משנה עבודה זרה א א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עבודה זרה · פרק א · משנה א | >>
לפני אידיהן של גוים א שלשה ימים ב אסור לשאת ולתת עמהן, להשאילן ולשאול מהןד, להלוותן ה וללוות מהן, לפרען ולפרוע מהן.
רבי יהודה אומר, נפרעין מהן מפני שהוא מיצר לו.
אמרו לו, אף על פי שמיצר הוא עכשיו, שמח הוא לאחר זמן.
משנה מנוקדת
לִפְנֵי אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים,
- אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן,
- לְהַשְׁאִילָן וְלִשְׁאֹל מֵהֶן,
- לְהַלְווֹתָן וְלִלְווֹת מֵהֶן,
- לְפָרְעָן וְלִפָּרַע מֵהֶן.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- נִפְרָעִין מֵהֶן,
- מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֵצֵר לוֹ.
- אָמְרוּ לוֹ:
- אַף עַל פִּי שֶׁמֵּצֵר הוּא עַכְשָׁיו,
- שָׂמֵחַ הוּא לְאַחַר זְמָן:
נוסח הרמב"ם
לפני אידיהן של גוים שלשה ימים -
- אסור מלשאת ומלתת עמהן,
- ומלהשאילן ומלשאול מהן,
- מלהלוותן ומללוות מהן,
- מלפורען ומלפרוע מהן.
- רבי יהודה אומר:
- נפרעין מהן - מפני שהוא מיצר.
- אמרו לו:
- אף על פי שהוא מיצר עכשיו - שמח הוא לאחר זמן.
פירוש הרמב"ם
אידיהם - אבליהם, כנוי למועדיהם, אסור לקרותן מועדים לפי שהם הבל על האמת.
ואלה שלשה ימים מלבד האיד עצמו, ואסרנו שישאל מהם או ילוה מהם, לפי שהם משבחים לעבודה זרה שלהם על זה, ויהיה הוא סיבה לשבח לעבודה זרה. ואם הוא מילוה על פה מותר לקבלה מהם, לפי שהוא מציל מידם.
ואין הלכה כרבי יהודה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
לפני אידיהן של גויים - שם כינוי לגנאי לחגיהם ולמועדיהם:
לשאת ולתת - למכור ולקנות. משום דאזלי ומודו לע"ז ג ביום אידם:
להשאילן - בהמה וכלים, מידי דהדרא בעינא:
להלוותם - מעות. דלא הדרי בעין, דמלוה להוצאה נתנה:
לפורען - כשהן נפרעים אזלו ומודו לע"ז ביום אידם:
מפני שהוא מיצר - על מעותיו שאינם חוזרים לו, ולא אזיל ומודה:
שמח הוא לאחר זמן - למחר ביום אידו, ואזיל ומודה. ואין הלכה כר' יהודה. ודוקא במלוה בשטר אסור להפרע מהם, אבל במלוה על פה שרי, מפני שהוא כמציל מידם:
פירוש תוספות יום טוב
כבר כתבתי בפתיחת עדיות מה טעם פתח בה אחר שבועות. לפי שהיא נמשכת אל מסכת סנהדרין אלא שיש דין קדימה אליה למסכת מכות ושבועות. והנה אחר שהשלימם. התחיל לדבר על ע"ז. וז"ל הרמב"ם לפי שענינה דבר מוכרח לשופט שידענו ואז יהיה שלם כשידע נימוסי העבודות ההם וחקותם. ומה שצריך אליהם, ואז ידע איך ידין עליה. כי כל מי שיעבוד לכוכב שבתי בעבודת כוכב נוגה. או יתפלל לכוכב צדק. בתפלת מאדים. אינו חייב מיתה. כמו שבאה הקבלה הברורה. והניח זו המסכתא לאחרונה מפני שלא יקרה ענין ע"ז אלא באחד מני אלף. ולימים רחוקים ע"כ. והתוס' כתבו בתר דתני סנהדרין דאיירי בעובד ע"ז תני נמי להא מסכתא [לע"ז] בסדר ישועות. ומיהו מכות ושבועות דשייכי בסנהדרין להכי תני להו בתר סנהדרין. ואח"כ חוזר לסדרו ושונה ע"ז והוריות ע"כ. ולדבריהם עדיות ואבות לאחרונה יסעו. ושתיהן שוות בענין הקבלה:
אידיהן. פירש הר"ב שם כנוי לגנאי לחגיהם ולמועדיהם. דלשון תברא הוא כדכתיב (דברים לב, לה) כי קרוב יום אידם. גמרא. ופירש"י ואעובדי ע"ז קאי. כדכתיב בההיא פרשה יקומו ויעזרכם. וכתב הרמב"ם ואסור לקרותם מועדים לפי שהם הבל על האמת:
של גוים. עובדי עבודת כוכבים. רש"י. ועיין בפירוש הר"ב במשנה דלקמן:
שלשה ימים. זמנין דתני מנינא בסוף כי הכא וכו' תוס'. וכתבתים בריש יומא:
שלשה ימים. ומי בעינן כולי האי למיחש דמעלה על לבו שמחת חגו. והתנן [במשנה ג' פרק ה' דחולין] בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט וכו'. ואלו הן ערב יום טוב וכו'. התם דלאכילה. סגי בחד יומא. שאינו טרוד לפני החג על עסקי אכילה להכין שלשה ימים קודם לכן. אבל להקרבה. להכין צרכי הקרבה צריך ג' ימים. הלכך אסור לשאת ולתת וכו' משום דשם ע"ז שגור בפיו ואזיל ומודה. גמרא [דף ה' ע"ב]:
לשאת ולתת. פירש הר"ב למכור ולקנות. משום דאזלי ומודו וכו' [ומסיים רש"י דף ו' ע"א] ועבר ישראל משום לא ישמע על פיך (שמות כג, יג). ע"כ. כלומר לא ישמע בגרם שלך. הר"ן. ועמ"ש הר"ב במשנה ד' ומ"ש שם בס"ד:
ולשאול מהן. שהנכרי ישמח כשישראל צריך לו. וצריכי דאי תנא לשאת ולתת עמהן משום דקא מרווח להו ואי תנא לשאול מהן משום דחשיבא ליה מילתא. וידע דהדר ליה את כליו בעין. אבל ללוות מהן צערא בעלמא אית ליה. אמר תוב לא הדרי לי זוזי. ואי תנא ללוות מהן משום דקאמר בעל כרחיה מפרענא השתא מיהא אזיל ומודה. אבל ליפרע מהן. דתו לא הדרי זוזי. אימא צערא אית ליה ולא אזיל ומודה צריכא. גמ':
[להלוותם. פר"ת דוקא בחנם. אבל ברבית שרי. כדאיתא בקדושין לזבן וכו' ולא לוזף כו']:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) של גוים. עובדי עבודה זרה. ועיין בפירוש הר"ב משנה ב':
(ב) (על המשנה) שלשה ימים. דלהכין צרכי הקרבה (עיין פרק ה' דתולין משנה ג') צריך שלשה ימים. הלבך אסור לשאת ולתת כו', משום דשם עבודה זרה שגור בפיו ואזיל ומודה. גמרא. ועתוי"ט:
(ג) (על הברטנורא) ועבר ישראל משום לא ישמע על פיך. רש"י. כלומר לא ישמע בגרם שלך. הר"נ:
(ד) (על המשנה) ולשאול. שהנכרי ישמח כשישראל צריך לו. ובגמרא עביר צריכותא:
(ה) (על המשנה) להלוותן. פירש ר"ת דוקא בחנם, אבל ברבית שרי. משום דמצטער טובא, כדאמרינן בקידושין דף כ', ליזבין איניש ברתיה ולא לוזיף בריבית:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
בעה"י העונה לעמו ישראל בעת צרה. כל תפלה כל עתידה. נתחיל מסכת עבודה זרה.
לפני אידיהן: ביד ברפ"ט דהל' ע"ז. ובטור י"ד ריש סימן קמ"ח. וראיתי שהגיה הר"ר יוסף ז"ל בכולה מתניתין מֵמִין מלשאת ומלתת מלהשאילן ומלשאול מהן מלהלותן ומללות מהן מלפורעם ומליפרע מהן. ומתניתין דנקט לפני אידיהן לרבותא וכ"ש יום אידיהם דאסור ולר' ישמעאל דאמר בסמוך שלשה לפניהם ושלשה לאחריהם לעולם אסור דהא יום אחד היא יום אידם ושלשה לפניו ושלשה לאחריו הרי כל השבת כולה. ואמרינן בגמ' איכא דתני אידיהם כדכתיב כי קרוב יום אידם דהיינו ע"ז שלהם ואיכא דתני עידיהם כדכתיב וחמודיהם בל יועילו ועידיהם המה ע"ז תבא ותעיד על עובדיה לחייבם:
שלשה ימים: בגמ' מוקמינן דהא דבעינן למיחש שלשה ימים קודם יום אידו דזבין עו"ג להאי בהמה לצורך יום אידו משום דלהקרבה בעי לה אבל לאכילה סגי בחד יומא כדתנן גבי אותו ואת בנו המוכר בהמה לחברו באחד מד' פרקים עי"ט האחרון של חג ועי"ט הראשון של פסח וכו' צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט וכו' וטעמא משום דאין אדם קונה ומזמין לצורך סעודה רק יום אחד קודם לכן אבל להקרבה לע"ז עו"ג מחזר אחריה ג' ימים קודם ובהכי סגי להו משום דלא אסור להו רק מחוסר אבר ואנן דפסיל לן אפילו דוקים שבעין בעינן תלתין יומין כדתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום רשב"ג אומר שתי שבתות:
אסור לשאת ולתת עמהם: משום דאזלי ומודו לע"ז וקעבר ישראל משום לא ישמע על פיך כלומר לא ישמע בגרם שלך כן פי' רש"י ז"ל וכתבו עליו תוס' ז"ל מתוך לשונו משמע שר"ל אף ממקח וממכר וקשה על מה סמכו העולם עכשיו לשאת ולתת עמהם ביום אידם נהי דרוב אידיהם מן הקדישים הם מ"מ בכל שבוע יום אחד דלר' ישמעאל לעולם אסור ואין לומר וכו' ור"ת ז"ל מפרש אסור לשאת ולתת עמהם דוקא במידי דתקרובת ולא איירי כלל בלקנות דודאי שרי בין ללישנא דאזיל ומודה בין ללישנא דלפני עור דלא אסור אלא למכור דוקא במידי דתקרובת ולשאת ולתת ה"פ לשאת מהן מעות ולתת להם מידי דתקרובת חליפי המעות ומביא ראיה וכו' וברייתא דקתני אבל לא לוקחין מהם דרך דורון אמרו וכו' לדעתו ז"ל וכתב עליו הר"ן ז"ל שהשמועות מתפרשות בדוחק לפי שיטה זו ע"כ וה"ג בברייתא בגמרא כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהם לפני אידיהן לא אמרו אלא בדבר המתקיים אבל דבר שאין מתקיים מותר ואפילו דבר המתקיים נשא ונתן בדיעבד לפני אידיהן מותר תני רב זביד בדבי ר' אושעיא דלאו מותר לגמרי קאמר אלא דוקא במכירה אבל ליקח אסור בין בדבר המתקיים בין בדבר שאין מתקיים דאע"ג דשרינן דבר שאין מתקיים היינו טעמא משום דביום אידו אין לו לא מעות ולא חפץ שיהא מודה עליהם וְלַאֲזִיל ומודה מקמי יום אידו לא חיישינן אבל ליקח מהן דבר המתקיים הרי המעות בידו ביום אידו ומודה עליהן אע"פ שאין בידו החפץ זו היא שיטת הגאונים ז"ל אבל יש כאן דעת אחרת לרש"י ז"ל שהוא סובר דכי אמרינן אין לוקחין מהם דוקא בדבר שאינו מתקיים מתאוה הוא למכרו אבל דבר המתקיים מותר וכן כתב בשמועה זו וגם כן כתב בסוגיא דחנויות מעוטרות דלקמן ואי משום דנושא ונותן ביום אידם ה"מ לזבוני להו דילמא מזבין ליה בהמה ואזיל ומקריב בה לע"ז א"נ דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודה אבל למיזבן מינייהו דבר המתקיים שרי דסתם מוכר עצב הוא ע"כ. ולפי זה אפשר שהוא מפרש מה ששנינו לשאת ולתת במכירה בלחוד דהמכיריה עצמה יש בה משא ומתן משא המעות ומתן החפץ אבל לקנות מהן לא נאסר במשנתנו אלא דילפינן ליה מהך ברייתא דתני רב זביד בדבי ר' אושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא לוקחין מהם וזה דוחק דבכל דוכתא דאתמר לשאת ולתת במקח וממכר נאמר וכדאמרינן בעלמא מה יעשה אדם ויתעשר ישא ויתן באמונה לפיכך נ"ל דמתניתין נמי בין בלקיחה בין במכירה מיירי ולצדדין קתני למכור בדבר המתקיים וליקח בדבר שאין מתקיים ושני ברייתות שבגמרא פירשו פירוש משנתנו קדמייתא אמרה כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהם שיש בכללו איסור מכירה לא אמרו שיהא אסור למכור אלא בדבר המתקיים ולפי שברייתא זו סתימה היא ואפשר דהוה משמע מינה דדבר המתקיים אסור בין בלקיחה בין במכירה דבר שאין מתקיים מותר בשניהם הביאו בעלי הגמרא אחריה הא דתני רב זביד בדבי ר' אושעיא לפרש לך שמכירה אסורה בדבר המתקיים אבל לא לקיחה דמדקתני אין לוקחין בדבר שאין מתקיים שהמוכר שמת במכירתו מכלל דבמתקיים שרי ואשמועינן נמי דלקיחה בדבר שאין מתקיים אסורה כדתני בהדיא אבל לא לוקחין מהם ולפי שיטה זו מותר ליקח מהם דבר המתקיים אלא שדברי הגאונים ז"ל נראים עיקר דדבר המתקיים נמי אסור ליקח ביום אידם עכ"ל הר"ן ז"ל. ובגמ' בעי אי היה טעמא משום הא דאזלי ומודי או דילמא משום ולפני עור לא תתן מכשול ונפקא מינה להיכא דאית ליה בהמה לדידיה אי אמרת משום דאזיל ומודה הא נמי מרווח ליה ואזיל ומודה ואי אמרת משום ולפני עור הא אית ליה לדידיה ופלח לע"ז בדידיה. ולפי מה שכתב הר"ן ז"ל לא אפשיטא בעוין אלא סוגיין בגמרא ריהטא דמשום דאזיל ומודה הוא וז"ל והך בעיא ליתא אלא בלשאת ולתת אבל בלהשאילם ולהלוותם ולפורען פשיטא דמשום דאזיל ומודה הוא דהא ליכא למיחש בהו לתקרובת דשאלה הדרא בעינא להלוותן ולפורען נמי זוזי יהבי להו דלא חזו לתקרובת הלכך הני ודאי פשיטא דמשום דאזיל ומודה נינהו ולשאל מהם וללוות מהם וליפרע מהם נמי ס"ל לרבא בגמרא דמשום דאזיל ומודה נינהו שהעו"ג שמח כשישראל צריך לו וליפרע מהם נמי מפני שהוא שמח שפרע חובו אי נמי לשאול מהם וללוות מהם אסור משום גזרה דלהשאילן ולהלוותם ולפורען כאביי דאמר הכי בגמרא הלכך בכל הני פשיטא לן דמשום דאזיל ומודה נינהו אבל במקח וממכר מיבעיא לן מי אמרינן דוקא בלהשאילן ולהלוותם ולפורעם הוא דאיכא למיחש דאזיל ומודה לפי שהם נהנים בדבר ואינם חסרים כלום אבל במקח וממכר לא לפי שכמו שבא לידו החפץ יוצאין מתחת ידו המעות א"נ אפכא הלכך לית ביה משום אזיל ומודה אלא משום לפני עור וכל היכא דאית ליה בהמה לדידיה א"נ דזבין ליה מידי דלא חזי לתקרובת שרי או דילמא כיון שבא לידו מה שהיה רוצה אזיל ומודה ואע"ג דלא אפשיטא בעיין סוגיין בגמרא ריהטא דמשום דאזלי ומודה הוא וכמו שכתבתי בחדושי ולפיכך השמיט הרב אלפסי ז"ל בעיא זו וכתב משנתנו בסתם דאלמא ס"ל דכולה בחד גוונא היא משום דאזיל ומודה. והרמב"ם ז"ל ג"כ כתב בפ"ט מהלכות ע"ז שלשה ימים לפני אידיהם של עו"ג אסור ליקח מהם ולמכור להם דבר המתקיים הרי שאסר הכל ולא חלק בין הראויין לתקרובת לשאין ראויין ובין אית ליה בהמה לדידיה ללית ליה עכ"ל ז"ל. עוד בעי בגמ' הני שלשה ימים הן ואידיהן או דילמא הן בלא אידיהן ומסיק הן בלא אידיהן שלשה קאמר דאי ס"ד הן ואידיהן ליתני אידיהן של עו"ג שלשה ימים וכי תימא דלהכי תנא לפני למעוטי לאחר האיד דאי הוה תני סתמא לא הוה ידעינן הנך שני ימים דלבד האיד אי לפני האיד אי לאחר האיד ולהכי תני לפני למעוטי לאחר ליתני אידיהן של עו"ג שלשה ימים לפניהם אסורין דלישתמע דתנא דידן באידיהן איירי אלא מדלא אדכר במתניתין לאיסור כלל ש"מ הנך שלשה ימים דקתני במתניתין אלפני קאי ואידיהם ממילא משתמע דכ"ש דאסור והן בלא אידיהן קתני:
להשאילן ולשאול מהם וכו': בגמרא פריך בשלמא להשאילן להלוותם לפורעם משום דקא מרווח להו אלא לשאול מהן ללות מהן להפרע מהם מעוטי קא ממעט להו ותירץ אביי גזרה הא אטו הא ורבא תירץ כולה משום דאזיל ומודה הוא וצריכא דאי תנא כו' עיין בתוי"ט:
ר' יהודה אומר נפרעין מהם: מאי דקשה לר' יהודה מההיא דבפ"ק דמסכת מועד קטן כתבנוהו שם בס"ד. וכתב הר"ן ז"ל ר' יהודה אומר נפרעין מהם מפני שהוא מיצר למ"ד דלהפרע מהן אסור משום דאזיל ומודה פליג ר' יהודה ואמר דליתא משום דמיצר הוא וליכא הודאה ולמ"ד דלהפרע מהם אסור משום גזרה דגזרינן ליפרע מהן אטו לפורען פליג ר' יהודה ואמר דלא שייך למיגזר דהכא מיצר והכא נהנה:
אע"פ שמיצר הוא עכשיו שמח הוא לאחר זמן: לאחר שפרע חובו הוא שמח לאלתר ע"כ. ובגמ' מתני' דלא כר' יהושע בן קרחא דאמר מלוה בשטר אין נפרעין מהם מפני ששמת הוא לאחר זמן ביום אידו דכיון דנקיט ישראל שטרא בידיה עילויה כל שעתא ושעתא מיסתפי מיניה אבל מלוה על פה נפרעין מפני שהוא כמציל מידן ותוס' ז"ל הוכיחו מן הירושלמי דאפי' מלוה בשטר נפרעין מהם. ובגמרא וגם בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ב) פסיק הלכתא כר' יהושע בן קרחא:
תפארת ישראל
יכין
לפני אידיהן: הוא כנוי לחגאות עכו"ם:
של עכומ"ז שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהן: לקנות מהן ולמכור להן:
ולשאול מהן: שאלה, היינו היכא דהדרא בעינא:
וללוות מהן: הלואה, שייך במעות שניתן להוצאה:
ולפרוע מהן: דבכולן שייך צד טובה לעכו"ם. וא"כ משום דכל תוך ג' ימים מכין צרכי הקרבה, יכין להקריב ולהודות לע"ז גם על טובה זאת ביום אידו ויעבור ישראל על לא ישמע על פיך. אבל משום לפני עור לא עבר ישראל, מדאפשר בלא"ה לעכו"ם להקריב ולהודות לע"ז כמו שירצה. מיהו באין לו לישראל משכון או שטר, מותר להשתלם ממנו אפילו ביום אידו, דהו"ל כמציל מידו. [ואף דעכ"פ אזיל ומודה, בחנם עושה כן, דהו"ל כמודה לע"ז על נזק שלו, דהרי מדאין לו משכון או שטר היה יכול להפקיע הלואתו לגמרי, ולא ישראל קגריס דאזיל ומודה. כך נ"ל כוונת הש"ס [ד"ו ב'] במ"ש דהו"ל כמציל מידו]. וקיי"ל דבח"ל אפילו בחגאות עצמן מותרין כל הנהו, מדאינן עובדי ע"ז [י"ד ססי' קמ"ח]:
משנה ב
לאחר אידיהן מותר: הא אידיהן גופייהו אסור, ולת"ק שרי:
משנה ג
קלנדא: [קאלענדעא] בלשון לאטיין היה זה שם כולל לראש חדשם וראש שנתן [ועי' בשבילי דרקיע שלנו סי' ג' בריש מועד]. אמנם ח' ימים אחר תקופת הסתיו, מדמורגש אז כבר שנתארך היום, לכן לקחו אז היום ההוא לראש שנתן וקראוהו קאלענדעא:
וסטרנורא: שמו בלשון רומי הוא זאטורנאליום, והוא חג שהיה להן בסוף השנה, כשנתמעט אז היום כבר מאד. לכן עשו אותו חג לכוכב שבתאי הנקרא בלשונם זאטורן, הממונה לפי דעתם על כל כלייה והשבתה. אמנם חז"ל שבשו המלה בכוונה, מדהיה אז ע"ז הנעבדת, שלא לעבור על לא ישמע על פיך. וקראוהו כפי הנאות בלשוננו הקדושה שהוא נוטריקון סטר נורא, ר"ל שאז החמה עומדת מן הצד, ר"ל מרוחק, והיינו בחורף [ועי' בתשו' חו"י ד"ה ע"ב, דבכל כי כה"ג לית ביה בזמנינו משום לא ישמע על פיך]:
וקרטסים: יום תפיסת מלכות רומי. והוא מלה יוונית שמשמעותה שטר חוב כירושלמי [קידושין פ"ג ה"ד] אי לא יתן לך קרטסים לא תיהב ליה כלום והכא ר"ל שהתחייבו האומות בשטר להכיר מלכות רומי עליהן:
ויום גנוסיא של מלכים: יום העמדת המלך עע"ז:
ויום הלידה: של מלך עע"ז:
וחכמים אומרים כל מיתה שיש בה שרפה: ששרפו בו כלי תשמישו של המלך:
יש בה ע"ז: ר"ל אז חשוב להם אותו היום להיות חג לע"ז:
יום תגלחת זקנו: של כל אדם:
ובלוריתו: כך נקרא בלשון לאטינא [האארלאקקען]:
ואותו האיש בלבד: והשייכים להשמחה:
משנה ד
עיר שיש בה ע"ז: שחוגגין בה היום לע"ז שבה:
חוצה לה מותר: לשאת ולתת עמהן, דכך נהגו דרק היושבים בה יחוגו לע"ז:
מהו לילך לשם: לעיר שיחוגו בה היום לע"ז דרישא מיירי בשדר שם:
אסור: דנראה כמהלך לחוג עמהן:
ואם היה יכול להלך בה למקום אחר מותר: [ואילה"ק. הרי בבשר בחלב שקדים אסור, וחיישינן לחשדא אף דאפשר שעושה בהיתר [כי"ד פ"ז]. ואת"ל התם משום דחלב שקדים לא שכיח לא יתלו בו. ליתא, דה"נ מי שכיח שילך ישראל לחוג לע"ז ואפ"ה קאסר ברישא. ותו דעכ"פ הרי גם בהמה לא תצא בזוג שבצוארה דמחזי כאזלא לחינגי [שבת נ"ד ב']. אף דאפשר ושכיח שיוצאת בזוג כדרכה בהיתירא. וכ"כ חצר שיש לה ב' פתחים, צריך להדליק בשני הן משום חשדא, [שבת כ"ג א'], אף דאפשר בהיתר. ונ"ל דהכא הוה כעין ספק ספיקא. דיחשבו שמא לעיר אחרת הולך. ואת"ל שילך לאותו העיר, שמא לא יחוג עמהן. עוי"ל דכל לעשות מעשה רבה כי הך לחוג עמהם, דנראה ככופר. וודאי כל שאפש' לדונו לזכות לא חיישינן לחשדא. כמו ביהכ"נ שיש לה ב' פתחים, דמותר לעבור מה"ט לפני הפתח בשעה שמתפללין [ברכות ד"ח ב']. וה"נ הכא. אם לא שאין משם דרך לעיר אחרת, אז יש קצת הוכחה להחשד]:
עיר שיש בה ע"ז: חג לע"ז:
ושאינן מעוטרות: כך היה להן סימן שהקונה במעוטרות, צריך ליתן מס לע"ז. ובחנויות חוץ לעיר מיירי:
ולא גזרינן הא אטו הא:
משנה ה
אלו דברים אסורים למכור לעובד כוכבים: לעולם. דלהקרבה בעי להו:
אצטרובלין: צירבעלניסע:
ובנות שוח: תאנים לבנות, והן חשובות:
ופטוטרותיהן: ר"ל בפטוטרותיהן. ור"ל התאנים שיש בהן עדיין העוקצין, לתלותן בהן סביב לע"ז לתקרובת.
ולבונה: [וויירוך]:
רבי יהודה אומר מותר למכור לו לבן בין התרנגולין: דמדלוקח גם תרנגולים אחרים, ולא הקפיד על לבן, להכי מוכח שהוא מהרוב דלאו לע"ז קבעו [כע"ז דל"ד ב']:
ובזמן שהוא בפני עצמו קוטע את אצבעו ומוכרו לו: משא"כ במוכר לבן בין שאר תרנגולים לא יקטע כדי לצאת מן הספק, דמדמסתבר לתלות בהיתר, אסור לקטע משום צעב"ח שאסור מדאורייתא [כח"מ רע"ב ס"ט]:
ושאר כל הדברים סתמן מותר ופירושן: שפירש שקונה לע"ז:
רבי מאיר אומר אף דקל טב: מין דקל חשוב:
וחצב: י"א שהוא הקנה של [הצוקקער]. וי"א שהוא מין עשב שבו תיחם יהושע את ארצות השבטים בין גבול זה לזה, מדשרשיו יורדין בעומק בשוה [כב"ב דכ"ו א']:
ונקליבם: י"א מין תמרה חשובה, וי"א מין עשב חשוב ויקר:
משנה ו
מקום שנהגו למכור בהמה דקה לעכו"ם: ולא חששו להרבעה:
וככל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה: דגזרינן מכירה אטו שאלה ושכירות, ויעבוד בה עכו"ם בשבת. או להכי אסרו מכירה, דשמא ימכרנה בע"ש בין השמשות, ואחר שיטעננה העכו"ם, יגער בה ישראל שמכרה ומכרת קולו כדי שתלך, והו"ל מחמר אחר בהמה בשבת. מיהו ע"י סרסור ישראל שרי למכור, דאין סרסור בשכירות, ולפיכך ליכא למגזר מכירה אטו שכירות. גם אין הבהמה מכרת קול הסרסור דניחוש שתלך ע"י גערתו:
עגלים וסייחים שלמים ושבורין: דנמי חזו למלאכה כל דהו, [כך כ' הרמב"ם והר"ב. ותמהני הרי בריש בכורות אמרינן דאפילו עובר אינו רשאי למכור, אע"ג דלא חזי למלאכה כלל [ועי' בכורות ד"ב ב'] ודו"ק. אבל רש"י כאן פירש, דשבורה אסור משום אטו שלימה, ולא הו"ל גזרה לגזרה, משום דבבת אחת כך גזרו [כתוס' חולין ק"ח א']:
ובן בתירה מתיר בסוס: דסתמיה לרכיבה צריך, וחי נושא א"ע, ואפילו סוס שמושיב עליו עוף שצדין בו מותר מה"ט. ולרבנן דוקא אדם חי נושא א"ע, ולא שאר בעל חי. והאידנא דפרנסתינו מצומצמת, סמכו אהא דקאמר בש"ס [דט"ז] דחיטי ושערי שרי למכור להם מדלא אפשר, ה"נ לא אפשר, ואפ"ה בעל נפש יחמיר [י"ד קנ"א ד']:
משנה ז
אין בונין עמהם בסילקי: ארמון לדייניהן:
גרדום: גראדום בלשון לאטיין הוא בניין ברחוב עם מעלות סביב. ועליו יושבין הדיינין לשפוט. והן חשודין לדון שלא כדין:
ואצטדיא: [טהיערהעצצע], שלוחמין שם שוורים פראים עם אדם שנתחייב מיתה בדינם:
ובימה: מגדל גבוה לדחוף משם הנידון:
אבל בונים עמהם בימוסיאות: כמין [טהעאטער], שלא לע"ז ולא למשפט רק לשעשוע בני אדם בונין איתו:
הגיעו לכיפה: [געוועלב] שעל [הנישע] והוא כמין חלון עמוק שבכותל וסתום מאחוריו:
שמעמידין בה ע"ז: אפילו במרחץ:
משנה ח
קוטלאות: [האלזבענדער]:
בשכר מותר: דהזמנה לאו מלתא היא. וכבשר לקמן [פ"ב מ"ג] ויש של"ג הך כולה בבא במתניתין דלא מסתבר שיתיר שום תנא לעשות קשוטין לע"ז:
אין מוכרין להם: בארץ ישראל:
במחובר לקרקע: ר"ל כל דבר שמחובר לקרקע. דכתיב לא תחנם, לא תתן להם חנייה בא"י בקרקע:
אבל מוכר הוא משיקצץ: ר"ל לאחר שנקצץ הדבר המחובר, מותר למכרו:
רבי יהודה אומר מוכר הוא לו על מנת לקוץ: והכי קיי"ל [קנ"א ז']:
אין משכירין להם בתים בארץ ישראל: דגזרינן שכירות אטו מכירה דאסור מדאורייתא:
ואין צריך לומר שדות: דאיכא גבייהו תרתי, דמפקיע השדה נמי ממעשרות שהיא חובת קרקע. ואף דבבית נמי איכא ב' דמפקיעו ממזוזה. לאו חובת הבית רק חובת הדר היא:
ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו: והכי סיי"ל [שם]:
משנה ט
לא תביא תועבה אל ביתך: מיהו האידנא, אף דקיי"ל שכירות לא קניא והו"ל בית ישראל, עכ"פ דינא דמלכותא היא דשכירות קניא כמכר, שהרי אפילו נפל בית המשכיר אינו יכול להוציאו, להכי הו"ל שכירות כמכר. עוד י"ל מדנותנין לעולם מס קרקעות להשר, אינו גופו של ישראל, ושרי [ש"ך שם ס"ק י"ז]:
מפני שהוא נקרא על שמו: על שם בעליה ישראל. ונמצא כשיחממו עכו"ם בשבת, יחשדוהו שהעכו"ם שכירו של ישראל. מיהו האידנא שדרך להשכיר מרחץ כשדה למחצה, שליש, או רביע. מותר להשכיר כולם. [ואף שנאסר במניין. נ"ל דשאני הכא דטעם האיסור ידוע, כמו שאין נזהרין בגלוי משקין מה"ט בזה"ז מדאין נחשים מצויין בינינו [כי"ד קט"ז. ומג"א א"ח ל' סק"ז, וסי' תס"ח סק"א]:
בועז
הלכתא גבירתא
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת