לדלג לתוכן

ברטנורא על עבודה זרה ב

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

(א)

אין מעמידין בהמה בפונדקאות - העשויין להתאכסן שם עוברי דרכים. לפי שהנכרים חשודים על הרביעה. אפילו נקבות אצל נקבות אסור, לפי שהעובדי כוכבים מצויים אצל נשי חביריהם ופעמים שאינו מוצאה ומרביע את הבהמה:

ולא תתיחד אשה עמהן - אפילו ביחוד שכיוצא בו אצל ישראל מותר, כגון שאשתו עמו, אצל נכרי אסור, דנכרי אין אשתו משמרתו:

לא תילד את הנכרית - מפני שמגדלת בן לעבודה זרה. ובשכר, מותרת, משום איבה:

אבל נכרית מילדת את בת ישראל - בזמן שאחרות עומדות על גבה . אבל בינה לבינה לא, שחשודה על שפיכות דמים שמא תהרגנו:

(ב)

רפוי ממון - בהמתו:

רפוי נפשות - גופו. ואם אמר לו סם פלוני יפה לך, אפילו רפוי נפשות מותר להתרפאות ממנו :

אבל לא בינו לבינו - ואי רואה במראה , מותר. דמימר אמר הנכרי, הואיל ומסתפר הכי אדם חשוב הוא, ומתירא להורגו:

(ג)

שהיה מתחלתו יין - לאפוקי היכא דקנה הנכרי חומץ מישראל, דלא מתסר בהנאה. דטעמא דמתסר בהנאה, משום דלמא נסכיה לע"ז, וחומץ לא קא מנסך לע"ז :

וחרס הדרייני - אדריאנוס קיסר היה מגבל טיט ביין ועושה ממנו כלים ולא היה מצרפן בכבשן, ונושאים אותן במלחמה, וכשרוצים לשתות משימים אותם החרסים במים ונימוחים שם, והטיט שוקע למטה, ונשאר היין מזוג במים. ועל שם אדריאנוס, נקרא חרס הדרייני:

עורות לבובים - קורעים הבהמה מחיים כנגד הלב כמין נקב עגול ומוציאין הלב ומקריבין אותו לע"ז :

משוך מותר - שאין עושין לע"ז אלא עגול. והלכה כרבן שמעול בן גמליאל:

היוצא אסור בהנאה - שכבר נעשה תקרובת:

לתרפות - לטעות עבודה זרה [למרחוק. רש"י]. מקום ערותה של אשה נקרא בית תורפה:

אסור לשאת ולתת עמהם - דאזלו ומודו לע"ז. ועוד, דזבני מידי דצריך לתקרובת ע"ז. והלכה כרבי עקיבא:

(ד)

נודות - של עור:

וקנקנים - של חרס:

אין אימורן איסור הנאה - ודינייהו הכי, אם חדשים הם, מותר לתת לתוכן יין מיד. ואם הכניס בהן הנכרי יין לקיום , ממלא אותם מים ומשהה בתוכן שלשה ימים מעת לעת, אלא שמערה המים בכל יום מעת לעת של שלשה ימים ומשים מים אחרים תחתיהם, ואח"כ מותר לשום בתוכו יין. ואם ישנן שנים עשר חדש שלא היה בהם יין של נכרים, מותרין מיד אחר שנה בלי עירוי:

חרצנים וזגים - פסולת של ענבים גרעינים שבפנים והקליפים שבחוץ:

לחים - כל שנים עשר חודש אסורים בהנאה:

ויבשים - לאחר שנים עשר חודש מותרין אפילו באכילה:

המורייס - שומן של דגים. ורגילין היו שמערבין בו יין. אבל אם ניכר ממנו שלא נתערב בו יין, כולי עלמא לא פליגי דשרי:

בית אונייקי - שם כפר, שרוב עגלים הנמצאים שם קרבים לעבודה זרה. ר' מאיר חייש למיעוטא וסבר דאע"ג דרוב עגלים הוו מיעוטא כנגד שאר בהמות, חיישינן למיעוטא, וכל הגבינות הנמצאות שם אמרינן דלמא בקיבת עגלי ע"ז העמידן. וחכמים לא חיישי למיעוטא. ואין הלכה כר' מאיר בכל הני תלתא בבי:

(ה)

מפני מה אסרו גבינות של נכרים - באכילה. ולרבנן קא בעי. ומשום חלב של בהמה טמאה ליכא למיחש, דקים לן דחלב בהמה טמאה אינה נקפה:

שורפה חיה - דפירשא בעלמא היא:

בקיבת עגלי עבודה זרה - ואע"ג דפירשא בעלמא היא, אסור, דשאני ע"ז דכתיב בה (דברים יג) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם:

השיאו לדבר אחר - ולא רצה להגיד לו טעמו של דבר. מפני שעדיין לא עברו שנים עשר חודש שנגזרה גזירה זו, וכי גזרי רבנן גזירה לא מגלו לטעמא עד תריסר ירחי שתא עד שתתפשט גזירתן , דלמא איכא דלא סבירא ליה לטעמא ואתי לזלזולי ביה. וטעמא דאסרו גבינות של נכרים, מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של שחיטת נכרים שהיא נבילה . ואע"פ שהוא דבר מועט כנגד כל החלב, כיון שהוא מעמיד החלב ועושה בו מעשה לא בטל, דקיי"ל הכל הולך אחר המעמיד. ומשום בשר בחלב לא היה אסור, כיון שהבשר בפני עצמו מותר אינו אוסר בחלב אע"פ שמעמידו, עד שיתן בו טעם. אבל דבר של איסור מעיקרו, אוסר בהיתר אע"פ שאינו נותן בו טעם, כל זמן שהוא מעמיד:

כי טובים דודייך מיין - הקב"ה אומר כן לכנסת ישראל:

אין הדבר כן - אלא כנסת ישראל אמרה לפני הקב"ה, ערבים עלי דברי דודיך כלומר תקנות שתקנו וגזרו החכמים , יותר מיינה של תורה, מעיקר תורה שבכתב:

(ו)

הפת והשמן וכו' - כל הני, אסורין משום חתנות. ופת של נחתומין התירוהו, אבל פת של בעלי בתים לא הותר אלא להולכי דרכים ובשעת הדחק. והשמן ראו שלא פשט איסורו ונמנו עליו והתירוהו, כדמסיק במתניתין:

ושלקות - כל דבר שבשלו אותו הנכרים, ואפילו בשלו אותו בכליו של ישראל ובפניו שאין לחוש לתערובת איסור ולגיעולי נכרים, אסרוהו משום בשולי נכרים. והוא שלא סייע בו ישראל לא בתחלה ולא בסוף. ולא אסרו משום בשולי נכרים אלא דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי ועולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת. אבל אם חסר אחת מאלו, אין בו משום בשולי נכרים:

וכבשין שדרכן לתת בהן יין - ואין איסורן איסור הנאה, לפי שאין טעם היין ניכר בהן. אבל באכילה אסורין:

טרית טרופה - מין דגים טהורים שטורפין אותן דק דק ואינן ניכרין. ואסורין כשנלקחו מן הנכרים, שמא [נכתש] עמהם דג טמא:

וציר שאין בה דגה - דג קטן שנקרא כלבית. ודרכו שהוא גדל בתוך [ציר של] דגים טהורים, וכשיש ציר דג טמא מעורב עמו לא יגדל בו כלבית:

והחילק - מין דגים קטנים טהורים, ואין להם סנפיר וקשקשת, ועתיד לגדל אחר זמן. ודגים קטנים טמאים הדומים להם מתערבים עמהם ואינם ניכרים אפילו כשאינה טרופה. אבל טרית אין הדגים טמאים דומים לה, ולכך שרי כשאינה טרופה:

חלתית - כך שמה בערבי. וחותכין קרטיו בסכין. ואסורה משום שמנונית דסכין, דאגב חריפותא [דחלתית] ממתקת היא טעם השמנונית הנבלע בה:

ומלח מלקונטית - מלח שכל גדולי רומי אוכלין אותה, ורגילין למשוח אותה בחלב חזיר ובשומן דגים טמאים והיא גסה ולבנה ביותר:

(ז)

וישראל רואהו - לאו דוקא רואהו, אלא כיון דאי קאי חזי ליה אע"ג דכי יתיב לא חזי ליה, הנכרי ארתותי מרתית , אמר השתא קאי וחזי לי:

והדבדניות - החלות שרודין מן הכוורת שבהם הדבש. אע"פ שהו נוטפות לא חיישינן שמא עירב בהם יין נסך . פירוש אחר, אשכולות של ענבים. אע"פ שהיין נוטף מהן אין בהן משום יין נסך, ואין בהם משום הכשר משקה שיהא מוכשר לטומאה, דסתמן לאכילה ולא ניחא ליה במשקה הנוטף מהן:

וטרית שאינה טרופה - ואע"פ שהיא עשויה חתיכות, [נשאר] ראש הדג ושדרתו קיימין וניכר שהוא טהור:

עלה של חלתית - דהא לא מפסקו לה בסכין:

וזיתים גלוסקאות מגולגלים - זיתים הכנוסים בכלי עגול ומתחממים ונעצרים מאליהן ונעשים כגלוסקים מגולגלים כמו ביצה מגולגלת שנתחממו :

השלחין אמורין - אם נתרככו הזיתים כל כך עד שכשלוקח הזית בידו הגרעין שבתוכו משתלח ונופל מאליו, אסורין, דמחמת היין נתרככו. ואין הלכה כרבי יוסי:

מן הסלולה - מן הסל שלפני החנוני, אסורים. שמזלף עליהם יין כדי שיתרככו:

מן ההפתק - ממקום שכונסן שעוצרים אותם שם זה על זה, מותרין. שאינו מזלף עליהן יין עד שנותנן לפניו למכור:

וכן לתרומה - וכן כהן החשוד למכור תרומה לשם חולין , כל הנמצא לפניו אסור, שמא תרומה היא. אבל הבא מן האוצר, מותר, דארתותי מרתת דלמא שמעי רבנן ויפקירו כל האוצר: