תוספות יום טוב על עבודה זרה ב
<< · תוספות יום טוב · על עבודה זרה · ב · >>
אין מעמידין בהמה וכו'. מפני שהעכו"ם חשודים על הרביעה ובני נח נאסרו בה דכתיב (בראשית ב') והיו לבשר אחד. יצאו בהמה וחיה ועוף. ויש כאן לפני עור לא תתן מכשול. רש"י. והא דלמכור להם תליא במנהגא במ"ו פ"ק כבר כתבתי בפ"ד דפסחים משמא דגמרא דעל בהמתו הוא דחס עלה שלא תעקר ומתני' אפילו כחכמים דריש פ"ב דפרה:
ולא תתיחד אשה עמהם. פירש הר"ב אפילו ביחוד שכיוצא בו אצל ישראל מותר כגון שאשתו עמו וכו' כדתנן במשנה י"ב פרק בתרא דקדושין:
מפני שחשודים על העריות. גמ' ותיפוק ליה משום ש"ד וכו' ר' אידי אמר אשה כלי זיינה עליה [ופירשו התוס' [דף כ"ה ע"ב] וכן כתב הרא"ש לפי שהיא אומללה ושפלה ואינה בת מריבה כאיש מרחמין עליה. ואין הורגין אותה]:
מפני שמילדת בן לעכו"ם. והר"ב העתיק שמגדלת. וכן ל' הרמב"ם בפי' אבל בגמ' גרס שמילדת וכן בבריי' אך בלא תניק גרס שמגדלת כדלקמן ובירו' ל"ג כלל במתני' הטעם מפני וכו' וכן ברי"ף אבל גרסת התוס' במשנה כגרסת הספר כנראה מלשונם בד"ה ורמינהו וכו':
אבל עכו"ם מילדת בת ישראל. כתב הר"ב בזמן שאחרות עומדות על גבה. כדתניא בברייתא ואפ"ה לא שריא אלא ברשות ישראל דוקא כמו שאפרש לקמן בס"ד:
בת ישראל לא תינק בנה של עכו"ם. מפני שמגדלת בן לעכו"ם. ברייתא.
אבל עכו"ם מניקה בנה של ישראל. ירושלמי. שנאמר (ישעיה מ"ט) והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך. הרא"ש:
ברשותה. דישראלית אבל לא תמסרנו להוליכו בביתה שלא תהרגנו. רש"י. ובגמ' מייתי ברייתא דתני בה עכו"ם מניקה את בנה של בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה וכתבו התוס' פי' ואפי' ברשות הישראל. דכמו דתני הכא במילדת ה"נ הכא במניקה. דהנקה דומיא דמילדת היא. ויולדת היא סתמא ברשות ישראל היא [דאין היולדת הולכת אצל המילדת. והיינו טעמא דבמתני' לא תני ברשותה גבי מילדת משום דלא איצטריך] ואפ"ה אינו שרי אלא באחרות עומדות על גבה ע"כ. וכ"כ הרא"ש והטור סי' קנ"ד ועיין מ"ש במשנה דלקמן. והרמב"ם לא העתיק בחבורו פ"ט מהלכות עכו"ם אלא כלשון המשנה. אפשר דעתו דהא דתניא ואחרות עומדות על גבה. פירושא דברשותה היא ובין במילדת ובין במניקה סגי ברשותה לפי שאז מסתמא אחרות עומדות על גבה א"נ יוצאות ונכנסות עומדות ע"ג קרינא ביה. כמ"ש ג"כ התוס' מדלקמן פ"ד משנה י"א ואולי שזוהי דעת הר"ב ולפיכך ברישא דלא תנן בהדיא ברשותה. הוסיף לבאר בזמן שאחרות וכו' אבל בסיפא במניקה דתנן בהדיא ברשותה לא הוצרך להוסיף ולבאר ותנא דמתני' דתנא בסיפא ולא ברישא משום דמסתמא דיולדת דברשותה דידה היא שיולדת:
אבל לא רפוי נפשות. כתב הר"ב ואם אמר לו סם פלוני וכו' מותר סבר שיולי משאיל לו [מדלא בעי לאתסויי מנאי לא סמוך עלי ושיולי קא משייל לנסותי אם אומר לו אמת] [רש"י] וכי היכי דמשאל לי משאיל לאינש אחרינא. ואתא ההוא גברא לארועי נפשיה. גמ':
ואין מסתפרין מהן בכ"מ. אפילו בשבילי רה"ר שהיו עוברין שם תדיר שמא יחתוך צוארו בתער. רש"י:
אבל לא בינו לבינו. פירוש במקום שאין רגילים בני אדם כל כך. אבל ביחוד ממש לא איצטריך דתיפוק ליה אף בלא מסתפר אסור להתיחד עמהם משום ש"ד וכן יש לפרש לעיל גבי מניקה תוס' [דף כ"ט ד"ה אבל]. ומ"ש הר"ב ואי רואה במראה פי' רש"י לראות אם מסתפר יפה באומנות וסבר העכו"ם כיון דקפיד אהכי וכו':
היין והחומץ של עכו"ם. כלומר אע"פ שלא ידענו בו שנתנסך. ובגמ' מייתי לה מדכתיב [דברים ל"ב] אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם. מקיש יין נסך לזבח. ובזבח כתיב [תהלים ק"ו] ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים. מה מת אסור בהנאה. אף זבח אסור בהנאה. וגזרו חכמים על סתם יינם שיהא גם כן אסור בהנאה. וא"ת דהכא משמע דסתם יינם נאסר משום לתא דיין נסך. ובמשנת י"ח דבר דפ"ק דשבת פי' הר"ב דמשום בנותיהן גזרו. כתב הר"ן די"ל דאי לאו משום לתא דיין נסך מסתייא למסריה בשתיה משום בנותיהן דומיא דפתן ושמנן. אבל כיון דיין שנתנסך ודאי אסור בהנאה. הוצרכנו לאסור אף סתם יינם אף בהנאה. אף על פי שלא נאסר אלא משום בנותיהן שאם לא היינו אוסרים אותו כי אם בשתיה. הרואין סוברין לומר שמשום נסוך נאסר ויבאו להתיר יין נסך ודאי בהנאה. ולפיכך רצו להשוות יינות שלהם. וא"ת א"כ גזירת בנותיהן למה. תירץ רבינו שמואל יין שנתנסך לע"ז מיעוטא הוא ולמיעוטא לא חיישינן. והרמב"ן ז"ל מוסיף דלשמא נתנסך לא חיישינן דאם איתא דנסכיה לא הוי מזבין ליה. וכדאמרינן בריש פרקין בגמ' [דף כ"ב ע"ב] אם איתא דאקצייה לא הוי מזבין ליה ואע"ג דמשמע בכולה מכילתין דטרחי ומזייפי לנסוכי נמי של ישראל. התם משום דחשיבי להו מלתא ליהנות ע"ז שלהן בשל ישראל. אבל במאי דמנסכי להו לע"ז שלהם אינן מוכרים ולא נותנין אותו לישראל. ולהכי אצטריך למגזר משום בנותיהן. ע"כ:
שהיה מתחלתו יין. ופשיטא דמשום דאחמיץ לא פקע איסורא מיניה. והיינו שכתב הר"ב לאפוקי היכא דקנה הנכרי חומץ מישראל דלא מתסר בהנאה דטעמא וכו' וחומץ לא קא מנסך לע"ז. וכן ל' רש"י. ובגמ' אמרו לאשמעי' חומץ שלנו ביד נכרי דאין צריך חותם בתוך חותם וכו' והיינו הך. ומדאמר דלא מנסך אף בשתיה היה לנו להתירו כיון דלאו בר ניסוך הוא. ולא שייך ג"כ גזירת משום בנותיהן אלא נ"ל שרש"י לא רצה לכתוב בו היתר שתייה כמ"ש התוספות בשם ר"ת [ד"ה אי משום] שהקפיד על רבינו משולם שהתיר חומץ שלנו שנגע בו נכרי ואמר כי אין אנו בקיאים בטיב חומץ כי מעשים בכל יום בדעות חלוקות יש קורין אותו חומץ ויש קורין אותו יין.
ועורות לבובין. פירש הר"ב קורעים הבהמה מחיים וכו' ובעבודה זו מקריבין אף העור. ולפיכך כל עור שיש בה סימן כזה אסורה. וז"ל הרמב"ם בפרק ז' [הלכה ג'] מהלכות ע"ז בהמה שהקריבה כולה לע"ז אסורה בהנאה אפילו פרשה ועצמותיה וקרניה וטלפיה ועורה הכל אסור בהנאה. לפיכך אם היה בעור סימן שיודע בו שזה העור תקרובת ע"ז הוא כגון שהיו עושין שקורעים קרע עגול כנגד הלב. ומוציאין הלב. הרי כל אותן העורות שהן כך אסורין בהנאה:
רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'. כתב הר"ב והלכה כרשב"ג. גמרא. ועיין מ"ש במשנה ז' פ"ח דערובין:
בשר הנכנס לע"ז. שהנכרי רוצה להכניסו מותר בהנאה. אם נזהר ישראל ליטלו עם כניסתו קודם שיקריבון אותו. רש"י דף ל"ב ע"ב:
מפני שהוא כזבחי מתים. פירשו תוס' בשם ר"י [ל"ב ע"ב ד"ה והיוצא]. דלהכי מיהדר ותני מפני וכו' לומר לך דאסור ומטמא [כדאיתא בגמ' ועיין במשנה ח' פרק ג' ועוד בריש פ"ק דחולין] ובשם ר"ת פירש דהכא בתקרובת שאינה כעין פנים דבחתיכה [של בשר] שאינה זבוח לפני ע"ז איירי אלא שמביאה דורון. וניחא דקתני מפני שהוא כזבחי מתים ולא קתני זבחי דמשמע זבח ממש. ע"כ. ובירושלמי גרס זבחי בלא כ"ף:
נורות וכו' אין איסורן איסור הנאה. כתב הר"ב ואם הכניס בה הנכרי יין לקיום וכו'. מפרש בפרק ב' דביצה דמכניסו לקיום ג' ימים הוא. ומש"ה מערן ג' ימים דכבולעו כך פולטו. מרדכי. ובפחות מכן משכשך כמ"ש בטור י"ד סי' קל"ה:
חרצנים וזגים. לשון הר"ב פסולת של ענבים. וגרעינים שבפנים והקליפים שבחוץ. ופירושו מגומגם דמאי הוי הפסולת אלא הגרעינים והקליפים. ובפירש"י ליתא והקליפים שבחוץ וניחא דפסולת של ענבים הם הקליפים שהוא עיקר הענב יותר מן הגרעין ובי"ס כתוב בלשון הר"ב גרעינים בלא וי"ו. ומהו גרעין ומהו קליפים. עיין במשנה ב' פ"ו דנזיר:
המורייס. עיין במשנה ו' מ"ש שם בס"ד:
מפני מה אסרו. כתב הר"ב ולרבנן קא בעי לה דאסרו לה באכילה ולא בהנאה. רש"י. וכלומר בכל גבינות של עכו"ם:
בקיבה. חלב הקרוש שבתוך הקיבה. לשון הר"ב במ"ה פ"ח דחולין. ועיין מה שכתבתי שם. והלא קיבת עולה חמורה. שהעולה אסורה בהנאה. ומועלין בה. רש"י:
שדעתו יפה. שאינו קץ ומואס בה שורפה הומי"ר בלע"ז. גומעה. ולא הודו לאומרים כן להתירה לכתחלה. אבל אמרו לא נהנין ולא מועלין וכל היכא דתנן הכי שריא מדאורייתא. אבל רבנן דגזרו בה. והכי משמע לא נהנים מדרבנן. ואם נהנה אין בה מעילה. אלמא מדלית בה מעילה ש"מ האי חלב הכנוס בקיבת העולה כפירשא בעלמא הוא. לשון רש"י. כלומר ומדמדאורייתא אין מועלין משום דפירשא בעלמא הוא הלכך בקיבת נבלה אין כאן שום איסור כלל אפי' מדרבנן. דשאני דעולה דגזרו שלא נהנין משום דבעולה יש מעילה מן התורה ולפיכך אמרו שאף בקיבה לא יהנו לכתחלה. משא"כ איסור נבלה שאין בה איסור הנאה כלל אלא איסור אכילה בלבד. הלכך לא שייך לאסור דבר של נבלה דלאו מידי דמיכל הוא. ועיין מ"ש במ"ה פרק ח' דחולין בס"ד:
מפני שמעמידין אותו בקיבת עגלי ע"ז. לא היה מתכוין כ"א לדחותו דהא אפי' ר"מ דחייש למיעוטא לא אסר לעיל אלא גבינת בית אונייקי אבל שאר מקומות חשיב מיעוטא דמיעוטא תוספות [דף ל"ד ד"ה מפני]:
השיאו לדבר אחר. כתב הר"ב ולא רצה להגיד לו טעמו של דבר מפני שעדיין לא עברו י"ב חדש שנגזרה גזירה זו וכו'. גמ'. ומסיים בשיר השירים רבה. ורבי ישמעאל היה קטן. ר"ש בן חלפתא ור' חגי בשם ר' שמואל בר נחמן כתיב (משלי כ"ז) כבשים ללבושך. כבשים כתיב בשעה שתלמידים קטנים תהא מכבש לפניהם דברי תורה. הגדילו ונעשו ת"ח תהא מגלה להם סתרי תורה. ע"כ. ומ"ש הר"ב וטעמא דאסרו גבינות של עכו"ם מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של שחיטת עכו"ם. ועור לאו פירשא הוא ואסור. רש"י והא דנקט של שחיטה לרבותא בעלמא שאפילו שחטה עכו"ם אכתי נבלה היא. וז"ל הרמב"ם שמא יעמיד בעור קיבת נבלה לפי שהוא מעמיד ג"כ וכבר נודע ששחיטת עכו"ם נבלה. ע"כ:
השיאו. לשון התוס' משיאו לשון משיא עצה. ואית דגרסי השיאו ונפרש הטעו לשון השיאני. ע"כ:
דודיך. לשון זכר. דודייך לשון נקבה והכי קאמרה כ"י ישקני הקב"ה מנשיקות פיהו כי כך אמר לי טובים דודייך מיין. רש"י. ובתוספתא פ"ט דפרה איתא נמי כה"ג ונכתב דודך קמא חסר יו"ד ותניין בחד יו"ד. וי"ל דאעפ"י שנכתב ביו"ד בפסוק שאל לו היאך הוא אם קורא כאילו נכתב בלא יו"ד. אבל הר"ש שם ריש פ"י מייתי לה ובשתיהן בחד יו"ד:
אמר לו כי טובים וכו'. משום דבהכי מתיישב דרישא דקרא לנסתר ישקני וכן פיהו וסיפא דודייך[1] לנוכח אלא דה"ק ישקני וגו' כי כך א"ל כי טובים וכו' שמעתי מפי מהר"ר מאיר באך זצ"ל:
אין הדבר כן. פי' הר"ב אלא כ"י אמרה וכו' כלומר תקנות שתקנו וכו' והיינו דשייליה להאי קרא כלומר כ"י אומרים טובים תקנות ונו' ואף על פי שאין אנו יודעים הטעמים כי טעמם ונימוקם עמהם. אבל בגמ' אמרה כ"י לפני הקב"ה רבש"ע ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה מאי שנא האי קרא דשייליה אמר ר"ש בן פזי ואי תימא ר"ש בר אמי מרישא דקרא קאמר ליה ישקני מנשיקות פיהו. אמר ליה ישמעאל אחי חשוק שפתותיך זו בזו [כדמתרגמינן וחשוקיהם וכבושיהן] ואל תבהל להשיב [ואל תדקדק להקשות] שמעינן דלאו דסיפא דקרא השיב לו וכן רש"י מפרש דברי דודים דברי סופרים מיינה מעיקר תורה. ע"כ. דעתו דד"ס היינו פירושיהן ודקדוקיהן במדות שהתורה נדרשת בהן ולא קאי אתקנות ונ"ל דדעת הר"ב דרש"י לא פי' כן אלא קודם שאמרו בגמ' דרשא דישקני. אבל בתר דאמרן ישקני חשוק וכו' סיפא דקרא דכי טובים על התקנות נאמר דאילו פירושם ודקדוק המדות מאי חשיקה שייך בהו הרי טעמם גלוי ונודע לכל:
חבירו מלמד עליו. שהיא לשון זכר וכנסת ישראל היא דקאמרה לפני שכינה לריח שמניך טובים וגו' עלמות אהבוך לא שייך למימר לנקבה. רש"י:
חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו. ואע"ג דטהור חיור וטמא ירוק חיישינן שמא נתערב ואפילו להעמיד בו גבינה אסור דשמא הטמא שאינו מעמיד ישאר בגומות עם הנסיובי. גמרא. אבל לעיל בגבינות העכו"ם ליכא למיסר מהאי טעמא דכיון שהעכו"ם עושה לצרכו ליכא למיחש דלמא עירב בו דבר טמא. תוס':
הפת והשמן. כתב הר"ב כל הני אסורין משום חתנות. נראה מדכתב כל הני דר"ל אף השלקות. וז"ל הר"ן והפת והשמן שלהן והשלקות מפורש בגמ' שאיסורו של פת משום חתנות. ושמן ג"כ. ואף שלקות פירש"י ז"ל שמשום חתנות נאסרו. וא"ת א"כ אמאי פלגינהו תנא דמתני' לפת ושלקות בתרתי הרי שניהם משום בשולן ומשום חתנות. י"ל דשתי גזירות היו תלמידי שמאי והלל גזרו על פתן ושמנן משום יינן כדאיתא בגמ' דתרווייהו שייכי בהדי יין. שמן מפני שהוא משקה כמוהו ופת משום דשכיחא מלתא דאכיל אינש ושתי אבל על השלקות לא גזרו. ואתו ב"ד אחרינא וגזרו בכל השלקות משום חתנות ומש"ה פלגינהו תנא דמתני' בתרתי. ע"כ:
הפת. כתב הר"ב ופת של נחתומין התירוהו. ובפ"ב דפסחים מ"ב כתב בלשון מנהגא. והיינו טעמא דאמרינן בירושלמי והביאו הרי"ף פת מהלכות של עמעום הוא וכו' והתירוהו מפני חיי נפש. ופירש הר"ן של עמעום שלא נמנו עליה להתירה אלא שיצא הדבר בהיתר. ע"כ. ועיין במשנה ט' פרק דלקמן ובמשנה ח' פ"ב דמכשירין:
רבי ובית דינו התירו בשמן. וכך היא גירסת הר"ב במשנה. וז"ל הר"ן כתב רש"י ז"ל דל"ג ליה דהא איהו לא שרייה אלא רבי יהודה נשיאה בר בריה שרייה כדאמרינן בגמ' וכו'. אבל כיון שכתוב כן בגירסת הרב אלפס ז"ל אית לן למימר דרבי היינו רבינו הקדוש התיר את השמן ולא קבלו ממנו ואתא רבי יהודה נשיאה בר בריה וקבילו מיניה ע"כ:
וכבשין. לכבוש דגים וירק וראש ורגלים של בהמה בחומץ. רש"י. וז"ש בחומץ לאו דוקא דהא אנן תנן שדרכן לתת וכו' וחומץ. שמע מיניה דעיקר כבישה לא כך היא אלא כגון במים ומלת הרבה בתוכה. וז"ל הר"ן ירקות כבושים במים אם דרכן וכו' ועמ"ש ברפ"ב דעוקצין:
שדרבן לתת לתוכו יין. אבל בידוע אסור אפילו בהנאה וכו'. ופי' הטור סי' קי"ד שדרכן היינו שלפעמים נותנין בהן יין. ושידוע היינו שכולן נותנין לתוכן יין אע"פ שאינו יודע שנתנו לתוך אלו. ע"כ. ואף רש"י פי' כן כמו שאני מעתיק לשונו בסמוך ומאי שנא ממורייס [דמתני' ד'] דשרו רבנן בהנאה [ורובא דעלמא שדו ביה חמרא והוי כידוע] התם לעבורי זוהמא [והוי כמאן דאזיל לאבוד] הכא למתוקי טעמא. גמ':
וחומץ. אדלעיל קאי שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ ואין לפרש דחומץ היינו שלא היה מתחלתו יין וכשקנה החומץ מישראל דהא כתבתי במ"ג דאף בשתיה שרי מן הדין. ועוד הא תנן במתני' דלקמן שאין דרכן לתת וכו' וחומץ. דמותר באכילה. אי לאו דקאי אדלעיל כדפרישית הוה קשיא אהדדי דהכא אסור באכילה ולקמן שרי:
וציר. מפורש במשנה ד' פרק ו' דנדרים:
והחילק. פירש הר"ב מין דגים טהורים ואין להם סנפיר וכו'. עמ"ש בסוף פרק ג' דחולין:
וקורט. גרגיר. ערוך. ומ"ש הר"ב דסכין אגב חריפותא [דחלתית] ממתקת כו' דאל"ה הא אמר מר נותן טעם לפגם מותר. גמ':
הרי אלו אסורים. למעוטי בידוע דכבשין ) גמרא:
וישראל רואהו. כתב הר"ב לאו דוקא רואהו וכו' העכו"ם ארתותי מרתת והוא שיודע שחלב טמא אסור לישראל. טור סימן קט"ו:
והדבש. למאי ניחוש לה אי משום עירובי. [שמא עירב בו יין] מסרא סרי אי משום בשולי עכו"ם הא נאכל כמות שהוא חי אי משום גיעולי עכו"ם נותן טעם לפגם הוא ומותר. גמ':
והדבדניות. פי' הר"ב החלות שרודין וכו'. כ"פ הרמב"ם ומסיים וגם אותם החלות לא תכשיר ואע"פ שהדבש מכשיר מכלל השבעה משקין כמו שנבאר במסכת מכשירין לפי שהוא באותה שעה כעין אוכל. לא משקה. עד שמתיכין אותו ומוציאין דבשו. ע"כ. ומ"ש הר"ב פירוש אחר אשכולות של ענבים וכו' כן פירש"י. ומ"ש הר"ב ואין בהן משום הכשר משקה וכו' דסתמן לאכילה גמרא לתרוצי הא דבי"ח דבר דפ"ק דשבת היא הגזירה הי"ב הבוצר לגת הוכשר כמ"ש שם הר"ב. ומשני דהבוצר קא בעי לה למשקה. וכלומר גזירה שמא יבצור בקופות מזופפות דאז ניחא ליה במשקה כדכתב הר"ב התם בשבת דהכי איתא התם בגמ' [דף ט"ז] ושם מקומו ובכאן לא חש הגמ' להאריך ועמ"ש במ"ט פ"ד. ואל תתמה על פי' הראשון דדבדניות הם חלות דבש והיכי רמי עלה מהבוצר דהכי רמי מדבבוצר מוכשר אע"ג דלא צריך למשקה ה"נ יהא מוכשר אע"פ שאינו צריך:
וכבשין שאין דרכן וכו'. ולא גזרינן אטו דרכן. הר"ן:
וטרית שאינה טרופה. פי' הר"ב שישאר ראש הדג ושדרותיו קיימין וניכר שהוא טהור לשון הרמב"ם שישאר ראש הדג ושדרתו נראים עד שידוע מאותה צורה שהוא דג טהור. ומפרש הכ"מ פ"ג מהלכות מאכלות אסורות ובב"י סימן פ"ג דהיינו לומר שהוא מכיר בטביעות עין בראש ושדרה שהוא ממין דג פלוני שהוא טהור. וכ"כ הראב"ד. ואע"פ שהר"ן דחה זה הפירוש דא"כ מאי מותיב בגמ' וכו'. י"ל דהכי מותיב וכו':
עלה של חלתית. מפרש בגמ' דלא נצרכה אלא לקורטין שבה כלומר הנדבקין בעלין. וקמ"ל דלא חיישינן שמא ערבו בהן מאותן קורטין שחתכו מן העלין בסכינא דנכרי ונותנן בעלין משום דאי איתא דהכי הוה משרק שרקי כלומר נופלין היו מן העלין. הר"ן. וזיתי גלוסקאות המגולגלין. פירש הר"ב זיתים המכונסים וכו' שנתחממו ונרפו מחמת שמנן. רש"י. ובגמרא פשיטא לא נצרכא אע"ג דרפו טובא מהו דתימא חמרא רמא בהו קמ"ל הני מחמת משחא הוא דרפו:
השלוחין. הר"ב העתיק השלחין. וכן הוא בגמ' ובפירש"י. אבל בירושלמי כגרסת הספר וכן היא גרסת הרמב"ם וכתב פירוש השלוחין כאילו אמר השולחין וכמו רוכב ורכוב ע"כ. ור"ל בגמ' פ"ק דב"מ דף ח'. ועוד משנה סוף פ"ד דזבים ועמ"ש במ"ג פ"י דנדרים:
מן ההפתק. פירש הר"ב שאינו מזלף עליהן וכו' רש"י. ומסיים הר"ן דמקלקל להו:
לתרומה. פירש הר"ב כהן החשוד למכור תרומה לשם חולין. דתרומה אין דמיה יקרים. שאינה ראויה אלא לכהנים. רש"י בגמרא:
משנה עבודה זרה, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
- ^ נראה שזו ט"ס וצ"ל 'דודיך' בי' אחת, שהרי דבריו כאן הן בלשון תמיהה. וכן מוכח מסוף דבריו שכתב 'אלא'. וכן הגירסה גם בתפא"י ביכין ס"ק מו.