משנה עבודה זרה ב ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עבודה זרה · פרק ב · משנה ו | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

אלו דברים של גוים אסורין ואין איסורן איסור הנאה, חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהוכח, והפת, והשמן שלהן.

רבי ובית דינו התירו בשמן.

ושלקות, וכבשין כט שדרכן ל לתת לתוכן יין וחומץלא, וטרית טרופה, וציר שאין בה דגה [ כלבית שוטטת בו ], והחילק, וקרט של חלתית, ומלח סלקונטית, הרי אלו אסורין ואין איסורן איסור הנאהלג.

נוסח הרמב"ם

אלו דברים של גוים אסורין ואין איסורן איסור הניה חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו הפת והשמן שלהן ושלקות רבי ובית דינו התירו בשמן כבשים שדרכן לתת בהן יין וחומץ וטרית טרופה וציר שאין בו דגה ההחליק וקורט של חלתית ומלח סלקונטית הרי אלו אסורין ואין איסורן איסור הניה.

פירוש הרמב"ם

אלו דברים של עובד כוכבים וכו': רוב דברים אלו כגון הפת והשלקות וכיוצא בהן כולם נאסרו כדי שנתרחק מהם ולא נתערב עמהם כדי שלא נמשך בהתערבנו עמהם לשלוח יד במה שהוא אסור וזה ענין אמרם משום חתנות ואלה הדברים הם מכלל שמונה עשר דבר שגזרו כמו שבארנו בראשון משבת וזה שאתה רואה שאנו אוסרין שלוקיהן אינן הדברים ששולקין בכליהם לפי שזה נקרא גיעולי עובד כוכבים אבל הם הדברים שאין בהם גיעולי עובד כוכבים ולא כיוצא בהם אבל הם אסורים בשביל שנגמרה מלאכתן על ידי עובד כוכבים לפי שהחכמים אסרו בשביל להתרחק מהם גם כן כל מה שיבשל העובד כוכבים ואפי' בישל שום דבר ברשותנו אלא אם היה אותו דבר נאכל בכמו שהוא חי אז אינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת באותו מקום כי בזה לא יאסר כשבשלן עובד כוכבים משום בשולי עובד כוכבים ולא יתערב לך איסור בשולי עובד כוכבים באיסור גיעולי עובד כוכבים וכבר בארתי זה אבל השמן פסק ההלכה ששמן העובד כוכבים מותר ופתם יראה מתלמודנו הבבלי שהוא אסור אבל פת השוק שמוכרין הנחתומין אסורו מעט וקרוב להיתר מפת בעלי בתים. והולכי דרכים ובשעת הצורך הדבר מותר לדעתי והוא חוזר למנהג המדינה כמו שבארתי בפסחים ואין הכבשין שנותנין בהן יין אסורים בהנאה לפי שאין נראה בהם טעם היין אבל הוא נמס ומתבטל טעמו ולפיכך אינו באיסור הנאה לפי שלא נראה בם מעשה היין. וטרית מין ממיני הדגה והוא דג טהור שכותשין אותו עד שהוא שב כמו עיסה וכשהוא נדוק ונכתש אסרנוהו שמא נכתש עמו דג טמא ואין שם צורה שיורה עליו וציר הוא מרק הדג המלוח שמתמצה ממנו וכשאין בו דג אין אנו יודעים אם הוא תמצית דג טמא או מדג טהור הוא ולפיכך אסור וחילק מין מן הדגים והוא טהור אבל כשהוא קטן לא תמצא בו קשקשת ולא סנפיר עד שיגדל וגדלים בו ואסרנוהו לפי שיעלה מן הים עם מין אחר אסור ויתערב בו עירוב גמור עד שלא יכירו אותו אלא יחידים מבני אדם: וקורט של חלתית חתיכת חלתית ואסרו אותה לפי שהעובדי כוכבים חותכין אותה בסכיניהם כשמוכרים אותה ובהן שומן הנבלה וחורפת החלתית יתפשט אותו השומן בגוף החלתית ומחסר חורפתו ואותו שומן הוא נותן בו טעם לשבח וזה אסור כמו שיתבאר בסוף מסכת זו: ומלח סלקונדית מלח ממקום ידוע היו מעלין אותו גדולי העובדי כוכבים על שלחנם והיו מושחין אותו בחלבי החזירים ושומן הדגים וכיוצא בהן ממה שממתק אותו ומשביחו ולפיכך הוא אסור ומה שכפל ואמר הרי אלו אסורין ואין איסורן איסור הנאה למעוטי מורייס וגבינה בית אניאקי שהן אסורין בהנאה לדעת רבי מאיר שמשנה זו שלו:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הפת והשמן וכו' - כל הני, אסורין משום חתנות. ופת של נחתומין התירוהו, אבל פת של בעלי בתים לא הותר אלא להולכי דרכים ובשעת הדחק. והשמן ראו שלא פשט איסורו ונמנו עליו והתירוהו, כדמסיק במתניתין:

ושלקות - כל דבר שבשלו אותו הנכרים, ואפילו בשלו אותו בכליו של ישראל ובפניו שאין לחוש לתערובת איסור ולגיעולי נכרים, אסרוהו משום בשולי נכרים. והוא שלא סייע בו ישראל לא בתחלה ולא בסוף. ולא אסרו משום בשולי נכרים אלא דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי ועולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת. אבל אם חסר אחת מאלו, אין בו משום בשולי נכרים:

וכבשין שדרכן לתת בהן יין - ואין איסורן איסור הנאה, לפי שאין טעם היין ניכר בהן. אבל באכילה אסורין:

טרית טרופה - מין דגים טהורים שטורפין אותן דק דק ואינן ניכרין. ואסורין כשנלקחו מן הנכרים, שמא [נכתש] עמהם דג טמא:

וציר שאין בה דגה - דג קטן שנקרא כלבית. ודרכו שהוא גדל בתוך [ציר של] דגים טהורים, וכשיש ציר דג טמא מעורב עמו לא יגדל בו כלבית:

והחילק - מין דגים קטנים טהורים, ואין להם סנפיר וקשקשת, ועתיד לגדל אחר זמן. ודגים קטנים טמאים הדומים להם מתערבים עמהם ואינם ניכרים אפילו כשאינה טרופה. אבל טרית אין הדגים טמאים דומים לה, ולכך שרי כשאינה טרופה:

חלתית - כך שמה בערבי. וחותכין קרטיו בסכין. ואסורה משום שמנונית דסכין, דאגב חריפותא [דחלתית] ממתקת לב היא טעם השמנונית הנבלע בה:

ומלח מלקונטית - מלח שכל גדולי רומי אוכלין אותה, ורגילין למשוח אותה בחלב חזיר ובשומן דגים טמאים והיא גסה ולבנה ביותר:

פירוש תוספות יום טוב

חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו. ואע"ג דטהור חיור וטמא ירוק חיישינן שמא נתערב ואפילו להעמיד בו גבינה אסור דשמא הטמא שאינו מעמיד ישאר בגומות עם הנסיובי. גמרא. אבל לעיל בגבינות העכו"ם ליכא למיסר מהאי טעמא דכיון שהעכו"ם עושה לצרכו ליכא למיחש דלמא עירב בו דבר טמא. תוס':

הפת והשמן. כתב הר"ב כל הני אסורין משום חתנות. נראה מדכתב כל הני דר"ל אף השלקות. וז"ל הר"ן והפת והשמן שלהן והשלקות מפורש בגמ' שאיסורו של פת משום חתנות. ושמן ג"כ. ואף שלקות פירש"י ז"ל שמשום חתנות נאסרו. וא"ת א"כ אמאי פלגינהו תנא דמתני' לפת ושלקות בתרתי הרי שניהם משום בשולן ומשום חתנות. י"ל דשתי גזירות היו תלמידי שמאי והלל גזרו על פתן ושמנן משום יינן כדאיתא בגמ' דתרווייהו שייכי בהדי יין. שמן מפני שהוא משקה כמוהו ופת משום דשכיחא מלתא דאכיל אינש ושתי אבל על השלקות לא גזרו. ואתו ב"ד אחרינא וגזרו בכל השלקות משום חתנות ומש"ה פלגינהו תנא דמתני' בתרתי. ע"כ:

הפת. כתב הר"ב ופת של נחתומין התירוהו. ובפ"ב דפסחים מ"ב כתב בלשון מנהגא. והיינו טעמא דאמרינן בירושלמי והביאו הרי"ף פת מהלכות של עמעום הוא וכו' והתירוהו מפני חיי נפש. ופירש הר"ן של עמעום שלא נמנו עליה להתירה אלא שיצא הדבר בהיתר. ע"כ. ועיין במשנה ט' פרק דלקמן ובמשנה ח' פ"ב דמכשירין:

רבי ובית דינו התירו בשמן. וכך היא גירסת הר"ב במשנה. וז"ל הר"ן כתב רש"י ז"ל דל"ג ליה דהא איהו לא שרייה אלא רבי יהודה נשיאה בר בריה שרייה כדאמרינן בגמ' וכו'. אבל כיון שכתוב כן בגירסת הרב אלפס ז"ל אית לן למימר דרבי היינו רבינו הקדוש התיר את השמן ולא קבלו ממנו ואתא רבי יהודה נשיאה בר בריה וקבילו מיניה ע"כ:

וכבשין. לכבוש דגים וירק וראש ורגלים של בהמה בחומץ. רש"י. וז"ש בחומץ לאו דוקא דהא אנן תנן שדרכן לתת וכו' וחומץ. שמע מיניה דעיקר כבישה לא כך היא אלא כגון במים ומלת הרבה בתוכה. וז"ל הר"ן ירקות כבושים במים אם דרכן וכו' ועמ"ש ברפ"ב דעוקצין:

שדרבן לתת לתוכו יין. אבל בידוע אסור אפילו בהנאה וכו'. ופי' הטור סי' קי"ד שדרכן היינו שלפעמים נותנין בהן יין. ושידוע היינו שכולן נותנין לתוכן יין אע"פ שאינו יודע שנתנו לתוך אלו. ע"כ. ואף רש"י פי' כן כמו שאני מעתיק לשונו בסמוך ומאי שנא ממורייס [דמתני' ד'] דשרו רבנן בהנאה [ורובא דעלמא שדו ביה חמרא והוי כידוע] התם לעבורי זוהמא [והוי כמאן דאזיל לאבוד] הכא למתוקי טעמא. גמ':

וחומץ. אדלעיל קאי שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ ואין לפרש דחומץ היינו שלא היה מתחלתו יין וכשקנה החומץ מישראל דהא כתבתי במ"ג דאף בשתיה שרי מן הדין. ועוד הא תנן במתני' דלקמן שאין דרכן לתת וכו' וחומץ. דמותר באכילה. אי לאו דקאי אדלעיל כדפרישית הוה קשיא אהדדי דהכא אסור באכילה ולקמן שרי:

וציר. מפורש במשנה ד' פרק ו' דנדרים:

והחילק. פירש הר"ב מין דגים טהורים ואין להם סנפיר וכו'. עמ"ש בסוף פרק ג' דחולין:

וקורט. גרגיר. ערוך. ומ"ש הר"ב דסכין אגב חריפותא [דחלתית] ממתקת כו' דאל"ה הא אמר מר נותן טעם לפגם מותר. גמ':

הרי אלו אסורים. למעוטי בידוע דכבשין ) גמרא:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כח) (על המשנה) חלב כו'. ואע"ג דטהור חיור, וטמא ירוק, חיישינן שמא נתערב. ואפילו להעמיד בו גבינה אסור, דשמא הטמא שאינו מעמיד ישאר בגומות עם הנסיובי. גמרא. אבל לעיל בגבינות הנכרים ליכא למיסר מהאי טעמא, דכיון שהנכרי עושה לצרכו ליכא למיחש דלמא עירב בו דבר טמא. תוס':

(כט) (על המשנה) וכבשין. לכבוש דגים וירק, וראש ורגלים של בהמה. רש"י:

(ל) (על המשנה) שדרכן כו'. אבל בידוע, אסור בהנאה. ופירש הטור, שדרכן, היינו שלפעמים היו נותנין בהן יין. ושידוע, היינו שכולן נותנין לתוכן יין אע"פ שאינו יודע שנתנו לתוך אלו. ע"כ. ומאי שנא ממורייס (דמשנה ד') דשרי בהנאה (ורובא דעלמא שדו ביה חמרא). התם לעבורי זוהמא (והוי כמאן דאזיל לאבוד), הכא למתוקי טעמא. גמרא:

(לא) (על המשנה) וחומץ. אדלעיל קאי שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ. ואין לפרש דחומץ היינו שלא היה מתחלתו יין וכשקנה חומץ מישראל, דהא מבואר לעיל דאף בשתיה שרי מן הדין. ועתוי"ט:

(לב) (על הברטנורא) דאי לאו הכי הא אמר מר נותן טעם לפגם מותר. גמרא:

(לג) (על המשנה) הרי כו'. למעוטי בידוע דכבשן ביין. גמרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

אלו דברים וכו':    גם שכר של עו"ג אסור כדאיתא בגמרא אע"פ שלא מצינו איסורו לא במשנה ולא בברייתא שמא בימי האמוראים נאסר וכן מצאתי בתוספות ויש מן הפוסקים שסובר שלא אסרו רק שכר של תמרים אבל לא של שעורים או של מינים אחרים כגון של תאנים או של תבואה או של דבש ועיין עוד במ"ש לקמן ריש סי' ז' בשם הרא"ש ז"ל. ואיתה למתניתין בתוס' פ' במה בהמה (שבת דף נ"ג.) ועיין במ"ש ר"פ התערובות:

חלב שחלבו עו"ג ואין ישראל רואהו:    אסור דחיישינן שמא יערב חלב טמא עם חלב טהור אע"ג דטהור חיור וטמא ירוק לאיחלופי הוא דלא שייך חששא אבל לאיערובי איכא למיחש ואע"ג דחלב טמא אינו עומד חיישינן שמא מן החלב טמא שאינו עומד נשאר בגומות הגבינה ובירושלמי מפרש ריב"ל טעמא מפני הגלוי פירש שאין העו"ג נזהר מלשתות דבר מגולה וכן פי' בגמרא דילן טעמא דגבינה של עו"ג דמתניתין דלעיל ומגדף בה ר' ירמיה אלא מעתה יבישה תשתרי ישן לישתרי דהא קיימא לן יבש אין בו משום גלוי דארס של נחש אילו היה שם לא היה מניחו לייבש ישן נמי מותר דאין ארס של נחש מניחו להתיישן י"ב חדש אלא ודאי דאין בו ארס נחש אלא א"ר חנינא טעמא דגבינה לפי שאי אפשר לה בלא צחצוחי חלב בין גומות הגבינה וחלב שחלבו עו"ג ואין ישראל רואהו אסור דילמא עריב ביה חלב טמא וחלב טמא אינו עומד ואם עירב טמא בטהור הטמא נשאר עם נסיובי דחלבא דטהור ויש לחוש שמא נשאר ג"כ מעט מן הטמא בין גומות הגבינה ושמואל אמר טעמא דגבינה מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של נבלה כדפירש רעז"ל ורב מלכיה משמיה דרב אדא בר אהבה אמר מפני שמחליקין פניה בשומן של חזיר:

הפת והשמן שלהם והשלקות:    עי' בתוי"ט מ"ש בשם הר"ן עד ומש"ה פלגינהו תנא דמתני' בתרתי ולי נראה שהפת של עו"ג אפילו נאפה ע"י ישראל כיון שהעו"ג לשו וערכו ומן העו"ג הוא לוקחו אסור ומשום חתנות וכי אמרינן לקמן בגמרא דפת שלש מלאכות יש בו ואי אפה ישראל שרי ה"מ בפת שלנו שהרי אין בו איסור אלא משום בשולי עו"ג ולפי דברי הרמב"ם ז"ל דלא חלק בפי"ז מהמ"א בין פת שלנו לפת שלהם נראה דמש"ה פלגינהו בתרתי לפי שאינם שוין בדינם שהפת כל היכא דשגרי ישראל תנורא שרי כדאמרינן בההיא דשלש מלאכות דלקמן בגמ' ואילו בשאר בשוליהם כל היכא דבשל עו"ג אע"ג דשגר ישראל אסור ומתוך שחלוקים בהלכותיהם ולא נאסרו בענין אחד פלגינהו תנא אע"פ ששניהם משום בשול נאסרו לדברי הרמב"ם ז"ל עכ"ל הר"ן ז"ל בקיצור מופלג. ותוס' ז"ל כתבו ג"כ והשלקות הוכיח ר"ת דשלקות גזרה קדמונית היתה קודם שגזרו ב"ש וב"ה על הפת שהוא א' מי"ח דבר ואע"ג דבמתני' תני פת מקמי שלקות וכשהתירו את הפת לא התירו שלקות מה"ט דפת ושלקות תרי מילי נינהו דשייך טעם חתנות בשלקות יותר מן הפת ומדרבנן אסרוהו מטעם חתנות או כדי שלא יהא רגיל ישראל אצל העו"ג ויאכילנו דבר טמא ואסמכו בגמרא גזרת שלקות אקרא דכתיב אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים וגו' מה מים שלא נשתנו מברייתן ע"י האור אף אוכל שלא נשתנה מברייתו ע"י האור ע"כ. והעלה הר"ן ז"ל דכל שיש בו אחד משלש מדות הללו שהוא נאכל כמות שהוא חי או שאינו עולה על שלחן מלכים או שלא נשתנה מברייתו ע"י האור כגון קליות אין בו משום בשולי עו"ג:

רבי ובית דינו התירו:    ל"ג ליה ובירושלמי גרסינן ליה וגם בערוך ערך שלק וערך שמן. והרשב"א ז"ל בתשובותיו כתב דלא גרסינן ליה כלל ושכן כתב ג"כ הרמב"ן ז"ל וכתב עוד ואפ"ל דרבי התיר תחלה אלא שלא קבלו ממנו עד שבא ר' יהודה נשיאה וקבלו ממנו ע"כ. ובתוס' דפירקין דף ל"ו כתוב וז"ל במתני' כתב רשב"ם ז"ל בשם רש"י ז"ל דל"ג רבי דר' יהודה הנשיא בר בריה ובית דינו התירוהו וחכמי דורו קבעו דבר זה במשנה שסידר רבי זקנו כי הוא היה בנו של ר"ג הנזכר במסכת אבות רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא אומר יפה ת"ת עם דרך ארץ ואותו ר' יהודה הנשיא הנזכר כאן הוא ר' יהודה נשיאה שהיה בימי האמוראים אלא בלשון משנה וברייתא קורא אותו הנשיא ובלשון תלמוד קורא אותו נשיאה ע"כ. ועיין עוד שם. וביד פי"ז דהלכות מ"א סי' כ"ב:

שדרכן וכו':    ודוקא שדרכן אבל בידוע אסור אפילו בהנאה ואע"ג דמורייס רובא דעלמא שדו ביה חמרא והוי כידוע ושרו ליה רבנן בהנאה שאני מורייס דחמרא עבדי לעבורי זוהמא דדגים והוי כמאן דאזיל לאיבוד אבל הכא למתוקי טעמא והיינו דקתני סיפא הרי אלו אסורין למעוטי ידוע דכבשים דאסור אפילו בהנאה כר' חזקיה דהלכתא כותיה לגבי ר' יוחנן תלמידו. וכתב הר"ן ז"ל מיהו לדידן דקיימא לן דבסתם יינם אפילו יין ביין ומכר לעו"ג חוץ מדמי יין נסך כדאיתא לקמן בפ' השוכר הכא נמי ימכרו הכבשים חוץ מדמי שבח היין והקשה הראב"ד ז"ל כיון שבידוע אסור מספקא נמי ליתסר בהנאה אפילו לרבנן כיון שדרכן לתת בהן יין כדאסר ר"מ גבינת בית אונייקי בהנאה וכדתנן א"כ למה לא אסרוה בהנאה ויש שתרצו דכי אמרינן בגבינה מפני מה לא אסרוה בהנאה היינו טעמא משום דכיון דאוקמי קא מוקים כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה דמי הלכך כל שודאי אסור בהנאה ספקו נמי אסור אבל בכבשים דליתיה לאיסורא בעיניה אע"ג דודאי אסור בהנאה דיינו לגזור איסור אכילה בספקו ע"כ בקיצור. והרמב"ם ז"ל פי' למעוטי מורייס וגבינת בית אונייקי ומתני' ר"מ דאסור להו בהנאה אבל כבשים נראה שסובר לפסוק כר' יוחנן דבידוע נמי מותר:

טרית טרופה:    ביד שם פ"ג סי' כ"ג:

כלכית:    בשני כפין וכן הוא בגמרא חולין דף צ"ז וכן בערוך. וכן ראיתי שהר"ר יהוסף ז"ל מחק מן המשנה מלות כלכית שוטטת בו. ונראה דהיינו מאי דתניא בגמרת שבת פ' המוציא דף ע"ז אימת כולכית על לויתן שפירש בערוך שהוא דג טמא נכנס בפיו של לויתן. ובטור י"ד סימן פ"ג. וכתב הר"ן בשם רש"י ז"ל דכלכית דג טמא הוא וגדל מאיליו בציר דגים טהורים ואם יש ציר דג טמא עמו לא תגדל בו כלכית והיא עצמה טמאה היא אבל ר"ח ז"ל כתב שכלכית השנוי כאן שהוא דג טהור שכיון שיש דג אחד קטן טהור אף כל הציר מחזיקים אותו בטהור ע"כ וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג דהלכות מ"א. ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סי' ק"ד. וראיתי להעתיק הנה כל לשון ספר הלבוש דשם בי"ד סי' פ"ג וז"ל הציר של דגים טהורים כשיש הרבה בכלי אחד דרכה להיות נוצר וליגדל שם מאליו מין דג טמא וקורין אותה כלכית ואם יש שם ציר של דגים טמאים מעורבים בה אין מטבעו ליגדל שם כלל ואפילו אם נוצר ונתגדל בציר דגים טהורים ונפל בטמאים אין דרכו לחיות שם זמן רב הלכך עו"ג שהביא חבית מלאה ציר של דגים אם כלכית אחד שוטטת בו והוא חי מותר שזה סימן שהציר הוא מדגים טהורים שהרי אין דרך כלכית חי להיות בציר של דגים טמאים ואם אין כלכית שוטטת בה אסורה דשמא הציר מדגים טמאים הוא והא דסגי בכלכית אחד היינו בחבית סתומה דליכא למיחש שמא עכשיו מעלמא אתא וכיון שהוא חי אין לחוש ג"כ שמא נפל בתוכו קודם שסתמוה שהרי אינו יכול לחיות זמן רב ואמרינן בעוד החבית סתומה גדל ונוצר שם מקרוב אבל בחבית פתוחה אינה נתרת בפחות משתים אבל באחד חיישינן אע"פ שהוא חי שמא עכשיו מקרוב מעלמא אתא והציר של דגים טמאים הוא. מיהו בשתים אפילו מתים מותרים דתלינן לומר כאן היו וכאן נוצרו ולא חיישינן בשתים שמא מעלמא אתו אבל בסתומה ובאחת אין להתיר אא"כ חי אבל מת יש לחוש שמא קודם שסתמוה נפל שם ואע"ג דציר דגים טמאים אינו אלא מדרבנן וכבר אמרנו דספיקא דרבנן לקולא שאני הכא דציר דגים טמאים הוא מצוי ושכיח שמביאין אותה בחביות כמו ציר דגים טהורים והואיל ושכיח חיישינן לחומרא. ול"ד לחתיכות דגים ויש באחד מהם קשקשת ואין החתיכות מתאימות דאוסרין אותם החתיכות שאין בהן קשקשת ומקלינן בציר הבלוע בחתיכות הכשרים דשאני התם הואיל ונמצא עמהם חתיכת דג טהור ואין דבר מצוי שימלחו דגים טהורים וטמאים יחד שהטהורים בטמאים לא מימלחו דצריכין לאפושי עלייהו מילתא טפי מטמאין לכך תלינן בציר הבלוע לקולא הואיל והוא מדרבנן אע"ג דבחתיכות עצמן שאין בהן קשקשת אזלי לחומרא היינו משום דספיקא דאורייתא הוא משא"כ בציר דוק נ"ל. וי"א דכלכית מין דג טהור הוא ואינו נוצר בציר אלא לסימנא בעלמא נקטוה בגמרא כי הוא ג"כ מין דג הנוצר במים ולפי שיטת הגמרא הוי דינא הכי אם הביא עו"ג חבית מלאות ציר ודג טהור אפי' קטן ככלכית וראש ושדרו קיים ומכירין אותו בטביעות עין שהוא טהור ושוטט בו והה"נ אם יש בו חתיכה א' שיש בה קשקשת הואיל ואין בו דבר טמא מתירין כל הציר שבחביות דתלינן לומר שכולה ממין טהור הוא ואפילו בדג טהור א' קטן או חתיכה אחת טהור שרינן לה כולה ולא חיישינן שמא מעלמא אתא ואע"ג דלעיל אסרינן הציר שבעין שאני התם שיש ג"כ דבר טמא עם הטהור וגזרינן צירן משום גופן משא"כ כאן. וכלכית טמא לדעת הראשון נמי לא אמרן דשרי ואפילו בשנים אלא כשאין בה דג א' טמא או חתיכה שאין בה קשקשת אבל אם יש בהן דבר טמא לכ"ע אסור. ויש מי שאומר שאם היו חביות רבות וכולן פתוחות וכלכית א' דהיינו דג טהור משוטט בא' מהן תלינן לומר כולן מין ציר א' הן וכולן טהורין שהרי אין אנו רואין בהן דבר טמא ועוד כיון שהם פתוחות ודאי מין אחד הן שאדם עשוי ליקח מזו וליתן בזו: היו סתומין ופתח אחד מהן ומצא בה כלכית היא מותרת והשאר אסורות דשמא ימצא בהן דבר טמא. פתח שנייה ומצא בה כלכית כולן מותרות דכיון דשתי חביות נזדמנו דטהורות מוכחא מילתא דכולם טהורות הם עכ"ל ז"ל. אבל הכלכית הנזכר בפ' גיד הנשה בגמרא דף צ"ז ודאי דהיא טמאה לכ"ע כדמוכח התם:

שוטטת בו:    לשון שטין על פני המים:

והחילק:    היא הסולתנית:

הלתית:    הוי נותן טעם לשבח דאגב חריפותה וכו' וכדמפרש רעז"ל. והעלה הר"ן ז"ל דסכין נמי סתמא אינו בן יומו אע"פ שתשמישו תדיר יותר והוי נותן טעם לפגם שמנונית דסכין אלמלא חירפא דחלתיתא:

מלח סלקונדרית:    שכל סלקונדרי רומי אוכלין אותה ובברייתא מלח סלקונדרית ר"מ אוסר השחורה ומתיר הלבנה ור' יהודה מתיר בשחורה ואוסר בלבנה ור' יהודה בן גמליאל משום ר' חנינא בן גמליאל אומר זו וזו אסורה ומשמע דסתם מתניתין כר' חנינא בן גמליאל ומתוך מה שפירש הערוך בשם רבינו גרשם ז"ל נראה דגריס בגמרא שכל סלוקתי רומי אוכלין בה שפי' שכל מה ששולקין רומי אוכלין באותה מלח. ובמתני' נראה דגריס סלקנרית. בסוף פי' רעז"ל והיא גסה ולבנה ביותר כך צ"ל. וכתב בתוי"ט וחומץ וכו' ופשוטים דבריו למשכיל:

תפארת ישראל

יכין


בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים