משנה חולין ה ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ה · משנה ג | >>


משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

השוחט ונמצא טריפה, השוחט לעבודה זרה, והשוחט פרת חטאת, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, רבי שמעון פוטריא, וחכמים מחייבין.

השוחט ונתנבלה בידו, והנוחר, והמעקר, פטור משום אותו ואת בנו.

שנים שלקחו פרה ובנה, איזה שלקח ראשון, ישחט ראשון. ואם קדם השני, זכה.

שחט פרה ואחר כך שני בניה -- סופג שמונים.

שחט שני בניה ואחר כך שחטה -- סופג את הארבעים.

שחטה ואת בתה ואת בת בתה -- סופג שמונים.

שחטה ואת בת בתה ואחר כך שחט בתה -- סופג את הארבעים. סומכוס אומר משום רבי מאיר, סופג שמונים.

בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו "אמה מכרתי לשחוט", "בתה מכרתי לשחוט". ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה, וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל.

אמר רבי יהודה, אימתי, בזמן שאין לו ריוח. אבל יש לו ריוח, אין צריך להודיעו.

ומודה רבי יהודה טז במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיע, בידוע ששניהם שוחטין ביום אחד.


נוסח הרמב"ם

[עריכה]

השוחט ונמצא טריפה והשוחט לעבודה זרה והשוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה רבי שמעון פוטר וחכמים מחייבין השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו (ויקרא כב כח).

שנים שלקחו פרה ובנה איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון ואם קדם השני זכה השוחט פרה ושני בניה סופג שמונים שחט שני בניה ואחר כך שחטה סופג את הארבעים שחטה ואת בתה ואת בת בתה סופג שמונים שחטה ואת בת בתה ואחר כך שחט את בתה סופג את הארבעים סומכוס אומר משום רבי מאיר סופג שמונים.

בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אימה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג וערב יום טוב הראשון של פסח וערב העצרת וערב ראש השנה וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכיפורים בגליל אמר רבי יהודה אימתיי בזמן שאין לו ריוח אבל אם יש לו ריוח אינו צריך להודיע מודה רבי יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שהוא צריך להודיע שהדבר ידוע ששניהם שוחטין ביום אחד.


פירוש הרמב"ם

[עריכה]

השוחט ונמצאת טרפה השוחט לעבודת כוכבים כו': שנים שלקחו פרה ובנה איזה שלקח ראשון כו': שחט פרה ואח"כ שני בניה סופג שמונים כו': בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו כו': סבת זו מבוארת לפי שידוע שבני אדם אין לוקחים בהמות באלו הימים אלא לשחוט באותו היום: וענין רווח שיהא שהות ביום לפי שפעמים לוקח אותו לשוחטו למחרת וא"צ להודיעו אבל אם ראה אותו נחפז והוא קונה בידוע שישחוט עכשיו ולפיכך הוא נחפז לקנותו עכשיו וכבר ידעת שרבי יהודה מפרש הוא לדברי חכמים ודבריו אמת:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

פרת חטאת - פרה אדומה. דלאו לאכילה היא:

ושור הנסקל - לאחר שנגמר דינו. דקיימא לן דאסור בהנאה אפילו שחטו:

ועגלה ערופה - דסבירא ליה דנאסרת מחיים ואפילו שחטה אסורה. ובגמרא מסיק דפרת חטאת ועגלה ערופה אינה משנה. דשניהן הויא שחיטתן שחיטה ראויה, וצריך להסירן מן המשנה דלא פטר בהו ר' שמעון:

וחכמים מחייבין - האי דמחייבי חכמים בשוחט לעבודה זרה, לא שנו אלא ששחט ראשון לע"ז ובא שני ושחט לשלחנו לאכול, אבל ראשון לשלחנו ושני לע"ז, דבהך שחיטה בתרייתא דמיחייב עלה משום אותו ואת בנו אתי נמי דין קטלא עלויה, פטור ממלקות, דקם ליה בדרבה מיניה, דתרתי לא עבדינן ביה. ופעמים שאפילו שחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז חייב, כגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום ע"ז, דכיון דלא אתרו ביה משום ע"ז לא מיקטל, ולוקה משום אותו ואת בנו. והלכה כחכמים:

ונתנבלה בידו - שלא מדעת יב:

והנוחר - שתוחב הסכין בנחיריו וחותך:

והמעקר - שעוקר הסימנים ממקום חיבורן ואינו שוחטן:

פטור - ואפילו. לרבנן. ולא דמיא לשחיטה דלעיל, דהתם שחיטה מעליא איכא ודבר אחר גורם לה ליפסל, אבל הכא ליכא שחיטה כלל:

איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון - אם באו לב"ד, שבא האחד לשחוט וחבירו מעכב עליו ואומר אני צריך יותר ממך, אנו אומרים להם הלוקח ראשון ישחוט, שעל מנת כן לקח, שאילו לא מכרה בעל הבית לשני ועכבה לעצמו היה הלוקח שוחט. שכך שנינו בתוספתא, הלוקח מבעל הבית הוא קודם לבעל הבית, שעל מנת כן לקח יג:

ואם קדם השני זכה - שהקדים בעצמו כדי שלא יבוא לידי איסור, ויש לו ריוח שאוכל היום בשר:

סופג שמונים - דעל כל בן ששוחט עובר בלאו:

סופג את הארבעים - דאין כאן שחיטת איסור אלא אחת:

שחטה ואת בתה ואח"כ את בת בתה - יש כאן שני אותו ואת בנו:

שחטה ואת בת בתה - אין כאן עדיין איסור. ואח"כ שחט את בתה. ויש בשחיטה זו שני איסורים, אותו ואת בנו משום אמה, ובנו ואותו משום בתה של זו שכבר נשחטה:

סופג ארבעים - דחד לאו הוא וחדא התראה וחד מעשה:

סומכוס אומר סופג שמונים - דסבירא ליה לסומכוס דמיחייב בהתראה אחת ובלאו אחד שתי מלקיות. והוא הדין לרישא דקתני שחט שני בניה ואח"כ שחטה סופג ארבעים, לסומכוס סופג שמונים. וכך היא בתוספתא, שחט חמשה בניה ואח"כ שחטה סומכוס אומר משום ר"מ חייב משום חמשה לאוין:

בארבעה פרקים בשנה - דרך ישראל לעשות סעודות בארבעה פרקים הללו, וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח אלא לשחוט מיד, לפיכך המוכך בהמה לחבירו ומכר תחלה אמה או בתה בו ביום, צריך שיאמר לשני דע לך שהיום מכרתי אמה לשחוט או בתה מכרתי לשחוט, שמא כבר נשחטה:

ביום טוב האחרון של חג - היו מרבים בשמחה מפני שרגל בפני עצמו הוא וחביב עליהן. והאי דלא חשיב ערב יום טוב ראשון של חג, משום דכולי עלמא טרידי בסוכה ולולב יד ואין להם פנאי להרבות בשחיטה:

אף ערבי יום הכיפורים בגליל - ולא ביהודה ובשאר ארצות, שלא היו אוכלים ערב יום הכיפורים אלא בשר עוף ודגים כדמוכח בבראשית רבה גבי ההוא חייטא דזבן נונא (בראשית רבה יא, ד):

בזמן שאין לו ריוח - הפסק בינתיים, שמכר האם היום:

אבל יש לו ריוח - שמכר את הראשונה אתמול והשניה היום:

אין צריך להודיעו - שאני אומר אתמול שחטה הראשון. פירוש אחר, בזמן שאין לו ריוח שהוא נחפז ומהיר לקנות שמראה שרוצה לשחוט היום טו. אבל יש לו ריוח שאינו נחפז בקנייתו, אינו חייב להודיעו, דשמא לצורך יום אחר הוא קונה. ורבי יהודה לפרושי מלתיה דת"ק אתי ולא לאפלוגי עליה:

ומודה ר' יהודה - אע"פ שלקח זה היום וזה למחר. ולפירוש השני, אף על פי שאינו נחפז ומהיר לקנות:

את האם לחתן ואת הבת לכלה - אורחא דמלתא נקט, דאורח ארעא לעשות סעודה טפי בבית החתן מבבית הכלה, הלכך האם לחתן שהיא גדולה, והבת שהיא קטנה לכלה:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

רבי שמעון פוטר. דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה דגמר מטבוח טבח. מה להלן שחיטה ראויה דכתיב (בראשית מ"ג) כי אתי יאכלו. אף כאן שחיטה ראויה. גמרא פרק דלקמן דף פ"ה. ומתני' דלעיל דלא כוותיה דמכדי כי שחיט קדשים בחוץ לאו שחיטה היא. קמא מקטיל קטליה. שני מתקבל בפנים הוא. כרת נמי לחייב. דלענין שחוטי חוץ גזירת הכתוב [הוא] דהויא שחיטה [ולרבנן אדרבה ילפינן משחוטי חוץ כדאיתא בגמ' פרק דלקמן] חולין בפנים [קמא] מקטל קטליה. שני אמאי סופג הארבעים. קדשים בפנים כמה דלא זריק דם לא משתרי [בשר] שני אמאי סופג את הארבעים. גמ' דף פ':

וחכמים מחייבים. כתב הר"ב פעמים שאפילו שחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז חייב כגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו. ולא אתרו בי' משום ע"ז. דכיון דלא אתרו ביה משום ע"ז לא מקטל. ולוקה וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"ב מה"ש. ואע"ג דבתשלומין פסק הר"ב במשנה ב' פ"ג דכתובות. וכ"כ הרמב"ם שם ובחיבורו פ"ק מהלכות נערה. דאע"ג דלא אתרו ביה פטור ההוא קרא דילפינן מיניה בתשלומין מיירי. והא דבגמרא פליגי ר"י וריש לקיש דר"י סבר כדפירש הר"ב. ור"ל סבר דפטור משום ההיא דכתובות ואמרינן דלטעמייהו דהתם נמי פליגי ועבדינן צריכותא דאיצטריך לאשמועינן ממון ומלקות. ושמעינן דמאן דפטר בממון פטר נמי במלקות. ומאן דמחייב במלקות מחייב נמי בממון. והיכא מזכינן שטרי אבי תרי. ל"ק דסוגיא דהכא אליבא דרב דימי דאמר דפליגי ר"י וריש לקיש בחייבי מיתות. אבל התם בכתובות [דף ל"ה] מסקינן דכי אתי רבין אמר חייבי מיתות שוגגים כ"ע ל"פ דפטור מתשלומין. והשתא ליכא צריכותא דהכא שוחט לע"ז מחייבי מיתות הוא ובהא לא פליגי זימנא אחריתא לרבין. אלא לכ"ע פטור מתשלומין:

ונתנבלה בידו. פי' הר"ב שלא מדעת. דנוחר ומעקר נמי מתנבלת בכך ככלל דר' ישבב משנה ד' פ"ב. אלא איכא בינייהו דהא שלא מדעת. ונוחר ומעקר מדעת. וכן פירש"י נוחר ומעקר מדעת. ומיהו איכא למידק מאי שנא מעקר דנקט טפי משאר הפסולים בשחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה שכתבם הר"ב ברפ"ב. וכן יש לדקדק במשנה ה' פ"ז דב"ק. וה"נ ברפ"ה דכריתות. ואולי דאורחא דמלתא נקט ושכך היה דרכן של הרוצים לנבל ולא לשחוט. למעקר הסימנים. ויגיד עליו רעו דתנן הנוחר ולמאי איצטריך. דכך לי נוחר כמו מעקר וכ"ש. דהא לא מתעבדא מלתא כלל בסימנים. אלא דאורחא דמלתא קתני ואזיל. ועי"ל דמעקר דהכא שעוקר בידים ולא כדרך שחיטה. והכי דייק לישניה דהר"ב ואינו שוחטן. [*ולשיטתיה אזיל הר"ב שמפרש עקור של ה' הלכות שחיטה כפירש"י שהוא פסוקת הגרגרת שבמשנה ד' פ"ב וכמ"ש שם בס"ד]. והשתא מ"ש הר"ב נתנבלה שלא מדעת. כלומר אפילו שלא מדעת. ועמ"ש שם בכריתות:

איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון. כתב הר"ב שכך שנינו בתוספתא הלוקח מבעה"ב הוא קודם לבעה"ב שעל מנת כן לקח. ומסיים הרא"ש הלכך כשמכר בעה"ב לשני מכר לו כל זכות שהיה לו בו. אבל לקחו משנים. האחרון יכול לשחוט תחלה. ע"כ:

[*שחטה ואת בת בתה כו' סופג את הארבעים. כתב הר"ב ויש בשחיטה זו וכו'. משום אמה ובנו ואותו כו' *)לישנא קטיעה הוא דמ"ש ובנו נמשך למעלה ולמטה. ולולי שכן גם לשון רש"י הייתי מגיה שצ"ל משום אמו [ובנו] ובנו [ואותו] ואעפ"כ אני אומר שהמגיה כן בלשון רש"י ובלשון הר"ב שלא הפסיד]:

בערב יו"ט האחרון של חג. כתב הר"ב והאי דלא חשיב עיו"ט הראשון של חג. משום דכ"ע טרידי בסוכה ולולב וכו'. כ"כ התוספות בשם ר"ת. ואני תמה דברפ"ד דפסחים. כתב הר"ב. דברי רש"י. דבערב פסח טרידי עלמא. ולדבריו צריכין לומר דבערב סוכות לא טרידי כמ"ש שם בס"ד. ומצאתי בתוס' פ"ק דע"ז דף ה'. שכתבו טעם אחר בשם יש מפרשים וז"ל דבהנך ד' פרקים טעמא רבא אית בהו. יו"ט האחרון של חג לפי שהוא זמן בפני עצמו וחלוק משלפניו תקנו להרבות בסעודה. משא"כ בשביעי של פסח. וגם הקרבנות שבשמיני הוו בשביל ישראל. וכל החג היו מקריבין נגד האומות. וערב פסח לפי שהוא יום גאולה ויציאה לחירות. ועצרת כדאמרינן בפ' אלו דברים [דף ס"ח] הכל מודים בעצרת (שכולו לכם) [צ"ל דבעינן נמי לכם]. ור"ה מפני שהוא תחלת השנה מרבים בסעודה לעשות סימן יפה וכמה ענינים עושים בו לסימן יפה כדאמר במס' הוריות [דף י"ב] וכריתות [דף ו']. ע"כ:

[*אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח וכו'. כתב הר"ב בפי' אחר שהוא נחפז ומהיר לקנות כו' והוא פי' הרמב"ם ובחבורו ספי"ב מהלכות שחיטה דבריו מבוארים יותר. דהיינו שאותו שלקח באחרונה נחפז לקנות והיה בסוף היום שחזקתו שהא שוחט עתה. והקשה עליו הרא"ש דאדרבא איפכא מסתברא דהקונה בערב אין לו זמן לשחוט ולהפשיטו ולצורך מחר הוא קונה. ומה שהוא נחפז לקנות לפי שביו"ט לא יוכל לקנות. ומסיק דכפירוש קמא שהוא פירש"י כן הוא בתוספתא. וכן ראיתי בהשגת הראב"ד]:

ומודה ר"י כו'. כתבו התוספות תימה למאן מודה דאימתי דר"י לפרש ע"כ. ועיין בתוס' פרק דלקמן דף פ"ח דלרמי בר חמא ורב חסדא משמע בפרק זה בורר [דף כ"ה] דהיכא דמוכח הוי לחלוק ע"כ וא"כ ה"נ מדתנא ומודה מוכח דלחלוק. אבל כל הפוסקים פסקו כרבי יהודה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(יא) (על המשנה) פוטר. דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה כו'. ומתניתין דלעיל דלא כוותיה כו'. גמרא. ועתוי"ט:

(יב) (על הברטנורא) דנוחר ומעקר נמי מתנבלת בכך כדר' ישבב במשנה ד' פרק ב'. אלא איכא בינייהו דהא שלא מדעת, ונוחר ומעקר מדעת. ועתוי"ט:

(יג) (על הברטנורא) הלכך כשמכר בעה"ב לשני מכר לו כל זכות שהיה לו בו. אבל לקחו משנים, האחרון יכול לשחוט תחלה. הרא"ש:

(יד) (על הברטנורא) תוספ' בשם ר"ת. ואני תמה דבריש פרק ד' דפסחים כתב הר"ב דברי רש"י דבערב פסח טרידי עלמא. ולדבריו צ"ל דבערב סוכות לא טרידי. והתוספ' כתבו טעם אחר וז"ל, דבנך ד' פרקים טעמא רבה אית בהו, יו"ט האחרון של חג לפי שהוא זמן בפני עצמו וחלוק משלפניו תיקנו להרבות בסעודה, משא"כ בז' של פסח, וגם הקרבנות שבשמיני הוו בשביל ישראל, וכל החג היו מקריבין נגד האומות. וערב פסח לפי שהוא יום גאולה ויציאה לחירות. ועצרת כדאמר בפסחים הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. וראש השנה מפני שהוא תחלת השנה מרבים בסעודה לעשות סימן יפה, וכמה ענינים עושים בו לסימן יפה כדאמר בהוריות:

(טו) (על הברטנורא) הר"מ. [וכחיבורו] מבואר יותר דהיינו שאותו שלקח באחרונה נחפז לקנות והיה בסוף היום שחזקתו שהוא שוחט עתה. ועתוי"ט:

(טז) (על המשנה) ומודה ר"י. תימה, למאן מודה, דאימתי דר"י לפרש. תוספ'. ועיין בתוס' דף פ"ח דהיכא דמוכח הוי לחלוק, א"כ ה"נ מדתנא ומודה מוכח דלחלוק:


פירושים נוספים