תוספות יום טוב על עבודה זרה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תוספות יום טוב · על עבודה זרה · א · >>

משנה א[עריכה]

כבר כתבתי בפתיחת עדיות מה טעם פתח בה אחר שבועות. לפי שהיא נמשכת אל מסכת סנהדרין אלא שיש דין קדימה אליה למסכת מכות ושבועות. והנה אחר שהשלימם. התחיל לדבר על ע"ז. וז"ל הרמב"ם לפי שענינה דבר מוכרח לשופט שידענו ואז יהיה שלם כשידע נימוסי העבודות ההם וחקותם. ומה שצריך אליהם, ואז ידע איך ידין עליה. כי כל מי שיעבוד לכוכב שבתי בעבודת כוכב נוגה. או יתפלל לכוכב צדק. בתפלת מאדים. אינו חייב מיתה. כמו שבאה הקבלה הברורה. והניח זו המסכתא לאחרונה מפני שלא יקרה ענין ע"ז אלא באחד מני אלף. ולימים רחוקים ע"כ. והתוס' כתבו בתר דתני סנהדרין דאיירי בעובד ע"ז תני נמי להא מסכתא [לע"ז] בסדר ישועות. ומיהו מכות ושבועות דשייכי בסנהדרין להכי תני להו בתר סנהדרין. ואח"כ חוזר לסדרו ושונה ע"ז והוריות ע"כ. ולדבריהם עדיות ואבות לאחרונה יסעו. ושתיהן שוות בענין הקבלה:

אידיהן. פירש הר"ב שם כנוי לגנאי לחגיהם ולמועדיהם. דלשון תברא הוא כדכתיב (דברים ל"ב) כי קרוב יום אידם. גמרא. ופירש"י ואעובדי ע"ז קאי. כדכתיב בההיא פרשה יקומו ויעזרכם. וכתב הרמב"ם ואסור לקרותם מועדים לפי שהם הבל על האמת:

של גוים. עובדי עבודת כוכבים. רש"י. ועיין בפירוש הר"ב במשנה דלקמן:

שלשה ימים. זמנין דתני מנינא בסוף כי הכא וכו' תוס'. וכתבתים בריש יומא:

שלשה ימים. ומי בעינן כולי האי למיחש דמעלה על לבו שמחת חגו. והתנן [במשנה ג' פרק ה' דחולין] בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט וכו'. ואלו הן ערב יום טוב וכו'. התם דלאכילה. סגי בחד יומא. שאינו טרוד לפני החג על עסקי אכילה להכין שלשה ימים קודם לכן. אבל להקרבה. להכין צרכי הקרבה צריך ג' ימים. הלכך אסור לשאת ולתת וכו' משום דשם ע"ז שגור בפיו ואזיל ומודה. גמרא [דף ה' ע"ב]:

לשאת ולתת. פירש הר"ב למכור ולקנות. משום דאזלי ומודו וכו' [ומסיים רש"י דף ו' ע"א] ועבר ישראל משום לא ישמע על פיך. ע"כ. כלומר לא ישמע בגרם שלך. הר"ן. ועמ"ש הר"ב במשנה ד' ומ"ש שם בס"ד:

ולשאול מהן. שהנכרי ישמח כשישראל צריך לו. וצריכי דאי תנא לשאת ולתת עמהן משום דקא מרווח להו ואי תנא לשאול מהן משום דחשיבא ליה מילתא. וידע דהדר ליה את כליו בעין. אבל ללוות מהן צערא בעלמא אית ליה. אמר תוב לא הדרי לי זוזי. ואי תנא ללוות מהן משום דקאמר בעל כרחיה מפרענא השתא מיהא אזיל ומודה. אבל ליפרע מהן. דתו לא הדרי זוזי. אימא צערא אית ליה ולא אזיל ומודה צריכא. גמ':

[להלוותם. פר"ת דוקא בחנם. אבל ברבית שרי. כדאיתא בקדושין לזבן וכו' ולא לוזף כו']:

משנה ב[עריכה]

וחכמים אומרים לפני אידיהן אסור וכו'. חכמים היינו ת"ק. הן בלא אידיהן איכא בינייהו ת"ק סבר הן בלא אידיהן [כדקתני לפני אידיהן וכו' ש"מ שלשה לפניהם. לבד האיד קאמר] ורבנן בתראי סברי הן ואידיהן. ואי בעית אימא וכו'. גמרא:

לאחר אידיהן מותר. כתב הר"ב ובגולה וכו'. ועוד משום יראה לשון הרמב"ם במשנה ד'. אבל אנחנו אנוסים. ונתקיים בנו מה שנאמר (דברים ד') ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן. ע"כ. ומ"ש הר"ב והאידנא וכו' דכל הני דאתסור בזו המסכתא מיירי בעובדי אלילים וע"ז ממש. ואלו הגוים לאו עובדי ע"ז ממש הם. כלומר שאינם יודעים בטיב ע"ז כל כך וכדאמרינן בפ"ק דחולין [דף י"ג ע"ב] גוים שבח"ל לאו עובדי ע"ז הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם. בית יוסף סוף סי' קמ"ח:

משנה ג[עריכה]

קלנדא. פירש הר"ב שמנה ימים אחר התקופה. וסטרנורא שמנה ימים קודם התקופה וכו'. הכי איתא בגמ'. ונראה דמשום שאלו הח' ימים שאחר התקופה עשה אותן ימים טובים קודם שעשה לאותן שקודם התקופה שלא עשאן אלא לשנה הבאה לפיכך הקדימן לשנות קלנדא קודם סטרנורא. ובירושלמי כיון דחזא איממא אמר קלנדס. קלן דיא"ו. ובערוך לא פירש ויתכן בעיני כי קלן הוא שררה וגדולה. כדפי' הר"ב במ"ה פרק ד' דסוכה. קלניא אפשי ממס. ואין לך חפשי כמלך מלכי המלכים הקב"ה והוא דיא"ו שבלשון יון קורין אלוה די"או. עוד בירושלמי סטרנורא שנאה טמונה שונא נוקם נוטר. היך מה דאת אמר וישטם עשו. א"ר יצחק בר' אליעזר ברומי צווחין ליה סנטוריא דעשו. וצריך לומר שאין זה שמו הקדום אלא שאחר שקבעוה לע"ז העלו שמו כך:

וקרטיסם. פירש הר"ב יום תפיסת מלכות. וכתבו התוס' אומר הר"ר שמעון בלשון יון הוא קרט לשון תפיסה:

ויום גנוסיא. פירש הר"ב יום שמעמידין בו מלך והביא בערוך פרק אלו נאמרים במסכת סוטה [דף ל"ו ע"ב] אמר להם גניסי מלכות אני רואה בה. פי' תכסיסי מלכות. והרמב"ם כתב בפ"ט מהלכות ע"ז יום שמתכנסין בו נכרים להעמיד להן מלך. כתב הכ"מ שמפרש גינוסיא כמו כינוסיא. ואפשר שכך היתה גרסתו ז"ל. ע"כ:

ובלריתו. פי' ציצית של שער. ערוך:

משנה ד[עריכה]

מהו לילך לשם. לאותו העיר ביום ע"ז שלהם לספר עם א' מבני העיר. רש"י:

המעוטרות אסורות. משום דכיון דנהנה משל ע"ז. אסור. דכתיב [דברים י"ג] ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. כל שכן למהנה לע"ז דאסור והכי אמר רבי יוחנן בגמ'. הר"ן. ועיין מה שאכתוב במשנה ג' פ"ד בס"ד:

ושאינן מעוטרות מותרות. כתב הר"ב דבאותם וכו' לא שקלי מיניה וכו' ולמזבן מינייהו דבר המתקיים וכו' וז"ל רש"י ואי משום דנושא ונותן ביום אידם ה"מ לזבוני להו דלמא מזבן ליה בהמה ואזיל ומקריב לה לע"ז. אי נמי דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודה. אבל למזבן מנייהו דבר המתקיים שרי דסתם מוכר עצב הוא. ע"כ. ואע"פ שהר"ב פירש בריש פרקין לשאת ולתת למכור ולקנות לא קשיא כדמסיק הרא"ש דלרש"י יש במכירה צד איסור וצד היתר. וכן בלקיחה. כלומר צד איסור דמכירה דבר המתקיים וצד היתר דידה דבר שאינו מתקיים. צד איסור דלקיחה דבר שאינו מתקיים. וצד היתר דידה דבר המתקיים:

משנה ה[עריכה]

אלו דברים האסורים למכור לעכו"ם. לעולם. הרמב"ם פ"ט מהלכות עכו"ם. וטעמא דכיון דלהקרבה צריך להם קא עבר על לפני עור לא תתן מכשול. דבן נח מוזהר על עכו"ם. כך נ"ל. והכי איכא למידק בגמ' בפיסקא ולבונה. דטעמא דמתני' משום ולפני עור הוא. והבית יוסף ריש סימן קנ"א כתב דאפשר שכתב לעולם שאפי' שלא ביום חגם אסור. אי נמי לומר שלענין זה אין חילוק בין בימיהם להאידנא כדלעיל במתני' ב'. ע"כ:

ופירושן אסור. מ"ש הר"ב אביק פירש"י קשור:

וחצב. כתב הר"ב קנים שעושים מהן הצוקר"א. כ"פ הרמב"ם גם התוס' בשם הערוך. עוד פירשו וכ"פ רש"י בל' שני שהוא מין עשב שבו תיחם יהושע את הארץ. ע"כ. והוא ניהו דתנן נמי במשנה ח' פ"ק דכלאים וע"ש:

רבי מאיר אומר אף דקל טב וכו'. כתב הר"ב והלכה כר"מ. וכתב רמב"ם והלכה כר"מ שאסור למכור דברים אלו גזירה שמא יקריב מהם לע"ז אולי שבא לומר דלכך הלכה כמותו דהלכה כר"מ בגזירותיו כדפי' הר"ב בריש פ"ה דכתובות. דאל"ה לא ידעתי למה פוסק כמותו כ"ש למה שכתב בפירושו דרבי יהודה חולק וסובר שאין מקריבין חצב לע"ז. וקיי"ל ר"מ ורבי יהודה הלכה כר' יהודה. ואי משום דבגמ' מפרשינן לכל הני דאמר שאין מוכרין מאי נינהו. זה אינו מכריע כלל להלכה דלא אתינן לפרושי אלא משום דלא ידעינן מאי קאמרינן:

משנה ו[עריכה]

מקום שנהגו למכור בהמה דקה וכו'. מתני' שנויה בפ"ד דפסחים משנה ג' ושם הארכתי בס"ד:

וסייחים. מפורש בפרק ה' דב"ב משנה ב':

ושבורים. כתב הר"ב שאף השבורים חזו למלאכה וכו' כך פירש הרמב"ם כאן ובפסחים ושם מפרש הר"ב כפירש"י דהתם ודהכא:

משנה ז[עריכה]

אין מוכרין להם וכו'. ואין בונים עמהם וכו'. וכדי שלא יתפס ישראל שם אסור לבנות עמהם. רש"י:

בימוסיאות. ה"ג רש"י ומפ' בנין שאינו לצורך ע"ז. וקורין לו אלט"ר והוא בימה של אבן [אחת] ומקריב עליה זבחים דהוי תשמיש דתשמיש לעכו"ם. והקשו עליו בתוס' [דף ט"ז ע"ב] דבמשנה ז' פ"ג אבן שחצבה מתחלה לבימות פירש"י מקום מושב עבודה זרה עצמה [וכמ"ש הר"ב שם] ועוד דנהי נמי שהוא משמש למשמשי ע"ז אמאי מותר לבנות עמהם וכי הוא סברא להתיר לבנות עמהם מקום שיקטיר עליו במחתה לע"ז. ובפירוש רשב"ם כתב דימוסיאות ופירש שהוא בנין שלא לצורך ע"ז. ע"כ. והיא גירסת הר"ב. ועוד מפרשים דימוסיאות ל' מרחצאות. אבל גירסת הרמב"ם ופירושו כדברי רש"י שכ"כ בפ"ט מהלכות ע"ז:

הגיעו לכיפה. כתב הר"ב דרך העכו"ם להעמיד ע"ז בבית מרחצאותיהם. ואע"ג דלא מתסר מרחץ משום ע"ז שמעמידין בה כדתנן פ"ג מ"ד. מ"מ אסור לישראל לסייע להעמיד הע"ז שם. ב"י סי' קמ"ג:

משנה ח[עריכה]

ואין עושין תכשיטין לע"ז וכו'. ר' אליעזר אומר בשכר מותר. ונ"א לא גרס. וכ"כ התוס' [בד"ה הגיע לכיפה]. דלא מסתבר שיתיר שום תנא לעשות לכתחלה תכשיטי ע"ז ואין לומר דשרי רבי אליעזר משום איבה כדשרינן ברפ"ב לילד את הנכרית. דלא דמי דהתם ודאי איכא איבה דליכא לאשתמוטי. אבל הכא איכא לאשתמוטי למימר דאסור לן למיעבד שום תכשיטי ע"ז. וליכא למימר נמי דאתא לאשמועינן דבדיעבד שכרן מותר דא"כ היינו ר"א האמורא דגמ' [דף י"ט ע"ב] דאמר אם בנה שכרו מותר. ונראה שלא היה כתוב בספר רבינו שלמה מדלא פירש מאי קוטלאות. ע"כ. [ומפורש במשנה דריש פרק ו' דשבת] גם בירושלמי ליתא. וכן לא העתיקה הרי"ף והפוסקים:

אין מוכרין להם במחובר לקרקע. היינו לרבי מאיר כדאית ליה. ולר' יוסי כדאית ליה דוקא בא"י דאי בח"ל הא א"ר יוסי דמוכרים אפילו שדות כדאיתא במתני' בסמוך ולא אסור טפי מחובר לקרקע מקרקע עצמו. כיון דתרווייהו מלא תתן להם חנייה בקרקע מתסרי. ואיכא מ"ד דדוקא שדות מוכרין בח"ל אבל מחובר לקרקע לא. וטעמא דמלתא דכיון דמחובר לקרקע אפשר למכור משקצץ לא התירו במחובר ולהכי תנן סתמא אין מוכרין להם במחובר לקרקע. דמשמע אפילו בח"ל ואפילו לר' יוסי אבל בשדות דלא אפשר בלא"ה התיר רבי יוסי. והראשון יותר נכון. הר"ן:

במחובר לקרקע. פי' הר"ב דהתורה אמרה לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא. הרמב"ם פ"י מהל' ע"ז וסתמא תנן ולאו דוקא שבעה אומות. דא"כ ה"ל לתנא לפרושי אע"ג דלדעת התוס' שכתבתי בריש פ"ג דמכות דלא תתחתן דכתיב דוקא בשבע אומות הוא. והאי קרא דלא תחנם בהדי הדדי דלא תתחתן כתיב שכן הוא אומר לא תכרות להם ברית ולא תחנם ולא תתחתן בם. פירשו בתוס' דהכא [ד"ה דאמר] דשאני לא תתחתן דליכא לאוקמי אלא בשבע אומות. שהרי כל שאר האומות מותרין לבא בקהל בגירותן חוץ מאותן שאסר הכתוב מצרי [אדומי] עמוני ומואבי. אבל מתנת חנם אין שום טעם לחלק בין שאר אומות לשבע אומות מיהו קשיא דכריתות ברית שכתוב אצל לא תחנם אי בשאר אומות איירי הכתיב גבי שלמה וחירם מלך צור (מלכים א' ח') ויכרתו ברית שניהם. ועוד דמשמע כל שאר אומות לא הוזהרו על כריתות ברית דהא בגבעונים כתיב (יהושע ט') בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית משמע הא בשאר אומות מותר. וי"ל דלא תכרות ברית נמי לא קאי אלא בשבע אומות. וטעמא רבה איכא וענינא דקרא נמי מוכח דכתיב (דברים ז') ונשל גוים רבים ועצומים ממך מפניך החרם תחרימם לא תכרות להם ברית. ואיכא למימר דכיון דבשעת כבוש קיימי בלא תחיה שלא בשעת כיבוש קיימי באיסור כריתות ברית א"נ משום דאדוקי בע"ז טפי אבל שאר אומות לא. ע"כ:

משיקצץ. אע"ג דה"ל מחובר מעיקרו. הר"ן. אבל הרא"ש מסיק דר' יהודה מפרש למלתיה דת"ק אבל מותר הוא משיתנה לקוץ דלא משמע ליה דקאמר ת"ק משקצץ דמה חדוש הוא זה וכי בשביל שהיה מחובר לקרקע לא ימכרנו לו אחר שנקצץ. ע"כ. ודתנן רבי יהודה אומר בלשון חולק ל"ק דטובא אשכחן הכי כמ"ש במשנה ו' פ"ג דבכורים:

ואין צריך לומר שדות. פירש הר"ב דאיכא תרתי דאיסורא וכו'. גמ' אי הכי בתים נמי איכא תרתי חדא חניית קרקע וחדא דקא מפקע ליה ממזוזה אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר הוא פירש"י ולא חובת הבית הלכך ליכא אפקעתא דכתיב ביתך דרך ביאתך אלמא למי שנכנס ויוצא לתוכה אזהר רחמנא. ע"כ. והא דלענין מעשרות הויא הפקעה לאו [משום] שאין העכו"ם מעשר מה שיזרע בה ויקצרנה דההיא לאו הפקעה היא שזהו חוב המוטל על בעל התבואה אבל הויא הפקעה לענין שאם יזרענה ישראל פטור הזורע דכל זמן שהיא של ישראל כל מי שזורע חייב במעשר. דקרקע החייבת הוא שזרע וכי זבנה לעכו"ם פטור הזורע דיש קנין לעכו"ם בא"י והרי הוא כקרקע ח"ל שאין בה חיוב מעשרות. וכ"כ התוס' פ"ד דגיטין דף מ"ז [ד"ה אמר רבה]. ותימא דהכא אמרינן לר"מ דס"ל דיש קנין לעכו"ם בא"י. ובפרק ד' דפאה משנה ט' דתנן הלקט וכו' של עכו"ם חייב במעשרות אא"כ הפקיר. כתב הר"ב דר"מ ס"ל דאין קנין וכ"כ עוד בפרק ה' דדמאי משנה ט' מעשרין משל ישראל על של עכו"ם וכו' וכ"כ עוד במשנה י' פרק ב' דמכשירין. ומיהו בדמאי כתב הר"ש דההיא שטת ירושלמי היא. וירושלמי לטעמיה. דמפרש הכא בית אינו מצוי להתברך מתוכו. שדה מצוי הוא להתברך מתוכה וכדבריו כתבו התוס' בפ' ר' ישמעאל דמנחות דף ס"ו [ע"ב] ונמצינו למדין דמ"ש הר"ב בפאה דכר"מ היא דס"ל אין קנין וכו'. ההיא נמי כשטת ירושלמי אבל לגמ' דידן ההיא מתני' לאו ר"מ היא וה"נ כי אמרי' בפ"ד דגטין עלה דההיא מתני' דפאה דהתם מייתי לה דס"ל דאין קנין לא אמרינן דר"מ היא אלא דהכי ס"ל מתני'. ותו דחינן לה התם דסברה יש קנין ובשדה דישראל ולקטינהו עכו"ם. וכ"ת הא מפקרי וקיימי דכל לקט ושכחה ופאה הפקר הן דנהי דמפקרי אדעתא דישראל. אדעתא דעכו"ם מי מפקרי:

ובסוריא. פירש הר"ב ארם צובה שכבש דוד ואינה קדושה כקדושת הארץ משכירין להם בתים ולא גזרינן וכו' אבל לא שדות דאיכא תרתי לאיסורא. ותימה דכי נמי תרתי לאיסורא מאי הוי דשכירות שדות בא"י גופא לא הויא אלא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה והכי פריך לה בגמ' ומסיק דס"ל כבוש יחיד שמיה כבוש ומכירה דסוריא איכא איסורא בין בתים בין שדות. הלכך שכירות שדות בסוריא לאו גזרה היא משום שכירות א"י אלא משום מכירת שדות דלאו גזירה היא אלא איסורא דאורייתא ומיהו לא אחמור בה רבנן למגזר שכירות דבתים אטו מכירה אבל שדות דאית בה תרתי וכו'. ור' יוסי אומר בא"י משכירין בתים דלית בהו תרתי לא גזרו. ובסוריא ס"ל דכבוש יחיד לא שמיה כבוש. ושדה דאית בה תרתי גזרו וכו'. ובח"ל כיון דמרחק לא גזרינן:

בארץ ישראל משכירין להם בתים. כתב הר"ב ובלבד שלא ישכיר לג' וכו'. ולדלמא אזיל עכו"ם דזבין מישראל ומזבין לתרי תרתי פלגי ומעכב השלישית לעצמו לכולי האי לא חיישינן. גמרא:

משנה ט[עריכה]

אף במקום שאמרו להשכיר. כתב הר"ב לר"מ בסוריא דוקא ולא בא"י ולר' יוסי אפילו בא"י כלומר ומתני' דתנן במקום שאמרו רבי מאיר היא. והכי איתא בגמ' [ואע"ג דהוי סתם שאחר מחלוקת ואפ"ה פסק הר"ב במשנה דלעיל כרבי יהודה משום דר"י אמר שמואל פסק כן לעיל בגמ'. והוי ככל שאר כללות שעל פסקי ההלכות שאינם אלא היכא דלא אפסיקא להדיא בגמ' הלכה כמאן. ושוב ראיתי בספר כריתות בחלק ימות עולם שער ג' שכתב בשם ירושלמי דפרק החולץ ודפ"ק דמגילה רב שמואל בר אבא משום רב אחא הדא דאתמר כשאין מחלוקת אצל סתם. אבל אם יש מחלוקת אצל סתם ל"א בהא הלכה כסתם. וכתב עלה ונראה לי דילפינן מתוך זה דאם יש סתם אצל המחלוקת עצמו. כמו שיש שני תנאים חולקים בדבר אחד ואח"כ תכף דעת שלישי. אין הלכה כסתם. אלא א"כ יש מחלוקת לפניו וסתם במקום אחר כמו בפרק אחר או באותו פרק רחוק מן המחלוקת עכ"ל. ומ"ש דעת שלישי לאו דוקא אלא מה שמתחלה יש מחלוקת והם שתי דעות קורא למה שאחר כך דעת שלישי ואע"פ שהיא דעה א' משתים הקדומות. עוד שם מהירושלמי שאם יש בין יחיד וחכמים מחלוקת וכו' ע"ש שאין להאריך במה שאינו מענייננו]:

במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה. אמרינן עלה בירושלמי הא במקום שנהגו למכור מוכר הוא לו ואפילו לבית דירה ומשכיר הוא לו ואפי' לבית דירה והיינו טעמא משום דהאי לא תביא תועבה אל ביתך להא מלתא אסמכתא בעלמא היא דעיקר קרא בישראל המכניס עכו"ם לביתו הוא והכי מוכח בסוף מכות [דף כ"ב] הלכך בארץ שאנו מצווין לשרש אחר ע"ז אסרו חכמים שלא להשכיר לבית דירה. וכן נמי בסוריא מפני סמיכותה לארץ ישראל. אבל בחוץ לארץ שאין אנו מצווין לשרש אחריה משכירין אפילו לבית דירה. ולישנא דמתני' נמי דיקא הכי. דקתני סיפא ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ. ואם איתא דאיסור בית דירה בכ"מ נמי. ה"ל למתנייה ולא ישכיר לו את המרחץ דרישא נמי בכל מקום היא אלא ש"מ דאיסורא דרישא ליתא אלא בארץ ישראל וסוריא אבל בחוץ לארץ לא מש"ה תנא סיפא בכל מקום. הר"ן:

לא לבית דירה אמרו. ל' הר"ב אלא להכניס שם תבן ועצים וכיוצא בזה כלומר לאפוקי להכניס בו יין נסך שאינו רשאי להשכירו לכך. ואם עשה כן שכרו אסור כדברי הראב"ד בפרק י' מהלכות ע"ז:

מפני שהוא נקרא על שמו. כתב הר"ב והעכו"ם מחממה בשבת ויאמרו מרחץ של פלוני יהודי רוחצים בו. לשון הרמב"ם ויכנסו בו העכו"ם ויאמרו רחצנו וכו' ובזה יש חלול השם למי שישמע זה ואינו יודע שהוא שכור וכו'. ומה שהעתיק הר"ב שהיא נקראת. כן הוא בירושלמי: