משנה עבודה זרה א ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עבודה זרה · פרק א · משנה ב | >>
רבי ישמעאל אומר, שלשה ימים לפניהם ושלשה ימים לאחריהם אסור.
וחכמים אומרים, לפני אידיהן אסורו, לאחר אידיהן מותר.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר:
- שְׁלֹשָׁה יָמִים לִפְנֵיהֶם וּשְׁלשָׁה יָמִים לְאַחֲרֵיהֶם אָסוּר.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- לִפְנֵי אֵידֵיהֶן אָסוּר,
- לְאַחַר אֵידֵיהֶן מֻתָּר:
רבי ישמעאל אומר:
- שלשה לפניהן, ושלשה לאחריהן - אסור.
- וחכמים אומרין:
- לפני אידיהן - אסור,
- ולאחר אידיהן - מותר.
פסק ההלכה בגולה אין אסור אלא יום אידיהן בלבד, וכל מה שלוקחין ומוכרין עימהם ביום אידיהן אסור, כלומר שאסור ליהנות ממנו.
ואין הלכה כרבי ישמעאל:
לאחר אידיהן מותר - וכן הלכה. ובגולה שאין אנו יכוליס להעמיד עצמנו מלישא וליתן עמהם, שעיקר. פרנסתנו מהם, ועוד משום יראה ז, אינו אסור אלא יום אידם בלבד. והאידנא נהוג עלמא היתר אפילו בכל יום אידם, משום דקים להו לרבנן בגווייהו דלא אזלי ומודו ח. [דכל הני דאתסרי בזו המסכתא מיירי בעובדי אלילים וע"ז ממש]:
וחכמים אומרים לפני אידיהן אסור וכו'. חכמים היינו ת"ק. הן בלא אידיהן איכא בינייהו ת"ק סבר הן בלא אידיהן [כדקתני לפני אידיהן וכו' ש"מ שלשה לפניהם. לבד האיד קאמר] ורבנן בתראי סברי הן ואידיהן. ואי בעית אימא וכו'. גמרא:
לאחר אידיהן מותר. כתב הר"ב ובגולה וכו'. ועוד משום יראה לשון הרמב"ם במשנה ד'. אבל אנחנו אנוסים. ונתקיים בנו מה שנאמר (דברים ד, כח) ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן. ע"כ. ומ"ש הר"ב והאידנא וכו' דכל הני דאתסור בזו המסכתא מיירי בעובדי אלילים וע"ז ממש. ואלו הגוים לאו עובדי ע"ז ממש הם. כלומר שאינם יודעים בטיב ע"ז כל כך וכדאמרינן בפ"ק דחולין [דף י"ג ע"ב] גוים שבח"ל לאו עובדי ע"ז הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם. בית יוסף סוף סי' קמ"ח:
(ו) (על המשנה) וחכמים אומרים כו'. חכמים היינו תנא קמא. הן בלא אידיהן איכא בינייהו תנא קמא סבר הן בלא אידיהן. ורבנן בתראי סברי הן ואידיהן. ואי בעית אימא כו'. גמרא:
(ז) (על הברטנורא) לשון הרמב"ם במשנה ד', אבל אנתנו אנוסים, ונתקיים בנו מה שנאמר (דברים ד') ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן. ע"כ:
(ח) (על הברטנורא) דכל הני דאיתסור בזו המסכת מיירי בעובד אלילים וע"ז ממש. ואלו הגוים לא עובדי ע"ז ממש הם כלומר שאינם יודעים בטיב ע"ז כל כך, וכדאמרינן בפ"ק דחולין דף י"ג ע"ב, גוים שבחוץ לארץ לאו עובדי ע"ז הם. אלא מנהג אבותיהם בידיהם. ב"י סוף סימן קמ"ח:
שלשה ימים לפניהם ושלשה ימים וכו': מחק הר"ר יהוסף שתי מלות ימים וכתב כן מצאתי בכל הספרים ע"כ:
וחכמים אומרים לפני אידיהן אסור ולאחר אידיהן מותר: בגמרא פריך חכמים היינו ת"ק ומשני דת"ק סבר שלשה ימים לפני אידיהן מלבד יום אידיהן עצמו ורבנן בתראי סברי הן ואידיהן הכל שלשה בלבד ואיבעית אימא דת"ק דקאמר אסור לשאת ולתת וכו' דוקא לכתחלה ואם נשא ונתן דיעבד שפיר דמי ורבנן בתראי דקאמרי אסור סתמא אפילו דיעבד ואב"א דאיכא בינייהו דת"ק סבר דאסור לשאת ולתת עמהם שלשה ימים קודם אידיהם דוקא כשאין יד עו"ג תקיפה על ישראל אבל כי מסתפינן מינייהו אין אסור אלא יום אידם ורבנן בתראי סברי לפני אידיהם לעולם אסור ואב"א דאיכא בינייהו דת"ק סבר ג' ימים לפני אידיהם אסור ורבנן בתראי דלא יהבי חושבנא אלא אסור סתמא קאמרי אית להו כנחום המדי דאין אסור אלא יום אחד לפני אידיהן:
יכין
לאחר אידיהן מותר: הא אידיהן גופייהו אסור, ולת"ק שרי:
משנה ג
קלנדא: [קאלענדעא] בלשון לאטיין היה זה שם כולל לראש חדשם וראש שנתן [ועי' בשבילי דרקיע שלנו סי' ג' בריש מועד]. אמנם ח' ימים אחר תקופת הסתיו, מדמורגש אז כבר שנתארך היום, לכן לקחו אז היום ההוא לראש שנתן וקראוהו קאלענדעא:
וסטרנורא: שמו בלשון רומי הוא זאטורנאליום, והוא חג שהיה להן בסוף השנה, כשנתמעט אז היום כבר מאד. לכן עשו אותו חג לכוכב שבתאי הנקרא בלשונם זאטורן, הממונה לפי דעתם על כל כלייה והשבתה. אמנם חז"ל שבשו המלה בכוונה, מדהיה אז ע"ז הנעבדת, שלא לעבור על לא ישמע על פיך. וקראוהו כפי הנאות בלשוננו הקדושה שהוא נוטריקון סטר נורא, ר"ל שאז החמה עומדת מן הצד, ר"ל מרוחק, והיינו בחורף [ועי' בתשו' חו"י ד"ה ע"ב, דבכל כי כה"ג לית ביה בזמנינו משום לא ישמע על פיך]:
וקרטסים: יום תפיסת מלכות רומי. והוא מלה יוונית שמשמעותה שטר חוב כירושלמי [קידושין פ"ג ה"ד] אי לא יתן לך קרטסים לא תיהב ליה כלום והכא ר"ל שהתחייבו האומות בשטר להכיר מלכות רומי עליהן:
ויום גנוסיא של מלכים: יום העמדת המלך עע"ז:
ויום הלידה: של מלך עע"ז:
וחכמים אומרים כל מיתה שיש בה שרפה: ששרפו בו כלי תשמישו של המלך:
יש בה ע"ז: ר"ל אז חשוב להם אותו היום להיות חג לע"ז:
יום תגלחת זקנו: של כל אדם:
ובלוריתו: כך נקרא בלשון לאטינא [האארלאקקען]:
ואותו האיש בלבד: והשייכים להשמחה:
משנה ד
עיר שיש בה ע"ז: שחוגגין בה היום לע"ז שבה:
חוצה לה מותר: לשאת ולתת עמהן, דכך נהגו דרק היושבים בה יחוגו לע"ז:
מהו לילך לשם: לעיר שיחוגו בה היום לע"ז דרישא מיירי בשדר שם:
אסור: דנראה כמהלך לחוג עמהן:
ואם היה יכול להלך בה למקום אחר מותר: [ואילה"ק. הרי בבשר בחלב שקדים אסור, וחיישינן לחשדא אף דאפשר שעושה בהיתר [כי"ד פ"ז]. ואת"ל התם משום דחלב שקדים לא שכיח לא יתלו בו. ליתא, דה"נ מי שכיח שילך ישראל לחוג לע"ז ואפ"ה קאסר ברישא. ותו דעכ"פ הרי גם בהמה לא תצא בזוג שבצוארה דמחזי כאזלא לחינגי [שבת נ"ד ב']. אף דאפשר ושכיח שיוצאת בזוג כדרכה בהיתירא. וכ"כ חצר שיש לה ב' פתחים, צריך להדליק בשני הן משום חשדא, [שבת כ"ג א'], אף דאפשר בהיתר. ונ"ל דהכא הוה כעין ספק ספיקא. דיחשבו שמא לעיר אחרת הולך. ואת"ל שילך לאותו העיר, שמא לא יחוג עמהן. עוי"ל דכל לעשות מעשה רבה כי הך לחוג עמהם, דנראה ככופר. וודאי כל שאפש' לדונו לזכות לא חיישינן לחשדא. כמו ביהכ"נ שיש לה ב' פתחים, דמותר לעבור מה"ט לפני הפתח בשעה שמתפללין [ברכות ד"ח ב']. וה"נ הכא. אם לא שאין משם דרך לעיר אחרת, אז יש קצת הוכחה להחשד]:
עיר שיש בה ע"ז: חג לע"ז:
ושאינן מעוטרות: כך היה להן סימן שהקונה במעוטרות, צריך ליתן מס לע"ז. ובחנויות חוץ לעיר מיירי:
ולא גזרינן הא אטו הא:
משנה ה
אלו דברים אסורים למכור לעובד כוכבים: לעולם. דלהקרבה בעי להו:
אצטרובלין: צירבעלניסע:
ובנות שוח: תאנים לבנות, והן חשובות:
ופטוטרותיהן: ר"ל בפטוטרותיהן. ור"ל התאנים שיש בהן עדיין העוקצין, לתלותן בהן סביב לע"ז לתקרובת.
ולבונה: [וויירוך]:
רבי יהודה אומר מותר למכור לו לבן בין התרנגולין: דמדלוקח גם תרנגולים אחרים, ולא הקפיד על לבן, להכי מוכח שהוא מהרוב דלאו לע"ז קבעו [כע"ז דל"ד ב']:
ובזמן שהוא בפני עצמו קוטע את אצבעו ומוכרו לו: משא"כ במוכר לבן בין שאר תרנגולים לא יקטע כדי לצאת מן הספק, דמדמסתבר לתלות בהיתר, אסור לקטע משום צעב"ח שאסור מדאורייתא [כח"מ רע"ב ס"ט]:
ושאר כל הדברים סתמן מותר ופירושן: שפירש שקונה לע"ז:
רבי מאיר אומר אף דקל טב: מין דקל חשוב:
וחצב: י"א שהוא הקנה של [הצוקקער]. וי"א שהוא מין עשב שבו תיחם יהושע את ארצות השבטים בין גבול זה לזה, מדשרשיו יורדין בעומק בשוה [כב"ב דכ"ו א']:
ונקליבם: י"א מין תמרה חשובה, וי"א מין עשב חשוב ויקר:
משנה ו
מקום שנהגו למכור בהמה דקה לעכו"ם: ולא חששו להרבעה:
וככל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה: דגזרינן מכירה אטו שאלה ושכירות, ויעבוד בה עכו"ם בשבת. או להכי אסרו מכירה, דשמא ימכרנה בע"ש בין השמשות, ואחר שיטעננה העכו"ם, יגער בה ישראל שמכרה ומכרת קולו כדי שתלך, והו"ל מחמר אחר בהמה בשבת. מיהו ע"י סרסור ישראל שרי למכור, דאין סרסור בשכירות, ולפיכך ליכא למגזר מכירה אטו שכירות. גם אין הבהמה מכרת קול הסרסור דניחוש שתלך ע"י גערתו:
עגלים וסייחים שלמים ושבורין: דנמי חזו למלאכה כל דהו, [כך כ' הרמב"ם והר"ב. ותמהני הרי בריש בכורות אמרינן דאפילו עובר אינו רשאי למכור, אע"ג דלא חזי למלאכה כלל [ועי' בכורות ד"ב ב'] ודו"ק. אבל רש"י כאן פירש, דשבורה אסור משום אטו שלימה, ולא הו"ל גזרה לגזרה, משום דבבת אחת כך גזרו [כתוס' חולין ק"ח א']:
ובן בתירה מתיר בסוס: דסתמיה לרכיבה צריך, וחי נושא א"ע, ואפילו סוס שמושיב עליו עוף שצדין בו מותר מה"ט. ולרבנן דוקא אדם חי נושא א"ע, ולא שאר בעל חי. והאידנא דפרנסתינו מצומצמת, סמכו אהא דקאמר בש"ס [דט"ז] דחיטי ושערי שרי למכור להם מדלא אפשר, ה"נ לא אפשר, ואפ"ה בעל נפש יחמיר [י"ד קנ"א ד']:
משנה ז
אין בונין עמהם בסילקי: ארמון לדייניהן:
גרדום: גראדום בלשון לאטיין הוא בניין ברחוב עם מעלות סביב. ועליו יושבין הדיינין לשפוט. והן חשודין לדון שלא כדין:
ואצטדיא: [טהיערהעצצע], שלוחמין שם שוורים פראים עם אדם שנתחייב מיתה בדינם:
ובימה: מגדל גבוה לדחוף משם הנידון:
אבל בונים עמהם בימוסיאות: כמין [טהעאטער], שלא לע"ז ולא למשפט רק לשעשוע בני אדם בונין איתו:
הגיעו לכיפה: [געוועלב] שעל [הנישע] והוא כמין חלון עמוק שבכותל וסתום מאחוריו:
שמעמידין בה ע"ז: אפילו במרחץ:
משנה ח
קוטלאות: [האלזבענדער]:
בשכר מותר: דהזמנה לאו מלתא היא. וכבשר לקמן [פ"ב מ"ג] ויש של"ג הך כולה בבא במתניתין דלא מסתבר שיתיר שום תנא לעשות קשוטין לע"ז:
אין מוכרין להם: בארץ ישראל:
במחובר לקרקע: ר"ל כל דבר שמחובר לקרקע. דכתיב לא תחנם, לא תתן להם חנייה בא"י בקרקע:
אבל מוכר הוא משיקצץ: ר"ל לאחר שנקצץ הדבר המחובר, מותר למכרו:
רבי יהודה אומר מוכר הוא לו על מנת לקוץ: והכי קיי"ל [קנ"א ז']:
אין משכירין להם בתים בארץ ישראל: דגזרינן שכירות אטו מכירה דאסור מדאורייתא:
ואין צריך לומר שדות: דאיכא גבייהו תרתי, דמפקיע השדה נמי ממעשרות שהיא חובת קרקע. ואף דבבית נמי איכא ב' דמפקיעו ממזוזה. לאו חובת הבית רק חובת הדר היא:
ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו: והכי סיי"ל [שם]:
משנה ט
לא תביא תועבה אל ביתך: מיהו האידנא, אף דקיי"ל שכירות לא קניא והו"ל בית ישראל, עכ"פ דינא דמלכותא היא דשכירות קניא כמכר, שהרי אפילו נפל בית המשכיר אינו יכול להוציאו, להכי הו"ל שכירות כמכר. עוד י"ל מדנותנין לעולם מס קרקעות להשר, אינו גופו של ישראל, ושרי [ש"ך שם ס"ק י"ז]:
מפני שהוא נקרא על שמו: על שם בעליה ישראל. ונמצא כשיחממו עכו"ם בשבת, יחשדוהו שהעכו"ם שכירו של ישראל. מיהו האידנא שדרך להשכיר מרחץ כשדה למחצה, שליש, או רביע. מותר להשכיר כולם. [ואף שנאסר במניין. נ"ל דשאני הכא דטעם האיסור ידוע, כמו שאין נזהרין בגלוי משקין מה"ט בזה"ז מדאין נחשים מצויין בינינו [כי"ד קט"ז. ומג"א א"ח ל' סק"ז, וסי' תס"ח סק"א]:
בועז
הלכתא גבירתא
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת