעון אלא כר' מאיר כמ"ש לעיל בד"ה כפועל בטל מכל מקום בהא מילתא מיהא כולהו סברי דלית הלכתא כרבי שמעון בן גמליאל וק"ל:

בגמרא מאי לאו דאמר ליה מותר שליש בשכרך ופי' רש"י ואשמעינן רב דאי ליכא מותר שליש נישקיל ריש עגלא עכ"ל. הסוגיא תמוה דמאי ס"ד דהמקשה דאיירי רב בהכי דלמא כפשוטו ונראה ליישב דהמקשה סבר דע"כ איירי מילתא דרב בכה"ג משום דא"א לפרש מילתא דרב דדינא קאמר שצריך ליתן לו ריש עגלא דמאי שנא ריש עגלא אי קצץ מעיקרא בכל דהו סגי כדמשמע מלשון המקשה דמודה רב בקוצץ לו דינר וע"כ דדינר לאו דוקא אלא בלבד שיהא דבר ברור ואי איירי רב בלא קוצץ מעיקרא א"כ האי ריש עגלא מה טיבה דהוי דלא כחד מכל תנאי דלעיל דלרבי שמעון דאמר נותן לו שכרו משלם היינו לפי ערך זמן הגידול צריך ליתן עמלו ומזונו ורב סתמא קאמר דבין לזמן מרובה בין לזמן מועט נותן ריש עגלא ואע"ג דבמשנה קתני דזמן גידול עגלים היינו עד שיהיו משולשים היינו כשיקבל לגדל אבל לפטם אינו תלוי בקביעות זמן וכ"נ מל' הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות שותפין ומשמע שם נמי דריש עגלא לאו היינו כפועל בטל וכ"ש דלא אתי כאינך תנאי דס"ל דבדבר מועט סגי כגון גללים ונסיובי ותותרי ולא בעינן ריש עגלא. אע"כ דהאי ריש עגלא לפטומא היינו מנהגא בעלמא שכן היה המנהג בימי רב בכל מקבלי עגלים לפטם ולגדל ולא התנו שום תנאי שיטול המפטם ריש עגלא בשכר עמלו ומזונו וא"כ אתי שפיר כרבי מאיר או כרבי שמעון דאינהו נמי מודו דכיון שכן מנהג המדינה היינו שכרו משלם כדאמרינן לעיל לענין תרי תילתי באגר. וא"כ לפ"ז אכתי קשה מאי אתא רב לאשמועינן דמילתא דפשיטא דהכל כמנהג המדינה דמסתמא אדעתא דמנהגא נחית וליכא למימר דקמ"ל דאסור לשנות מזה המנהג להתנות מעיקרא בפחות מריש עגלא הא ליתא שכבר כתבתי דכולהו תנאי מודו דבהתנה מעיקרא מהני אף בכל דהו היכא דאית ליה עיסקא אחריתא. אע"כ ס"ד דהמקשה דעיקר מילתא דרב לאשמעינן כגון שהתנו מעיקרא על מותר שליש ולבסוף לא מצא מותר שליש וקאמר רב שצריך ליתן לו ריש עגלא והיינו כפי המנהג בדלא התנו וא"כ מקשה שפיר וסברת התרצן משמע דמוקי לה בקוצץ מעיקרא וקאמר רב דצריך שיקצוץ לו מותר שליש או שיאמר לו ריש עגלא. ואפשר דלפ"ז באמת ריש עגלא לאו דוקא אלא ה"ה פחות מזה והיא גופא קמ"ל דבקצץ מעיקרא לא בעינן דוקא כפועל בטל דהיינו שכרו משלם וכן לענין עמלו ומזונו סד"א דבעינן שיתן לו כל עמלו ומזונו קמ"ל דלא בעינן אלא כל מה שקוצץ לו סגי. ועי"ל להיפך דהתרצן סובר דמילתא דרב איירי בדלית ליה עיסקא אחריתא ומש"ה סבר רב דכשלא קצץ מעיקרא במותר שליש צריך לקצץ דוקא בריש עגלא ולא פחות וכשיטת רבותיו של הרמב"ם שכתבתי לעיל בשמם ועוד יש לפרש סברת התרצן כמו שכתב בס' תורת חיים עיין עליו ודו"ק:

בתוספות בד"ה אי משתתפת כו' תימא למה היא סבורה כן כו' ויש לומר דכשנשתתף עמו כו' עכ"ל. פירוש דמעיקרא הוו סברי התוס' דמסתמא לאחר השותפות היה נוטל האריס שלשה חלקים בריווח דהיינו חצי הריווח מקרן שלו וחצי מחציתו של רבי אליעזר מהגרוניא שהרי נעשה עכשיו החצי מעות של רבי אליעזר עסקא וזה כשיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בריש פ"ו מהל' שותפין דאף בשותפין ששניהם נותנין מעות כיון שאחד מתעסק ולא השני הוי חלק שאינו מתעסק כדין עיסקא דפלגא מלוה ופלגא פקדון וצריך ליתן ג"כ שכר עמלו וא"כ מקשה התוספות שפיר דכיון דעכשיו אין העיסקא אלא בחצי הבהמה יש לו ליטול חצי הראש לבד ומתרצים התוספות דאיירי שהאריס לא היה נוטל אלא חצי הריווח וזה כשיטת הרי"ף וסייעתו שכל היכא ששניהם נותנין מעות אין כאן תורת עיסקא ויכולין להתנות בכל ענין שירצו וכן בהגהת רמ"א בש"ע סימן קע"ז. אלא שאשת האריס היתה סוברת דשייך יותר שכר עמלו בשותפות מבעיסקא גרידא כיון דאיכא תרתי דיהיב ממונא וטירחא דידיה ומש"ה היתה סוברת ליטול ג"כ האליה. אלא דיש להקשות לשיטת הרי"ף וסייעתו דבשותפות לא שייך כלל דין עיסקא א"כ מאי הוצרך ר"א מהגרוניא לטעמא דאריס' למרי ארעא משתעבד ויש ליישב דאע"ג דלקושטא דמילתא להרי"ף שותפין יכולין להתנות בכל ענין שירצו מ"מ ר"א מהגרוניא מיהא לא התנה כלום עם האריס בשעת השותפות. וא"כ מהיכי תיתי יתעסק בחנם אי לאו משום טעמא דאריסא למרי ארעא משתעבד. אח"ז מצאתי שהב"י כתב כן ולענין מה שהקשה מהרש"א ז"ל על קושית התוס' דאפי' חצי הראש נמי לא היה לו ליטול מהא דאמרינן לעיל דבמותר שליש בשכרך סגי היכא דאית ליה תורא לדידיה ומההיא דכתב רש"י לקמן דכשיש לו שותפות בגוף הבהמה נוטל חצי מחצית בשל חבירו וא"צ ליתן שכר עמלו נ"ל דלק"מ שהרי דברי התוס' בקושיית' אדברי אשת האריס קאי דאף לפי סברתה שלא היתה יודעת לחלק בין עיסקא לשותפות אפ"ה מצד הסברא אין לו ליתן שכר עמלו אלא כדמעיקרא והיינו חצי הראש ולמה היתה סבורה ליטול האליה משא"כ דברי רש"י לקמן גבי חצי מחצה בשל חבירו דא"צ ליתן שכר עמלו היינו לפי המסקנא דר"א מהגרוניא דבשותפות לא שייך דין עיסקא ואף חצי מחצית גופא לא היה נותן ר"א מטעמא דאריסא למרי ארעא משתעביד וכמו שכתבתי ועוד דנראה דההיא דמותר שליש בשכרך אף בדאית ליה בהמה אחריתא נמי לא שרי אלא כשהתנה מעיקרא משא"כ הכא לא התנה האריס עם ר"א כלום ומש"ה שפיר כתבו התוס' דיש לו ליטול חצי הראש בראשונה ודו"ק:


בתוספות בד"ה אוגר זוזי בפשיטי מקבל היה עליו אחריות אונסין להכי ס"ד דשרי עכ"ל. לכאורה נראה שדקדקו כן מסברת המקשה דס"ד דשרי בכה"ג ע"כ איירי דר' חמא היה מקבל אחריות אונסין דבלא"ה פשיטא דאסור והא ליתא דהא למאי דלא ס"ד לחלק בין מרא לזוזי א"כ אפי' כשהשוכר מקבל אחריות אונסין נמי שרי כדאיתא לקמן גבי ספינה וזוזי דמר עוקבא. לכך נראה דעיקר כוונת התוספות דקשיא להו אגופא דלישנא דמוגר זוזי בפשיטי דמאי לשון שכירות שייך במעות כיון דפשטא דמילתא דרב חמא היה נותן המעות ע"מ שיוציאם השוכר לצרכו וליתן אחרים תחתיהם וא"כ אין זה שכירות אלא הלוואה ואי משום שאמר כן בלשון שכירות פשיטא להו שהלשון אינו מעלה ואינו מוריד בזה ומה ענין זה למרא שהוא שכירות גמור ע"ז כתבו התוס' דאיירי הכא שרב חמא היה מקבל אחריות אונסין דא"כ אין זה הלואה אלא כשכירות ומש"ה ס"ד דשרי כמו בשכירות המרא וק"ל:

בגמרא א"ל רב כהנא ורב אסי לרב אי אגרא לא פגרא כו' ופרש"י בד"ה ואי פגרא כו' מאחר ששמאה בדמים כו' הו"ל מלוה גביה והוי שכרו כריבית עכ"ל. וקשה למה נדמהו למלוה ולאסור הא קי"ל מתנה ש"ח להיות כשואל וכ"ש דמותר לשוכר להיות כשואל ודין זה כתבו הפוסקים בכמה דוכתי לענין היתר ריבית ועי' בט"ז בי"ד סי' קע"ז שכתב כמה חילוקים דלא שייך סברא זו בכמה דוכתי וכל החילוקים לא שייכי כאן דהכא אדרבא באמת הוא שומר ממש שקיבלה בתורת שכירות אלא שהתנה לקבל אחריות אונסין כמו השואל ולמה ניתלי במלוה. והנה מדקדוק ל' רש"י ז"ל בשמעתין נ"ל דהכא איירי שהשוכר מקבל עליו הספינה בשומא כפי ששוה עכשיו לענין שאם תשבר ישלם כשעת היוקר של שעת השכירות והכי משמע נמי לישנא דתלמודא גבי השם פרה דקתני הרי פרתך עשויה עלי בל' דינר כו' משמע דהיינו כשער של עכשיו וא"כ לפי זה אין זה דין אחריות של השואל דשואל גופא אינו משלם אלא כפי השער כשעת האונסין ולא כשעת השאלה ומדקבל עליו לשלם אם תאנס כשעת השכירות דמי שפיר למלוה דהיינו אם תאנס הו"ל מלוה למפרע ומסיק דאפ"ה שרי משום שלא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה וא"כ נהי דמקבל עליו אחריות הזולא לענין אם תשבר מ"מ כיון שאם יחזירה בעין הוי אחריות הזול על המשכיר וכן אחריות הפחת מחמת המלאכה מש"ה לא דמי למלוה וכה"ג מצינן לפרש בסמוך גבי דודא דמר עוקבא דכיון דתקיל ויהיב תקיל ושקיל ס"ד דאסור ולא שייך טעמא דמתנה ש"ח להיות כשואל דשואל גופא לא היה צריך לשלם חסרון הנחשת שנפחת מחמת מלאכה דה"ל כמתה מחמת מלאכה ומש"ה ס"ד דדמי למלוה ומסיק דאפ"ה שרי משום דמקבל עליה חוסכא דנחשא כל זה נ"ל מדקדוק ל' רש"י ז"ל בד"ה מותר ואין זה ריבית לפי שלא עשאה דמים מחיים שאם יוזלו כו' אלא לאחר מיתה כו' עכ"ל. זה הלשון משמע דדוקא זולא דמחיים לא קיבל עליה אבל אם תמות צריך לשלם כשומא של עכשיו וכן מצאתי בל' הרא"ש ז"ל בנוסחאות שלפנינו שכתב ופגרא בשעת משיכה שאם תשבר שמין אותה כמה היתה שוה בשעת שכירות עכ"ל הרי ממש כדברי. אלא שבנו רבינו יעקב בעל הטורים כתב להדיא בטי"ד סי' קע"ו שאינו משלם אלא כשעת השבירה. ולפ"ז צ"ל שכן היה גירסתו בל' אביו הרא"ש ז"ל כשעת השבירה במקום כשעת השכירות וכתב שם הב"י בשם המגיד משנה שכ"כ הרמב"ן ז"ל אבל מל' הרמב"ם והרשב"א ז"ל משמע כמו שכתבתי ושמחתי כמוצא שלל שכוונתי לדעת הגדולים אבל מ"מ לשיטת הרמב"ן והטור ז"ל הדרא קושיא לדוכתא מ"ש מהא דמתנה ש"ח להיות כשואל וליכא למימר דההיא דמתנה שומר חנם להיות כשואל שנזכר לענין ריבית היינו נמי מהני טעמי גופיה דמסיק לקמן דאגרא משעת משיכה ופגרא משעת שבירה וכן טעמא דחוסכא דנחשא הא ליתא דבכמה מקומות הובא סברא זו בפוסקים דאמרינן לענין ריבית מתנה ש"ח בסי' קס"ט ובשאר דוכתא והתם לא שייכי הני טעמי וצ"ע:


בתוספות בד"ה מעות של יתומים כו' ה"מ למיפרך ת"ל משום לוה כו' עכ"ל. היינו למאי דס"ד עכשיו דאיירי בריבית דאורייתא אבל למאי דמסיק דאיירי באבק ריבית ודאי אתי שפיר דאבק ריבית לא שייך כלל גבי לוה כדאיתא בש"ע סי' ק"ס:

בד"ה דקא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא משמע אע"ג דקא מקבל כו' והא דשרי לעיל נמי בספינה כו' עכ"ל. משמע מלשונם בפשיטות דתרתי בעי דוקא שיקבל המשכיר הפחת וגם הזולא ומה שהקשה מהר"ם ז"ל מאי שנא ממרא דמשמע לעיל דשרי מטעם הפחת לחוד ע"ש לא ידענא מאי קשיא ליה דהא עיקר השקלא וטריא בשמעתין דהכא איירי שהשוכר מקבל אחריות אונסין ומש"ה ס"ד דאסור דדמי להלואה. וע"ז מסקו דשרי היכא דאיכא תרתי למעליותא משא"כ לעיל גבי מרא איירי בסתם משכיר שאחריות האונסין על המשכיר ואפ"ה מקשה לעיל דליתסר דומיא דזוזי דרב חמא שהיה אחריות האונסין על רב חמא כמ"ש שם התוס' וע"ז משני שפיר דשאני מרא דקא פחתא ובהא לחודא סגי כיון דאינו מקבל אחריות האונסין וזה ברור. מיהו לולי דברי התוס' היה נ"ל דלעיל גבי ספינה דלא מייתי תלמודא טעמא דפחתא היינו משום דלא איצטריך דבהא לחודא שמקבל הזולא סגי והיינו למאי דפרישית לעיל שיש מפרשים דבספינה אינו מקבל אחריות השבירה אלא כשער הזול של שעת השבירה וכן משמע מסתימת ל' התוס' וא"כ לא דמי כ"כ למלוה אלא שמתנה להיות כשואל ומש"ה סגי בחדא למעליותא ובהכי א"ש נמי ההיא דשם פרה משא"כ הכא בדודא דמר עוקבא שמקבל השוכר הפחת שתפחת היורה מחמת המלאכה א"כ לא דמי אפילו לשואל אלא הו"ל כמלוה גמורה ומש"ה בעינן דוקא טעמא דחוסכא דנחשא וצ"ע ודו"ק:

בא"ד ומכאן קשה. עי' בס' תורת חיים ובב"י י"ד סי' קע"ו:

בגמרא א"ל בדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא ונקטינן דהבא מיניה ופי' רש"י בד"ה דהבא פריכא כו' דלא עבידי אינשי דמפקדי דהבא פריכא בפקדון דכיון דעשיר הוא כו' עכ"ל. וכתב מהרש"ל ז"ל בספר חכמת שלמה דנראה מל' רש"י ז"ל דלא גרסינן בגמרא ונקטינן דהבא מיניה וכוונתו דאי גרסינן ונקטינן דהבא מיניה שהב"ד לוקחין ממנו הדהבא פריכא בתורת משכון א"כ אמאי הוצרך רש"י לפרש דלא עבידי דמפקדי ות"ל דאפילו עבידי דמפקדי לעולם לא יחזירו הב"ד המשכון להנפקד כיון שאין בו סימן ואפילו יודה המקבל לאו כל כמיניה אלא ע"כ דלא גרסינן ונקטינן ליה מיניה אלא שמניחין הדהבא פריכא בידו ועיקרא דמילתא דאית ליה דהבא פריכא אינו אלא שבזה נראה שהוא עשיר כיון דחזינן דאית ליה דהבא פריכא ומש"ה הוצרך רש"י לפרש דלא עבידי דמפקדי דאי עבידי דמפקדי אכתי מנא ידעינן דעשיר הוא שמא הופקד אצלו ובתוך כך יחזיר הדהבא פריכא מדעתו למי שהפקיד אצלו ולא ימצאו מקום לגבות כן נ"ל כוונת מהרש"ל וכ"כ הש"ך בח"מ סי' רצ"ד דנראה לו דהרא"ש ז"ל נמי לא גריס ונקטינן דהבא מיניה ע"ש באריכות. ולכאורה היה נ"ל להכריח גירסתם דבע"כ לא גרסינן לה דאי ס"ד דאיירי דנקטינן דהבא מיניה א"כ היאך מסיק אבל דבר מסויים לא דלמא פקדון נינהו ואתא מריה ויהיב סימנא ותיפוק לי דאפי' יהיב סימנא ושקיל מ"מ צריך להחזיר המפקיד דמי החוב להיתומים משום תקנת השוק דכיון שהמשכון ברשותם או ביד הב"ד לא גרע מגנב והשכין דקי"ל שצריך ליתן דמי הלואה משום תקנת השוק אלא ע"כ דאיירי שהדהבא פריכא ביד המקבל ולא נקטינן מיניה למשכון וא"כ א"ש אלא דאכתי יש לדקדק דהיא גופא תקשי אמאי בדקינן דוקא אגברא דאית ליה דהבא פריכא ואמאי לא יהבינן למאן דאית ליה דבר מסויים ויקחו החפץ לידם בתורת משכון למאי דפרישית דבכה"ג ליכא למיחש מידי דלעולם צריך להחזיר דמים מפני תקנת השוק. מיהו בהא מצינן למימר דלא שכיחא מילתא שיתן המקבל החפץ בתורת משכון דאע"ג דמצינו טובא המלוה על המשכון היינו במלוה גמור שכל הנאה שלו משא"כ הכא דמקבל למחצית שכר לא שכיחא. אבל מ"מ קשיא לי דא"כ אמאי איצטריך תלמודא למימר דבדבר מסויים לא משום דלמא אתא מריה ויהיב סימנא ושקיל ותיפוק ליה דכיון דדבר מסויים עבידא דמפקדי א"כ יש לחוש בפשיטות דלמא פקדון נינהו וכי אתא מריה יהיב ליה הנפקד מדעתו כיון דלא נקטינן מיניה למשכון וגם בזה יש לומר דלרווחא דמילתא נקיט הכא שאף שאם יודע הדבר לב"ד לא שבקינן ליה ליתנן למי שאומר שהפקידן בידו כיון שמפסיד לאחרים לאו כל כמיניה דחזקה שכל מה שביד האדם הוא שלו אפ"ה איכא למיחש דלמא יהיב סימנין ויאמינו לו בע"כ. אלא דמעיקרא דדינא קשיא לי אגירסא זו דכיון דלא נקטינן מיניה הדהבא בתורת משכון אלא עיקר הענין דאית ליה דהבא פריכא אינו אלא שבזה נראה שהוא עשיר ויוכלו לגבות ממנו א"כ מאי ס"ד מעיקרא דלא יהבינן להו למאן דאית ליה נכסי קרקעות דבכל דוכתא משמע שעיקר סמיכת הבע"ח על קרקעות אלא ע"כ דביתומים חיישינן טובא וא"כ לא מהני מאי דאית ליה נכסי למאי דס"ד מעיקרא דחיישינן שמא משועבדים לבע"ח מוקדם וא"כ כ"ש שיש לחוש כן במאן דאית ליה דהבא פריכא שמא ימכרם ליתנם לבע"ח מוקדם. ולפ"ז נראה עיקר כגירסא שלנו דגרסינן ונקטינן דהבא מיניה וא"כ עדיפי טובא ממקרקעי וכן נראה שהיא גירסת רוב המפרשים והפוסקים הקדמונים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דאפי' בדבר מסויים ליכא למיחש מידי שלעולם צריך להחזיר מיהא הדמים משום תקנת השוק. ונלע"ד דהאי מימרא דרבה ורב יוסף היינו אליבא דמ"ד בהגוזל בתרא דבהוכר הגנב לא עשו תקנת השוק וקושטא דמילתא הכי הוא דרב יוסף אמר להדיא שם דלפני יאוש צריך הלוקח להחזיר בחנם כרב משמיה דרב חייא ורבה נמי אפשר דהכי ס"ל אף לאוקימתא דרב פפא דהא פלוגתא דרב ורבי יוחנן היא ואשכחן בעלמא דרבה תלמידיה דרב הוה וכל מילי דמר עביד כרב ורב אשי נמי דמסיק הכא דיהבינן להו למאן דמשפי נכסיה היינו משום דסבירא ליה דסגי בהכי והא דמקשה תינח מאן דאית ליה דהבא פריכא לפום סברא דידהו אקשי להו אף על גב דסבירא ליה כמסקנא דהתם דעשו תקנת השוק אף בהוכר הגנב כנ"ל ודו"ק ועיין עוד מה שאכתוב בלשון התוס'. אח"ז עיינתי בהגהת אשירי שהרגיש בזה וכתב וז"ל ואע"ג שצריך להחזיר דמיו מפני תקנת השוק מ"מ יפסיד הריוח עכ"ל. ולענ"ד הוא דוחק גדול דודאי לא איכפת לן אם יפסידו הריוח מחמת חששא רחוקה כזו שניחוש שהמקבל הוא אינש דלא מעלי שחשוד להשכין ולשלוח יד בדבר המופקד. דא"כ בלא"ה יפסידו הריוח דמאן יימר דהוי רווחא ואת"ל שירויח סוף סוף יטעון שלא הרויח כיון דחשיד הוא ועוד דלפ"ז צ"ל דאיירי הכא דנקטינן דהבא פריכא כשיעור הקרן וגם הריוח וזה הוא דבר רחוק שהריוח אין לו שיעור אלא ע"כ דעיקר המשכון אינו אלא על הקרן והדרא קושיא לדוכתא. אח"ז עיינתי עוד בהגהת מרדכי שהרגיש ג"כ בזה וכתב תירוץ הנזכר. וכתב עוד תירוץ אחר דאדרבא חיישינן להיפך דלמא אתא אינש ויהיב סימנא ושקיל ליה ואח"כ יבואו עדים שהמקבל לקחם מזה שאמר הסימן ונמצא שהוציא המערער שלא כדין ויצטרכו היתומים לשלם המותר עכ"ל וגם זה דוחק דלישנא דתלמודא דקאמר דלמא פקדון נינהו משמע קושטא דמילתא הכי הוא ועוד קשה למה יצטרכו היתומים לשלם המותר שהרי אף אם היה המשכון באותו שעה ביד המקבל היה מוציאה המערער בעדים וראה אם לא היה למקבל עדים שקנאם מהמערער ואי משום שבאו עדים בסוף אכתי מאי ה"ל ליתומים למיעבד כיון שברשות ב"ד הוציאם המערער ודין כזה לא נזכר בשום פוסק שיצטרכו הב"ד או יתומים לשלם בכה"ג וא"כ הדרא קושיא קמייתא לדוכתא וצ"ע. אחר כל זה מצאתי עוד בנמוקי יוסף שהרגיש בזה ותירץ בשם הראב"ד ז"ל דבמשכנתא כי האי על עיסקא למחצית שכר לא שייך תקנת השוק דלאו אדעתיה דמשכנתא לחוד יהיב זוזי אלא אדעתא דעיסקא שהיא ג"כ ברשותא דמאריה הנותן ע"ש ואף שיש לדקדק גם על זה כבר כתב הנ"י שאחרונים הסכימו ג"כ בזה ומי יבא אחר דבריהם ואפשר לעשות סייג לדבריהם עפמ"ש לעיל דמילתא דלא שכיח היא שיתן אדם משכון במה שמקבל למחצית שכר ומצינו בכמה דוכתי דלא שייך תקנתא במילתא דלא שכיחא ודו"ק והואיל ואתאן לדברי הנמוקי יוסף אזכיר שראיתי שם דגריס נמי ונקטינן לדהבא מיניה ואפ"ה כתב לגמרי כל' רש"י בד"ה דהבא פריכא וא"כ אפשר שהיא שיטת רש"י בעצמו ואין צורך להגהת מהרש"ל ע"ש בנ"י באריכות ודבריו צ"ע ואין להאריך יותר ועי' בל' הרא"ש ז"ל:

בתוספות בד"ה אתא מריה כו' תימא דהיכי שקיל כו' ואי חיישינן דלמא מודה א"כ כו' וא"ת כיון דאין בו סימן למה יאמינו לו א"כ בדבר מסויים נמי כו' עכ"ל. האי וא"ת הוא כמו וכי תימא וכוונתם להקשות דרך ממ"נ ויש לדקדק למה הוצרכו להקשות דרך ממ"נ ותיפוק ליה דמילתא דפשיטא היא שאף אם יודה המקבל אינו נאמן דהלכה פסוקה היא שאין אדם נאמן בהודאתו לחוב לאחרים ויש ליישב דכוונתם להקשות דאף את"ל דאיירי הכא שיודה המקבל בגוונא דלא חב לאחרינא כגון דאית ליה נכסי אחריני לשלם להיתומים ואפ"ה לא יהבינן ליה לכתחלה זוזי דיתמי על סמך זה דהא למאי דס"ד עכשיו לא יהבינן למאן דאית ליה נכסי דחיישינן שמא יש איזה ערעור על הנכסים או ב"ח מוקדם ולא ידיע מש"ה הוצרכו להקשות א"כ בדהבא פריכא נמי כן נ"ל ודו"ק ועל דרך זה יתפרש מה שכתבתי בסמוך דאיירי בגוונא דלא שייך תקנת השוק כיון שהוכר הגנב והיינו ע"כ דאית לה לאשתלומי מיניה ואפ"ה לא יהבינן ליה דהדר חיישינן דלמא לא משפיין ודו"ק:

בא"ד ונראה לפרש דהכא בשמעתין חיישינן שמא יבואו עדים שהפקיד בידו חפץ כו' עכ"ל. מפשט ל' התוס' נראה דהשתא דאתינן להכא תו לא צריכנן למימר דעיקר החששא הוא לאחר מיתת המקבל אלא אפי' בחיי המקבל נמי שייך הא חששא לפי מה שנראה מדברי התוס' דגרסי ונקטינן ליה מיניה ולפ"ז מה שכתבו התוס' דאין להם לב"ד למנוע להראות החפץ הוא תמוה דתיפוק ליה שכבר ראוהו ב"ד שהרי הוא תחת ידם ואפשר משום דמשמע להו דהכא איירי אפי' בסימן שאינו מובהק מאד שהרי אמרו בהדיא דוקא דהבא פריכא דלית ביה סימן כלל אבל שאר דברים דשייך בהו סימן אע"ג דלא שייך סימן מובהק גמור נמי שייך האי חששא ובזה הוצרכו התוס' לפרש משום שיצטרכו להראות לעדים ואז יכירו העדים ע"י טביעות עין. מיהו הרא"ש ז"ל כתב דחששא זו שמא יבאו עדים היינו נמי לאחר מיתת המקבל דוקא ע"ש וכ"כ מהר"ם מלובלין בחדושיו שהוא כוונת התוס' ועי' באריכות בש"ך ח"מ סי' קצ"ז:


בתוספות בד"ה אין מקבלין כו' וקשה דמאי פריך בגמרא כו' ודבריהם מבוארין כיון דלפי' רש"י עיקר קושיית הגמרא דכיון דקאי ברשות המקבל לענין אונסא וזולא יש לחייבו בבכורה א"כ זה היה יכול להקשות אמתניתין דבכורות מיניה וביה בלא מתניתין דהכא דבלא"ה ע"כ איירי דקיבל עליה אונסא וזולא מדקרי ליה צאן ברזל ואי סבר דאפ"ה יש לפוטרו מן הבכורה משום דלא נקיט זוזי א"כ ממתניתין דהכא נמי לא מקשה מידי דהא האי טעמא לא שייך לסלק ריבית דרבנן ועי' מ"ש מהרש"ל ומהר"ם ז"ל ובספר תורת חיים האריך ג"כ ליישב שיטת רש"י ז"ל וכל דבריהם א' וכוונתי בזה לדבריהם דודאי הוה סבר המקשה דאע"ג דקיבל אונסא וזולא לא שייך ביה משום ריבית דרבנן משום דאי ברשותא דמארי קמא קאי ה"ל כפקדון גביה וא"כ לא איכפת לן בקבלת האחריות דקי"ל מתנה ש"ח להיות כשואל אלא ע"כ דברשותא דמקבל קיימי לגמרי והו"ל כמלוה דאית בה משום ריבית א"כ מקשה שפיר דמה"ט גופא ליחייבו בבכורה כיון דקיימי לגמרי ברשות המקבל אלא דאכתי קשה לי דאף אי לא חשבית ליה כמלוה לאוקמא לגמרי ברשותיה אפ"ה מאי ס"ד דלא ליהוי אף ריבית מדרבנן ומאי שנא מחנווני למחצית שכר וכן הא דמקבל עגלים וסייחין למחצה דאע"ג דלא קיימי ברשותיה ואף האחריות אינו מקבל אלא למחצה ואפ"ה חשבינן ליה ריבית דרבנן משום דמה שמקבל חצי האחריות הו"ל כפלגא מלוה וא"כ ה"נ דלמא משום האי טעמא הוא ויש ליישב דבחנווני וכן במקבל עגלים למחצית שכר דמי טפי למלוה דהתם עיקר השבח הוא מחמת המקבל שמתעסק במשא ומתן או בפיטום העגלים וא"כ לא דמי לשומר משא"כ הכא במקבל צאן ברזל שעיקר השבח בגיזות וולדות דמעלמא אתו וא"כ אי ס"ד דברשותא דמרא קמא קיימי לא מיחזי כריבית כלל אפילו מדרבנן כיון דמבהמו' דידיה קא רבו וה"ל לגמרי כשומר חנם שמקבל להיות כשואל כן כנ"ל:

בא"ד ונראה כמו שפי' ר"ת כו' וגם פסק דמי השבח כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל א"כ לישני הכא בפשיטות דההיא דבכורות איירי שלא פסק דמי השבח כו' עכ"ל ולענ"ד לא קשה מידי משום דלשון צאן ברזל משמע ליה דאיירי שפסק לו דמי השבח וזה מוכרח מדפסיק ותני במתניתין דכל צאן ברזל ריבית דאורייתא הוא ולא מפליג בין קצב לו השבח או לא אלא ע"כ דכל צאן ברזל היינו שקוצץ השבח ואם כוונת מהרש"א ז"ל להקשות אליבא דאביי שסובר דל' צאן ברזל סובל הכל א"כ אמאי לא מוקי לה שלא קצץ השבח אלא דלאביי פשיטא דלק"מ דאיהו סובר דקושטא דמילתא דכל שקיבל המקבל אונסא וזולא אין לפוטרו מבכורה וק"ל:

בד"ה תשיך לא סגי דלאו הכי אבל אי תשוך ניחא כו' דלא סגי דלא תשוך כו' עכ"ל. אע"ג דלפי' רש"י לא צריכין לפרש כן משום די"ל דדוקא לענין תשיך מקשה לא סגי דלאו הכי משום דלהיתר לא איצטריך קרא דמהיכא תיתי למיסריה כמ"ש רש"י להדיא וכוונתו בזה דבלא"ה נמי ידעינן דכל המצות שנאמרו סתם אישראל בישראל קאי משא"כ אי תשוך איצטריך קרא למישרי דהא שמעינן לרב הונא ורבא דאיירי הכא ואית להו בפ' הגוזל בתרא דגזל העכו"ם אסור ומש"ה הוצרך להתיר ריבית דעכו"ם דלא תימא בכלל גזל הוא כדקס"ד דרבא בריש פירקין אבל להתוס' לא משמע להו לפרש כן משום דקשיא להו בסוף הדיבור דבתשיך נמי איכא למימר דאיצטריך קרא להתיר משום דאסור לבני נח וס"ד דאסור לישראל ליתן ריבית משום ולפני עור קמ"ל קרא דשרי אע"כ דהא דמקשה לא סגי דלאו הכי היינו משום דס"ל דלא איצטריך קרא כמו שתירצו התוס' בסוף הדיבור דמלאחיך נפקא וא"כ ה"נ לענין תשוך לא איצטריך דמלאחיך נפקא ולרש"י יש לומר דתרי קראי איצטריכו חדא להתיר ריבית דעכו"ם ואידך להתיר גר תושב כדאשכחן בכותי וגר תושב דמצריך תרי קראי בפ' המקבל:

בא"ד וא"ת ומאי פריך מהאי קרא הא לא אסור אלא מדרבנן כו' עכ"ל. ויש לדקדק מאי ענין קושיא זו לכאן דמעיקרא אדברי המקשה דמותיב מלנכרי תשיך הו"ל להקשות כן ולמאי דפרישית בסמוך אפשר ליישב דלשיטת רש"י לא קשיא להו מידי דאע"ג דפשיטא להתוס' דרבא נמי הוי ידע דלרב הונא גופא לא אסיר אלא מדרבנן והיינו משום דמדאורייתא פשיט דשרי דאף אי תשיך מ"מ לא אשכחן שום קרא לאיסור וממילא דשרי מ"מ איכא למימר דרבא הוי ס"ד דהא דאסר רב הונא ריבית דעכו"ם אין הטעם משום שמא ילמד ממעשיו אלא שגזרו משום ריבית דישראל כדאשכחן בכמה דברים שגזרו חכמים בכה"ג ועל זה מקשה רבא שפיר דאי כתיב לנכרי תשיך לא שייך לגזור כה"ג משום ריבית דישראל דכל הגדרים וסייגים שתקנו חכמים היינו שכן ציוה המקום ואמרה תורה עשו משמרת למשמרתי והיינו במקום שלא נזכר ענין הגדר לא לאיסור ולא להיתר משא"כ הכא שאמרה התורה בפירוש לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך הרי גילתה התורה בפירוש שהיתר גמור הוא וא"צ לקדש עצמו בזה אבל עכשיו שכתבו התוס' דמה שאמרה התורה תשוך אליבא דרבא לא איירי כלל מאיסור ריבית והתירו אלא שהקפיד הכתוב שאם ילוונו לא ילוונו בחנם וא"כ שפיר י"ל דאתו חכמים וגזרו שלא ילוונו כלל כי היכי דלא ליפגע באיסור ריבית ומיחלף בריבית דישראל וע"ז תירצו התוס' שפיר דאפ"ה מקשה שפיר משום דאיכא למימר שמה שאמרה התורה תשוך אליבא דרבא היינו משום דמצוה להלוותם כדי לחסרם וא"כ לא היה להם לחכמים לאסור ועוד נ"ל לפרש בפשיטות דמה שכתבו התוס' בתחלת דבריהם דאי תשוך א"ש דלא סגי דלאו הכי ולא ניחא להו לפרש כפי' רש"י דאי תשוך היינו דאיצטריך קרא למישרי משום דפשיטא להו להתוס' דלא איצטריך קרא להתיר משום דלא דמי כלל לגזל כמ"ש התוס' לקמן בזה הדיבור והיינו כדמסיק רבא לעיל דכיון דמדעתיה יהיב לא אתיא מכלל גזל וא"כ לפ"ז נמשך שפיר הקושיא השנייה לדבריהם הקודמים דוקא משום דלשיטת רש"י יש לומר דרבא ס"ד דהא דאמר רב הונא אפילו ריבית דעכו"ם ויליף ליה מקרא דשלמה היינו משום דמדאורייתא אסור ואף שלא נזכר האיסור בתורה בפירוש י"ל דס"ד דרבא דרב הונא סובר דבכלל גזל העכו"ם הוא וא"כ מקשה שפיר מאי לאו תשוך אבל עכשיו שכבר כתבו התוספות שיטה אחרת דלא דמי כלל ריבית לגזל העובד כוכבים אלא תשוך איצטריך שלא ילוונו בחנם וא"כ ע"כ דרבא נמי הוי ידע דרב הונא לא אסר אלא מדרבנן א"כ מקשו שפיר ודו"ק:

בא"ד וא"ת כיון דריבית עובד כוכבים שרי לאידך לישנא למה לא חיה אותו שהלוה בריבית כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל מאי ענין קושייתם אליבא דלישנא בתרא דהא ללישנא קמא נמי שייך להקשות כן כיון דלא אסור אלא מדרבנן עכ"ל ע"ש באריכות ובאמת דברי התוספות צריכין עיון בזה ואין לתרץ דללישנא קמא כיון דאסור מיהא מדרבנן שפיר היה ראוי לעונש כזה שלא יעשה לו נס בתחיית המתים וכדמצינו כמה מדרשות שהעניש הקב"ה אף קודם מתן תורה בדבר שסופו להיאסר אף מד"ס משא"כ ללישנא בתרא דמותר אף לכתחלה מקשו שפיר אלא דא"א לומר כן דא"כ מאי מקשו התוס' דמאן יימר דאותו שלא קם בתחיית המתים היה מלוה בריבית לעובדי כוכבים שמא היה מלוה לישראל חבירו ולכך נענש כיון שסופו ליאסר אף מן התורה אע"כ דהתוס' לא נחית עדיין לזו הסברא עד סוף הדיבור וא"כ הדרא קושיית מהרש"א לדוכתא וצ"ע:


גמ' פשיטא אמ' ר"נ אמר לי הונא לא נצרכה דאפי' לעכו"ם בריבית ולישראל בחנם. וקשה דאכתי מאי קמ"ל דהא אפילו בגר תושב אמרינן דנתינה דגר קודם למכירה דעכו"ם ויליף לה רב יהודה מקרא בפרק כל שעה ור' מאיר סובר דקרא נמי לא צריך דסברא הוא כיון דגר מצוה להחיותו משא"כ בנכרי וא"כ כ"ש דיש לומר כן בישראל דחנם דידיה קודם לשכר העכו"ם אם לא שנאמר דיש לחלק דסד"א דווקא נבילה דהפסד מועט הוא אמרה תורה דנתינה דגר קודם משא"כ בריבית שהוא הפסד מרובה קמ"ל דאפ"ה ישראל קודם ואין להקשות נמי להיפך אמאי אמרינן באמת דישראל קודם לריבית דעכו"ם דהא בכל דוכתי אמרינן דהיכא דאיכא פסידא דידיה שלו קודם לשל כל אדם וילפינן לה מקרא דאפס כי לא יהיה בך אביון יש לומר דשאני התם שעיקר המצוה אינו אלא משום הפסד ממון חבירו בכה"ג ואמרינן דבמקום פסידא דידיה שלו קודם לשל כל אדם משא"כ הכא שעיקר המצוה להלוות לעני כדי להחיותו והיא אחד ממצות הצדקה א"כ פשיט' דלא שייך בכה"ג לומר שלו קודם וק"ל:

אמנם לפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל דלנכרי תשיך היא מצות עשה להלוות לנכרי בריבית אלא שחכמים אסרוהו ביותר מכדי חייו. וא"כ פשיטא דאתי שפיר טפי דאיצטריך קרא להכי דאע"ג דהאי עשה והאי עשה ואיכא נמי פסידא דידי' אפ"ה צריך להלוות לישראל בחנם מלנכרי בריבית משום דמצוה דלהחיותו עדיף וק"ל. ומה שיש לדקדק בלשון הרמב"ם בזה מסוגי' דשמעתין עיין בספר שני לוחות הברית בהקדמתו לחלק תורה שבכתב ותמצא נחת*:

שם תניא רשב"א אומר כל מי שיש לו מעות כו' הא למדת כו' והא קא חזינן. רבים מקשים מאי קמ"ל רשב"א כיון דמקרא מלא הוא ועוד מ"ש ריבית דנקט טפי מאינך ובספר קיקיון דיונה כתב דעיקר מימרא דרשב"א שהכתוב איירי במי שיש לו מעות ומלוה אותם בחנם ולא במי שהוא בשב ואל תעשה שאינו מלוה כלל וקשה לפ"ז דא"כ מאי מקשה והא קא חזינן דלא מוזפי בריבית כו' הא לא איירי מזה אלא הכי הל"ל והא קא חזינן דמוזפי שלא בריבית כו'. ונראה עיקר כמ"ש מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות דעיקר מימרא דרשב"א שאפי' מלוה בריבית לעכו"ם נמי מתמוטט והיינו דהא בהא תליא כיון דעיקר הקפידא שמחוייב להלוות לישראל בחנם א"כ ממילא ידעינן שאין להלות בריבית אף לעכו"ם וכדאמרינן לעיל עמי קודם והיינו דאפי' לעכו"ם בריבית ולישראל בחנם. ועוד נ"ל משום דמצינו דפליגי ר"ע ורבנן בהאי קרא דעושה אלה אי איירי עושה כל אלה דוקא או אחת מכל אלה והכריע רשב"א דעושה אחת מכל אלה קאמר ויליף לה מריבית דע"כ בריבית לחוד מתמוטט כדכתיב קרא מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו וא"כ ע"כ אינך נמי בא' מכל אלה מתמוטט והא דקאמר הא למדת ולא מייתי קרא דמרבה הונו משום דאיכא למידחי דהתם דוקא במי שכל עסקו בריבית כדמשמע פשטא דקרא ומש"ה מייתי מהאי קרא דלא מפליג בין רב למעט וסתמא קאמר כספו לא נתן ע"כ דאיירי בכל ענין וממילא דאיירי באחת מכל אלה מתמוטט ודו"ק. והא דמקשה והא חזינן דלא מוזפי כו' אף אם נפרש כפירוש התוס' דאיירי בצדיק גמור אפ"ה א"ש דלא מקשה אפשטיה דקרא משום דאיכא למימר דלא ימוט לעולם אעולם הבא כדאשכחן בלמען ייטב לך וכ"ש הכא דכתיב ברישיה דקרא מי יגור באהליך מי ישכון בהר קדשיך כו'. אבל אדרשב"א מקשה שפיר טפי וק"ל:


בתוספות בד"ה מצאו ישראל כו' וי"ל דנקיט לך משום העמידו כו' דאפי' מקבל ישראל רבית שרי כו' עכ"ל. ואף למסקנא דמוקמינן דאיירי שנטל העכו"ם ונתן ביד וא"כ כבר נסתלק לו הישראל הראשון לגמרי אפ"ה איירי בכה"ג שחזר העכו"ם וצוה לישראל הראשון שיקבל הקרן והריבית מיד הישראל השני וקמ"ל דאפ"ה שרי וכן הוא להדיא בהגהות מרדכי ע"ש. אלא שיש טעות סופר שם ובין ראשון לשני נתחלף בדפוס ועיין מה שאכתוב בסמוך:

בד"ה בשלמא סיפא לחומרא כו' וי"ל דאפי' שיוכל לזכות לחבירו במציאה כו' השתא מיהא שהעכו"ם אינו מפקירן אלא בא לזכות כו' אין לו כח לזכות כו' עד סה"ד. ונ"ל דמה שכתבו התוס' שכיון שהעכו"ם אינו מפקירן אין לו כח לזכות כו' כוונתם בזה דכיון שהישראל הראשון אין לו כח לזכות במעות עבור ישראל חבירו נמצא שעדיין הם ברשות העכו"ם שהעכו"ם יכול לחזור ולתבוע דמיו מישראל השני שלקחן מידו דהא בישראל נמי כה"ג מי שהיה חייב מנה לחבירו ונתן המנה לאיש אחר שאינו שליח המלוה וא"ל הולך מנה לפלוני שאני חייב לו היה יכול לחזור בו וליקח המנה מידו אי לאו משום דקי"ל הולך כזכי וא"כ בעכו"ם דלא שייך לא שליחות ולא זכייה א"כ נראה שיכול העכו"ם לחזור בו ולהוציא המנה מיד ישראל השני. ועוד נרא' שאדרבא אם יתבע הישראל הראשון לשני מצי השני למימר ליה לאו בעל דברים דידי את לפי שאני לא זכיתי במעות לצורכך ואע"ג דבודאי יכול הראשון להוציא מן השני מדרבי נתן כדאיתא בח"מ סי' פ"ו גבי משכון של עכו"ם ע"ש. מ"מ לא איכפת לן בזה לענין ריבית דסוף סוף העכו"ם הוא הבע"ד של הישראל השני ומה"ט יש לו להיות מותר אף בהעמידו אצל ישראל. ואין להקשות אכתי אמאי לא הוי ריבית גמור ומאי שנא מהא דקי"ל מעותיו של ישראל מופקדות ביד עכו"ם דלא שרי בתוספתא שהביאוה התוספות בסמוך אלא דווקא כשהם באחריות העכו"ם והיינו שהעכו"ם הלוה אותם מדעתו ואם לא ישלם הישראל יתחייב העכו"ם לשלם ומש"ה שרי אבל אם הם באחריות הישראל המפקיד לענין פרעון אסור כדאיתא בש"ע י"ד סימן קס"ט סעיף י"ג ומשמע שם דריבית קצוצה נמי הוי ע"ש בט"ז וש"ך. וא"כ ה"נ הרי הם באחריות הישראל הראשון לענין הפרעון שהרי העמידו העכו"ם אצל השני ונתרצה להלוותם לו. אלא דיש לחלק דשאני פקדון דברשותיה דמרא קמא קיימי וא"כ אף דאין שליחות וזכיה לעכו"ם מ"מ ממילא הם של ישראל ראשון וכיון שמקבל עליו אחריות ה"ל לגמרי כישראל המלוה לישראל משא"כ הכא שהעכו"ם קיבלם בתורת הלואה מישראל הראשון וה"ל כדידיה דמלוה להוצאה ניתנה אלא שאנו רוצים לאסור כיון שהישראל הראשון מצווה לעכו"ם ליתנם לישראל השני בתורת פרעון א"כ בזה אמרינן שפיר דכיון דאין שליחות וזכיה לעכו"ם א"כ אכתי לא נפקי מרשותיה ויש לו להיות מותר אלא דלחומרא אמרינן יש שליחות כן נ"ל בכוונתם ועיין בהגהת מרדכי. וכן יש לפרש מ"ש התוספות עוד אלא רישא אמאי שרי בהעמידו אצל העכו"ם כו' נמצא דישראל שני לא זכה בקבלתו לעכו"ם כו' עכ"ל. כוונתם נמי על הענין שכתבתי דכיון שהישראל השני לא זכה בשביל העכו"ם א"כ אין יכול העכו"ם לתובעו דמצי למימר ליה לאו בע"ד דידי את שאף שצוית לישראל ראשון ליתן לי מ"מ לא זכיתי בשבילך אלא הרי הם עדיין ברשות ישראל הראשון שיכול לתבוע את השני וממילא שנשאר תביעת העכו"ם על הראשון ושל הראשון על השני וא"כ ה"ל ריבית קצוצה וע"ז כתבו דמשני בגמרא כגון דא"ל הניחם על קרקע והפטר והלוה יטלם בציווי העכו"ם וא"כ העכו"ם הוא הבע"ד של השני וע"ז כתבו עוד דאע"ג שהראשון לא הפקיר המעות כשהניחם ע"ג קרקע והוי עדיין שלו כוונתם בזה דאע"ג שהישראל לא הניחם על דעת הפקר אלא ע"מ שיטלם הישראל השני לצורך העכו"ם כמו שהתנה תחלה תנם לי ואני אעלה לך דעליה קאי ואם העמידו אצל העכו"ם וא"כ יש סברא קצת לומר כיון דסוף סוף לא זכה בהם השני על דעת העכו"ם וא"כ נתבטל התנאי וממילא ה"ל של ישראל הראשון כמו מעיקרא אפ"ה שרי כיון שכבר פטרו העכו"ם בפירוש ומשום מראית עין נמי ליכא כיון שלא לקחם מהישראל אלא מע"ג קרקע ותיכף שהניחם ע"ג קרקע לא נשאר שם לוה עליו וכתבו עוד דכשלא הניחם ע"ג קרקע אלא א"ל תן לישראל והפטר אע"ג שא"ל אני אתנם אפ"ה אסור משום דנראה כנותן לו ריבית ונ"ל דאיסור זה אינו אלא משום מראית עין כדאיתא בפוסקים בשם התוספות גבי מעותיו של עכו"ם שמופקדים ביד ישראל והם באחריות העכו"ם לענין הפרעון וה"נ דכוותיה וזה שדקדקו לכתוב שא"ל אני אתנם פירוש דבזה אסור רק משום מראית עין אבל אם א"ל סתם תן לישראל והפטר והישראל יתנה עם השני על הקרן והריבית אפשר דמדינא נמי אסור שהרי לא יסתלק הישראל הראשון מהעכו"ם אלא לאחר שקיים התנאי ונתנם להשני ע"מ שיתן קרן וריבית וא"כ תחילת הנתינה ופסיקת הריבית הוא באיסור שבשעת הנתינה עדיין מעות שלו הם משא"כ כשהישראל לא התנה עם השני אלא שהעכו"ם התנה עמו א"כ אין תחילת הנתינה באיסור שהרי הישראל אינו יכול לתבוע את השני אלא שהעכו"ם הוא הבע"ד שלו שהתנה עמו ומש"ה אין לאסור אלא משום מראית עין כן נראה לי בכוונתם. אלא דעדיין קשיא לי מהיכן הוציאו התוספות דין זה דכשא"ל העכו"ם תן לישראל והפטר ואני אתנה עמו שיהא אסור משום מראית עין דמהתוספתא גבי מעותיו של עכו"ם שמופקדים ביד ישראל אין ראיה דהתם נמי איירי פשטא דמילתא שמתנה ישראל עם הישראל. ולכאורה נראה שהתוספות הוציאו כן מדמוקי תלמודא הכא מעיקרא שא"ל הניחם ע"ג קרקע והפטר ולא מוקים בפשיטות שא"ל תן לישראל והפטר ואני אתנה עמו אע"כ דנהי דבכה"ג אין זה ריבית גמור מ"מ אסור משום מראית עין. אמנם לענ"ד אין מכאן ראיה דהא דלא מוקי לה בהכי היינו משום דפשטא דברייתא משמע שהישראל הראשון מתנה עם השני כדקתני תנם לי ואני אעלה לך ועלה קתני ואם מעמידו אצל העכו"ם משמע דמ"מ התנאי במקומו עומד עם הישראל וצ"ע. מיהו נראה לי דמה שכתבו התוספות בזה דאסור היינו דוקא בענין שחוזר הישראל הראשון ומקבל מהשני הקרן והריבית בדרך אפוטרופסות בשביל העכו"ם דבהכי איירי הברייתא לדידהו כמ"ש לעיל בד"ה מצאו העכו"ם בשם הגהת מרדכי ע"ש משא"כ כשנסתלק הראשון לגמרי אפשר דאפילו מראית עין נמי ליכא כיון שלא התנה עמו כלום מעיקרא ולבסוף נמי אין לו שום עסק עמו וצ"ע. ועפמ"ש יש ליישב קצת לשון הגהת רמ"א בסי' קס"ט סעיף ג' ממה שהשיגו עליו הב"ח והט"ז והש"ך ע"ש ואין כאן מקומו להאריך ודוק היטב שהוצרכתי להאריך להעמיד דברי התוספות על בוריין ולאסבורי מלתא בטעמא כאשר בינותי בספרים ועיין הגהות מרדכי:

בפרש"י בד"ה אבל אנן לדידהו כו' וסיפא לחומרא כדאמרן כו' עכ"ל. והקשה בספר לחם אבירים אמאי הוצרך רש"י לפרש אליבא דרב אשי סיפא לחומרא ותיפוק ליה דבלא"ה א"ש דסיפא ריבית גמור הוא כמו שהקשו התוס' בד"ה בשלמא משום דישראל השני שלוחו של ראשון הוא לקבל מיד העכו"ם ומה שתירצו שאין יכולת ביד הישראל לזכות לחבירו בקבלתו דא"כ היה המקבל שלוחו של העכו"ם לזכות במעותיו של ישראל כו' וכל זה לא שייך אליבא דרב אשי דהא קושטא דמלתא אנן לדידהו הוינא שליח. וא"כ לפ"ז יש יכולת ביד הישראל לזכות לחבירו והדר הו"ל ישראל השני שלוחו של ראשון ואסור עכ"ל ועיין מה שתירץ שם ולענ"ד נראה דרש"י לא ס"ל כלל כקושיית התוספות משום דאיכא למימר דהברייתא לא איירי כלל שהישראל השני עשאו שליח לישראל ראשון דהכי משמע פשטא דברייתא דקתני ואם העמידו אצל העכו"ם משמע שהעכו"ם העמיד לישראל השני אצל הראשון ואומר לו העכו"ם הריני מעמיד לך גברא בחריקאי ונתרצה הראשון לדבריו שיתנם לו בשליחות וא"כ זה הל' משמע להדיא שהעכו"ם עושה כן בשליחות ישראל אבל הישראל השני לא דיבר כלום עם הראשון שיעשנו שליח לקבל מעותיו מיד העכו"ם וא"כ למה ניתלי לאיסור אי לאו משום דלחומרא יש שליחות. וכמו שכתבתי נראה להדיא מלשון הטור י"ד ריש סימן קס"ט שאם הישראל השני מקבל המעות מיד העכו"ם בתורת שליחות של ישראל ראשון אפי' לר"ת אסור מדינא וכתבו שם הב"ח והש"ך דהיינו דוקא כשעשאו הישראל ראשון שליח בפירוש א"כ כ"ש שי"ל כן אליבא דרש"י ודו"ק:

בגמרא רבינא אמר נהי כו' זכייה מדרבנן אית ליה כו'. ואע"ג דלסברת המקשה ריבית דאורייתא הוא אפ"ה משני רבינא שפיר משום דקי"ל הפקר ב"ד הפקר וא"כ שזיכו החכמים המעות ואוקמוה ברשות העכו"ם אין כאן איסור ריבית כלל דממונא גמור דעכו"ם נינהו והדברים ברורים וכ"כ הריב"ש:


בתוספות בד"ה שטר כו' פריב"ם דאין גובה ממשעבדי אבל מב"ח גבי כו' דעדים אינן פסולים דאינן עידי חמס כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על פירושו מה ראה לפרש כן כיון דאיפסקא הלכתא להדיא בגמרא כאביי דלא בעינן עד חמס והוא א' מיע"ל קג"ם משומד אוכל נבילות להכעיס. ויש ליישב משום דקי"ל דאינו פסול מדאורייתא אלא היכא שעבר עבירה שיש בה חיוב מלקות אע"ג דלאו עבירה דחמס והיינו טעמא דמשומד אוכל נבילות כו' משא"כ בעדי ריבית אע"ג שעוברין בלאו דלא תשימון אפ"ה אין לוקין כמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא בפ"ד מהל' מלוה דמש"ה לא פסילי לעדות ואע"ג שכתב הב"י בח"מ סי' ל"ד בשם רבינו ירוחם דמדרבנן מיהא פסול לעדות אפי' בעבירה שאין בה מלקות י"ל דריב"ם לא ס"ל הכי אלא אפי' מדרבנן לא פסילי כשאין בה מלקות אלא במידי דחמס דוקא וק"ל:

בא"ד מיהו נראה דרבי מאיר קניס לגמרי ולא גבי ביה כלל כמו שטרי חובות המוקדמים כו' עכ"ל. זה הלשון צריך עיון דמשמע דלפי סברתם עכשיו דאינו גובה מבני חורין היינו אם כופר או שטוען פרעתי. אבל אם מודה הלוה גובה הקרן מב"ח. אלא אח"ז (חסר כאן סוף הענין):

בא"ד ועוד נראה דאפי' יש עדים אחרים או שחייב מודה אפ"ה קניס ר"מ עכ"ל. והיינו דוקא בשטר שיש בו ריבית אבל בש"ח המוקדמים אף לר"מ גובה מב"ח אם חייב מודה כמ"ש התוספות פרק המניח דהתם האיסור לא נעשה אלא בכתיבת השטר מש"ה קניס ליה ר"מ בכל ענין השטר לפוסלו לגמרי אבל גוף הלואה לא נעשית באיסור משא"כ בריבית שגוף הלואה נעשה באיסור קניס ליה לגמרי בכל דמי ההלואה אף אם חייב מודה:

בא"ד אף שיש לדחות וכו' דכאן עיקר עבירה בשטר כדאמרינן התם משעת כתיבה עביד ליה שומא עכ"ל. מה שכתבו כן בלשון דחיה היינו משום דאיכא למימר דהא דקאמר משעת כתיבה עביד ליה שומא לאו דוקא אלא משעת הלואה עביד שומא וכ"כ מהר"א ששון בתשובותיו סי' קס"ב דקושטא דמלתא הכי הוא מיהו קשה לפירוש ריב"א שכתב דאף השטר לא פסלינן אלא לענין שא"ג ממשועבדים א"כ הקושיא במקומה עומדת מסוגיא דפרק המניח ויש ליישב דריב"א סובר דלא שייך לקנוס לענין ב"ח משום דלוה נמי עביד איסורא ולמה יהא חוטא נשכר אלא דעיקר כוונת התוספות ליישב הלשון דקנסו גופן והיינו במה שכתבו דשייך שפיר לשון גופן דעיקר גוף השטר לענין שיעבוד כן נ"ל וק"ל:

בא"ד ומיהו רבנן נראה וכו' ומשמע לכאורה דגבי לרבנן בשטר קרן אפילו ממשעבדי וכו' ותימא דאמאי אין העדים פסולין עכ"ל. לכאורה נראה דמאי דפשיטא להו דלרבנן גובה אף ממשעבדי היינו משום דמוכח כן מסוגיא דשמעתין דאלת"ה לא הוי מקשה מידי מש"ח המוקדמים אלא דלפ"ז היא גופא קשיא מנ"ל למקשן להקשות דלמא ר"מ ורבנן לא פליגי אלא לענין ב"ח כשחייב מודה אי קנסינן התירא אטו איסורא אבל ממשועבדים או כשהלוה כופר בו כ"ע מודו שהשטר פסול משום שהעדים פסולים וא"כ ה"ט נמי בש"ח המוקדמים דכ"ע מודו דפסולי מה"ט גופא שהעדים פסולים ובשלמא לפי' ריב"ם וכן ללשון ראשון של התוספות דר"מ גופא מודה דלא קנסינן אלא לפסול השטר א"כ ע"כ לאו היינו מטעם שהעדים פסולים דהא ר"מ נקט בהדיא קונסין אותו משמע דלא מדינא פסול השטר אלא משום קנס ומדר"מ נשמע לרבנן שאין העדים פסולים והיינו כשקלא וטריא דשמעתין וכמו דמסקו התוס' אבל ללשון ב' של התוס' דר"מ איירי לענין ב"ח אף כשחייב מודה א"כ מצינן למימר דרבנן נמי לא פליגי עליה אלא בהא אבל השטר פסול לכ"ע משום שהעדים פסולים וה"ט נמי דשטרי חוב המוקדמים ואפשר שזהו באמת כוונת התוספות להקשות אסוגיא דשמעתין ומסקו בסוף דבמוקדמים א"א לומר שטעם הפיסול משום שהעדים פסולים דהא מצינו כמה מוקדמים שאין העדים פסולים וכמו שאבאר בסמוך אע"כ דטעמא משום קנסא הוא וא"כ מקשו שפיר דהא בשטר שיש בו ריבית לא קנסו רבנן מה שנעשה בהיתר וא"כ התם נמי ליגבו מזמן שני ואין להקשות עדיין מנ"ל למקשה להקשות דלמא רבנן בשטר שיש בו ריבית נמי ס"ל דקנסינן ליה לפסול השטר לענין משועבדים או אם כפר בו ומטעם קנס ולא פליגי עליה דר"מ אלא דסברי דלא שייך לקונסו לענין ב"ח כשחייב מודה אלא די"ל דללשון ב' של התוספות סובר התלמוד לסברא פשוטה דלא שייך לקנוס לחצאין וכיון דמצינו דבמוקדמים קנסינן לפסול כל השטר והיינו כיון שעשה עבירה בגוף השטר ולא בהלוואה א"כ ממילא בריבית מאן דקניס יקנוס בכל הקרן אף כשחייב מודה כיון שכל הלואה נעשה באיסור אבל אכתי קשה מנ"ל לתלמודא דרבנן סברי דלא קנסינן היתרא משום איסורא בשום דוכתא עד דקשיא להו משט"ח המוקדמים דלמא רבנן נמי מודו דקנסו אלא דבשטר שיש בו ריבית סברי דלא שייך לקונסו לענין ב"ח להפסיד הקרן מהמלוה כיון דלוה נמי עביד איסורא וכדי שלא יהיה חוטא נשכר ויש ליישב כיון דקושיא זו לא שייך אלא למסקנת התוספות דר"מ סובר דאף מב"ח א"ג אף כשחייב מודה וכדמייתו התוספות ראיה דאפילו במלוה ע"פ קניס ר"מ א"כ קשה אמאי נקט בברייתא שטר שיש בו ריבית ליפלגו במע"פ אע"כ להודיע כוחן דרבנן דאף בשטר פליגי וס"ל דגובה אף ממשעבדי וא"כ מקשה שפיר ודו"ק:

בא"ד ואין לפרש כגון שאין הריבית מפורש בשטר וכו' ה"נ נגזור שמא יגבה הריבית בתורת הקרן. עיין מ"ש בפ' המניח ודע שהרמב"ן מפ' הסוגיא באמת שאין הריבית מפורש בשטר ואפ"ה א"ש דדוקא בש"ח המוקדמים שייך לגזור ולפסול כל השטר שכולו נעשה באיסור שאם היה גובה מזמן ראשון כל הגוביינא שלא כדין משא"כ בריבית לא שייך לגזור כלל קרן משום ריבית כיון דלעולם יגבה הקרן כדין וא"כ הקרן מיקרי היתר והשטר נכתב כדין על הקרן עיין בנ"י ודו"ק:

בא"ד אבל קשה ההיא דשטרי חוב המוקדמים היאך העדים כשירים עכ"ל. רוב המפרשים כתבו דמשכחת לה שפיר שהעדים לא הקדימו הזמן אלא שכתבוהו בזמנו בניסן ולא לוה עד תשרי ואע"ג דקי"ל אין כותבין שטר ללוה בלא מלוה אם לא בשטרי אקניית' אפ"ה מאן דלא ידע האי מלתא לא נפסל לעדות בשביל כך והתוספות שלא פירשו כן נ"ל משום דאזלי לשיטתייהו דפסקו כאביי דס"ל בפ"ק דמכילתין עדיו בחתומיו זכין לו וא"כ לא הוי מוקדם בכה"ג וק"ל:


גמרא א"ל רבינא למרימר אלא הא דאמר רבי יוחנן וכו' נימא לא ניתן ליכתב. ולכאורה יש לתמוה מאי מקשה אדרבי יוחנן דלישני דטעמא דמוקדמין משום דלא ניתן ליכתב דא"כ אכתי קשה דאתיא דלא כרבנן דהא בשטר שיש בו ריבית נמי לא ניתן ליכתב ואפ"ה ס"ל דגובה ממשעבדי לפי' תוס' לעיל וטפי ה"ל להקשות כאן בפשיטות מברייתא דריבית מיהו יש ליישב לפי מאי דפרישית לעיל דהא דפשיטא לתוספות דרבנן ס"ל דבשטר שיש בו ריבית גובה ממשעבדי היינו מסברא משום דלא שייך לקנוס לחצאין דאי הוי קנסי רבנן לענין משעבדי היה ראוי לקנוס אף לענין ב"ח כיון שכל ההלואה נעשה באיסור וא"כ מקשה הכא שפיר למה ליה לר' יוחנן לשנויי גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ה"ל לשנויי דקושטא דמלתא רבנן לא קנסי כלל אלא הא דבמוקדמים פסול היינו משום דלא ניתן ליכתב וא"כ לפ"ז מצינן לפרש שפיר דבשטר שיש בו ריבית נמי הא דקאמרי רבנן גובה את הקרן היינו כשחייב מודה ומב"ח משום דלא קנסי אבל השטר פסול מ"מ משום דלא ניתן ליכתב. ואף למאי דפרישית לעיל דמוכח דגובה ממשעבדי לרבנן מדלא נקט פלוגתייהו במע"פ מ"מ ניחא לתלמודא להקשות מסוגי' דר' יוחנן דמוכח כן בהדיא ולמאי דמשני הש"ס דנהי דלא ניתן ליכתב מזמן ראשון ניתן מיהא ליכתב מזמן שני לפ"ז ממילא נתיישבה ג"כ ברייתא דשטר שיש בו ריבית דנהי דריבית לא ניתן ליכתב מיהא הקרן ניתן ליכתב ודו"ק:

שם אלא הא דתניא לשבח קרקעות כו' נימא לא ניתן ליכתב. וקשיא לי היאך שייך הכא לומר לא ניתן ליכתב ומש"ה לא ליגבן ממשעבדי דנהי דהשטר בטל מ"מ לא גרע מיהא ממוכר שדהו בעדים דקי"ל דגובה מנכסים משועבדים כדאיתא פרק חזקת ולכאורה היה נראה ליישב משום דלרבא דס"ל דכל שטר שלא ניתן ליכתב אינו גובה ממשעבדי והטעם בזה משום שנאמן לומר פרעתי ואף אם מודה חיישינן לקנוניא כיון דשייך חשש פרעון כמ"ש התוספות בד"ה אמר אביי וא"כ לפ"ז ע"כ הא דאמר רב בפרק חזקת המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ולא חייש לפרעון היינו היכא שטרפו בע"ח מן הלוקח דבכה"ג ליכא למיחש שמא פרעו המוכר ללוקח דמי המקח משום דלוקח לא עביד לאסתלוקי בזוזי אלא אי הוו ליה זוזי למוכר לב"ח גופא הוי פרע ליה להעמיד המקח ללוקח משא"כ בנמצאת שדה שאינו שלו אמר רב דליגבי ממשועבדים בלא שטר מה"ט גופא דחיישינן שמא כבר פרע הגזלן ללוקח דמי המכר שהרי ע"כ עומד להסתלק מהמקח וכעין זה מצינו סוף פרק גט פשוט זו הסברא וא"כ לפ"ז מקשה הכא שפיר דכיון דשטר זה לא ניתן ליכתב ה"ל כמכירה בע"פ ולא ליגבי ממשעבדי דניחוש שמא פרע אלא דעדיין לא נתיישבה דעתי דהא בלא"ה טעמא רבה איכא דהא דאמר רב המוכר בעדים גובה ממשעבדי היינו בענין דליכא למיחש לפרעון שהרי הב"ד כותבין טירפא ללוקח מיד כשמוציא הבע"ח או הנגזל הקרקע מידו דבהאי שעתא עדיין לא שייך חשש שמא פרע המוכר כיון שעדיין לא טרפוהו מידו וכדאמרינן בעלמא אחוי טרפך ואשלם לך וא"כ לאחר שכתב הטירפא ודאי גובה ממשועבדים עם השטר טירפא וליכא למיחש לפרעון כיון ששטר הטירפא בידו והמוכר אינו עשוי לפרוע אלא כשיקרע הטירפא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה הכא מברייתא דלשבח קרקעות דשפיר גבי ממשעבדי בשטר טירפא שכתבו לו תיכף כשהוציאה הנגזל מידו כמו במוכר בעדים והאי לא גרע מיניה. לכך נראה לענ"ד ליישב בע"א דהא דאמר רב במוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי מפרשינן התם טעמא דמאן דמזבין בפרהסיא מזבין כי היכי דניתי אינשי ולזבני וזה לא שייך כלל בגזלן המוכר שדה שאינו שלו דכל כי האי אדרבא בצינעא מזבן שמא יוודע הדבר ויבא הנגזל ויערער וא"כ מקשה הכא שפיר דכיון ששטר זה לא ניתן ליכתב המכר גופא נמי לית ליה קלא ולא ליגבי ממשעבדי. ועפמ"ש יש לי ליישב מה שהקשו התוספות דקושיא זו לא שייך אמילתא דרבא אלא מעיקרא נמי הוי ליה לאקשויי מעובדא דפרדיסא דפשיטא ליה דנאמן לומר פרעתי אברייתא דלשבח קרקעות דאמרינן דגובה ממשעבדי והיינו ע"כ משום דאינו נאמן לומר פרעתי בשטר כי האי ולפמ"ש לק"מ דודאי בעל האיבעיא היה סובר דגביית משועבדים אפשר דתליא אי נאמן לומר פרעתי ואפ"ה אתי ליה שפיר ברייתא דלשבח קרקעות דהתם לא שייך חשש פרעון כדפרישית שגובה בשטר טירפא שבידו ומקמי הכי נמי לא עביד למיפרע כל זמן שלא הוציאה הגזלן מידו משא"כ בפרדיסא שלא מכרה מרצונו כל עיקר ודאי שייך חששא דפרעתי אבל לבתר הכי מסיק רבא דמטעם אחר אינו גובה ממשעבדי בפרדיסא משום דלא ניתן ליכתב ונ"ל פירושו דכל שטר שלא ניתן ליכתב מעיקרא אין לו דין שטר כלל ולית ליה קלא כמו שנזכר סברא זו בפוסקים והטעם נ"ל דאפשר שתיכף אחר המכירה מבקש המוכר מהעדים שלא יוציאו קול וא"כ מקשה הש"ס שפיר דכ"ש די"ל במוכר שדהו שאינו שלו וע"ז משני הש"ס שפיר דיש לחלק דהתם ניחא ליה למוכר במכירה זו דליקו בהימנותיה ודוק היטב שנכון הוא מיהו מתוך מ"ש אח"כ בחדושי לגיטין ר"פ הנזקין יבואר דלא יתכן לומר כן כמו שדקדקתי שם מלשון רש"י דבמוכר שדה שאינו שלו ודאי חיישינן שמא פרע לו אף קודם שהוציאה הנגזל מתחת ידו ולפ"ז ממילא א"ש סוגיא דשמעתין ע"ש וצ"ע לפי מה שהעליתי שם דההיא דהמוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי היינו דוקא לענין בע"ח ולא לענין מכר שדה שאינו שלו מיהו משיטת הרמב"ם והמחברים לא משמע כן וצ"ע לדינא:

במשנה פוסק עמו על הגדיש פרש"י פוסק עמו באיזה שער שירצה עכ"ל. אבל הרא"ש כתב אינו רשאי לפסוק אלא כשער הלקוטות ע"ש מלתא בטעמא והוא מדברי התוספות לעיל דף ס"ג בד"ה מהו דתימא כעד שיבא בני וכו' ע"ש אלא דלפרש"י יש לדקדק א"כ מאי קמ"ל בסיפא ופוסק עמו כשער הגבוה ות"ל דאפילו עכשיו בעת היוקר יכול למכור לו בזול גמור אף אם לא יוזל השער ולשיטת תוספות והרא"ש קשה להיפך דלפירושם אינו רשאי לפסוק כשער הזול ואפשר דפוסק עמו כשער הגבוה לא קאי אלא ארישא דמתניתין ביצא השער דוקא וכמ"ש התוספות י"ט ועיין מ"ש בזה בדף ס"ג בחדושיו עיין עליו:

גמרא אין פוסקין עד שיצא השער לחדש ולישן. עיין בפרש"י שפי' לפי גרסתו דגרסינן בהדיא אין פוסקין על החדשות מארבע וא"כ משמע דבישנות רשאי לפסוק וכן חדשות משלש וכמו שכתב רש"י מלתא בטעמא אבל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש גרסי סתמא אין פוסקין עד שיצא השער לחדש ולישן ומשמע לפ"ז דבכל ענין אסור לפסוק והטעם דכל שלא יצא השער לחדש ולישן לא מקרי יצא השער כלל:

שם א"ר נחמן פוסקין ללקוטות כשער הלקוטות א"ל רבא לר"נ מ"ש וכו' וקשה דמאי מקשה רבא אדר"נ ה"ל להקשות כן אגופא דברייתא דהא פשיטא לן דפוסקין לב"ב אם יצא השער של ב"ב וכדקתני במתני' אע"פ שאין לזה יש לזה וא"כ אמאי קתני בברייתא אין פוסקין עד שיצא השער ללוקט ולמוכר הא ללוקט נמי מצי למילף מבע"ה ובשלמא לפי' הרי"ף והרא"ש שכתבתי לעיל א"ש דבלא מימרא דר"נ היה נראה דטעמא דברייתא משום דכל שלא יצא השער ללקוטות ולבע"ה לא מיקרי שער קבוע ואין פוסקין עליו בכל ענין דכשלא יצא השער דמי והיינו דומיא דרישא גבי חדשות וישנות אבל מדקאמר ר"נ פוסקין ללקוטות כשער הלקוטות א"כ ע"כ לאו מה"ט הוא מקשה רבא שפיר אבל לפרש"י דלעיל צ"ע ויש ליישב:

שם בגמרא אמר רב הונא אין לווין על שער שבשוק ופרש"י בל' ראשון דאיירי דרך הלואה שמלוה לו מעות ע"מ שאם לא יפרע לזמן פלוני יתן לו פירות כשער של עכשיו דאע"ג דדרך מקח וממכר שרי דרך הלואה אסור עכ"ל. ואין להקשות להאי פירושא א"כ היאך מסקינן דלווין ומ"ש מהא דאמרינן דאין מעמידין מלוה על הפירות אא"כ יש לו ומוכח לה מברייתא דר' אושעי' ופרש"י דאיירי ביצא השער ואפ"ה בעינן יש לו ומ"ש הכא דשרי אפילו כשאין לו הפירות עכשיו דיש לחלק דהתם איירי במלוה קדומה שחייב לו קודם לזה וא"כ בשעת הפסיקה לא בא באיסרו ולא שייך לומר אע"פ שאין לזה יש לזה לפי שאין לו במה לקנות ואף לפמ"ש בשם גדולי הפוסקים שם דאף כשיש לו המעות בביתו בשעת הפסיקה אפ"ה אסור אם אין לו פירות היינו משום דהמעות הם ברשות הלוה ולא מצי המלוה למימר הא חיטי בהיני וכו' כיון שאין המעות מזומן בידו באותו שעה משא"כ הכא שבא באיסרו בשעת הפסיקה וא"כ מצי למימר שפיר מאי אהנית לי שהרי המלוה יכול לקנות עכשיו באותן המעות עצמם ועיקר הרבותא דאף שנותן המעות דרך הלואה אפ"ה שרי אבל אין לחלק דשאני הכא דליכא אלא צד א' בריבית דשמא יפרע לו לזמן שקבע הא ליתא דהא אסקינן לעיל דצד אחד בריבית אסור אף בריבית דרבנן וק"ל:

סליק פרק איזהו נשך