משנה חולין ה ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ה · משנה ג | >>
השוחט ונמצא טריפה, השוחט לעבודה זרה, והשוחט פרת חטאת, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, רבי שמעון פוטריא, וחכמים מחייבין.
השוחט ונתנבלה בידו, והנוחר, והמעקר, פטור משום אותו ואת בנו.
שנים שלקחו פרה ובנה, איזה שלקח ראשון, ישחט ראשון. ואם קדם השני, זכה.
שחט פרה ואחר כך שני בניה -- סופג שמונים.
שחט שני בניה ואחר כך שחטה -- סופג את הארבעים.
שחטה ואת בתה ואת בת בתה -- סופג שמונים.
שחטה ואת בת בתה ואחר כך שחט בתה -- סופג את הארבעים. סומכוס אומר משום רבי מאיר, סופג שמונים.
בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו "אמה מכרתי לשחוט", "בתה מכרתי לשחוט". ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה, וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל.
אמר רבי יהודה, אימתי, בזמן שאין לו ריוח. אבל יש לו ריוח, אין צריך להודיעו.
ומודה רבי יהודה טז במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיע, בידוע ששניהם שוחטין ביום אחד.
הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה,
- הַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה,
- וְהַשּׁוֹחֵט פָּרַת חַטָּאת,
- וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה,
- רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר,
- וַחֲכָמִים מְחַיְּבִין.
- הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ,
- וְהַנּוֹחֵר,
- וְהַמְּעַקֵּר,
- פָּטוּר מִשּׁוּם אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ.
- שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ פָּרָה וּבְנָהּ,
- אֵיזֶה שֶׁלָּקַח רִאשׁוֹן, יִשְׁחַט רִאשׁוֹן;
- וְאִם קָדַם הַשֵּׁנִי, זָכָה.
- שָׁחַט פָּרָה,
- וְאַחַר כָּךְ שְׁנֵי בָּנֶיהָ,
- סוֹפֵג שְׁמוֹנִים.
- וְאַחַר כָּךְ שְׁנֵי בָּנֶיהָ,
- שָׁחַט שְׁנֵי בָּנֶיהָ וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ,
- סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.
- שְׁחָטָהּ, וְאֶת בִּתָּהּ, וְאֶת בַּת בִּתָּהּ,
- סוֹפֵג שְׁמוֹנִים.
- שְׁחָטָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ,
- וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט בִּתָּהּ,
- סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.
- סוּמַכוּס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר:
- סוֹפֵג שְׁמוֹנִים.
- וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט בִּתָּהּ,
- בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה,
- הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵרוֹ
- צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ:
- אִמָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחֹט,
- בִּתָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחֹט;
- וְאֵלּוּ הֵן:
- עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג,
- וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח,
- וְעֶרֶב עֲצֶרֶת,
- וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה;
- וּכְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי,
- אַף עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּגָּלִיל.
- אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
- אֵימָתַי?
- בִּזְמַן שֶׁאֵין לוֹ רֶוַח;
- אֲבָל יֵשׁ לוֹ רֶוַח,
- אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ.
- וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה
- בְּמוֹכֵר אֶת הָאֵם לֶחָתָן
- וְאֶת הַבַּת לַכַּלָּה,
- שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹדִיעַ;
- בְּיָדוּעַ שֶׁשְּׁנֵיהֶם שׁוֹחֲטִין בְּיוֹם אֶחָד:
השוחט ונמצא טריפה,
- והשוחט לעבודה זרה,
- והשוחט פרת חטאת,
- ושור הנסקל, ועגלה ערופה -
- רבי שמעון - פוטר.
- וחכמים - מחייבין.
- השוחט ונתנבלה בידו,
- והנוחר, והמעקר - פטור משום "אותו ואת בנו" (ויקרא כב כח).
[ג] שנים שלקחו פרה ובנה -
- איזה שלקח ראשון - ישחוט ראשון.
- ואם קדם השני - זכה.
- השוחט פרה ושני בניה - סופג שמונים.
- שחט שני בניה, ואחר כך שחטה - סופג את הארבעים.
- שחטה, ואת בתה, ואת בת בתה - סופג שמונים.
- שחטה, ואת בת בתה,
- ואחר כך שחט את בתה - סופג את הארבעים.
- סומכוס אומר, משום רבי מאיר: סופג שמונים.
[ד] בארבעה פרקים בשנה,
- המוכר בהמה לחברו, צריך להודיעו -
- אמה מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט,
- ואלו הן -
- ערב יום טוב האחרון של חג,
- וערב יום טוב הראשון של פסח,
- וערב העצרת,
- וערב ראש השנה.
- וכדברי רבי יוסי הגלילי - אף ערב יום הכיפורים בגליל.
- אמר רבי יהודה: אימתי? - בזמן שאין לו ריוח,
- אבל אם יש לו ריוח - אינו צריך להודיע.
- מודה רבי יהודה,
- במוכר את האם לחתן, ואת הבת לכלה - שהוא צריך להודיע,
- שהדבר ידוע - ששניהם שוחטין ביום אחד.
- המוכר בהמה לחברו, צריך להודיעו -
סיבת זו מבוארת, לפי שידוע שבני אדם אין לוקחים בהמות באלו הימים אלא לשחוט באותו היום.
ועניין רווח - שיהא שהות ביום, לפי שפעמים לוקח אותו לשוחטו למחרת ואין צריך להודיעו. אבל אם ראה אותו נחפז והוא קונה, בידוע שישחוט עכשיו ולפיכך הוא נחפז לקנותו עכשיו.
וכבר ידעת שרבי יהודה מפרש הוא לדברי חכמים, ודבריו אמת:
פרת חטאת - פרה אדומה. דלאו לאכילה היא:
ושור הנסקל - לאחר שנגמר דינו. דקיימא לן דאסור בהנאה אפילו שחטו:
ועגלה ערופה - דסבירא ליה דנאסרת מחיים ואפילו שחטה אסורה. ובגמרא מסיק דפרת חטאת ועגלה ערופה אינה משנה. דשניהן הויא שחיטתן שחיטה ראויה, וצריך להסירן מן המשנה דלא פטר בהו ר' שמעון:
וחכמים מחייבין - האי דמחייבי חכמים בשוחט לעבודה זרה, לא שנו אלא ששחט ראשון לע"ז ובא שני ושחט לשלחנו לאכול, אבל ראשון לשלחנו ושני לע"ז, דבהך שחיטה בתרייתא דמיחייב עלה משום אותו ואת בנו אתי נמי דין קטלא עלויה, פטור ממלקות, דקם ליה בדרבה מיניה, דתרתי לא עבדינן ביה. ופעמים שאפילו שחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז חייב, כגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום ע"ז, דכיון דלא אתרו ביה משום ע"ז לא מיקטל, ולוקה משום אותו ואת בנו. והלכה כחכמים:
ונתנבלה בידו - שלא מדעת יב:
והנוחר - שתוחב הסכין בנחיריו וחותך:
והמעקר - שעוקר הסימנים ממקום חיבורן ואינו שוחטן:
פטור - ואפילו. לרבנן. ולא דמיא לשחיטה דלעיל, דהתם שחיטה מעליא איכא ודבר אחר גורם לה ליפסל, אבל הכא ליכא שחיטה כלל:
איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון - אם באו לב"ד, שבא האחד לשחוט וחבירו מעכב עליו ואומר אני צריך יותר ממך, אנו אומרים להם הלוקח ראשון ישחוט, שעל מנת כן לקח, שאילו לא מכרה בעל הבית לשני ועכבה לעצמו היה הלוקח שוחט. שכך שנינו בתוספתא, הלוקח מבעל הבית הוא קודם לבעל הבית, שעל מנת כן לקח יג:
ואם קדם השני זכה - שהקדים בעצמו כדי שלא יבוא לידי איסור, ויש לו ריוח שאוכל היום בשר:
סופג שמונים - דעל כל בן ששוחט עובר בלאו:
סופג את הארבעים - דאין כאן שחיטת איסור אלא אחת:
שחטה ואת בתה ואח"כ את בת בתה - יש כאן שני אותו ואת בנו:
שחטה ואת בת בתה - אין כאן עדיין איסור. ואח"כ שחט את בתה. ויש בשחיטה זו שני איסורים, אותו ואת בנו משום אמה, ובנו ואותו משום בתה של זו שכבר נשחטה:
סופג ארבעים - דחד לאו הוא וחדא התראה וחד מעשה:
סומכוס אומר סופג שמונים - דסבירא ליה לסומכוס דמיחייב בהתראה אחת ובלאו אחד שתי מלקיות. והוא הדין לרישא דקתני שחט שני בניה ואח"כ שחטה סופג ארבעים, לסומכוס סופג שמונים. וכך היא בתוספתא, שחט חמשה בניה ואח"כ שחטה סומכוס אומר משום ר"מ חייב משום חמשה לאוין:
בארבעה פרקים בשנה - דרך ישראל לעשות סעודות בארבעה פרקים הללו, וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח אלא לשחוט מיד, לפיכך המוכר בהמה לחבירו ומכר תחלה אמה או בתה בו ביום, צריך שיאמר לשני דע לך שהיום מכרתי אמה לשחוט או בתה מכרתי לשחוט, שמא כבר נשחטה:
ביום טוב האחרון של חג - היו מרבים בשמחה מפני שרגל בפני עצמו הוא וחביב עליהן. והאי דלא חשיב ערב יום טוב ראשון של חג, משום דכולי עלמא טרידי בסוכה ולולב יד ואין להם פנאי להרבות בשחיטה:
אף ערבי יום הכיפורים בגליל - ולא ביהודה ובשאר ארצות, שלא היו אוכלים ערב יום הכיפורים אלא בשר עוף ודגים כדמוכח בבראשית רבה גבי ההוא חייטא דזבן נונא (בראשית רבה יא, ד):
בזמן שאין לו ריוח - הפסק בינתיים, שמכר האם היום:
אבל יש לו ריוח - שמכר את הראשונה אתמול והשניה היום:
אין צריך להודיעו - שאני אומר אתמול שחטה הראשון. פירוש אחר, בזמן שאין לו ריוח שהוא נחפז ומהיר לקנות שמראה שרוצה לשחוט היום טו. אבל יש לו ריוח שאינו נחפז בקנייתו, אינו חייב להודיעו, דשמא לצורך יום אחר הוא קונה. ורבי יהודה לפרושי מלתיה דת"ק אתי ולא לאפלוגי עליה:
ומודה ר' יהודה - אע"פ שלקח זה היום וזה למחר. ולפירוש השני, אף על פי שאינו נחפז ומהיר לקנות:
את האם לחתן ואת הבת לכלה - אורחא דמלתא נקט, דאורח ארעא לעשות סעודה טפי בבית החתן מבבית הכלה, הלכך האם לחתן שהיא גדולה, והבת שהיא קטנה לכלה:
רבי שמעון פוטר. דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה דגמר מטבוח טבח. מה להלן שחיטה ראויה דכתיב (בראשית מ"ג) כי אתי יאכלו. אף כאן שחיטה ראויה. גמרא פרק דלקמן דף פ"ה. ומתני' דלעיל דלא כוותיה דמכדי כי שחיט קדשים בחוץ לאו שחיטה היא. קמא מקטיל קטליה. שני מתקבל בפנים הוא. כרת נמי לחייב. דלענין שחוטי חוץ גזירת הכתוב [הוא] דהויא שחיטה [ולרבנן אדרבה ילפינן משחוטי חוץ כדאיתא בגמ' פרק דלקמן] חולין בפנים [קמא] מקטל קטליה. שני אמאי סופג הארבעים. קדשים בפנים כמה דלא זריק דם לא משתרי [בשר] שני אמאי סופג את הארבעים. גמ' דף פ':
וחכמים מחייבים. כתב הר"ב פעמים שאפילו שחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז חייב כגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו. ולא אתרו בי' משום ע"ז. דכיון דלא אתרו ביה משום ע"ז לא מקטל. ולוקה וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"ב מה"ש. ואע"ג דבתשלומין פסק הר"ב במשנה ב' פ"ג דכתובות. וכ"כ הרמב"ם שם ובחיבורו פ"ק מהלכות נערה. דאע"ג דלא אתרו ביה פטור ההוא קרא דילפינן מיניה בתשלומין מיירי. והא דבגמרא פליגי ר"י וריש לקיש דר"י סבר כדפירש הר"ב. ור"ל סבר דפטור משום ההיא דכתובות ואמרינן דלטעמייהו דהתם נמי פליגי ועבדינן צריכותא דאיצטריך לאשמועינן ממון ומלקות. ושמעינן דמאן דפטר בממון פטר נמי במלקות. ומאן דמחייב במלקות מחייב נמי בממון. והיכא מזכינן שטרי אבי תרי. ל"ק דסוגיא דהכא אליבא דרב דימי דאמר דפליגי ר"י וריש לקיש בחייבי מיתות. אבל התם בכתובות [דף ל"ה] מסקינן דכי אתי רבין אמר חייבי מיתות שוגגים כ"ע ל"פ דפטור מתשלומין. והשתא ליכא צריכותא דהכא שוחט לע"ז מחייבי מיתות הוא ובהא לא פליגי זימנא אחריתא לרבין. אלא לכ"ע פטור מתשלומין:
ונתנבלה בידו. פי' הר"ב שלא מדעת. דנוחר ומעקר נמי מתנבלת בכך ככלל דר' ישבב משנה ד' פ"ב. אלא איכא בינייהו דהא שלא מדעת. ונוחר ומעקר מדעת. וכן פירש"י נוחר ומעקר מדעת. ומיהו איכא למידק מאי שנא מעקר דנקט טפי משאר הפסולים בשחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה שכתבם הר"ב ברפ"ב. וכן יש לדקדק במשנה ה' פ"ז דב"ק. וה"נ ברפ"ה דכריתות. ואולי דאורחא דמלתא נקט ושכך היה דרכן של הרוצים לנבל ולא לשחוט. למעקר הסימנים. ויגיד עליו רעו דתנן הנוחר ולמאי איצטריך. דכך לי נוחר כמו מעקר וכ"ש. דהא לא מתעבדא מלתא כלל בסימנים. אלא דאורחא דמלתא קתני ואזיל. ועי"ל דמעקר דהכא שעוקר בידים ולא כדרך שחיטה. והכי דייק לישניה דהר"ב ואינו שוחטן. [*ולשיטתיה אזיל הר"ב שמפרש עקור של ה' הלכות שחיטה כפירש"י שהוא פסוקת הגרגרת שבמשנה ד' פ"ב וכמ"ש שם בס"ד]. והשתא מ"ש הר"ב נתנבלה שלא מדעת. כלומר אפילו שלא מדעת. ועמ"ש שם בכריתות:
איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון. כתב הר"ב שכך שנינו בתוספתא הלוקח מבעה"ב הוא קודם לבעה"ב שעל מנת כן לקח. ומסיים הרא"ש הלכך כשמכר בעה"ב לשני מכר לו כל זכות שהיה לו בו. אבל לקחו משנים. האחרון יכול לשחוט תחלה. ע"כ:
[*שחטה ואת בת בתה כו' סופג את הארבעים. כתב הר"ב ויש בשחיטה זו וכו'. משום אמה ובנו ואותו כו' *)לישנא קטיעה הוא דמ"ש ובנו נמשך למעלה ולמטה. ולולי שכן גם לשון רש"י הייתי מגיה שצ"ל משום אמו [ובנו] ובנו [ואותו] ואעפ"כ אני אומר שהמגיה כן בלשון רש"י ובלשון הר"ב שלא הפסיד]:
בערב יו"ט האחרון של חג. כתב הר"ב והאי דלא חשיב עיו"ט הראשון של חג. משום דכ"ע טרידי בסוכה ולולב וכו'. כ"כ התוספות בשם ר"ת. ואני תמה דברפ"ד דפסחים. כתב הר"ב. דברי רש"י. דבערב פסח טרידי עלמא. ולדבריו צריכין לומר דבערב סוכות לא טרידי כמ"ש שם בס"ד. ומצאתי בתוס' פ"ק דע"ז דף ה'. שכתבו טעם אחר בשם יש מפרשים וז"ל דבהנך ד' פרקים טעמא רבא אית בהו. יו"ט האחרון של חג לפי שהוא זמן בפני עצמו וחלוק משלפניו תקנו להרבות בסעודה. משא"כ בשביעי של פסח. וגם הקרבנות שבשמיני הוו בשביל ישראל. וכל החג היו מקריבין נגד האומות. וערב פסח לפי שהוא יום גאולה ויציאה לחירות. ועצרת כדאמרינן בפ' אלו דברים [דף ס"ח] הכל מודים בעצרת (שכולו לכם) [צ"ל דבעינן נמי לכם]. ור"ה מפני שהוא תחלת השנה מרבים בסעודה לעשות סימן יפה וכמה ענינים עושים בו לסימן יפה כדאמר במס' הוריות [דף י"ב] וכריתות [דף ו']. ע"כ:
[*אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח וכו'. כתב הר"ב בפי' אחר שהוא נחפז ומהיר לקנות כו' והוא פי' הרמב"ם ובחבורו ספי"ב מהלכות שחיטה דבריו מבוארים יותר. דהיינו שאותו שלקח באחרונה נחפז לקנות והיה בסוף היום שחזקתו שהא שוחט עתה. והקשה עליו הרא"ש דאדרבא איפכא מסתברא דהקונה בערב אין לו זמן לשחוט ולהפשיטו ולצורך מחר הוא קונה. ומה שהוא נחפז לקנות לפי שביו"ט לא יוכל לקנות. ומסיק דכפירוש קמא שהוא פירש"י כן הוא בתוספתא. וכן ראיתי בהשגת הראב"ד]:
ומודה ר"י כו'. כתבו התוספות תימה למאן מודה דאימתי דר"י לפרש ע"כ. ועיין בתוס' פרק דלקמן דף פ"ח דלרמי בר חמא ורב חסדא משמע בפרק זה בורר [דף כ"ה] דהיכא דמוכח הוי לחלוק ע"כ וא"כ ה"נ מדתנא ומודה מוכח דלחלוק. אבל כל הפוסקים פסקו כרבי יהודה:
(יא) (על המשנה) פוטר. דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה כו'. ומתניתין דלעיל דלא כוותיה כו'. גמרא. ועתוי"ט:
(יב) (על הברטנורא) דנוחר ומעקר נמי מתנבלת בכך כדר' ישבב במשנה ד' פרק ב'. אלא איכא בינייהו דהא שלא מדעת, ונוחר ומעקר מדעת. ועתוי"ט:
(יג) (על הברטנורא) הלכך כשמכר בעה"ב לשני מכר לו כל זכות שהיה לו בו. אבל לקחו משנים, האחרון יכול לשחוט תחלה. הרא"ש:
(יד) (על הברטנורא) תוספ' בשם ר"ת. ואני תמה דבריש פרק ד' דפסחים כתב הר"ב דברי רש"י דבערב פסח טרידי עלמא. ולדבריו צ"ל דבערב סוכות לא טרידי. והתוספ' כתבו טעם אחר וז"ל, דבנך ד' פרקים טעמא רבה אית בהו, יו"ט האחרון של חג לפי שהוא זמן בפני עצמו וחלוק משלפניו תיקנו להרבות בסעודה, משא"כ בז' של פסח, וגם הקרבנות שבשמיני הוו בשביל ישראל, וכל החג היו מקריבין נגד האומות. וערב פסח לפי שהוא יום גאולה ויציאה לחירות. ועצרת כדאמר בפסחים הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. וראש השנה מפני שהוא תחלת השנה מרבים בסעודה לעשות סימן יפה, וכמה ענינים עושים בו לסימן יפה כדאמר בהוריות:
(טו) (על הברטנורא) הר"מ. [וכחיבורו] מבואר יותר דהיינו שאותו שלקח באחרונה נחפז לקנות והיה בסוף היום שחזקתו שהוא שוחט עתה. ועתוי"ט:
(טז) (על המשנה) ומודה ר"י. תימה, למאן מודה, דאימתי דר"י לפרש. תוספ'. ועיין בתוס' דף פ"ח דהיכא דמוכח הוי לחלוק, א"כ ה"נ מדתנא ומודה מוכח דלחלוק:
השוחט ונמצא טרפה וכו': בתוס' פ' מרובה (בבא קמא דף ע"ו) ובספרי מפיק דהשוחט ונמצא טרפה פטור מקרא דכתיב מאת זובחי הזבח פרט לטרפה:
השוחט פרת חטאת וכו': פ' בתרא דכרתות דף כ"ה. בפי' רעז"ל פרת חטאת ועגלה ערופה אינה משנה. אמר המלקט הקשו תוס' ז"ל ולמה דחק תלמודא לומר דעגלה ערופה נמי אינה משנה לימא תנאי היא כדאמרי' בפ' בתרא דכריתות דתנאי פליגי בהכי וכתבתיו בשם רש"י ז"ל בפ' בתרא דסוטה סי' ז' ותרצו ז"ל די"ל דקבלה היתה בידם כך:
וחכמים מחייבין: ר' מאיר הן חכמים דגמר שחיטה שחיטה משחוטי חוץ מה התם שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה לחייבו כרת משום שוחט בחוץ אף הכא נמי שמה שחיטה לחייבו מלקות ומשום דראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואת בנו שנאו בלשון חכמים ור"ש גמר מטבוח טבח והכן מה להלן שחיטה ראויה כדכתיב כי אתי יאכלו אף כאן שחיטה ראויה ותמהתי שכתב ה"ר יהוסף ז"ל ס"א גרסי' במשנה ר"מ מחייב ור' שמעון פוטר ע"כ. כתוב בתוי"ט ונתנבלה פי' הר"ב ז"ל שלא מדעת דנותר ומעקר נמי מתנבלת בכך וכו'. והשתא מ"ש הר"ב ז"ל ונתנבלה שלא מדעת כלומר אפילו שלא מדעת כו' עכ"ל. ק"ק לע"ד דמאי והשתא דקאמר דלעולם הכי פירושא דודאי דמתני' לא זו אף זו קתני:
קודם בבא דשנים שלקחו צריך לכתוב סימן הדלית במשנה. ובפי' רעז"ל קודם לשון המתחיל איזה:
קודם בבא דשחט פרה צריך לכתוב סימן ההא ובפי' רעז"ל צריך לכותבו קודם דבור המתחיל סופג שמנים. ועיין בתורת כהנים אכוליה פירקין בפ' אמור פרשה ח' ובפרק ח':
שחט פרה ואח"כ שני בניה: מצאתי מוגה השוחט פרה ושני בניה סופג שמונים:
שחט שני בניה ואח"כ שחטה סופג את הארבעים: בגמ' בברייתא יליף דבנו ואותו נמי חייב מדכתיב לא תשחטו לשון רבים הזהיר את שנים בין את שוחט האם ובין את שוחט הבת ולא משכחת לה שנים עוברים אלא בשלש בהמות והא כיצד בת ואם ובת דאי אם ושני בניה למה לי קרא פשיטא מה לי חד ומה לי תרי דכי היכי דמחייב אהאי מיחייב אהאי ואי בפרה ובתה ובת בתה פשיטא תרויהו אותו ואת בנו נינהו אלא ע"כ באחד שוחט פרה והשני את אמה והשלישי את בתה קאמר לאשמועינן דאבנו ואותו נמי מיחייב ופרכי' והא מיבעי ליה דאי כתב רחמנא לא תשחוט ה"א חד אין תרי לא ואם אחד שחט את האם ואחד שחט את הבת אפי' אחרון פטור קמ"ל דאפי' תרי האחרון חייב ומשני א"כ ליכתוב רחמנא לא יִשָׁחֲטוּ דמשמע לא ע"י אחד ולא ע"י שנים לא יהיו נשחטין מאי לא משחטו דמשמע דתרויהו עבדי איסורא אלא ש"מ תרתי דרשות. ועיין עוד על זה במה שפלפל בספר הלבוש יורה דעה ראש סימן י"ו:
שחטה ואת בת בתה: ירושלמי ר"פ נושאין על האנוסה ור"פ הנשרפין. ועיין במ"ש בפ"ג דכריתות סימן ו'. בפי' רעז"ל סומכוס אומר סופג שמנים וכול' עד וה"ה לרישא וכו'. אמר המלקט כן פי' רש"י ז"ל ועוד פי' תוס' ז"ל וסיפא נקט משום רבותא דרבנן דאע"ג דאיכא שתי שמות דאותו ואת בנו ודבנו ואותו לא לקי אלא ארבעים כיון דתרוייהו מחד קרא דלא תשחטו ע"כ אבל הר"ן ז"ל כתב ול"ד לההיא דלעיל בשחט שני בניה ואח"כ שחטה דהתם חד מעשה הוא וחד שם הוא דאין מתחייב על שניהם אלא משום בנו ואותו אבל הכא חד מעשה ושני שמות ע"כ. ובגמ' בעא מיניה אביי מרב יוסף מ"ט דסומכוס משום דקסבר בעלמא אכל שני זיתי חלב בהעלם א' חייב שתי חטאות והה"נ דמחייב בהתראה א' ובלאו א' שני מלקיות ובדין הוא דלישמעי' בעלמא מילתיה דסומכוס היכא דאין גופים מוחלקים כגון בשני זיתי חלב והאי דקמ"ל בהא להודיעך כחן דרבנן דאע"ג דגופים מוחלקים פטרי רבנן או דילמא קסבר סומכוס בעלמא אכל שני זיתי חלב בהעלם א' אינו חייב אלא א' והכא היינו טעמא הואיל וגופים מוחלקים שע"י סתי פרות באין לו שתי מלקיות הללו ופשיט ליה אין קסבר בעלמא אכל שרי זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתי חטאות ממאי מדתניא וכו' ועוד מדתניא וכו' וכולהו דחי להו:
בד' פרקים בשנה המוכר וכו': תוס' פ' בתולה נשאת (כתובות דף ה'.) ובגמ' פ"ק דע"ז דף ה'. ושם פי' רש"י ז"ל עי"ט האחרון של חג מפני שהוא יום השלמת הקרבנות של החג דתנן מי שלא חג וכו' וי"ד בניסן משום פסחים. ערב עצרת משום שלמי חגיגה ועולת ראיה וכן ר"ה י"ט הוא ואוכלין בשר ויום הכפורים [הגה"ה תוס' ס"פ כירה הכריחו ממתני' דבני גלילא היו עשירים כיון שהיו מרבין בסעודה] נמי משום כל האוכל ושותה בתשעה בו וכו' ע"כ ותוס' ז"ל כתבו שם וי"מ דבהנך ד' פרקים טעמא רבא כו' [ע' בתוי"ט] וז"ל הכל בו סימן ק"י כי באמת בד' פרקים אלו דרך העם להרבות בסעודות עי"ט האחרון של חג להראות שהוא רגל חביב בפני עצמו ועוד משום דאמרינן מי שלא חג ביום טוב האחרון של חג שוב אינו חוגג והיה דרכן להרבות בשמחה ועי"ט הראשון של פסח משום חגיגת י"ד שיהיה הפסח נאכל על השבע וערב עצרת משום כבוד יום מתן תורה וערב ר"ה לסימן טוב לכל השנה כדאמרי' סימנא מילתא היא ואם ימכור יום או יומים לפני אלו הימים אינו צריך להודיע אפי' ימכור שתיהן ביום אחד ע"כ:
צריך להודיעו: גמ' תנא אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע:
א"ר יהודה אימתי וכו': מדברי רש"י ז"ל נראה דר' יהודה אכולהו ד' פרקים קאי אבל בתוספתא משמע דלא קאי ר' יהודה אלא אערב יום הכפורים בלחוד דאמרי' התם א"ר יהודה בד"א בזמן שחל יום הכפורים להיות בשני בשבת אבל אם חל להיות באחד מכל ימות השבוע אין צריך להודיעו מפני שזה יכול לשחוט היום וזה למחר כלומר דכשחל יום הכפורים להיות בשני בשבת אפילו לקח האחד בע"ש והשני באחד בשבת בידוע ששניהם שוחטין באחד בשבת שאין אדם מקדים לשחוט מע"ש אבל כשחל יום הכפורים בשאר ימי השבוע כל שיש ריוח אין צריך להודיעו דתלינן שלא ישחטו שניהם ביום א' שעשוי הוא לשוחטה שני ימים קודם ומדמפליג ביום הכפורים ש"מ דביום טוב ליכא לאפלוגי שכל הלוקח לצורך יום טוב אינו שוחט עד יום טוב עצמו לכבוד יום טוב ומיהו אי איקלע יום טוב בשבת איכא לאיפלוגי ביום טוב כי היכי דמפלגי ביום הכפורים וכתב הרמב"ן ז"ל דמאי דאמרינן דבד' פרקים הללו המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו היינו לומר שאם לא הודיעו הוי המקח טעות שהדבר ידוע שלשוחטה ביום טוב הוא לוקחה אבל בשאר הימים אין המוכר צריך להודיעו מיהו הלוקח צריך לשאול אבל אחרים כתבו שאינו צריך לשאול משום דאיכא ספיקי טובא. שמא אין לה אם לזו ואת"ל יש לה אם ומכרה שמא לא לקחה לשחיטה ואת"ל לשחיטה שמא מכאן ועד עשרה ימים ולזה הדעת אפשר שהמוכר שידע שמכר צריך להודיע אף בשאר ימות השנה כדי שלא יכשל הלוקח על ידו אלא שאם לא הודיע לא הוי מקח טעות. הר"ן ז"ל:
ומודה ר' יהודה: תימא למאן מודה דאימתי דר' יהודה לפרש הוא כדאמרי' בפ' זה בורר תוס' ז"ל. וספר יראים כתב בסי' קכ"ח צריכין אנו לפרש מדלא מייתי מינה תיובתא לר' יהושע בן לוי ולר' יוחנן שמעי' דאיכא דלא תני הכא אימתי אלא במה ע"כ פי' דבין ריב"ל ובין ר' יוחנן ס"ל דאימתי לפ' עיין בפ' זה בורר (סנהדרין דף כ"ה.) אבל אי גרסי' הכא במה לא קשה אלא לריב"ל דאמר דבין אימתי בין במה אינם אלא לפ' ושם קאמרי' דרמי בר חמא ס"ל דגם אימתי הוי לחלוק נמצאו שלשה מחלוקות בדבר דר' יוחנן ס"ל דאימתי לפרש ובמה לחלוק ועיין במ"ש בפירקין דלקמן סימן ו'. ובגמ' בברייתא לא תשחטו ביום אחד רבי אומר יום אחד יום המיוחד טעון כרוז מכאן אמרו בד' פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו פי' רש"י ז"ל יום אחד יום המיוחד טעון כרוז ימים מיוחדים יש בשנה דהיינו ארבעה פרקים שהמוכר מוזהר להזהיר ולהכריז אמה מכרתי לשחוט קרי ביה לא תשחיטו לא תגרום לה להשחט בימים הללו היא ובנה א"נ מדכתיב יום אחד דמשמע יום מיוחד למאי יחדינהו אי לאו להטעין כרוז ע"כ:
יכין
השוחט: בהמה ראשונה של אותו ואת בנו:
והשוחט פרת חטאת: פרה אדומה:
ושור הנסקל: לאחר שנגמר דינו דאסור בהנאה אפילו בשחטו:
ועגלה ערופה: דג"כ נאסר בהנאה משירדה לנחל איתן [והכי קיי"ל כרמב"ם פרק י' מרוצח] אפילו לא נערפה עדיין. מיהו בש"ס מסיק דפרה נפדת אפילו שחוטה ומונחת ע"ג מערכתה. ועגלה ערופה עכ"פ מחיים מותרת. ולפיכך לא פטר בהו ר"ש. ואינן משנה:
רבי שמעון פוטר: דס"ל שחיטה שאינה ראוייה לא שמה שחיטה:
וחכמים מחייבין: וקיי"ל כחכמים [י"ד סי' ט"ז]. מיהו בע"ז דוקא בשחט אדם אחר ראשון לע"ז. ואח"כ שחט זה השני. אי נמי ששחט השני לע"ז ומיירי בלא אתרו ביה משום ע"ז חייב מלקות משום אותו ואת בנו. אבל באתרו ביה שיתחייב משום שוחט לע"ז. הרי חייב מיתה משום ע"ז. ולפיכך גם לרבנן פטור ממלקות. דקים ליה בדרבה מניה [דדוקא בנתחייב מיתה ותשלומין. פטור מתשלומין אפילו לא אתרו בי' ממיתה. אבל בנתחייב מיתה ומלקות. אז רק בהתרו בו ממיתה פטור ממלקות [רמב"ם פי"ב משחיטה ופ"א מנערה]:
השוחט ונתנבלה בידו: ע"י שלא שחט רוב הסימנין. או ע"י שהייה דרסה חלדה הגרמה. אף שלא עשה כן בכוונה. והרי הוא לשחטה נתכוון:
והנוחר: שקרע הבהמה מנחיריה עד הצואר:
והמעקר: שעקר הסימנין ושחטן אח"כ. ואף דבכה"ג קודם שחיטה הבהמה כשרה היא. רק שאין שחיטה מועלת בה [כי"ד כ"ד ט"ו]. [ואפשר דנחירה נמי מיירי ששחטה אחר שנחרה. והוה שפיר לא זו אף זו נגד הרישא שנתנבלה בשחיטה ולא נשחטה כלל. ודו"ק]:
פטור משום אותו ואת בנו: והא דקאמר משום אותו וא"ב. פשיטא דבהכי איירי. נ"ל דה"פ אין כאן מצות אותו וא"ב ומותר לשחוט אחריהם [י"ד ט"ז ט']:
שנים שלקחו פרה ובנה: ובאין לדין. שכל אחד רוצה לשחוט תחילה:
איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון: מיהו ביש דין זה בין המוכר להלוקח הלוקח שוחט תחילה. ונ"ל הטעם מדקיי"ל דכל זכות שבגוף הדבר שמכר. מוכר בעין יפה מכר. [ח"מ רט"ו סמ"ע סקל"ז]:
ואם קדם השני זכה: נ"ל דקמ"ל דא"צ לשלם להאחר ההיזק שנתהווה לו ע"י שעיכבו מלשחוט. דלא מחשב דיני דגרמי. דעכ"פ לא עשה מעשה בגוף הדבר הניזק [כמ"ש הרא"ש פ"ק דב"ב אות י"ז. וח"מ שפ"ו]. מיהו קנו שניהן מב' מוכרים. כל הקודם לשחוט זריז ונשכר [י"ד ט"ז. והא דאפסיק תנא בהך בבא שהוא מדיני ממונות בין בבא דנוחר ומעקר ובבא דשחט הפרה. דכולהו איירי בחיובי דמלקות ולמה הפסיק תנא בינייהו. נ"ל דקמ"ל מציעתא דאף שהיה דינו לשחוט ראשון. אפ"ה בקדם שני ושחט. אם שחט אח"כ האחר. השני חייב ולא הראשון]:
שחט פרה ואחר כך שני בניה סופג שמונים: דעל כל חד עבר בלאו:
סופג את הארבעים: דלא שחט באיסור רק אחד:
שחטה ואת בת בתה: אכתי לא עבד איסורא:
סומכוס אומר משום רבי מאיר סופג שמונים: מדאתי החיוב מתוך ב' גופים. וה"ה ברישא בשחט ב' ולדיה. ואח"כ שחט האם נמי פליג. רק נקט פלוגתייהו בסיפא לרבותא דרבנן. דאע"ג דהו"ל ב' שמות. אותו ואת בנו. ובנו ואותו. אפ"ה לא לקי רק מ':
בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: ללוקח:
בתה מכרתי לשחוט: מדדרך ישראל להרבות אז בסעודה. וכל הלוקח אז. ודאי שחטה מיד. ושמא כבר שחטה. אבל בשאר ימים. אפילו בהמה דקה דליכא לספוקי בחרישה. עכ"פ איכא ס"ס. ספק שלא ישחוט זה או שלא ישחוט זה היום. לפיכך א"צ להודיעו. [מיהו דוקא המוכר שיודע ודאי שלקחו שניהם. צריך לזהר שלא יכשיל להקונה. אבל הלוקח א"צ לשאול. דאזלינן בחר רובא שאינן או"ב. א) ולא מחזקינן אסורא]:
ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג: של סוכות. דשמיני רגל בפ"ע הוא. משא"כ בעיו"ט ראשון. כ"ע טרידי בסוכה ולולב. ואין להם פנאי להרבות בשחיטה:
וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל: אבל בשאר מדינות לא נהגו לאכל אז בשר בהמה. רק עופות ודגים. מדקלים להתעכל. ולא יכבידו התענית. מיהו אף בד' זמנים אלו. אם לא הודיעו המוכר שמכר היום האחר. שוחט הלוקח ואינו חושש:
אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח: ר"ל שמכרן ביום א':
אבל יש לו ריוח: שמכרן בב' ימים:
אין צריך להודיעו: ולא חיישינן לאיסור שישחטו שניהן ביום א'. גם לא למקח טעות כשיתגלה ללוקח השני שכבר שחט הראשון. והכל מדאיכא ספק ספיקא. והכי קיי"ל [שם]:
ומודה רבי יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיע: אף שקנו בב' ימים [שם]:
בידוע ששניהם שוחטין ביום אחד: וה"ה בשאר בני אדם שניכר מתוך מעשיהם שרוצין לשחוט שניהן מיד:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת