משנה עבודה זרה א ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עבודה זרה · פרק א · משנה ו | >>
מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים, מוכרין.
מקום שנהגו שלא למכור, אין מוכרין.
ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה, עגלים וסייחים, שלמים ושבורין.
רבי יהודה מתיר בשבורה.
ובן בתירא מתיר בסוס.
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכֹּר בְּהֵמָה דַּקָּה לְגוֹיִם,
- מוֹכְרִין;
- מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכֹּר,
- אֵין מוֹכְרִין.
- וּבְכָל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַּסָּה,
- עֲגָלִים וּסְיָחִים,
- שְׁלֵמִים וּשְׁבוּרִין.
- רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בִּשְׁבוּרָה.
- וּבֶן בְּתֵירָא מַתִּיר בְּסוּס:
מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים - מוכרין,
- מקום שנהגו שלא למכור - אין מוכרין.
- ואל ישנה אדם - מפני המחלקות.
- ובכל מקום - אין מוכרין להן,
- בהמה גסה, עגלים,
- וסייחים שלמים, ושבורין.
- רבי יהודה - מתיר בשבורה.
- בן בתירה - מתיר בסוס.
בהמה גסה אסור למכרה לגוי לפי שהוא מצווה על שביתת בהמתו. ואסרו למכרה לו על דרך גזירה שמא ישאיל אותה לו או ישכיר אותה לו, ויאמר כמו שמותר למכרה כמו כן הוא מותר להשכירה ולהשאילה, ויעבוד בה הגוי והיא של ישראל. ולפיכך מותר לו למכרה על ידי סרסור, כמו שבארנו ברביעי מפסחים.
והשבורה - גם כן משמשת לטחון.
ובן בתירא אומר, הסוסים, שמביאין עליהם הציידין העופות שצדין בהם, מותר למכרם להם, לפי שסבר החי נושא את עצמו ואפילו בהמה ועוף, כמו שבארנו בעשירי מפסחים.
וחכמים אומרים, כי האדם בלבד הוא שאמרו בו החי נושא את עצמו, כמו שנתבאר בפרק עשירי משבת.
ואין הלכה כבן בתירא, ואין הלכה כרבי יהודה.
אבל שאר בהמות מותר למכור לגוי, שהם ידועות לרכוב בהם בלבד:
אין מוכרין בהמה גסה - דגזרינן מכירה אטו שכירות והשאלה, שהיא בהמתו של ישראל, ויעשה בה הנכרי מלאכה בשבת. ועל ידי סרסור דליכא לאחלופי בשכירות, שאין הסרסור משכיר. שרי למכרה:
שלימים ושבורים - שאף השבורים חזו למלאכה, שטוחנים בהם:
רבי יהודה מתיר בשבורה - ואין הלכה כר' יהודה:
בן בתירא מתיר במוס - ואפילו הסוס שהציידים מביאים עליו העופות שצדין בו. קסבר החי נושא את עצמו. ורבנן סברי, דוקא אדם נושא את עצמו, הלכך אם לא היה מיוחד אלא לרכוב עליו מותר, אבל להביא בעל חי אחר חוץ מאדם, אסור. ואין הלכה כבן בתירא:
מקום שנהגו למכור בהמה דקה וכו'. מתני' שנויה בפ"ד דפסחים משנה ג' ושם הארכתי בס"ד:
וסייחים. מפורש בפרק ה' דב"ב משנה ב':
ושבורים. כתב הר"ב שאף השבורים חזו למלאכה וכו' כך פירש הרמב"ם כאן ובפסחים ושם מפרש הר"ב כפירש"י דהתם ודהכא:
.אין פירוש למשנה זו
מקום שנהגו וכו': ביד פ' עשרים דהלכות שבת סימן ג' ד' ה':
למכור בהמה: דקה לעו"ג נראה דכאן לא שייך לא למיתני עע"ז וגם לא לפרש שהם עע"ז דוקא. והכא במנהגא תליא מילתא ואע"ג דתנן בריש פירקין דלקמן אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עו"ג מפני שהם חשודים על הרביעה ואיכא משום ולפני עור לא תתן מכשול דבני נח נצטוו על הרביעה דכתיב והיו לבשר אחד יצאו בהמה וחיה שאין נעשין בשר אחד אפ"ה במכירה ליכא למיחש לרביעה דעו"ג חס על בהמתו שלא תעקר שנעשית עקורה ברביעה וכיון שקנאה והיא שלו שוב אינו רובעה הלכך במנהגא תליא מילתא היכא דאחמור עלייהו דלא מזבני אחמור והיכא דלא אתמור שרי ולגבי העמדת בהמה בפונדקאות של עו"ג שהבהמה של ישראל היא אין העו"ג חס עליה מלרובעה וקא עבר אלפני עור לא תתן מכשול ואהכי אסור. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל ואל ישנה אדם מפני המחלקות ס"א אל ישנה וכו':
ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה: גזרה משום שכירות ומשום שאלה ומשום נסיוני פירוש משום נסיוני דזימנין דזבין ליה ניהליה סמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא ואומר לו בא נסה אותה לראות אם הולכת שפיר כשהוא טעונה ושמעה לקליה ואזלא מחמתיה וניחא ליה דתיזיל וה"ל מחמר בשבת דחייב חטאת ועל ידי סרסור ליכא למיחש לשאלה ושכירות ולא לנסיוני דהא לא ידעה לקליה דאזלה מחמתיה. ועיין בתוס' ז"ל אמאי נקט טעמא דמחמר תיפוק לי משום טעם דשביתת בהמתו אפילו כי לא שמעא לקליה והר"ן ז"ל האריך הרבה בזה עיין שם שהוא נתן טעם לשבח וכתב עוד בפי' המשנה וז"ל מקום שנהגו למכור בהמה דקה לעו"ג מוכרין וכו' מדינא שרי דליכא למיחש לרביעה משום דעו"ג חס על בהמתו מלרבעה מאחר שקנאה שלא תעקר שנעשית עקרה ברביעה אלא שיש מקומות שהחמירו על עצמן שלא למכור כדי שלא יבאו להעמיד בהמה בפנדקאות של עו"ג והא ודאי מדינא אסור לפי שהן חשודים על הרביעה ואיכא משום לפני עור שהוא אינו חס על בהמת ישראל שלא תעקר ולפיכך יש מקומות שהחמירו אף במכירה משום לתא דהעמדה ומש"ה קאמר דמקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין ובכל מקום אפילו באותן מקומות שלא החמירו בכך אין מוכרין בהמה גסה מפני שמיוחדת למלאכה ועושה בהמתו מלאכה בשבת ועגלים וסייחים ושבורים אע"פ שאין ראויין למלאכה גזרו בהן רבנן דילמא אתי לאיחלופי ואתי למיזבן גדולים ושלמין הראויין למלאכה ואיכא משום שאלה ושכירות כדמפרש בגמרא ע"כ. והעלה הוא ז"ל דמתניתין בסתם אינשי דמסתמא זבני לרידיא אבל רב הונא דאמרינן בגמרא דזבין ההיא פרה לנכרי טבח זבן דאע"ג דטבח גופיה לרידיא זבין כיון דזבין נמי לשחיטה תלינן לקולא ע"כ. וכשם שאין מוכרין בהמה גסה כך אין מוכרין חיה גסה ואפילו במקום שנהגו למכור בהמה דקה חיה גסה אין מוכרין דחיה גסה עבדי בה מלאכה לטחון בריחיים והא דתנן בסמוך ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים דשמעת מינה הא ארי של תרבות שאין בו נזק מוכרין מתרץ בגמ' רב אשי דסתם ארי שבור הוא אצל מלאכה פירש רש"י ז"ל דארי לאו בר מלאכה הוא ומתניתין ר' יהודה היא דשרי בשבורה וכל אריות שבורין הם אצל מלאכה אבל רבנן דאסרי בשבורה אסרי נמי בארי ור' יהודה נמי בשאר חיה גסה כגון ערוד דטחנו בהו בריחייא מודה דאין מוכרין ע"כ. ור"י בעל התוס' פירש דמתניתין אפילו כרבנן נמי אתיא דע"כ לא קאסרי רבנן אלא משום דאתי למימר שלא מכרה לו אלא שבורה אבל בארי לא שייך למימר האי טעמא דלעולם שבור הוא אצל מלאכה ע"כ ורב נחמן מתקיף עליה דהאי שנוייא דמאן לימא לן דארי חיה גסה הוא דילמא חיה דקה הוא ובמנהגא תליא מילתא:
שלימים ושבורים: הרמב"ם ז"ל פירש משום דשבורים נמי מעלו לטחינה ורש"י ותוס' ז"ל פירשו גזרה שבורים אטו שלימים דאתו לאיחלופי:
ר' יהודה מתיר בשבורה: בפירקין דף ז' ומפרש בגמרא בברייתא משום שאינה יכולה להתרפאות ולהחיות אמרו לו והלא מרביעין עליה ויולדת וכיון דמרביעין עלי' ויולדת אתי לשהוייה אמר להן לכשתלד תאסרוה כלומר דודאי לא תלד לעולם:
בן בתירא מתיר בסוס: רפ"ק דבכורות. וטעמיה מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת ורבי אוסר ולא מטעם דרבנן אלא משום תורת כלי זין דאיכא דקטיל בסיחופיה פירוש שמלמדו להרוג בידו את הנופלים במלחמה ומשום תורת בהמה גסה דלכשיזקין מטחינו בריחיים בשבת דאב מלאכה הוא ושלושה מחלוקות בדבר. ועיין בדברי הירושלמי שכתבנו בפסחים בפ' מקום שנהגו:
יכין
מקום שנהגו למכור בהמה דקה לעכו"ם: ולא חששו להרבעה:
וככל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה: דגזרינן מכירה אטו שאלה ושכירות, ויעבוד בה עכו"ם בשבת. או להכי אסרו מכירה, דשמא ימכרנה בע"ש בין השמשות, ואחר שיטעננה העכו"ם, יגער בה ישראל שמכרה ומכרת קולו כדי שתלך, והו"ל מחמר אחר בהמה בשבת. מיהו ע"י סרסור ישראל שרי למכור, דאין סרסור בשכירות, ולפיכך ליכא למגזר מכירה אטו שכירות. גם אין הבהמה מכרת קול הסרסור דניחוש שתלך ע"י גערתו:
עגלים וסייחים שלמים ושבורין: דנמי חזו למלאכה כל דהו, [כך כ' הרמב"ם והר"ב. ותמהני הרי בריש בכורות אמרינן דאפילו עובר אינו רשאי למכור, אע"ג דלא חזי למלאכה כלל [ועי' בכורות ד"ב ב'] ודו"ק. אבל רש"י כאן פירש, דשבורה אסור משום אטו שלימה, ולא הו"ל גזרה לגזרה, משום דבבת אחת כך גזרו [כתוס' חולין ק"ח א']:
ובן בתירה מתיר בסוס: דסתמיה לרכיבה צריך, וחי נושא א"ע, ואפילו סוס שמושיב עליו עוף שצדין בו מותר מה"ט. ולרבנן דוקא אדם חי נושא א"ע, ולא שאר בעל חי. והאידנא דפרנסתינו מצומצמת, סמכו אהא דקאמר בש"ס [דט"ז] דחיטי ושערי שרי למכור להם מדלא אפשר, ה"נ לא אפשר, ואפ"ה בעל נפש יחמיר [י"ד קנ"א ד']:
משנה ז
אין בונין עמהם בסילקי: ארמון לדייניהן:
גרדום: גראדום בלשון לאטיין הוא בניין ברחוב עם מעלות סביב. ועליו יושבין הדיינין לשפוט. והן חשודין לדון שלא כדין:
ואצטדיא: [טהיערהעצצע], שלוחמין שם שוורים פראים עם אדם שנתחייב מיתה בדינם:
ובימה: מגדל גבוה לדחוף משם הנידון:
אבל בונים עמהם בימוסיאות: כמין [טהעאטער], שלא לע"ז ולא למשפט רק לשעשוע בני אדם בונין איתו:
הגיעו לכיפה: [געוועלב] שעל [הנישע] והוא כמין חלון עמוק שבכותל וסתום מאחוריו:
שמעמידין בה ע"ז: אפילו במרחץ:
משנה ח
קוטלאות: [האלזבענדער]:
בשכר מותר: דהזמנה לאו מלתא היא. וכבשר לקמן [פ"ב מ"ג] ויש של"ג הך כולה בבא במתניתין דלא מסתבר שיתיר שום תנא לעשות קשוטין לע"ז:
אין מוכרין להם: בארץ ישראל:
במחובר לקרקע: ר"ל כל דבר שמחובר לקרקע. דכתיב לא תחנם, לא תתן להם חנייה בא"י בקרקע:
אבל מוכר הוא משיקצץ: ר"ל לאחר שנקצץ הדבר המחובר, מותר למכרו:
רבי יהודה אומר מוכר הוא לו על מנת לקוץ: והכי קיי"ל [קנ"א ז']:
אין משכירין להם בתים בארץ ישראל: דגזרינן שכירות אטו מכירה דאסור מדאורייתא:
ואין צריך לומר שדות: דאיכא גבייהו תרתי, דמפקיע השדה נמי ממעשרות שהיא חובת קרקע. ואף דבבית נמי איכא ב' דמפקיעו ממזוזה. לאו חובת הבית רק חובת הדר היא:
ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו: והכי סיי"ל [שם]:
משנה ט
לא תביא תועבה אל ביתך: מיהו האידנא, אף דקיי"ל שכירות לא קניא והו"ל בית ישראל, עכ"פ דינא דמלכותא היא דשכירות קניא כמכר, שהרי אפילו נפל בית המשכיר אינו יכול להוציאו, להכי הו"ל שכירות כמכר. עוד י"ל מדנותנין לעולם מס קרקעות להשר, אינו גופו של ישראל, ושרי [ש"ך שם ס"ק י"ז]:
מפני שהוא נקרא על שמו: על שם בעליה ישראל. ונמצא כשיחממו עכו"ם בשבת, יחשדוהו שהעכו"ם שכירו של ישראל. מיהו האידנא שדרך להשכיר מרחץ כשדה למחצה, שליש, או רביע. מותר להשכיר כולם. [ואף שנאסר במניין. נ"ל דשאני הכא דטעם האיסור ידוע, כמו שאין נזהרין בגלוי משקין מה"ט בזה"ז מדאין נחשים מצויין בינינו [כי"ד קט"ז. ומג"א א"ח ל' סק"ז, וסי' תס"ח סק"א]:
בועז
הלכתא גבירתא
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת