עיקר תוי"ט על עבודה זרה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה עבודה זרה א: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) של גוים. עובדי עבודה זרה. ועיין בפירוש הר"ב משנה ב':

(ב) (על המשנה) שלשה ימים. דלהכין צרכי הקרבה (עיין פרק ה' דתולין משנה ג') צריך שלשה ימים. הלבך אסור לשאת ולתת כו', משום דשם עבודה זרה שגור בפיו ואזיל ומודה. גמרא. ועתוי"ט:

(ג) (על הברטנורא) ועבר ישראל משום לא ישמע על פיך. רש"י. כלומר לא ישמע בגרם שלך. הר"נ:

(ד) (על המשנה) ולשאול. שהנכרי ישמח כשישראל צריך לו. ובגמרא עביר צריכותא:

(ה) (על המשנה) להלוותן. פירש ר"ת דוקא בחנם, אבל ברבית שרי. משום דמצטער טובא, כדאמרינן בקידושין דף כ', ליזבין איניש ברתיה ולא לוזיף בריבית:

(ב)

(ו) (על המשנה) וחכמים אומרים כו'. חכמים היינו תנא קמא. הן בלא אידיהן איכא בינייהו תנא קמא סבר הן בלא אידיהן. ורבנן בתראי סברי הן ואידיהן. ואי בעית אימא כו'. גמרא:

(ז) (על הברטנורא) לשון הרמב"ם במשנה ד', אבל אנתנו אנוסים, ונתקיים בנו מה שנאמר (דברים ד') ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן. ע"כ:

(ח) (על הברטנורא) דכל הני דאיתסור בזו המסכת מיירי בעובד אלילים וע"ז ממש. ואלו הגוים לא עובדי ע"ז ממש הם כלומר שאינם יודעים בטיב ע"ז כל כך, וכדאמרינן בפ"ק דחולין דף י"ג ע"ב, גוים שבחוץ לארץ לאו עובדי ע"ז הם. אלא מנהג אבותיהם בידיהם. ב"י סוף סימן קמ"ח:

(ג)

(ט) (על הברטנורא) גמרא. ונראה דמשום שאלו הח' ימים שאחר התקופה עשה אותן ימים טובים קודם שעשה לאותן שקודם התקופה, שלא עשאן אלא לשנה חבאה, לפיכך הקדימן לשנות, קלנדא קודם סטרונרא. ובירושלמי כיון דחזא איממא אמר קלנדא. קלן דיא"ו. ונראה ל. כי קלן הוא לשון שררה וגדולה. כמ"ש הר"ב פ"ד דסוכה מ"ה, קלניא חפשי ממס, ואין לך חפשי כמלך מלכי המלכים הקב"ה. והוא דיא"ו, שבלשון יון קורין אלוה דיא"ו. ועתוי"ט:

(י) (על הברטנורא) בלשון יון הוא קרט, לשון תפיסה. תוס'. ועתוי"ט:

(יא) (על הברטנורא) בגמרא גניסי מלכות. פירוש, תכסיסי מלכות. ערוך:

(יב) (על המשנה) ובלוריתו. פירוש צצית של שער. ערוך:

(ד)

(יג) (על המשנה) לשם. לאותה העיר ביום ע"ז שלהם לספר עם אחד מבני העיר. רש"י:

(יד) (על המשנה) אסורות. משום דנהנה משל ע"ז אסור, כדכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, כ"ש למהנה לע"ז דאסור. הר"ן:

(טו) (על הברטנורא) ואי משום דנושא ונותן ביום אידם, הני מילי לזבוני להו, דלמא מזבן ליה בהמה ואזיל ומקריב לה לעבודה זרה. א"נ דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודה. אבל למזבן מניה דבר המתקיים שרי, דסתם מוכר עצב הוא. רש"י. ואע"פ שהר"ב פירש בריש פרקין למכור ולקנות, ל"ק כדפירש הרא"ש דלרש"י יש במכירה צד איסור וצד היתר וכן בלקיחה. כלומר צד איסור דמכירה דבר המתקיים, וצד היתר שאינו מתקיים. ודלקיחה הוא בהיפך:

(ה)

(טז) (על המשנה) האסורים למכור. לגוים לעולם. הר"מ. וטעמא, דכיון דלהקרבה צריך להם קא עבר על לפני עור לא תתן מכשול, דבן נח מוזהר על ע"ז. נ"ל כותב. וחב"י כ' דאפשר שכתב לעולם, שאפילו שלא ביום חגם אסור. א"נ לומר שלענין זה אין חילוק. כו'. ועתוי"ט:

(יז) (על הברטנורא) קשור. רש"י:

(יח) (על הברטנורא) רש"י ותוס'. עוד פירשו, שהוא מין עשב שבו תיהם יהושע את הארץ:

(ו)

.אין פירוש למשנה זו

(ז)

(יט) (על המשנה) אין בונין וכו'. וכדי שלא יתפס ישראל שם אסור לבנות עמהם. רש"י:

(כ) (על הברטנורא) והוא בימה של אבן אחת ומקריב עליה זבחים, דהוי תשמיש דתשמיש לע"ז. רש"י. וכן פירש הר"מ. והתוס' הקשו על זה ממשנה ז' פרק ג' ועוד כו'. ובפירוש רשב"ם כתב דימוסיאות. והוא גירסת הר"ב. ופירש בו ג"כ כהר"ב. ועוד פירשו לשון מרחצאות:

(כא) (על הברטנורא) ואע"ג דלא מיתסר מרחץ משום ע"ז שמעמידין בה כדתנן, פ"ג מ"ד, מ"מ אסור לישראל לסייע להעמיד הע"ז שם. ב"י:

(ח)

(כב) (על המשנה) במחובר. היינו לר"מ כדאית ליה, ולר"י כדאית ליה דוקא בא"י. דאי בחוצה לארץ הא אמר ר' יוסי דמוכרין אפילו שדות, ולא אסור טפי במחובר לקרקע מקרקע עצמו. הר"נ. ועתוי"ט:

(כג) (על הברטנורא) שאם לא יהיה להם קרקע, ישיבתן ישיבת עראי היא. הר"מ. ולאו דוקא בשבעעה עממין. ואפילו לדעת התוס' שכתבו בפ"ק דשבת כו'. ועתוי"ט:

(כד) (על המשנה) משקיצץ. אע"ג דהו"ל מחובר מעיקרו. הר"ן. אבל הרא"ש מסיק דר"י מפרש מלתא דת"ק דלא משמע ליה דקאמר ת"ק משקצץ, דמה חדוש הוא זה, וכי בשביל שהיה מחובר לקרקע לא ימכרנו לאחר שקצץ. ועתוי"ט:

(כה) (על הברטנורא) גמרא, אי הכי בתים נמי איכא תרתי, חניית קרקע וקא מפקע לה ממזוזה. ומשני, מזוזה חובת הדר היא. ודמעשרות, היינו שאם יזרענה ישראל. ועתוי"ט:

(כו) (על הברטנורא) תימה, דמאי הוי, הא הוי גזרה לגזרה. ומש"ה מסיק בגמרא דס"ל שמיה כבוש, אלא דלא אחמור רבנן למגזר שכירות בתים אטו מכירה. אכל שדות דאית בהו תרתי כו'. ור"י סבר לאו שמיה כבוש והיבא דליכא תרתי לא גזור כלל. ועתוי"ט:

(כז) (על הברטנורא) ולדלמא אזיל עכומ"ז דזבין מישראל ומזבין לתרי תרתי פלגי ומעכב השלישית לעצמו, לכולי האי לא חיישינן. גמרא:

(ט)

(כח) (על הברטנורא) כלומר, ומתניתין דתנן במקום שאמרו, ר"מ היא. ועתוי"ט:

(כט) (על המשנה) להשכיר. בירושלמי, הא במקום שנהגו למכור מוכר הוא לו, ואפילו לבית דירה, ומשכיר הוא לו ואפילו לבית דירה. והיינו טעמא, משום דהאי לא חביא תועבה, להא מלתא אסמכתא בעלמא הוא, דעיקר קרא בישראל המכניס ע"ז לביתו תוא. הלכך בא"י שאנו מצווין לשרש אחר ע"ז אסרו חכמים שלא להשכיר לבית דירה, וכן בסוריא מפני סמיכותה לא"י. אבל בחו"ל שאין אנו מצווין לשרש אחריה, משכירין אפילו לבית דירה כו'. ולישנא דסיפא דמתניתין נמי הכי דייקא כו'. הר"נ:

(ל) (על הברטנורא) כלומר, לאפוקי להכניס בו יין נסך, שאינו רשאי להכשירו לכך ואם עשה כן שכרו אסור. הר"א:

(לא) (על הברטנורא) לשון הר"מ, ויכנסו בו נכרים ויאמרו רחצנו כו', ובזה יש חילול השם למי שישמע זה ואינו יודע שהוא שכור: